מרגלית ואח' נ' מור ואח'

1.התובעים והנתבעים הם בעלי מניות בחברת ג'רמיה 306 בע"מ (להלן: "החברה"), חברה שהפעילה עסק של מסעדה ובית קפה בשם ג'רמיה בצומת הרחובות דיזנגוף וירמיהו בתל אביב (להלן: "בית-הקפה"). החברה הוקמה ביום 17.4.2007 על-ידי התובע 1 (להלן:" נעם"), התובע 3 (להלן: "נמרוד"), הנתבע 1 (להלן: "תומר") והנתבע 3 (להלן: "אלדד"). יחד עמם היו שותפים בחברה גם מר רון גיבורי (להלן: "גיבורי") ומר מורן רותם (להלן: "מורן"). בהמשך, בשנת 2008 הצטרף לחברה גם מר ליעד יהושע (להלן: "ליעד").

2.למען שלמות התמונה ומאחר שמדובר בנושא שעלה במסגרת ההליך דנן, יצוין כי מלבד בית-הקפה היו חלק מהצדדים שותפים בעסקים נוספים. אחד מהם היה בר בשם רדיו איפיג'יבי (להלן: "בר הרדיו") שהופעל על-ידי חברה בשם סנופי דיסקו לאונג' בע"מ (להלן: "חברת סנופי"). בר הרדיו נפתח על-ידי תומר, נמרוד ושותפים נוספים. בין בעלי המניות בחברת סנופי התנהל הליך משפטי (ת.א. (כלכלית) 50375-06-13 גפני הפקות בע"מ נ' רוטשילד, להלן: "תביעת גפני") שכפי שיפורט להלן, ניתן בו פסק דין ביום ה-14.12.2016.

3.בתקופה הראשונה, עד לשנת 2013, החזיקו הנתבעים ב-10% ממניות החברה. בתקופה זו - ערב שינוי השליטה בחברה (שיתואר להלן), החזיק גיבורי ב-37.5% ממניותיה וניהל את בית-הקפה. לטענת התובעים, שכר המנהלים בחברה עמד בתקופה זו על סכום של 40,000 ₪ בחודש, ויתרת הרווחים נותרה כהון בחברה או חולקה לבעלי מניותיה. החלוקה נעשתה באמצעות תשלום דמי ניהול ודיווידנד לבעלי המניות, וכן ניתנה לבעלי המניות זכות לצרוך מזון ומשקאות ללא תשלום בבית-הקפה תמורת סכום של עד 120,000 ₪ לשנה.

4.בהמשך ביקש גיבורי לעזוב את החברה והוא ומורן מכרו את מניותיהם בה לתומר ולאלדד. במהלך שנת 2014 מכר גם ליעד את אחזקותיו בחברה לנתבעים. לאחר עסקאות אלה השתנתה השליטה בחברה, ומניות החברה מוחזקות על-ידי בעלי המניות הבאים: נעם באמצעות חברה בבעלותו (התובעת 2) מחזיק ב-10% ממניות החברה; נמרוד באמצעות חברה בבעלותו (התובעת 4) מחזיק ב-12.5% ממניות החברה; תומר באמצעות חברה בבעלותו (הנתבעת 2) מחזיק ב-55.5% ממניות החברה ואלדד באמצעות חברה בבעלותו (הנתבעת 4) מחזיק ב-22% ממניות החברה. מכאן שהנתבעים מחזיקים יחד ב-77.5% ממניות החברה ושולטים בה.

בהליך הנוכחי טענו התובעים כי הנתבעים 4-1 מקפחים את זכויותיהם בחברה באמצעים שונים. משכך, הם עתרו כי בית-המשפט יורה לנתבעים 4-1 לרכוש מהם את מניותיהם במחיר המשקף את חלקם היחסי בחברה, שצריך לחשבו בהתאם לשווי החברה בסוף שנת 2016, בתוספת הכספים שהוצאו ממנה שלא כדין על-ידי הנתבעים.

5.ביום 7.2.2017, לפני שהתובעים 4-3 צורפו לתביעה, הושג הסדר בין התובעים 2-1 לבין הנתבעים (הסדר זה יכונה להלן: "ההסדר הדיוני"). במסגרת הסדר זה הסכימו הצדדים כי מניותיהם של התובעים יירכשו על-ידי הנתבעים או מי מטעמם במחיר שייקבע על-ידי מומחה. כן הוסכם על מינוי מומחה מטעם בית-המשפט שיעריך את שווי החברה, כאשר המומחה יהיה רשאי להוסיף להערכת השווי את הסכומים שהוצאו מהחברה שלא כדין. המומחה שמונה, רו"ח סלובודיאנסקי (להלן: "המומחה"), הגיש ביום 14.11.2018 את חוות-דעתו (להלן: "חוות-דעת המומחה") בה הוערך שווי החברה בהתאם לשתי חלופות: סכום של 3,699,815 ₪ אם ייקבע כי בחברה היו הכנסות לא מדווחות; וסכום של 373,823 ₪ אם ייקבע כי לא קיימות בחברה הכנסות לא מדווחות.

טענות הצדדים

טענות התובעים 2-1

6.התובעים 2-1 טענו כי לאחר שהנתבעים רכשו את השליטה בחברה בשנת 2013, הם עשו שימוש בכספיה לצרכים האישיים שלהם. בכלל זה הם השתמשו בכספי החברה כדי לממן את רכישת השליטה בה, הם משכו דמי ניהול מופרזים והעסיקו את בני משפחתו של תומר תמורת שכר מוגזם ותוך ניגוד עניינים. עוד נטען כי זכות העיון במסמכי החברה נשללה מהתובעים 2-1, וכי הנתבעים ביצעו רישום כוזב במסמכי החברה כאשר הם לא הכירו בכהונתו של נעם כדירקטור. הנתבעים כינסו אספות של החברה שלא כדין וקיבלו החלטות מקפחות, והם אף ביטלו את הנוהג של "הקפות שותפים" שהיה קיים בחברה מאז ומעולם. עוד ציינו התובעים 2-1 כי הנתבעים סיכלו את מכירת מניותיו של נעם לנמרוד.

7.התובעים 2-1 הפנו להסדר הדיוני וטענו כי על בית-המשפט לאמץ את מסקנות חוות-דעת המומחה הן ביחס לשווי החברה והן ביחס להכנסות הלא מדווחות שהוצאו ממנה שלא כדין. משכך הם עתרו שבית-המשפט יקבע ששווי אחזקותיהם בחברה נכון למועד הגשת התביעה עמד על 369,981 ₪, ושהוא יורה לנתבעים לרכוש מניותיהם בשווי זה. כן התבקש בית-המשפט להורות לנתבעים להשיב להם את חלקם במשיכות היתר של דמי הניהול, וכן את חלקם בהכנסות החברה שלא דווחו בין השנים 2016-2014.

לחלופין עתרו התובעים 2-1 כי ייפסק לזכותם פיצוי בגין סיכול עסקת מכירת מניותיו של נעם לנמרוד במחיר שהתבסס על שווי חברה של 2,800,000 ₪. לגישת התובעים 2-1, תומר ואלדד ניצלו באופן פסול את שליטתם בחברה והתנגדו לעסקה כתוצאה מעניין אישי פסול שהיה להם, ותוך הסתמכות על "סעיף אזוטרי" בתקנון החברה.

8.התובעים 2-1 התייחסו להודעת הנתבעים לפיה החברה אינה פעילה, כי היא במצב של חדלות פירעון ואף הוגשה נגדה ביום 25.10.2020 בקשת פירוק. הם הבהירו כי הערכת שווי החברה על-ידי המומחה נעשתה נכון לשנת 2016, ויש לקבוע את שוויה בהתאם להערכה זו. בסיכומי התשובה חזרו התובעים 2-1 והבהירו כי אין כל רלוונטיות למצבה הכלכלי של החברה לאחר מועד הגשת התביעה ב-2016, שהוא המועד אליו התייחס המומחה בחוות-דעתו. הנתבעים לא הביאו ראיות ביחס למצב החברה משנת 2016 ואילך, והם אינם יכולים לחייב את התובעים לשאת בעל-כורחם בסיכון הנובע מהפעלת עסק ממנו הם כבר הודרו. הנתבעים אף לא הציגו ראיות מהן ניתן יהיה ללמוד מה עלה בגורל נכסי החברה, מהו מצבה המאזני במועד הפירוק ומי הגיש את בקשת הפירוק.

למעלה מן הצורך נטען כי הנתבעים – שטענו מלכתחילה כי החברה סולבנטית ומצליחה, הם שרוקנו את החברה מתוכן. עוד נטען כי חרף טענות הנתבעים, בית-הקפה עצמו שהופעל על-ידי החברה – עודנו פעיל; תומר עדיין נוהג בו מנהג בעלים כשותף, והוא אף הציע לנמרוד להצטרף לעסק של בית-הקפה החדש. מכאן שאין ממש בטענה לפיה הפעלת בית-הקפה אינה כדאית.

9.עוד הבהירו התובעים 2-1 כי יש לקבוע כי הנתבעים, ולא החברה, הם שיחויבו לרכוש מהם את מניותיהם. בניגוד לטענת הנתבעים, הם ולא החברה התחייבו לרכוש את המניות, והם אף ציינו כי השאלה מי ירכוש את המניות היא "סוגיה טכנית בלבד". הנתבעים אינם יכולים להתחמק מהחובה שנטלו על עצמם בהסדר הדיוני. במועד ההתקשרות בהסדר הדיוני, הצהירו הנתבעים כי החברה מבוססת מבחינה כלכלית וכי היא מסוגלת לרכוש את המניות, ולכן הם אינם רשאים להתחמק כעת מהתחייבות זו. הנתבעים הם האחראים לשינוי במצבה של החברה, ולכן יש להורות להם לרכוש את המניות בעצמם.

10.בהתייחס לטענות לגבי פעולותיו של נעם נגד החברה, ובעיקר לגבי החלטתו למשוך את הערבויות שהעמיד לחשבון הבנק של החברה, טענו התובעים 2-1 כי טענות אלה אינן רלוונטיות. על-כל-פנים סירובו של נעם להעמיד ערבויות לחברה היה סביר, שכן החברה נוהלה באופן חד-צדדי על-ידי בעלי השליטה בה. על-פי הטענה, הנתבעים לא הבהירו מהו המקור הנטען לחובתם של בעלי המניות להעמיד ערבות אישית לחובות החברה, והם אף לא הוכיחו כי פעולותיו של נעם גרמו לחברה נזק.

התובעים 2-1 התייחסו לעובדה שמנהלת החשבונות בחברה לא הוזמנה להעיד, וכן למסקנות בחוות-דעת המומחה הנובעות ממחיקת נתוני הקופה. כן נטען כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לפיה הם הזרימו כספים נוספים לחברה בשעת המשבר. התובעים 2-1 אף ציינו כי אין משמעות לקביעות בית-המשפט בפסק-הדין בתביעת גפני ביחס לשכר המנהלים, שכן הם לא היו צד לאותו הליך.

טענות התובעים 4-3

11.התובעים 4-3 טענו כי אין מקום לדון בעילת הקיפוח שהועלתה על-ידיהם לגופה, וכי יש ליישם גם לגביהם את ההסדר הדיוני והמתווה שסוכם עליו בין הנתבעים לבין כל התובעים. לשיטתם, ההסדר הדיוני חל גם עליהם, ולכן חייבים הנתבעים לרכוש גם את מניותיו של נמרוד בשווי שנקבע בחוות-דעת המומחה. באשר לשווי החברה, טענו התובעים 4-3 כי יש להעריך אותו נכון לסוף שנת 2016 – המועד אליו התייחסה כאמור חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט. הם הוסיפו כי האירועים שקרו בחברה לאחר יום 1.1.2017 (או למצער לאחר יום 9.8.2017, שאז הם צורפו לתביעה), אינם רלוונטיים להכרעה בתביעתם.

12.למעלה מן הצורך לשיטתם, טענו התובעים 4-3 כי הם הוכיחו שהם קופחו על-ידי הנתבעים. הם ציינו כי החברה היא "מעין שותפות" וכי לכן יש לכל השותפים בה ציפייה לגיטימית לקחת חלק בניהולה. הנתבעים קיפחו את התובעים 4-3 במספר דרכים: הם משכו שכר מופרז מאחורי גבם של התובעים (ללא החלטה כדין של החברה שאישרה זאת); הם הדיחו את נמרוד מהדירקטוריון ודיווחו על כך באופן כוזב לרשם החברות; הם מנעו מהתובעים גישה למידע של החברה; הם העסיקו בחברה בני-משפחה שלהם בניגוד להוראות התקנון; הם שינו את תקנון החברה לרעת המיעוט מבלי שלתובעים ניתנה הזדמנות להתייחס לתיקונים; הם הציגו מצג כאילו ביטלו את נוהל ההקפות בעוד שבפועל הנוהל הזה בוטל רק ביחס לתובעים; הם טרפדו עסקה של מכירת מניות נעם לנמרוד; ומעבר לכל אלה - תומר לקח מהחברה הלוואה ששימשה אותו ככל הנראה לרכישת השליטה בה.

התובעים 4-3 ציינו כי טענות ההגנה של הנתבעים מכוונות כלפי התובעים 2-1 וכי לא עומדת להם כל טענת הגנה כנגד טענות הקיפוח שהם העלו וכנגד הראיות שהוצגו על-ידיהם, ראיות המעידות על הדרתם מענייני החברה.

13.לגישת התובעים 4-3, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לביסוס טענתם לפיה ההתדרדרות במצב החברה נבעה מקשיים אובייקטיביים. לשיטתם, טענת הנתבעים לפיה קשיים אלה הם שהביאו לסגירת בית הקפה – אינה נכונה. התובעים 4-3 הבהירו כי הקשיים המדוברים שצוינו על-ידי הנתבעים אינם קשיים חדשים אלא היו קיימים גם בעבר, וחרף זאת הנתבעים טענו בעבר כי החברה היא יציבה ומבוססת כלכלית.

זה היה מצבה של החברה עד לשלב בו החליט תומר לחסלה, כאשר תומר פעל כפי שאמר לנמרוד שיפעל, קרי "קבר" את העסק של בית-הקפה ב"קבורת חמור", והקים במקום בו פעל בית-הקפה בעבר, עסק חדש עם שותפים חדשים בשם "הצפון הישן". זאת כדי למחוק את חובות הנתבעים לתובעים. על-כל-פנים, האירועים שפגעו לטענת הנתבעים במצב החברה, קרו לאחר הגשת התביעה ולכן אין להביא אותם בחשבון בקביעת הסעד. הנתבעים אינם רשאים לחלוק על ממצאי המומחה מטעם בית-המשפט ואף לא לחזור בהם מההסדר הדיוני.

14.התובעים 4-3 טענו כי מחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט עולה כי הוא סבור שהיו בחברה הכנסות לא מדווחות, ועל בית-המשפט לאמץ מסקנה זו. עוד נטען כי ישנם נתונים שלא הובאו בחשבון בחוות-דעת המומחה. כן נטען כי הנתבעים לא הוכיחו את גרסתם לגבי תקלה שכתוצאה ממנה נמחקו כל נתוני הקופה של החברה מלפני יום 1.7.2016.

לגישת התובעים 4-3 הוכח שבתקופה בה ניהל גיבורי את החברה חולקו לבעלי המניות כספים במזומן, וכן הוכח כי היו לחברה מספר שיטות להעלמת הכנסות. דרך אחרת היא באמצעות "הפרשות מלצרים". בהקשר זה צוין כי הנתבעים לא הגישו למומחה את מחברות הפרשות המלצרים אף שאלה היו בידיהם, ולכן יש להניח כי הנתונים בהן היו פועלים כנגדם. עוד הפנו התובעים 4-3 לעסקאות נוספות שבוצעו במניות החברה ולשווי החברה בהתאם לעסקאות אלה.

טענות הנתבעים 4-1

15.לשיטת הנתבעים 4-1, התביעה דנן היא ניסיון של התובעים "להציל את עורם" מההשלכות שבהיקלעות החברה לקשיים. החברה מצויה כיום במשבר כלכלי, בין היתר בגלל התנהגות התובעים. התובעים לא היו מעורבים בניהול החברה והותירו לנתבעים את האחריות הניהולית. כעת הם מבקשים לטעון כי הם קופחו על-ידי הנתבעים – על אף שכל הפעולות בחברה נעשו בצורה שוויונית.

בהתייחס להסדר הדיוני, נטען כי כפי שעולה מהפרוטוקולים במסגרתם הושג הסדר זה, הנתבעים הסכימו במסגרתו כי החברה תרכוש את המניות של התובעת 2, ולא תומר ואלדד עצמם. כמו-כן, בשום שלב לא ניתנה ההסכמה לרכישת מניות התובעים 4-3 מכוח ההסדר הדיוני, וזאת לא על-ידי החברה ולא על-ידי תומר ואלדד עצמם.

16.הנתבעים ציינו כי מאז הוגשה התביעה הפכה החברה לחדלת-פירעון והוגש הליך לפירוקה על-ידי נושה. הסיבה למצבה הנוכחי של החברה הוא חוסר שיתוף הפעולה מצד התובעים. נוכח מצבה הפיננסי החמור של החברה, היא אינה יכולה עוד לרכוש את מניות התובעים 2-1. השינוי במצבה הכלכלי והמשפטי של החברה אינו מצדיק שינוי של ההסכמה המקורית נושא ההסדר הדיוני ביחס לזהות הרוכשים של המניות.

עוד נטען כי במצב הנוכחי אין הגיון לכפות על הצדדים היפרדות. מטרתו של סעד היפרדות הוא לאפשר את המשך פעילות החברה כשהאמון בין בעלי המניות בה אבד. אולם כשהפעילות העסקית הסתיימה, כאשר החברה ממילא אינה פעילה עוד ובית-הקפה נסגר, אין עוד טעם לפסוק סעד של היפרדות.

17.על-כל-פנים, כדי לזכות בסעד ההיפרדות, על התובעים להוכיח כי הם קופחו, והתובעים כשלו מלהוכיח זאת. בהקשר זה נטען קודם-כל כי אין יריבות בין נעם לבין הנתבעים, שכן נעם אינו בעל מניות בחברה אלא הוא מחזיק בחברה שהיא בעלת מניות בה. יתרה מכך, התובעים היו צריכים להגיש את התביעה כתביעה נגזרת, שכן הטענות בה מכוונות נגד אופן ניהולה של החברה, בלא שנטען (למעט בטענות כלליות וסתמיות) כי הנתבעים התעשרו מכך באופן אישי.

18.גם לגופם של דברים, נטען כי לא הוכח שהנתבעים קיפחו את התובעים. כך נטען כי זכות הגישה למסמכי החברה לא נשללה מעולם מהתובעים. לכל בעלי המניות הייתה תמיד גישה חופשית לחשבונות הבנק, לרואה-החשבון ולמנהלת החשבונות, ולתובעים הייתה נגישות למידע ולנתונים הרבה מעבר למתחייב על-פי חוק החברות. זאת למרות שנעם נהג בחוסר תום-לב ובחוסר נאמנות לחברה כשהוא נקט בפעולות המנוגדות לטובתה (מה שמצדיק את שלילת זכויותיו לעיין במסמכיה).

עוד נטען כי בשנים האחרונות אירעו שינויים שהקשו על פעילות החברה באופן שחייב את הנתבעים להגביר את מאמציהם כדי לאפשר לבית-הקפה לשרוד. בין היתר נאלצו הנתבעים להתמודד עם פתיחת עסקים מתחרים, תביעות עובדים, שינוי סיווג רישוי עסקים, הטלת מיסוי עובדים זרים, העלאת מחירי שכר-הדירה והחומרים ועוד. חרף הקשיים הללו, הוסיפו הנתבעים לנהל את החברה באופן שוויוני ותוך התחשבות בטובתה. כל עוד מצבה הכלכלי של החברה היה טוב, היא חילקה דיווידנד באופן תדיר. נוכח שינויי הנסיבות המתוארים לעיל, רווחי החברה הצטמצמו והיא נאלצה להשתמש בסכומים שנחסכו כדי לממן את צרכיה השוטפים. החברה אכן לא חילקה דיווידנד מאז 2015, ואולם הטעם לכך הוא עסקי ונעוץ כאמור בשיקולי טובת החברה.

19.הנתבעים טענו כי החברה נוהלה תמיד על-ידי שני מנהלים בלא שנמרוד התנגד לכך. המומחה העריך את השכר הסביר למנהל בחברה בסכום של 30,000 ₪. דמי הניהול ששולמו לתומר ואלדד כמנהלי החברה עמד על 25,000 ₪, סכום שהוא נמוך יותר. הנתבעים אף ציינו כי השכר הזה נמוך יותר בצורה משמעותית מהשכר הכולל שנפסק למנהלים בתביעת גפני. מכאן, ששכר המנהלים היה סביר, מה עוד שהוא שולם כאשר החברה הייתה רווחית. בתקופה בה החברה ספגה הפסדים, הפחיתו הנתבעים את שכרם והוא עמד על 10,000 ש"ח לחודש – סכום שהוא נמוך יותר מהשכר הראוי לדעת המומחה. בשלב מאוחר יותר הנתבעים אף עבדו ללא שמשכו שכר כלל.

עוד צוין כי התובעים התייחסו לתקופה לפני שינוי השליטה, בה החברה נוהלה על-ידי גיבורי, כתקופה בה שכר הניהול היה תקין. אולם, כך ציינו הנתבעים, שכר הניהול הכולל באותה תקופה היה גבוה יותר מזה ששולם לנתבעים.

כמו כן, הנתבעים מציינים שכאשר מצבה הכספי של החברה התדרדר, התובעים התנערו מאחריותם הכספית כלפיה ונעם אף משך את הערבות האישית שלו לחובותיה. מנגד, תומר ואלדד הזרימו כספים לחברה שנועדו לאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הספקים. באשר לנוהל ההקפות, נטען כי ההחלטה לבטלו נועדה כדי לחסוך כספים לחברה, והחלטה זו לא קיפחה את התובעים. לגבי ההוצאות המשפטיות, נטען כי הן היו סבירות לחלוטין כפי שעולה גם מעמדת המומחה. הבחירה בבן משפחה לשמש כעורך-דין של החברה היא בחירה טבעית, וגם גיסו של נמרוד סיפק לחברה שירותים משפטיים. כן טענו הנתבעים כי התובעים כשלו מלהוכיח שתומר נטל הלוואה מהחברה שלא כדין.

20.לשיטת הנתבעים, הוכח כי מקורה של התקלה שאירעה במחשבי החברה הוא בכשל טכני מסוג שהיה נפוץ בתקופה בה נגרמה התקלה. כך עולה גם מעדותו של מנכ"ל בית התוכנה שניסה לשחזר את הדיסק הקשיח של מחשב הקופה. לבסוף נטען כי אף שלא היה קיפוח וממילא אין גם עילה לחיוב הנתבעים לרכוש את מניות התובעים, הרי ששווי החברה הרלוונטי נכון למועד הגשת התביעה עמד לכל היותר על סך של 372,832 ₪.

בנוסף נטען כי בכל תחשיב שייערך בקשר עם רכישת מניות התובעים, יש להביא בחשבון את התקופה בה הופחת שכר הנתבעים ל-10,000 ש"ח ואת התקופה הממושכת בה הם עבדו בחברה בלא למשוך שכר כלל. כמו-כן יש לקחת בחשבון את הסכומים שהעבירו הנתבעים מכיסם לחברה בשעת המשבר (160,000 ₪ על-ידי תומר ו-80,000 ₪ על-ידי אלדד).

טענות החברה (הנתבעת 7)

21.ביום 20.1.2022, באיחור של כשלושה שבועות לאחר המועד שנקבע להגשת הסיכומים, הגישה גם החברה סיכומים מטעמה. התובעים 2-1 עתרו כי סיכומים אלה יוצאו מהתיק, לאור האיחור בהגשתם ומאחר שבחלקם הגדול הם מהווים העתקה של סיכומיהם של הנתבעים 4-1. כן נטען כי הסיכומים אף הוגשו בהעדר סמכות (טענה שהועלתה בעיקרה בתשובה לתגובה, ולכן נפגעה יכולתה של החברה להשיב לה).

אני סבורה כי אין מקום להוציא את הסיכומים מהתיק, חרף האיחור בהגשתם. ככלל, איחור אינו מצדיק את הסעד הקיצוני הזה, וניתן לרפא את הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה ממנו בפסיקת הוצאות. במקרה דנן, התובעים עצמם טענו כי סיכומי החברה חוזרים בעיקרם על הטענות שהעלו הנתבעים האחרים בסיכומיהם. לכן, קיומם של הסיכומים בתיק אינו צפוי לפגוע בהם.

22.בסיכומיה של החברה נטען כי בניגוד לטענות התובעים ביחס לאופן ניהול החברה על-ידי תומר ואלדד, הרי שמחומר הראיות עולה כי דווקא בתקופת גיבורי החברה התנהלה בצורה לא אחראית – כאשר חולקו לבעלי המניות כספים ללא רישום ודיווח, בוצע שיפוץ שחרג באופן קיצוני מהסכום שנקבע מראש והמצב התברואתי בבית-הקפה היה לקוי.

עוד טענה החברה כי מעדותו של נעם עולה כי התביעה נועדה כדי לנקום בנתבעים על כך שלאחר שינוי השליטה הפסיקה החברה לחלק דיווידנדים מהכנסותיה הלא-מדווחות, נוהג ששרר בחברה בתקופת גיבורי.

23.לטענת החברה, התובעים פעלו כנגד האינטרס של החברה באופן שסיכן את המשך קיומה. נעם הודה בחקירתו שהוא העדיף שהחברה תפעל בניגוד לכללי הרישוי התקין כפי שהיה בתקופת גיבורי. התובעים לא קיימו את חובותיהם כלפי החברה, הם הקשו עליה לקבל אשראי, הם לא לקחו חלק בניהולה וסירבו להזרים כספים לחשבונה. מר אמיר חונן, שהיה מנהל בחברה בשנים 2015 ועד 2019, העיד כי הוא כלל אינו מכיר את נעם. מנגד, הנתבעים עשו מאמצים רבים להביא את החברה לשגשוג. כאשר מצבו של בית הקפה התדרדר, הזרימו תומר ואלדד לקופת החברה סכום של למעלה מ-260,000 ש"ח.

החברה הוסיפה שהתובעים לא הוכיחו את טענת הקיפוח שכן לא הוכחה חלוקה לא הוגנת של משאבי החברה ואף לא פגיעה בציפיותיהם. עוד נטען כי אין תוקף להסדר הדיוני עם החברה שכן מצבה הפיננסי אינו מאפשר לה עוד לרכוש את מניות התובעים 2-1. באשר לתובעים 4-3 - לא הושגה עמם מעולם הסכמה כי מניותיהם יירכשו מכוח ההסדר הדיוני. לגישת החברה, אין מקום במצב הדברים הנוכחי להורות על היפרדות מאחר שהחברה עתידה ממילא להתפרק. כן טענה החברה, כפי שטענו גם הנתבעים האחרים, כי אין יריבות בין הנתבעים לבין התובע 1, שטענותיו נוגעות להתנהלות החברה ולא להתנהלותם של הנתבעים האחרים.

24.בהתייחס לחוות-דעתו של המומחה, נטען כי לא צוין בה שהיו בחברה הכנסות לא מדווחות. קיומן של הכנסות כאלה גם אינו עולה מהראיות, כאשר לפי הטענה המומחה שגה כאשר קבע כי עלות המזון בבית-הקפה היא 30% ולא 36% כפי שהיא בפועל. קביעת המומחה אינה מתיישבת עם דוחות רואה-החשבון של החברה בשנים בהן היא קיימת, כאשר גם לפני שינוי השליטה בחברה עמדה עלות המזון על 38-35%. גם המומחה הודה כי בהתבסס על עלות מזון של 36% ופחת של 20% (ולא 10% כפי שהוא העריך בחוות-דעתו), הוא לא היה מגיע למסקנה אודות קיומן של הכנסות לא מדווחות.

החברה ציינה כי לתובעים הייתה גישה למידע פיננסי ממנהלת החשבונות בחברה ומרואה-החשבון שלה, וכי התובעים קבלו מידע זה בפועל. לא הוכח כי נגנבו מהחברה כספים או כי נלקחו ממנה הלוואות שלא כדין. ההחלטה שלא לחלק דיווידנד הייתה החלטה עסקית של החברה שלא נועדה לפגוע בתובעים.

25.עוד נטען כי שכרם של הנתבעים לא היה מופרז (מטעמים דומים לאלה שנטענו על-ידי הנתבעים האחרים). לגישת החברה, נוהל "הקפות השותפים" בוטל באופן שוויוני ביחס לכל בעלי המניות, וזאת כדי לחסוך כספים לחברה. בהתייחס לנזק שנגרם לדיסק הקשיח בו תועדו נתוני הקופה בחברה, נטען כי הוא נבע מתקלה נפוצה, כפי שהעיד מנכ"ל החברה שסיפקה לחברה שירותי מיחשוב.

דיון

תוקפו והשלכתו של ההסדר הדיוני כלפי התובעים 2-1

26.כפי שהובהר לעיל, הנתבעים 4-1 טענו כי ההסכמה המקורית בין הצדדים בהסדר הדיוני הייתה כי החברה תרכוש את מניות התובעים. לשיטתם, היום החברה אינה סולבנטית והיא אינה יכולה לעמוד בהתחייבות האמורה. לכן, כך נטען, ההסכמה נושא ההסדר הדיוני פקעה ולהסדר אין עוד תוקף. מנגד, התובעים 2-1 טענו כי ההתחייבות לרכוש את מניותיהם הייתה התחייבות אישית של הנתבעים 4-1 ועל-כל-פנים שאלת זהות הרוכש הוצגה על-ידיהם כשאלה טכנית וחסרת חשיבות.

לכן, בטרם נדון בטענות הצדדים לגופם, יש לבחון את השאלה האם ההסדר דיוני תקף – ובכלל זה את השאלה האם ההתחייבות לרכוש את מניות התובעים 2-1 (ליתר דיוק מדובר במניות התובעת 2 שהיא בעלת המניות בחברה) הייתה התחייבות אישית של הנתבעים 4-1 או התחייבות של החברה; והאם ניתן לחייב את הנתבעים 4-1 לרכוש את המניות מכוח ההסדר הדיוני מטעם אחר.

27.אני סבורה כי יש להעדיף את עמדתם של התובעים 2-1 בהקשר זה, ולקבוע כי הנתבעים 4-1 חייבים באופן אישי לרכוש את מניותיהם של התובעים, ועל-כל-פנים כי הם מנועים מלטעון אחרת.

ההסדר הדיוני גובש במהלך ישיבת יום ה-7.2.2017, בה הסכימו הצדדים כי מניות התובעים 2-1 יירכשו בהתאם לשווי החברה כפי שהוא ייקבע על-ידי מומחה שימנה בית-המשפט. אין מדובר אם כן בהסכם כתוב שנוסח באופן קפדני על-ידי הצדדים ובאי-כוחם, אלא בהסכם שנוסח באולם בית-המשפט. עוד יוער כי הדין ודברים ביחס לרכישת המניות, התנהל בין ב"כ התובעים 2-1 לבין ב"כ הנתבעים 4-1 – ולא מול ב"כ החברה (שכאמור הייתה אף היא מיוצגת בהליך ואף הוגשו בו סיכומים מטעמה). שאלת הזהות של הצד שיתחייב לרכוש את המניות התעוררה במהלך הדיון האמור, וסוכם בו כי ב"כ הנתבעים 4-1, עו"ד רוזנר, יודיע לבית-המשפט תוך 10 ימים מיהו הגורם שירכוש את מניות התובעים 2-1.

בהודעה מטעמו של ב"כ התובעים 2-1 מיום 14.5.2017, הועלה חשש לגבי סמכותם של הנתבעים להתחייב בשם החברה לרכוש את מניותיהם, מאחר שבחברה ישנו בעל מניות נוסף (נמרוד) שהתחייבות כזו עלולה לפגוע בזכויותיו. בתגובה הודיעה ב"כ הנתבעים 4-1 לבית-המשפט ביום 24.5.2017, כי "לאחר דיונים בין הנתבעים, הוחלט כי החברה (הנתבעת 7) תרכוש את מניות הנתבעת 2 [הכוונה היא לתובעת 2, ר.ר] בהתאם לקביעת שווי על-ידי המומחה". הודעה דומה לא הוגשה על-ידי החברה עצמה.

28.האם יש תוקף להתחייבותם של הנתבעים 4-1 בשמה של החברה? העסקה לרכישת מניות התובעת 2 על-ידי החברה היא עסקה שלתומר ולאלדד היה עניין אישי בה שכן היא נועדה לשחרר אותם מאחריותם בתביעה דנן שהם נתבעו בה באופן אישי בעילה של קיפוח. המגעים לקראת ההסכמה נוהלו כאמור מול התובעים 2-1 על-ידי בא-כוחם של תומר ושל אלדד. מדובר בעסקה חריגה של החברה, ולכן כדי שיהיה לה תוקף נדרש לה אישור של האספה הכללית של החברה.

מאחר שתומר ואלדד היו נושאי משרה בחברה, חלה על העסקה הוראת סעיף 270(1) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), המתייחסת לעסקה של החברה "עם אדם אחר שלנושא משרה בחברה יש בה עניין אישי". סעיף 272(א) לחוק החברות קובע כי "עסקה של חברה, שמתקיים בה האמור בסעיף 270(1) והיא עסקה חריגה [...] טעונה אישור ועדת הביקורת ולאחר מכן אישור הדירקטוריון". סעיף 272(ב) מוסיף וקובע כי "לא היתה לחברה פרטית שאינה חברת איגרות חוב ועדת ביקורת, טעונה העסקה אישור הדירקטוריון בלבד אם נושא המשרה אינו דירקטור, ואם נושא המשרה הוא דירקטור גם אישור של האסיפה הכללית". מאחר שמדובר כאמור בעסקה חריגה בחברה פרטית שלדירקטורים בחברה היה עניין אישי לגביה, היא הייתה טעונה אישור של האספה הכללית.

29.הודעתו של ב"כ הנתבעים ביחס לכוונה כי החברה תרכוש את המניות, לא התבססה על החלטה שהתקבלה באספה הכללית של החברה. יתרה מכך, להודעה זו לא ניתנה הסכמה של אחד מבעלי המניות בחברה – נמרוד. מסקנה זו נובעת מהדיון שהתקיים ב-8.6.2017 שבסופו נקבע:

"מאחר שמסתבר שבחברה יש בעל מניות נוסף שאיננו צד להליך הנוכחי, ושאם מניות התובעים בתובענה ירכשו ע"י החברה – עלולה להיות לכך השלכה על זכויותיו, אני סבורה כי יש מקום ליידע את בעל המניות הנוסף אודות ההליך, אודות ההתפתחויות בו ואודות כוונת הנתבעים להביא לכך שמניות התובעים ירכשו ע"י החברה. לכן יפנה ב"כ הנתבעים למר נמרוד גזית וימסור לו הודעה כפי שפורט לעיל באופן שהוא יוכל לפעול כפי שימצא לנכון בקשר עם המניות המוחזקות באמצעות חברה בבעלותו בחברה הנתבעת".

דבר קיומו של ההליך והאפשרות שהחברה תרכוש את מניות התובעים 2-1 אכן הובא לידיעתם של התובעים 4-3 (נמרוד והחברה בבעלותו), ובעקבות זאת הם ביקשו להצטרף להליך כתובעים נוספים. בהודעת התובעים 4-3 לבית-המשפט ב-11.7.2017 צוין כי "המבקשים [הם התובעים 4-3, ר.ר] אינם מתנגדים למתווה העסקה כפי שהוצע על-ידי הנתבעים [הוא ההסדר הדיוני, ר.ר.], ובלבד שמניות גארד פלוס [היא התובעת 4, ר.ר.] תירכשנה אף הן על-פי המתווה האמור ובתנאים זהים לרכישת מניותיה של התובעת 2, נעם מרגלית אחזקות בע"מ. יובהר כי אם העסקה הנ"ל לא תכלול רכישת מניות גארד פלוס כאמור, יתנגדו המבקשים לרכישת המניות על-ידי החברה, מטעמים מובנים" (ההדגשות הן שלי, ר.ר.). הנתבעים 4-1 טוענים כזכור כי הם לא התחייבו מעולם לרכוש גם את מניות התובעים 4-3 וטענתם היא כי ההסדר הדיוני לא חל על נתבעים אלה. כלומר, התנאי להסכמתם של התובעים 4-3 להסדר הדיוני ולהתחייבות החברה מכוחו – לא התקיים.

30.המסקנה ממכלול הדברים שלעיל היא כי אף שהנתבעים 4-1 הודיעו לבית-המשפט כי הכוונה היא שהחברה היא שתרכוש את מניות התובעים 2-1 מכוח ההסדר הדיוני, הודעה זו לא אושרה בהחלטה כדין של האספה הכללית של החברה ומשכך אין לה תוקף משפטי מחייב מבחינת החברה.

הנתבעים 4-1 היו מודעים לכל האמור לעיל: לפחות מאז יולי 2017, כשנמרוד הודיע את עמדתו ביחס להסדר הדיוני כפי שהיא צוטטה לעיל (ממנה נובעת התנגדותו לבצע את ההסדר אם הוא לא יכלול גם את החברה בבעלותו), ידעו הנתבעים 4-1 כי האספה הכללית של החברה לא אישרה ואף לא תאשר את רכישת מניות התובעים 2-1 בהתאם להסדר הדיוני. למרות זאת, הנתבעים 4-1 לא חזרו בהם מההסדר הדיוני ומהתחייבותם מכוחו לרכוש את מניותיו של נעם. להיפך – גם לאחר שהתקבלה עמדת התובעים 4-3, הוסיף ההליך להתנהל בהתאם להנחה לפיה הנתבעים 4-1 והתובעים 2-1 מחויבים להסדר הדיוני בו הם התקשרו, כאשר הנתבעים 4-1 אף פעלו מול המומחה שערך את חוות-הדעת. ההנחה הייתה אם-כן כי חרף העדר אישורה של החברה את ההסדר, הוא מוסיף לחול והנתבעים אינם חוזרים בהם ממנו.

31.כך למשל, בדיון שהתקיים ביום 6.9.2017, חודשיים לאחר שנמסרה הודעת ההתנגדות מטעם נמרוד – נדון המתווה שלאורו יעריך המומחה את שווי החברה. ב"כ הנתבעים 4-1 ציין באותו מועד כי "המטרה הסופית היא מכירת המניות ורכישתן על-ידינו". ניתן לראות בדברים אלה משום התחייבות אישית של הנתבעים 4-1 לרכוש את המניות. גם אם אלה אינם פני הדברים, הרי שהנתבעים 4-1 שהיו מודעים לכך שהחברה לא אישרה ולא תאשר כדין את רכישת מניות התובעים 2-1 הוסיפו לפעול מולם תוך הצגת מצג לפיו ההסדר הדיוני שריר וקיים.

32.זאת ועוד. לאורך כל ההליך – אף לפני שהתובעים 4-3 הצטרפו אליו כתובעים נוספים, טענו הנתבעים 4-1 כי השאלה הנוגעת לזהותו של רוכש המניות של התובעים 2-1 היא "סוגיה טכנית בלבד", ושהיא איננה מעניינם של התובעים 2-1 (ר' בהודעת הנתבעים מ-24.5.2017, בסעיפים 4-3). עוד ציינו הנתבעים 4-1 באותה הודעה כי מצבה של החברה איתן "ולכל הפחות באופן שיאפשר לה לרכוש את מניות התובע" (שם, סעיף 8(ג)).

33.אני סבורה כי לאור האמור לעיל, הנתבעים 4-1 מנועים מלהתכחש למצגיהם, שההליך כולו ובכלל זה הערכת השווי של המומחה, התנהל תוך הסתמכות עליהם. הפסיקה התייחסה לא אחת לדוקטרינת המניעות, המשתיקה צדדים מלטעון בבית-המשפט טענות משפטיות ועובדתיות שהן נכונות כשלעצמן, המנוגדות למצג מוקדם שהוצג על ידיהם. כך נקבע כי על-פי עיקרון זה, "כאשר צד אחד הציג מצג מסוים בפני צד אחר, וזה הסתמך על המצג בתום-לב ובאופן סביר ולכן שינה את מצבו לרעה, עשוי בעל המצג להיות מושתק מלהתכחש לו" (ר' ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות, 14.7.2016 (להלן: "עניין שלומוביץ"); ור' גם דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך א', מהדורה שניה, 2018) 625; ע"א 251/73 רחמים תרשיש נ' יוסף שיינליכט, כח(1) 572 (1974) בפסק דינו של השופט ברנזון; ע"א 19/81 בנימין ביבי נ' ד"ר קרל הורברט, לז(2) 497 (1983); ורע"א 4928/92 יחזקאל עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, מז(5) 94 (1993)).

כן נפסק כי המצג עליו מבוסס ההשתק עשוי במקרים מסוימים להיעשות בדרך של שתיקה וזאת כאשר "צד אחד פועל על יסוד הנחה מוטעית, בנסיבות שבהן מוטל על הצד האחר להבהיר לו את העובדות לאמיתן" (ר' עניין שלומוביץ).

34.נסיבות המקרה דנן כפי שהן פורטו לעיל מביאות למסקנה כי יש למנוע מהנתבעים 4-1 לטעון כי ההתחייבות לרכישת מניות התובעים 2-1 היא התחייבות של החברה בלבד ולא שלהם באופן אישי. כאמור, הנתבעים 4-1 הציגו לתובעים 2-1 מצגים לפיהם מניותיהם יירכשו וכי נושא זהות הרוכש הוא עניין טכני. בהתאם למצגי הנתבעים 4-1, לא צפויה בעיה ברכישת המניות על ידי החברה (לא בעיה משפטית הנובעת מהעדר יכולת לאשר כדין את הרכישה במוסדות החברה ולא בעיה הנובעת מהעדר יכולת כלכלית של החברה לשלם עבור המניות).

התובעים 2-1 הסתמכו על המצגים הללו ושינו את מצבם לרעה. כלל המצגים שנזכרו לעיל יצרו אצל התובעים 2-1 ציפייה לגיטימית כי מניותיהם יירכשו, וכי לא תיווצר בעיה (כלכלית או משפטית) הנובעת מזהות הרוכש. אילו היו התובעים 2-1 מודעים לחשש בדבר מצבה הכלכלי של החברה ואילו הם היו יודעים כי הנתבעים 4-1 אינם מתכוונים לרכוש את המניות באופן אישי אלא לטעון (חרף העדרו של אישור כדין של החברה) כי החברה היא שחייבת לרכוש אותן, הם היו עשויים לפעול נגד החברה במועד מוקדם יותר כדי להבטיח את זכויותיהם; או לדרוש כתנאי לקיומו של ההסדר הדיוני כי הנתבעים 4-1 יתחייבו כלפיהם לרכוש את המניות באופן אישי.

35.לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי הנתבעים 4-1 מנועים מלכפור במצגים שהם הציגו לתובעים, מצגים עליהם התבסס הליך הערכת השווי וההסדר הדיוני שנועד להביא לרכישת מניותיהם של התובעים 2-1 מהם. משכך, חייבים הנתבעים 4-1 לרכוש את מניות התובעים 2-1.

בשולי הדברים אוסיף ואציין כי אלמלא ההסדר הדיוני בין הצדדים (או אם כטענת הנתבעים הוא פקע), ואילו התביעה הייתה נדונה כתביעת קיפוח (כפי שהיא תידון ביחס לתובעים 4-3), המסקנה שלעיל לא הייתה משתנה. זאת מאחר שעילת הקיפוח נוגעת למערכת היחסים בין בעלי המניות לבין עצמם. מי שאחראי לקיפוחם של התובעים 2-1 הם הנתבעים 4-1 באופן אישי (כפי שיפורט גם להלן). גם מטעם זה אין מקום לקבל את טענת הנתבעים 4-1 לפיה אין להם חבות אישית לרכוש את מניות התובעים.

36.טענה נוספת שהעלה תומר בתצהירו היא כי הנתבעים 4-1 אינם חייבים לרכוש את מניות התובעים 2-1 מאחר שבמהלך התקופה בה התנהל ההליך השתנו הנסיבות: מצב החברה התדרדר והוא שונה היום בתכלית ממצבה במועד בו נערכה הערכת השווי (שם, בפס' 39-27). אני סבורה כי יש לדחות את הטענה. דינו של ההסדר הדיוני כדין הסכם. העובדה שיישומו של ההסכם ארך פרק-זמן ממושך תוך שינוי הנסיבות, איננה מהווה טעם לביטולו. הצדדים יכלו לצפות את האפשרות שההליכים יתארכו, ועל-כל-פנים – ההסדר הדיוני "קיבע" את הסיכונים של הצדדים, באופן שמאותו מועד ואילך, הסיכון והסיכוי ביחס לשינוי מצב החברה לא חל עוד על התובעים 2-1 אלא על הנתבעים בלבד.

תוקפו של ההסדר הדיוני כלפי התובעים 4-3

37.שאלה נוספת ונפרדת נוגעת לתוקפו של ההסדר הדיוני על התובעים 4-3. התובעים הללו לא היו צד להסדר מלכתחילה, ועל כך אין מחלוקת. ההסדר גובש – כפי שהובהר לעיל, לפני שהתובעים הללו הצטרפו להליך. טענתם של התובעים 4-3 היא כי הנתבעים הסכימו בישיבת יום 6.9.2017 לכלול גם אותם בהסדר הדיוני וכי גם מניותיהם יירכשו לפי הערכת השווי של המומחה.

עיון בפרוטוקול הדיון האמור מעלה כי לא קיימת בו הסכמה כזו. יתרה מזאת, בהודעת הנתבעים לבית-המשפט מיום 16.10.2017 ציינו הנתבעים מפורשות כי לא קיים הסדר דיוני ביניהם לבין התובעים 4-3 (שם, בסעיף 12). במועד זה לא הוגשה עדיין חוות-דעת המומחה, היינו לא מדובר בהתנהלות של הנתבעים 4-1 שנבעה רק ממסקנות חוות-הדעת. הודעת הנתבעים מיום ה-16.10.2017 תואמת גם את עמדתם בתגובתם מ-25.7.2017 לבקשת ההצטרפות של התובעים 4-3 להליך. הנתבעים 4-1 ציינו שם כי הם "מודיעים כי בשלב זה אינם מוכנים לרכוש את מניותיו של מר גזית [נמרוד, ר.ר.] כלל ו/או בתנאים זהים לאלו של התובע" (שם, בסעיף 4).

38.מאחר שדין ההסדר הדיוני הוא כדין חוזה, על הטוען לקיומו של חוזה שהוא צד לו – להוכיח את טענתו. בהעדר ראיה לכך, אין מקום להניח כי הנתבעים הסכימו להתקשר עם התובעים 4-3 בהסדר שתנאיו מקבילים לאלה של ההסדר הדיוני. יתכן שביחס לתובעים אלה הם ביקשו לעמוד על כל טענותיהם ולקיים דיון לגופו של עניין - בין אם לאור חלוף הזמן בין ההסדרים, בין אם לאור הערכתם את הסיכויים והסיכונים ביחס לתביעת התובעים 4-3 ובין אם מטעם אחר.

משכך, ובהעדר הסדר דיוני בין הנתבעים לבין התובעים 4-3, לא ניתן לחייב את הנתבעים 4-1 לרכוש את מניות התובעים הללו מכוח התנאים בו. לכן, ביחס לתובעים אלה יהיה מקום לבחון לגופה את טענת הקיפוח וככל שהיא תתקבל – לבחון את הסעדים להם זכאים התובעים 4-3 מכוחה. לכן נתייחס להלן בנפרד לתביעת התובעים 2-1 ולתביעתם של התובעים 4-3.

תביעת התובעים 2-1 

חוות-דעת המומחה

39.המומחה העריך את שווי החברה נכון ליום 31.12.2016 בהתאם לשיטת ה-DCF – היוון תזרים המזומנים העתידי של החברה, כאשר לצורך כך הוא התבסס על דוחות החברה לשנים 2016-2014. המומחה בחן במסגרת חוות-דעתו מספר נושאים שיפורטו להלן.

40.שכר לבעלי השליטה ולבני משפחותיהם: המומחה קבע כי שכר בעלי השליטה עלה לאחר העברת השליטה בחברה באופן בלתי-סביר, והוא עמד על סכום של 50,000 ₪ לא כולל מע"מ. לגישת המומחה, השכר הסביר שהחברה הייתה צריכה לשלם עבור ניהולה עמד על סכום של 30,000 ₪ (סעיף 41 לחוות-הדעת). הפער בין שכר זה לשכר ששולם בפועל נוסף ל"שורת הרווח" של החברה לשנים 2014 – 2016. כן הוסיף המומחה לשורת הרווח את שכרה של גב' אור קימל, רעייתו של תומר, שגם עלות שכרה הייתה הוצאה שנגעה לניהול החברה ושחרגה מהסכום הסביר שצוין לעיל (סעיפים 47-46 לחוות-הדעת). מנגד, דחה המומחה את הטענה לגבי שכרה של רעייתו של שף המסעדה וכן את הטענה שנגעה לשכרם של עורכי-הדין של החברה שהיו בני משפחה של תומר.

41.הוצאות נוספות: ביחס ליתר הוצאות החברה קבע המומחה כי אין הבדל מהותי בין התקופה לפני שינוי השליטה לבין התקופה שלאחריה (סעיף 65 לחוות-הדעת). הוא אף דחה את הטענה לפיה הנתבעים לקחו לידיהם חלק משכרם של העובדים הזרים בחברה ואת הטענה לפיה תומר נטל הלוואה מהחברה לצורך מימון רכישת מניותיה. בהקשר זה קבע המומחה כי תומר לא לקח הלוואה מהחברה אלא סיווג מטעמי מס את דמי-הניהול להם הוא היה זכאי מהחברה כהלוואה (סעיפים 73-71).

42.עלות המזון: הנתון אודות עלות המזון מבטא את האחוז מכלל הכנסות החברה שהיא משקיעה בייצור המזון. בהתאם לדוחות הכספיים המבוקרים של החברה, עלות המזון לשנים 2016-2014 עמדה על שיעור שבין 35.3% ל-37.5%. המומחה קבע כי השיעור הרשום הזה דומה לשיעור עלות המזון שהיה בתקופת ניהול המסעדה על-ידי רון גיבורי ואף נמוך ממנו במעט.

אולם מעבר לרשום בדוחות, בחן המומחה גם את עלות המזון בפועל. לצורך כך הוא הפריד קודם כל בין כלל הכנסות בית-הקפה ממכירת מזון לבין הסכומים שהתקבלו מהטיפים (תשרים) להם היו זכאים המלצרים. למומחה לא היה נתון מדויק אודות סכומי הטיפים (בשל קריסתה של מערכת הקופה באמצע 2016 ואבדן הנתונים שהיו בה). לכן הוא העריך את ההכנסה מטיפים בהתאם לשכר השנתי ברוטו ששולם למלצרים. שכר זה אמור לשקף את סכום ההפרשה לטיפים שנרשם בקופת החברה (ר' סעיף 10א'-ו' לחוות-דעת המומחה, וכן את הסבר המומחה בעמ' 37-35 לפרוטוקול ישיבת יום ה-8.6.2021). זאת מאחר שהמלצרים בבית-הקפה חויבו לאורך השנים להפריש לבית-הקפה סכום כסף המשקף את ההכנסה השעתית שלהם, קרי העלות ששולמה להם על-ידי החברה עבור כל שעת עבודה שלהם. בסוף החודש קיבלו המלצרים את הסכום שהופרש על-ידיהם כשכר עבודה.

בשלב הבא בחן המומחה את עלות המזון בפועל לעומת עלותו בספרי החברה. המומחה דגם לצורך כך מספר פריטים מתפריט בית-הקפה ובדק את עלותם בפועל. הוא עשה כן בהתאם לחשבוניות הספקים ולאור שיחות עם הטבחים בבית-הקפה שנועדו לבחון את משקלו של כל פריט מזון שהוגש בו. לעלות המזון הוסיף המומחה פחת בשיעור כולל של 10%, המבטא הפחתה במשקל המזון בהליך הבישול וגורמים נוספים כגון ביטולי מנות, ארוחות עובדים שלא שולמה כנגדם תמורה וכו' (סעיף 13 לחוות-הדעת).

השוואת עלות המזון בפועל לעלות בדוחות הכספיים של החברה, הביאה למסקנה לפיה עלות המזון בפועל נמוכה מכפי שדווח בספרי החברה, ועומדת על כ-30% (סעיפים 17-13 לחוות-הדעת). המומחה ציין מספר סיבות אפשריות לפער האמור: דיווח חלקי של החברה על הכנסותיה; קיומו של פחת גבוה יותר מזה שהוא העריך; או שימוש בכמויות גבוהות יותר לצורך הכנת המנות מזה שנלקח על-ידיו בחשבון. אפשרות נוספת היא צריכת מזון ללא תשלום בשיעורים גבוהים יותר מאלה שהוא העריך, או שילוב של כל האפשרויות הללו גם יחד (סעיף 18 לחוות-הדעת).

43.כדי להעריך את שווי החברה, התייחס המומחה גם לעסקאות קודמות שבוצעו במניותיה. הוא ציין כי העסקאות הקודמות בוצעו בשנת 2014, היינו פרק זמן משמעותי לפני מועד ההערכה – 31.12.2016. הוא הוסיף כי מדובר בעסקאות לרכישת השליטה בחברה שגילמו לכן גם פרמיית שליטה (סעיף 113 לחוות-הדעת).

בסופו של דבר, לאחר היוון בשיעור של 24%, הוצעו על-ידי המומחה שתי אפשרויות להערכת שווי החברה (סעיף 123 לחוות-הדעת): האפשרות הראשונה מניחה כי הפער בשיעור עלות המזון שתואר לעיל אינו נובע מהכנסה לא מדווחת. בהתאם לאפשרות זו לא היה לחברה תזרים מזומנים חיובי ושווי פעילותה הוא אפס. שווי החברה ליום 1.12.2016 עומד לכן על שווי הנכסים הפיננסים שלה - 373,823 ₪, וחלקם של התובעים 2-1 המחזיקים ב-10% ממניות החברה הוא 37,382 ₪. האפשרות השנייה מניחה כי הפער בעלויות המזון נובע מהכנסה לא מדווחת שיש להוסיף לשווי החברה. במקרה כזה עומד שווי החברה למועד ההערכה על 3,699,815 ₪ וחלקם של התובעים 2-1 הוא 368,981 ₪.

טענות התובעים 2-1 בנוגע לשווי החברה

44.הצדדים התייחסו בסיכומיהם לשאלה איזו מבין שתי הערכות השווי של המומחה יש לאמץ. לגישתם של התובעים 2-1 יש לאמץ את ההערכה הגבוהה, המניחה העלמת הכנסות בחברה. לשיטתם, ישנן אינדיקציות רבות לפיהן היו בחברה הכנסות לא מדווחות בסכומים משמעותיים. מסקנה זו נובעת קודם כל מגישת המומחה שהסביר כי הוא מעריך שהיו הכנסות כאלה. הוא לא קבע זאת באופן קטגורי בחוות-דעתו רק לאור האמור בפסק-הדין בתביעת גפני, בו נקבע שהפער שהיה קיים באותו מקרה בעלות המכר, אינו נובע בהכרח מהכנסות לא מדווחות.

אינדיקציות נוספות לקיום הכנסות לא מדווחות הן העובדה שאלדד העיד על קיומו של נוהג בחברה של חלוקת רווחים לשותפים במזומן; קיומה של "תוכנת הקופה" שאפשרה ליצור דו"ח פדיון שאינו כולל הכנסה במזומן שהתקבלה בפועל; ואירועים שעיקר ההכנסות בהם שולמו במזומן והרישומים לגביהם אינם משקפים את מכלול ההכנסות. בהקשר זה צוינה מסיבת יום-העצמאות בה היה הפדיון הרשום נמוך באופן בלתי סביר יחסית לכמות האורחים במסיבה זו. כן צוינה הפרקטיקה בבית-הקפה של שולחנות ש"נסגרו" ללא תשלום ונושא הטיפים שהופרשו על-ידי המלצרים.

45.לגישת התובעים 2-1, המומחה שגה בחלק ממסקנותיו. כך הוא התעלם מהפרשות הטיפים של המלצרים לקופת החברה בשל התקלה במחשבי החברה שכתוצאה ממנה נמחקו נתונים אלה. לגישתם - האומדן שביצע המומחה ביחס להפרשות אלה היה שגוי. עוד נטען כי המומחה התבסס על נתונים שגויים ביחס ל"עץ המוצר" שהועברו אליו על-ידי הנתבעים; וכי המומחה הניח בטעות שכל הנחה או הטבה לבית-הקפה מצד הספקים מגולמת בחשבונית, ושלא ייתכן מצב בו ניתנה הטבה לבעלי החברה בנפרד מהעסק. זאת למרות שתומר עצמו העיד כי פרקטיקה כזו הייתה קיימת. המומחה אף שגה כשסבר כי תוספות למנות אינן מוקלדות בקופה – הנחה שהשפיעה על מסקנתו בדבר עלות המכר בבית-הקפה.

שגיאה נוספת בחוות-הדעת הייתה, כך נטען, בהערכתו של המומחה לגבי הפער בין דמי הניהול ששולמו בתקופה שלפני שינוי השליטה לבין דמי הניהול לאחר מכן. המומחה התעלם מסכומים ששולמו במסגרת זו חלף דיווידנד. עוד שגה המומחה בהערכתו את הרווח התזרימי הפנוי שהיה לחברה עובר לשינוי השליטה, וביחס להוצאות המשפטיות שהוציאה החברה ששולמו לעורכי-הדין שהם בני משפחה של תומר.

התובעים טענו כי יש לייחס משמעות לעסקאות האמת שבוצעו במניות החברה לפני שנת 2016, ששווי החברה לפיהן עולה בקנה אחד עם ההערכה הגבוהה של המומחה. עוד ציינו התובעים 2-1 כי התקלה בשלה נמחקו נתוני הקופה צריכה לפעול לחובת הנתבעים, שכן היא אירעה בסמוך להתקשרות בהסדר הדיוני ולאור סימני השאלה לגבי נסיבות התרחשותה.

46.בסיכומי התשובה הוסיפו התובעים 2-1 כי העובדה שעלות המכר לא השתנתה בספרי החברה לשנים 2016-2014 מעידה דווקא על קיומן של הכנסות שהועלמו. זאת מאחר שבתקופה זו גדלו הנחות הספקים; המלצרים הפרישו סכום מזומן גבוה יותר בגין כל שעת עבודה; ו"הקפות השותפים" בוטלו. כל אלה היו אמורים להגדיל את הכנסות המסעדה וממילא גם להפחית את שיעור עלות המזון.

עוד נטען כי המומחה הסביר בחוות-דעתו ובחקירתו מדוע העמיד את עלות המכר בבית-הקפה על 30%. המומחה הבהיר כי לצורך איתור שיעור עלות המזון הנכונה, הוא הסתמך על נתוני "עץ המוצר" והחשבוניות שסיפקו הנתבעים עבור פריטים המהווים 90% מנפח המכירות.

טענות הנתבעים בנוגע לשווי החברה

47.לטענת הנתבעים ובניגוד לעמדת התובעים 2-1, המומחה לא קבע כי בחברה היו הכנסות לא מדווחות, והוא השאיר את הקביעה בעניין זה לבית-המשפט, תוך הצגת שתי חוות-דעת אפשריות לעניין ערכה של החברה. אילו היה המומחה סבור כי היו בה הכנסות בלתי מדווחות, הוא היה קובע זאת באופן מפורש. התובעים גם לא צירפו ראיות בקשר עם טענותיהם להכנסות בלתי מדווחות, ולכן המסקנה המתחייבת היא שלא היו בחברה הכנסות שאינן עולות מהדיווחים שלה.

הטענה כי הנתבעים גנבו כספים מהחברה או לוו ממנה כסף שלא כדין איננה נכונה. היא מבוססת על האומדן השגוי של המומחה לפיו עלות המזון עומדת על 30% במסעדות מהסוג של בית-הקפה. ואולם, בכל אחת מן השנים שקדמו להגשת התביעה (לרבות השנים שלפני שינוי השליטה, ושבהן אין סיבה להניח שהתובעים מצאו פגם באופן ניהול בית-הקפה), הייתה עלות המזון גבוהה מ-36% והגיעה אפילו כדי 38%. שיעור עלות המזון בבית-הקפה עמד אפוא על 36% במועד הרלוונטי לחוות-הדעת, והטענה להעלמת הכנסות צריכה להיבחן בהתאם לשיעור זה.

בדומה, גם הנחת היסוד של המומחה לגבי שיעור הפחת במסעדה איננה מדויקת. בפועל, שיעור הפחת במסעדה קרוב יותר ל-20% ולא ל-10% כפי שהניח המומחה. המומחה נשאל בחקירתו מה הייתה מסקנתו אילו היה עורך את חוות-הדעת בהנחה כי עלות המזון עומדת על 36% והפחת על כ-20%. במצב מעין זה, הודה המומחה כי המסקנה המתחייבת הייתה כי לחברה לא היו הכנסות לא מדווחות. בהתייחס לסוגיית הביטולים, ציין המומחה כי הוא בחן את נתוני הקופה ומצא ששיעור הביטולים בבית-הקפה היה סביר.

דיון

48.המחלוקת העיקרית בין הצדדים ביחס לחוות-דעתו של המומחה נוגעת לשאלה האם היו בחברה הכנסות לא מדווחות. כאמור, המומחה הציע שתי אפשרויות להערכת שווי החברה, שהגבוהה בהן מניחה כי חלק מהכנסות החברה לא מצא ביטוי בדוחות הכספיים שלה. אני סבורה כי יש להעדיף את ההערכה הגבוהה מבין שתי ההערכות של המומחה, המביאה בחשבון את ההנחה כי בחברה היו הכנסות לא מדווחות וזאת ממספר טעמים.

49.ראשית, המומחה עצמו העיד במפורש כי הוא סבור שהערך הגבוה הוא המשקף את השווי האמתי של החברה נכון למועד עריכת חוות-דעתו. לשאלת בית-המשפט האם היה המומחה סבור – אלמלא פסק הדין בעניין גפני - כי יש בחברה העלמת הכנסות הוא השיב "אני מניח שכן" (ר' בעמ' 30-28 לפרוטוקול ישיבת יום ה-8.6.2021).

בפסק הדין בעניין גפני נקבע, בהתייחס לקיפוח הנובע מהטענה אודות הכנסות הלא מדווחות כי -

"לא הוכח כאמור כי המשיבים לקחו כסף לכיסם, אלא לכל היותר כי הם ניהלו את החברה באופן רשלני, תוך החלה של מדיניות בלתי-סבירה של חלוקת משקאות ללא תשלום, ללא בקרה על החלוקה הזו וללא הגבלתה. מדובר בהחלטות ניהול רשלניות – שלא הוכח לגביהן שהן התקבלו בחוסר תום-לב או שלא לטובת החברה. לכן, העובדה שההנהלה טעתה ( גם אם מדובר בנושאים עקרוניים), אין די בה כדי לקבוע כי המשיבים קיפחו את המבקשים. טענת המבקשים לקיפוח בהקשר זה – נדחית" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.).

לכן, כדי לקבוע האם במקרה דנן היו בחברה הכנסות לא מדווחות, יש לבחון קודם כל על מה מבוססת הערכת המומחה בהקשר זה, ושנית לברר האם ישנו הסבר אחר לתופעות אותן תיאר המומחה בחוות-דעתו.

50.הפער העיקרי בין ההכנסות בפועל לבין ההכנסות כפי שהמומחה העריך אותן, נובע מהערכת המומחה ביחס לעלות המזון. טענתם העיקרית של הנתבעים בהקשר זה הייתה כי הערכתו של המומחה את עלות המזון ב-30% הייתה שגויה, וכי עלות המזון בבית הקפה עמדה על כ-36%. כן הם טענו כי המומחה שגה בחישוב הפחת, כאשר הוא העריך אותו ב-10% בעוד שהשיעור הנכון צריך להיות 20%.

אני סבורה כי אין מקום לקבל את עמדת הנתבעים בנוגע לעלות המזון, ויש להעדיף את עמדת המומחה בחוות-דעתו. זאת קודם כל מאחר שככלל, כאשר ממנה בית-המשפט מומחה מטעמו שהוא סומך עליו ועל מומחיותו, נקודת המוצא היא כי הוא יאמץ את האמור בחוות-דעת אלא אם כן ישנם טעמים טובים שלא לעשות כן (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (נבו, 31.12.1988); ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (28.10.2010) בפס' 22; וכן בספרו של אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 13, 2020) בעמ' 635). זאת למרות ששיקול הדעת הסופי במכלול השאלות ובכלל זה השאלות במומחיות, נותר שיקול דעתו של בית-המשפט.

יתרה מכך, המומחה מונה במקרה דנן מכוח ההסדר הדיוני, בו הצדדים הסכימו למסור את ההכרעה לגבי שווי החברה לשיקול דעתו הבלעדי של המומחה (בהתאם להסכמה מיום ה-7.2.2017 לפיה "שווי הרכישה יוערך ע"י מומחה שבית-המשפט יקבע את זהותו"). כאשר זוהי טיבה של הסכמת הצדדים, ייטה בית-המשפט בדרך כלל לכבד את חוות-דעת המומחה ולאכוף אותה בלא התערבות בתוכנה (ר' בהקשר זה את החלטתי בה"פ (כלכלית) 37521-06-18 גבי זילבר נ' שגיא עברון (19.1.2021) בפס' 14).

51.גם לגופו של עניין אני סבורה כי עמדת המומחה ביחס לעלות המזון ושיעור הפחת הייתה עמדה מנומקת שהמומחה הגיע אליה לאחר בחינה מקיפה ויסודית של אופן העבודה בבית-הקפה. על-מנת לוודא את השיעור הנכון של עלות המזון בבית-הקפה, ביקש המומחה לקבל את התפלגות המכירות של המסעדה לפי קטגוריות מזון (ארוחות בוקר; עיקריות; עיקריות עסקיות וכו') לתקופה שבין ה-1.7.2016 ועד ליום ה-15.5.2017 (יצוין שזו אינה התקופה שנועדה לבחון הערכת השווי – שביקשה לבדוק את ביצועי החברה בשנים 2016-2014 – אך המומחה נאלץ להסתמך עליה כיוון שמערכת הקופה בבית הקפה קרסה באמצע 2016 ולא ניתן היה לשחזר את הנתונים לפני מועד הקריסה).

לאחר קבלת התפלגות המכירות לפי קטגוריות, בחן המומחה את עלות המזון ב-11 קטגוריות מוצרים, המהוות 90% מכלל המכירות בבית-הקפה. בכל אחת מ-11 הקטגוריות הללו, בחן המומחה את עלותן של 4-3 המנות הפופולריות בכל קטגוריה. הוא קיבל מהנתבעים את עלות המזון לכל מנה, והעביר את הנתונים להערותיו של נעם. לאחר שקיבל את הערותיו של נעם, התמקד המומחה בכל אחת מהמנות באותם פריטים ספציפיים לגביהם הייתה מחלוקת ביחס לעלותם או משקלם במסגרת הכנת המנות. אם הייתה מחלוקת ביחס למחיר הפריט, המומחה בחן את חשבוניות המס שקיבלה החברה בפועל מהספקים על-מנת להעריך באופן עצמאי עלות זו. כאשר המחלוקת נגעה לגבי כמויות – בדק המומחה מול השף של בית-הקפה את המשקל של הפריט בכל אחת מהמנות. בנוסף, המומחה שכלל בחישוב עלות המזון גם את שיעור הפחת במזון.

ממכלול הנתונים הללו הסיק המומחה את עלות המזון. מדובר אם כן בתהליך מעמיק שכלל בחינה במספר מישורים תוך התייחסות יסודית לכל הטענות ולכל הנתונים הרלוונטיים. לכן אני סבורה כי יש לאמץ במלואן את מסקנות המומחה ביחס לעלות המזון בבית-הקפה.

52.הנתבעים טענו כזכור כי עלות המזון בבית-הקפה הייתה גבוהה מ-30% גם לפני שינוי השליטה, היינו כאשר בית-הקפה נוהל על-ידי גיבורי. לגישתם, אין טעם להניח שדווקא בתקופה שלאחר שינוי השליטה ירד שיעור עלות המזון בצורה משמעותית כל-כך, ולכן יש להסיק שהמומחה טעה בחוות-דעתו. אני סבורה כי אין בטענה זו כדי לשנות את המסקנה שלעיל. ראשית, גם אילו היה מוכח כי בתקופת גיבורי עלות המזון בפועל אכן הייתה גבוהה מ-30%, עובדה זו אינה שוללת את האפשרות כי עלות המזון לאחר שינוי השליטה הייתה נמוכה יותר. כאמור, עלות זו נבחנה באופן יסודי ביותר על-ידי המומחה.

יתרה מכך, גם ביחס לתקופת גיבורי – לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי עלות המזון בפועל אכן הייתה גבוהה כפי שטוענים הנתבעים. זאת מאחר שכל הצדדים הסכימו שבתקופה זו החברה התנהלה תוך חלוקת דיווידנדים במזומן שלא נרשמו בספריה של החברה (ר' סעיף 10 לסיכומי החברה; כן ר' בחקירתו הנגדית של אלדד, בעמ' 262-261 לפרוטוקול ישיבת ה-28.6.2021). מכאן שיתכן שגם בתקופת גיבורי הייתה עלות המזון נמוכה יותר מהסכומים המשתקפים בספרים.

53.הנתבעים טענו עוד כי מעדותו של העד מטעמם, מר יונתן בורוביץ, עולה כי המומחה שגה בקביעת שיעור ההפחתה במשקל המזון בהליך בישולו, וכתוצאה מכך הוא שגה גם בחישובו את עלות המזון.

אינני מקבלת את הטענה. ראשית, וחרף העובדה שעדותו של מר בורוביץ התייחסה לתחום מומחיותו ולא לידיעה אישית שלו אודות האופן בו התנהל בית-הקפה, הוא הגיש תצהיר מטעמו ולא חוות-דעת מומחה. תקנה 130(ג)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (שהן התקנות החלות על התובענה דנן) קובעת כי כאשר מונה מומחה מטעם בית-המשפט בהסכמת בעלי-הדין, לא יוגשו חוות-דעת מומחה מטעם בעלי-הדין אלא באישור בית-משפט. אישור כזה לא התבקש וממילא לא התקבל במקרה דנן.

שנית, המומחה העיד מפורשות ששיעור הפחת בו הוא נקב בחוות-הדעת היה שיעור שהוסכם על-ידי הנתבעים והתובעים בשיחה שהתקיימה עימם לפני גיבוש חוות-הדעת (ר' סעיף 13ז' לחוות-הדעת, וכן בישיבת יום ה-8.6.2021, בעמ' 78). מאחר שהנתבעים הסכימו לשיעור הפחת, אין מקום לאפשר להם להגיש חוות-דעת שמסקנתה שונה.

שלישית, חוות-דעתו של מר בורוביץ עסקה רק בפחת הנובע מהליך ההכנה של בשר ולא בסוגי מזון אחרים (ר' סעיף 4(א) לתצהירו של מר בורוביץ). הנתבעים לא הציגו נתונים ביחס לשאלה מהו שיעור מנות הבשר בבית-הקפה ולכן קשה להסיק מסקנות מעדותו של מר בורוביץ לגבי מכלול הפחת בבית-הקפה. עמדתו של מר בורוביץ לפיה הוא מעריך כי הפוד קוסט (קרי עלות המזון) בבית-הקפה צריך "לנוע בין 34% ל-36%" נטענה אפוא באופן סתמי וללא ביסוס.

54.לכן, לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את מסקנתו של המומחה ביחס לעלות המזון בבית-הקפה. ממסקנה זו נובע כי בחברה היו הכנסות לא מדווחות, אלא-אם-כן יהיה לנתבעים הסבר אחר לקיומו של הפער האמור. לנתבעים לא היה הסבר כזה – כאשר טענתם העיקרית התבססה כאמור על הטעות בהערכת השווי של המומחה ביחס לעלות המזון, טענה שנדחתה. אפשרויות אחרות שמנה המומחה (פחת גבוה יותר או צריכת מזון ללא תשלום בשיעורים גבוהים יותר), לא הוכחו אף הן.

55.יתרה מכך, מעבר לחוות-דעתו של המומחה והמסקנות הנובעות ממנה, ישנן אינדיקציות נוספות לקיומן של הכנסות לא מדווחות בחברה שניתן להתבסס גם עליהן. כך, התובעים טענו כי החברה העלימה הכנסות באירועים בהם התבצעו תשלומים במזומן שלא הוקלדו בקופה (סעיף 35 לסיכומי התובעים 2-1). כאמור, הם התייחסו בהקשר זה למסיבות יום-העצמאות שהיה נהוג לערוך בבית-הקפה. גרסת התובעים בהקשר זה נתמכת בתמונות שצירף נעם לתצהירו ממסיבות יום-העצמאות שהיו נערכות בבית-הקפה בהן נראים אלפי אנשים (ר' נספח 112 לתצהיר נעם). חרף זאת, מדו"חות הפדיון היומיים לימי-העצמאות בשנים 2016-2014 עולה כי בקופת בית-הקפה נרשם פדיון נמוך מאוד, נמוך בהרבה מזה שהתקבל בבית-הקפה בימים אחרים באותו חודש (סעיף 159 לתצהיר נעם). לנתבעים לא היה הסבר מניח את הדעת לנושא זה, שמחזק את ההנחה לפיה לא כל ההכנסות שהתקבלו בחברה נרשמו בספריה.

העובדה שקיים אירוע אחד לפחות, שלגביו ניתן להניח ברמה גבוהה מאוד של סבירות כי היו בו הכנסות שעלו באופן משמעותי על אלה שנרשמו בקופת החברה – מחזקת את האפשרות כי החברה התנהלה באופן בו לא כל ההכנסות נרשמו כדין בספריה. משכך, ובהעדר הסבר מניח את הדעת לקיומם של הפערים, לאור עמדתו של המומחה כפי שהוא הצהיר עליה בבית-המשפט, עמדה הנובעת מחוות-דעתו ותחשיבי עלות המזון עליהם הוא התבסס, אני סבורה כי ניתן לקבוע כי בחברה היו הכנסות לא מדווחות, וכי לכן יש להעריך את שוויה בהתאם להערכה הגבוהה בחוות-דעתו של המומחה.

56.יוער יחד עם זאת כי אינני מקבלת גם את טענות התובעים 2-1 לגבי טעויות נוספות שנפלו לשיטתם בחוות-דעתו של המומחה. התובעים 2-1 התייחסו לתקלה בקופת בית-הקפה ולנזק הראייתי שנגרם להם כתוצאה מכך. המומחה הבהיר בהקשר זה כי הנתונים העיקריים שחסרו לו בעקבות התקלה האמורה נוגעים לסכומי הטיפים שהפרישו המלצרים. המומחה הצליח להתגבר על קושי זה באמצעות חישוב ההכנסה מהטיפים כגובה השכר ברוטו השעתי ששולם למלצרים בבית-הקפה.

התובעים 2-1 טענו כי המומחה לא דייק בשכר הברוטו של המלצרים שהוא עשה בו שימוש. אולם המומחה הבהיר בחקירתו שלצורך קביעת שכר המלצרים הוא בחן את נתוני השכר כפי שהם שולמו בפועל בשנים 2016-2014 (ישיבת יום ה-8.6.2021, בעמ' 35). כן הוא ציין כי התקלה בקופה לא פגעה באופן מהותי ביכולתו להעריך האם חולק בבית-הקפה מזון בחינם. זאת מאחר שכל חלוקה שכזו הייתה משתקפת בנתוני המכר של בית-הקפה (ישיבת יום ה-08.6.2021, בעמ' 41-39).

57.אינני מקבלת גם את טענות התובעים 2-1 לפיהם המומחה הסתמך על נתוני עץ מוצר שגויים שהועברו לו על-ידי הנתבעים. בחוות-דעתו ציין המומחה מפורשות כי עץ המוצר שנמסר לו על-ידי הנתבעים הועבר לעיונו של נעם, שהעיר הערותיו לגביו (סעיף 11ו לחוות-הדעת). מסקנות המומחה התבססו אם כן על מכלול המידע שנמסר לו על-ידי הצדדים ואין מקום להתערב בהן, וזאת כאמור גם לאור מה שצוין לעיל לפיו בית-המשפט נוטה לקבל את מסקנותיו של מומחה שמונה מטעמו.

כאמור, מחוות-דעתו של המומחה כמו גם מעדותו בבית-המשפט עולה כי הוא פעל באופן יסודי, ובחן באופן עצמאי כל פריט שלגביו לא הייתה הסכמה בין התובעים 2-1 לבין הנתבעים ביחס לעלותו ומשקלו. התובעים 2-1 טענו כי בדיקה זו לא שיקפה בהכרח את עלות הפריט הרלוונטי לבית-הקפה. זאת מאחר שתומר הודה בחקירתו שהיו מקרים בהם הוא קיבל הנחות מספקים באופן אישי ובנפרד מהעסק. מכאן – כך נטען - שההנחה לא התבטאה בחשבוניות הספקים. ואולם בחינת עדותו של תומר בהקשר זה מעלה כי היא נגעה רק לתקופת ניהול בר הרדיו, ולא לבית הקפה (פרוטוקול ישיבת יום ה-28.6.2021, בעמ' 247-246).

סיכומה של נקודה זו - אני סבורה שיש לקבל את חוות-דעתו של המומחה ואת מסקנותיו הן ביחס לשווי החברה והן ביחס להכנסות הלא מדווחות.

טענות הנתבעים בדבר הזרמת כספים נוספים לחברה

58.בתצהיריהם ובסיכומים מטעמם, טענו הנתבעים שנוכח המשבר שאליו נקלעה החברה וסירובם של התובעים להשתתף במימון חובותיה, נאלצו תומר ואלדד להזרים 160,000 ₪ ו-80,000 ₪ (בהתאמה) לקופת החברה (ר' סעיף 62 לסיכומי הנתבעים). אילו היו הנתבעים מוכיחים את הטענה, יתכן שהיה מקום להתחשב בה לעניין חישוב הסכום שהתובעים 2-1 זכאים לו במסגרת פסק הדין תמורת מניותיהם.

אולם בפועל הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו את הטענה. כך, הנתבעים לא צירפו לתצהיריהם כל מסמך שהוא המעיד על הזרמת הסכומים הללו לחברה. לכן לא ניתן להביאם בחשבון במסגרת ההתחשבנות הסופית בין הצדדים. יצוין כבר עתה כי מאותו הטעם, לא ניתן להתחשב בסכומים שהנתבעים הזרימו לטענתם לחברה גם במסגרת המחלוקת בינם לבין התובעים 4-3.

הסעדים בתביעת התובעים 2-1

59.כפי שהובהר בראשית הדברים, מכוח ההסדר הדיוני זכאים התובעים 2-1 כי מניותיהם בחברה יירכשו מהם בהתאם לחוות-דעת המומחה. שווי החברה לצורך קביעת שווי מניות התובעים 2-1 הוא כאמור השווי הגבוה מבין שתי ההערכות שהציע המומחה, ולכן שווי מניות התובעים 2-1 עומד על 369,981 ₪ (ר' בסעיף 105 לחוות-דעת המומחה) נכון ליום 31.12.16. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל. אני מחייבת לכן את הנתבעים 4-1 יחד ולחוד לשלם לתובעת 2 את הסכום האמור. עם תשלום הסכום יועברו מניות התובעת 2 לידי מי מהנתבעים 4-1 שיישא בתשלום.

60.נוסף לסעד הרכישה, עתרו התובעים 2-1 לשני סעדים נוספים: ראשית, כי הנתבעים ישיבו להם את החלק היחסי בהכנסות הלא מדווחות בשנים 2016-2014. שנית, התובעים 2-1 דרשו גם השבה של חלקם היחסי במשיכות היתר של דמי הניהול בשנים 2016-2014. לגישתם הם זכאים לסכום האמור שכן רכישת מניותיהם לפי שיטת ה-DCF כשדמי הניהול העודפים נלקחו בחשבון כחלק מהכנסות החברה – אינה שוללת בהכרח את זכותם להשבת חלקם היחסי בדמי הניהול הללו. זאת מאחר שאלמלא היו הנתבעים מושכים את הכספים הללו – הם היו נותרים בקופת החברה, והם אף היו משליכים על הערכת שוויה בהתאם לשיטת ה-DCF (ור' בהקשר זה גם את סעיף 24 לחוות-דעת המומחה).

אני סבורה כי התובעים 2-1 אינם זכאים לסכומים האמורים. זאת מאחר שיש לתת תוקף להסדר הדיוני בהקשר זה. ההסדר, שמקורו כאמור בהסכמת הצדדים בישיבת בית-המשפט, קבע כי התובעים יהיו זכאים לסעד אחד – סעד הרכישה הכפויה של מניותיהם במחיר שייקבע על-ידי המומחה. כתוצאה מההסדר הובטח לתובעים כי מניותיהם יירכשו מהם (בין על-ידי החברה או על-ידי הנתבעים כפי שהובהר לעיל). בה בעת יש לפרש את ההסדר ככולל ויתור של התובעים על סעדים אחרים למעט הסעד של הרכישה הכפויה.

תביעת הקיפוח של התובעים 4-3

61.כפי שהובהר בראשית הדברים, ההסדר הדיוני אינו חל על התובעים 4-3 ולכן במסגרת הדיון בתביעתם יש לברר את טענת הקיפוח שהם העלו כנגד הנתבעים.

בראשית הדברים יצוין כי הנתבעים טענו כי לאור אופי טענותיהם, היה על התובעים להגיש תביעה נגזרת בשמה של החברה ולא תביעה אישית. אני סבורה כי לא הייתה מניעה כי התובעים יגישו תביעה אישית בעילת קיפוח. כך נפסק לא אחת כי כאשר מדובר בחברת מעטים כמו החברה דנן (חברה שהוקמה על-ידי מספר מצומצם של חברים שהיו ביניהם קשרים קרובים ויחסי אמון), רשאי בעל המניות להגיש תביעה אישית גם אם הוא מבקש להלין בה על נזק שנגרם בעיקרו לחברה (ר' בספרה של אירית חביב סגל דיני חברות (2007) בעמ' 681).

62.לגופם של דברים, האיסור על קיפוח מעוגן בסעיף 192(ב) לחוק החברות, הקובע כי "בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים". בהתאם להלכה הפסוקה, קיפוח מתבטא בעיקר בפגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעלי המניות בחברה. השאלה מהן הציפיות הללו תלויה בנסיבות החברה הספציפית. אולם ככלל, זכאי בעל מניות לצפות לשוויון מהותי בחלוקת המשאבים של החברה בינו לבין בעלי המניות האחרים (ר' למשל ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר ואח' (14.12.2006)).

אני סבורה כי התובעים 4-3 הוכיחו כי הם קופחו וכי משאבי החברה לא חולקו בצורה שוויונית. זאת בעיקר לאור קיומן של הכנסות לא מדווחות בחברה, שלא הוכח שהן חולקו באופן שוויוני בין כלל בעלי המניות, וכן לאור העובדה שהנתבעים משכו מהחברה שכר מופרז בין השנים 2016-2014.

הכנסות לא מדווחות 

63.משעה שהוכח שבחברה היו הכנסות שלא נכללו בספריה, מוטל על הנתבעים 4-1 שניהלו את החברה, להוכיח מה היה השימוש שנעשה בהכנסות אלה, ובעיקר – האם התובעים נהנו מהן באופן שוויוני לנתבעים. הנתבעים היו מנהלי החברה, הם ניהלו את בית-הקפה והיו מודעים למצב הכספי של החברה, להכנסותיה ולשימוש שנעשה בהן. הנתבעים עצמם אף טענו כי התובעים היו מנותקים לחלוטין מענייני בית-הקפה וכי כתוצאה מכך הוטלה האחריות על ניהולו במלואה על כתפי הנתבעים (ר' למשל בס' 4 לסיכומי הנתבעים 4-1). מכאן כי לנתבעים 4-1 הייתה עדיפות בגישה למידע ביחס לאופן השימוש בהכנסות, והם אף היו אלה שקבעו בפועל איזה שימוש ייעשה בהם.

בנסיבות אלה, מוטל הנטל על הנתבעים להוכיח איזה שימוש נעשה בכספים הבלתי מדווחים (ר' ע"א 1842/90 בר לב נ' רפפורט, פ"ד מח(5) 221; ע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ' דניאל עופר, נה(5) 71 (2001) בפס' 16 – שם הוטל נטל הבאת הראיות על הצד שהייתה לו עדיפות בנגישות למידע).

64.משהנתבעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו מה היה השימוש שנעשה בהכנסות הלא מדווחות, לא ניתן לקבוע כי נעשה בכספים אלה שימוש שוויוני שהתובעים נהנו ממנו. יתרה מכך, אין מחלוקת בין הצדדים כי כאשר החברה נוהלה ונשלטה על-ידי גיבורי, היה בה נוהג של חלוקת דיווידנדים במזומן של כספים שלא נרשמו בספרי החברה. אולם, אין גם מחלוקת כי הפרקטיקה הזו הסתיימה מאז שינוי השליטה והעברתה לנתבעים. זו הייתה גם עמדת הנתבעים, שאף טענו כי נעם הגיש את התביעה דנן רק כנקמה על הפסקת תשלום הדיווידנדים הבלתי-מדווחים (ר' סיכומי החברה, בס' 11-10).

מאחר שהיו בחברה הכנסות שלא דווחו, ומאחר שהנתבעים לא הוכיחו כי נעשה בהכנסות אלה שימוש שוויוני שגם התובעים נהנו ממנו (ואף טענו כי הן לא חולקו כדיווידנד שלא נרשם בספרי החברה), המסקנה היא כי התובעים קופחו כאשר הם לא נהנו מאותן הכנסות. די בכך כדי לקבל את טענת הקיפוח.

שכר הנתבעים 

65.מעבר לאמור לעיל, טענו התובעים 4-3 גם כי הנתבעים משכו משכורות בסכומים מופרזים שלא אושרו כדין. לגישתם הנתבעים הציגו להם מסמך שנחזה להיות פרוטוקול מאסיפת בעלי מניות שנערכה לכאורה ב-15.7.2014 ושבה נכחו רק הנתבעים, בה הוחלט על תשלום דמי ניהול חודשיים בסך של 25 אלף ₪ לתומר ולאלדד. לטענת התובעים 4-3, אין תוקף להחלטה נחזית זו, שכן הנתבעים לא הציגו זימון לאסיפה בה היא התקבלה.

66.אני סבורה כי התובעים 4-3 הוכיחו כי שכרם של הנתבעים היה מופרז וכי הוא לא אושר כדין במוסדות החברה. מסקנה זו עולה מחוות-דעתו של המומחה. המומחה אמנם מונה על-ידי בית-המשפט מכוח ההסדר הדיוני שאינו חל על התובעים 4-3. אולם משחוות-דעתו הוגשה, היא מהווה חלק מחומר הראיות שבית-המשפט יכול להסתמך עליו גם בהתייחס לתביעתם של התובעים 4-3.

המומחה קבע כאמור כי השכר ששולם לנתבעים היה חריג ביחס לסכומים שמקובל לשלם למנהלים בחברות דומות לחברה. לגישתו השכר הסביר שהחברה הייתה צריכה לשלם בגין הניהול עמד על 30,000 ₪. שכרם המשותף של הנתבעים עמד על 50,000 ₪ בחודש מהחברה לא כולל מע"מ (ר' סעיפים 42-37 לחוות-דעת המומחה), היינו שכר העולה ב-20,000 ₪ לחודש על השכר הסביר.

מסקנת המומחה נתמכת בכך שעלות השכר של הנתבעים הייתה גבוהה יותר באופן משמעותי מעלות הניהול בחברה בתקופה שקדמה לשינוי השליטה, כאשר רון גיבורי שימש כמנהל שלה. הנתבעים טענו כי השכר הכולל של כל העובדים ששימשו בתפקידי ניהול החברה היה נמוך יותר מהשכר ששולם בתקופתם עבור ניהול החברה. אינני מקבלת את הטענה, המנוגדת למסקנות המומחה, שקבע בסעיף 32 לחוות-דעתו כי העלות החודשית הממוצעת של שכרו של רון גיבורי ומנהלי המשמרות גם יחד הייתה בסך של 54,805 ₪; ושעלות הניהול הכוללת בתקופה שלאחר שינוי השליטה – המורכבת משכר הנתבעים ושכר מנהלי המשמרת השכירים גם יחד – עלתה ב-21,599 ₪ בממוצע (ר' בסעיפים 35-34 לחוות-הדעת וכן בחקירתו הנגדית של המומחה בפרוטוקול ישיבת יום ה-8.6.2021, בעמ' 92).

67.אכן, לא הייתה מניעה כי החברה תאשר תשלום של שכר לנתבעים שיעלה על השכר ששולם למנהלי החברה בתקופה שקדמה לשינוי השליטה בה. אילו היה שכר זה מאושר כדין, היו הנתבעים זכאים לקבלו. אולם אני סבורה כי הנתבעים לא הוכיחו כי השכר ששולם להם אושר כנדרש במוסדות החברה. בהתאם להוראות חוק החברות נדרשים אישורים מיוחדים לעסקה של דירקטור עם החברה באשר לתנאי כהונתו והעסקתו (סעיף 270(3) לחוק החברות), אישורים המהווים תנאי לתוקפה של העסקה. סעיף 273(א) לחוק קובע שעסקה כזו טעונה אישור של הדירקטוריון ושל האסיפה הכללית. סעיף 280 לחוק מוסיף וקובע שלעסקה כזו שלא אושרה לפי המנגנון שמתווה חוק החברות לא יהיה תוקף.

האם האישורים הנדרשים התקבלו? נספח 39 לתצהיר נעם הוא פרוטוקול של ישיבת האספה הכללית של החברה מיום ה-15.7.2014 אליה התייצבו תומר ואלדד בלבד. באספה זו אושרו לכל אחד מהם דמי ניהול בסך של 25,000 ₪ בחודש.

68.אולם הנתבעים לא הוכיחו כי התובעים הוזמנו כדין לאספה כזו. זימון לנמרוד ולנעם לא הוצג על-ידי הנתבעים, וזאת למרות שהם הגישו לבית-המשפט העתקים של זימונים רבים לפגישות אחרות שהוצאו להם (ר' בנספח 6 לכתב ההגנה בתביעת התובעים 2-1 וכן בנספח 30 לתצהיר תומר). תומר נשאל על כך והשיב כי אינו זוכר האם הוצא זימון כזה (ישיבת יום ה-28.6.2021, בעמ' 208). מעבר לכל אלה, מאחר שהאספה המדוברת התקיימה לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון, אין זה סביר כי התובעים היו נמנעים מהתייצבות באספה שנועדה לאשר את שכרם של הנתבעים.

בהעדר זימון כדין לנמרוד ולנעם, אין תוקף להחלטה שהתקבלה לכאורה באספה הכללית של החברה מיום 15.7.2014. כפי שהובהר לעיל, אישור של האספה הכללית הוא תנאי לתוקפה של העסקה, ובאין אישור כזה – אין לה תוקף. לטעמי, חרף העדרו של האישור כדין, הנתבעים היו זכאים לשכר ראוי בגין עבודתם בחברה. אולם כעולה מחוות-דעתו של המומחה, השכר ששולם להם עולה על שכר זה.

69.לפי חישובי המומחה, שילמה החברה בשנת 2014 138,000 ₪ במשכורות חורגות; בשנת 2015 שולם סכום של 240,427 ₪; ובשנת 2016 שולם סכום של 234,247 ₪ (סעיף 43 לחוות-הדעת). בסך הכול, לאורך שלוש השנים שעברו בין שינוי השליטה בחברה והעברת הניהול לידי הנתבעים ועד למועד הגשת התביעה שילמה החברה 612,674 ₪ בעודף לנתבעים.

יתרת השכר מעבר לשכר הראוי שנקבע על-ידי המומחה, מהווה דיווידנד סמוי ששולם רק לנתבעים ולא ליתר בעלי המניות בחברה. תשלום של דיווידנד כזה מפר את חובת השוויון בין בעלי המניות ומהווה לכן קיפוח. כך עולה בין היתר מהאמור בספרה של פרופ' ציפורה כהן:

"אם טענתו של בעל מניות מתבססת על כך שנושאי המשרה בחברה מרוקנים את רווחיה במסווה של שכר, כאשר הסכומים שהם נוטלים כשכר עולים על המקובל בשוק ואינם אלא חלוקת רווחים לבעלי-מניות הרוב בכסות של שכר לנושאי משרה, רשאי בעל המניות לטעון טענת קיפוח" (צפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות מהדורה שניה, כרך ב' (2008) בעמ' 151-150; כן ר' ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.2012) בפס' 39).

70.הנתבעים טענו כי בבחינת חוקיות השכר שניטל על-ידיהם מהחברה, יש להתחשב גם בתקופות מאוחרות יותר בהן הם משכו מהחברה דמי ניהול נמוכים מאומדן המומחה לשכרם הראוי. כך, בתצהירים שהגישו הנתבעים, נטען כי "בעידן של קושי כלכלי לחברה [...] קיבלו הנתבעים החלטה לגבי עצמם להפחית במידה ניכרת את דמי הניהול לכדי 10,000 ₪ בלבד" (סעיף 87 לתצהיר תומר). בסיכומים מטעמם, טענו הנתבעים כי בשלבים מאוחרים יותר, הם עבדו מבלי לקבל שכר כלל (סעיף 55 לסיכומי הנתבעים).

לא ניתן לקבל את הטענה שכן הנתבעים לא ביססו אותה על ראיות. תומר לא הבהיר בתצהירו מתי בוצעה הפחתת השכר. בתצהירו של אלדד אמנם נכתב כי ב"ינואר 17 הופחתו דמי הניהול" (סעיף 65), אולם לאף אחד מן התצהירים לא צורפו דו"חות שכר לשנים 2017 ואילך שיבססו טענה זו (בעוד שדו"חות השכר לשנים 2016-2015, שמתעדים כיצד נטלו הנתבעים שכר מופרז מן החברה, אכן צורפו בנספח 92-91 לתצהירי נעם). בסעיפים 15 ו-68 לסיכומי החברה צוין חודש ספטמבר 2017 כחודש בו צומצם שכר הנתבעים 4-1 ל-10,000 ₪, וחודש ינואר 2019 כמועד שבו הם חדלו לקבל שכר מהחברה. אולם, גם טענות אלה לא גובו באסמכתאות. בהעדר ביסוס ראייתי לטענה כי שכרם של הנתבעים הופחת לאחר 2017, לא ניתן לאמץ את גרסתם בהקשר זה ואף לא לתת לה משקל בחישוב הסכומים נושא התביעה.

מאחר שדי בשני הנושאים שלעיל כדי להביא לקבלת טענת הקיפוח, אין עוד הכרח לדון ביתר טענותיהם של התובעים 4-3 בהקשר זה.

הסעד לתובעים 4-3 

71.בתביעה מכוח ס' 191 לחוק החברות בעילה של קיפוח, רשאי בית-המשפט לפסוק לזכות התובע מגוון גדול של סעדים, ומסור לו שיקול דעת רחב ביותר להחליט כיצד "לעצב 'בתפירה ידנית' את הפתרון ההולם את נסיבות המקרה" (ע"א 5804/19 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ (3.10.2021) בפס' 43).

כאשר מדובר בחברה שהתנהלה באופן לא שוויוני, כאשר היו בה הכנסות לא מדווחות שהתובעים לא נהנו מהן וכאשר הנתבעים קבלו שכר מופרז – ניתן להתייחס לשני סוגי פתרונות רלוונטיים: האחד, להורות לנתבעים להשיב את מצב החברה לקדמותו, היינו להשיב לחברה את כל הכספים שנלקחו ממנה שלא כדין (בלא להורות על היפרדות בין הצדדים); והשני – להורות לנתבעים לרכוש את מניות התובעים בהתאם לשווי שאינו מביא בחשבון את הכספים שהוצאו מהקופה שלא כדין.

72.במקרה דנן, אני סבורה כי יש להורות על היפרדות ועל רכישת מניות התובעים 4-3 על-ידי הנתבעים 4-1 בהתאם לשווי החברה כפי שהוא נקבע ידי המומחה, קרי שוויה נכון לסוף שנת 2016.

הנתבעים התנגדו לאפשרות זו. לטענתם, מצבה של החברה הדרדר בצורה משמעותית מאז פרוץ הסכסוך (ר' למשל בסעיף 34 לתצהיר תומר). לכן, חוות-דעת המומחה אינה משקפת עוד את ערכה הנוכחי של החברה. מעבר לכך נטען כי סעד הרכישה הכפויה הוא סעד צופה פני עתיד, שנועד להפריד בין שותפים שאינם יכולים עוד לשתף יחד פעולה בחברה ולאפשר לה להמשיך ולתפקד ביעילות. ואולם החברה דנן חדלה לפעול והיא עתידה להתפרק בקרוב. בנסיבות אלה, מאחר שהצדדים ממילא ייפרדו לאחר פירוק החברה, אין עוד טעם להורות על סעד של היפרדות כפויה במסגרת פסק הדין הנוכחי (ר' בסיכומי הנתבעים 4-1 בסעיף 17).

73.אינני מקבלת את טענת הנתבעים בהקשר זה. סעד של היפרדות לא נועד רק כדי למנוע מבוי סתום בפעילות החברה אלא גם כדי להפריד בין שותפים שהאמון ביניהם אבד. במקרה דנן, האמון בין התובעים 4-3 לבין הנתבעים אבד – וזאת לאור ההתנהלות שתוארה בפסק-דין זה לעיל, התנהלות שפגעה בציפיות הלגיטימיות של התובעים 4-3, שאינם מעוניינים להוסיף ולהיות חלק מהחברה – וזאת ללא קשר לשאלה אם פניה לפירוק אם לאו.

יתרה מכך, קבלת עמדתם של הנתבעים 4-1 היא בעייתית מטעם נוסף. כפי שהובהר לעיל, מצבה הנוכחי של החברה נובע לפחות בחלקו מהתנהלות הנתבעים 4-1 ומהאופן בו הם ניהלו את החברה. גרסתם של התובעים היא כי תומר ביקש להכשיל את החברה, "לקבור אותה קבורת חמור" כפי שהוא אמר להם, וכך הוא אכן עשה. לגישת התובעים, בית-הקפה החדש שקיים היום במקום בו עמד בית-הקפה של החברה, הוא בית-קפה שלתומר יש בו אינטרס עיסקי שאותו הוא מבקש להעלים.

לטענה זו ישנן מספר אינדיקציות – שאף אם אין די בהן כדי להוכיח כי בית-הקפה החדש שייך לתומר, הן ללא ספק מעלות תמיהה ביחס להתנהלותו. כך למשל, הפנה נמרוד בנספח 32 לתצהירו לכתבה מעיתון גלובס מ-15.10.2019 בה נכתב שתומר "מלווה בימים אלה הקמה של עסק בשם 'הצפון הישן'". תומר אף הציע לנמרוד להצטרף אליו בעסק חדש שיוקם לאחר שהחברה תחדל מלהתקיים (נספח 27 לתצהיר נמרוד, בעמ' 6-5; יצוין שבעמודים אלה התהפכו השמות של הדוברים בשיחה – ולכן נקבע בישיבת ההוכחות מיום 28.6.2021 בעמ' 236 כי יש לתקנו). התובעים גם הציגו את עמוד הפייסבוק של החברה, בו נכתב שבית-הקפה ג'רמיה נסגר ובמקומו יקום עסק "שיביא אנרגיות חדשות לצפון הישן, שיעשה טוב" (נספח 31 לתצהיר נמרוד). כאמור, אין הכרח במסגרת פסק-הדין הנוכחי לקבוע מי הם הבעלים של בית-הקפה החדש, אולם יש במכלול האמור לעיל כדי להטיל ספק ביחס לאופן ההתנהלות העסקית של החברה בשנים האחרונות, וביחס למטרותיו של תומר ביחס לכך.

74.המסקנה מכל האמור לעיל היא כאמור כי החברה התנהלה בצורה בעייתית בשנים האחרונות, וזאת תוך פגיעה בתובעים 4-3 וקיפוחם. בנסיבות אלה יש מקום להיעתר לבקשתם ולהורות לנתבעים לרכוש את מניותיהם במחיר ה"מעקר" את הפגיעה הזו, קרי המחיר שנקבע על-ידי המומחה בחוות-דעתו, הנוגע לשווי החברה בשנת 2016.

סיכום

75.לאור כל האמור לעיל בפסק-הדין, אני מורה לנתבעים 4-1 יחד ולחוד לשלם לתובעת 2 סכום של 369,981 ₪ כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.2016 ועד התשלום בפועל. עם התשלום יעברו המניות לידי מי מהנתבעים 4-1 שיישא בתשלום.

הנתבעים 4-1 ירכשו גם את מניות התובעת 4 המחזיקה ב-12.5% מהחברה. אני מחייבת את הנתבעים 4-1 יחד ולחוד לשלם לתובעת 4 סכום כולל של 462,476 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.2016 ועד התשלום בפועל. עם התשלום יעברו המניות לידי מי מהנתבעים 4-1 שיישא בתשלום.

76.הנתבעים 4-1 אף יישאו יחד ולחוד בחלקם של התובעים 2-1 בשכר טרחת המומחה. כן יישאו הנתבעים 4-1 יחד ולחוד בשכר טרחת עורכי הדין של התובעים 4-1 בסכום של 40,000 ₪ לכל קבוצת תובעים (40,000 ₪ לתובעים 2-1 ו-40,000 ₪ לתובעים 4-3).

באשר לנתבעת 7 - החברה, אני מחייבת אותה בהוצאות התובעים 2-1 ו-4-3 וזאת בשל האיחור בהגשת הסיכומים מטעמה. אני מורה לכן כי הנתבעת 7 תשלם לכל קבוצת תובעים הוצאות בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"א אדר א' תשפ"ב, 22 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.