משפחות לוין ובן-גיגי גרו בשכנות בחדרה, ואין חולק כי עם השנים נוצרה ביניהם ידידות חמה.
לפני מספר שנים רכשו בן-גיגי בית בקיסריה, רשמו אותו על שם הבן מורן בן-גיגי, והחלו לשפצו.
אין חולק, כי על רקע יחסי השכנות והידידות בין הצדדים, שיתפו בן-גיגי, את אילן לוין - ברצון להתקין בריכה בחצר הבית בקיסריה ובהצעות המחיר שקיבלו לצורך כך (עמ' 50 שו' 24).
לגרסת בן-גיגי, אילן הציע לבצע עבורם את הקמת הבריכה בעלות זולה יותר. על רקע זה, טוענים בן גיגי, הם התקשרו אישית עם אילן לביצוע הבריכה, על סמך ההיכרות האישית עמו ומתוך האמון בו כמי שהציג עצמו מומחה להקמת בריכות, וזאת על סמך הבטחות בעל פה של אילן בשיחה עם בן גיגי (שבבסיסן כנראה נספח א לכתב התביעה), שכללה, לטענת בן גיגי, את כל הבריכה והמתקנים הנלווים לה.
בן גגי טוענים כי נוכח יחסי השכנות, האמון והידידות ששררו בין הצדדים, לא החליפו הצדדים הסכם או הצעת מחיר מסודרים.
לימים, ולאחר שבן גיגי עברו להתגורר בבית, הגישה החברה תביעה, כמי שהתקשרה לכאורה עם בן-גיגי, בטענה לחוב כספי בגין הקמת הבריכה. בן גיגי הגישו כתב הגנה ובו טענו, בין היתר, כי כלל לא התקשרו עם החברה ולכן אין יריבות ויש לדחות את התביעה. בן גיגי הגישו גם כתב תביעה שכנגד כנגד החברה ואילן לוין, לפיצוי בגין ליקויי בנייה בבריכה ואיחור בביצוע העבודות.
שמיעת הראיות הסתיימה ביום 09.07.13. הסיכומים האחרונים הוגשו ביום 25.02.14. מתן פסק הדין התעכב עד כה, משהתברר, לאחר הגשת הסיכומים, כי מנהל התובעת, מר אילן לוין, הלך לעולמו. לאור ההכרות הטובה בין הצדדים, אפשרתי להם לנהל משא ומתן גם באותו שלב, ורק לאחר שהתברר כי המו"מ לא צלח, הובא בפני התיק למתן פסק דין.