פלוני נ' הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי תאונת דרכים לפי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

התובע, יליד שנת 2000, נחבל ביום 4.4.18 בטיול טרקטורונים - בהתהפכות טרקטורון לצד ימין, כשהוא ישוב – מימין לנהג, ו"הטרקטורון נפל על רגלו הימנית" שנחבלה (להלן: "התאונה"; ראה גם עמ' 8-9 לפרו').

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") נתבעת בנדון כמבטחת השימוש התחבורתי בטרקטורון עליו נסע התובע בעת ההתהפכות. אמנם בסיכומיה מבקשת הנתבעת להעלות ספק לגבי נסיבות התאונה והגרסה שהטרקטורון עליו נסע התובע היה זה המבוטח על ידה, אך מצאתי כי ממכלול הראיות עולה כי בעקבות תאונת טרקטורון הובא התובע לבית החולים על ידי בעל חברת הטיולים במכוניתו [ראה סיכום רפואי בשחרור התובע מבית החולים; ראה תצהיר התובע], והתובע מציג כגרסה את פרטי הטרקטורון שנמסרו בטופס המידע על תאונת דרכים של המשטרה [תעודת ביטוח תואמת]. ככל שהנתבעת מבקשת לכפור בחבותה כמבטחת – בנסיבות התאונה, לא די בטענה כי התובע (שהיה בן 17 וחצי במועד התאונה) לא הסביר בחקירתו הנגדית כיצד זיהה את הטרקטורון, שבגינו תבע את הנתבעת; היה עליה להביא בנדון ראיות לסתור את הנטל הראשוני שהרים התובע בנדון, לרבות – לגיבוי טענתה כי היו בשטח הטיול טרקטורונים נוספים שלא היו מבוטחים; מה שלא נעשה.

על כן, פסק דין זה מתמקד בבבחינת וקביעת הנזק, ובעקבותיו - הפיצוי שלו זכאי התובע בגינו.

בשולי הפתיח, אציין כי הוספת קו להדגשה בציטוטים השונים היא הדגשה שאני מצאתי להוסיף (אלא אם - יצויין אחרת).

א.הסוגיה הרפואית

ביום 4.4.18 נפגע התובע בתאונת דרכים. בתאונה שבר התובע את עצמות הטיביה והפיבולה באמצע מימין, "כמעט ללא תזוזה". הוא פונה לבית החולים, ושוחרר למחרת עם סד גבס עד מעל לברך.

ביום 6.4.18 עבר גיבוס בבית חולים שקרוב לאזור מגוריו. ניתנו לו הנחיות – ללא דריכה למשך כ-4-5 חודשים עם ביקורות בבית.

ב-CT קרסול שביצע התובע בשלהי אפריל – לא נמצאה פתולוגיה גרמית (להבדיל המטומה ובצקת.

בנובמבר 2018 הופנה על ידי רופאת המשפחה למרפאת כאב, שם נרשם שצילומים מאוקטובר 2018 מציגים "שבר מחובר מנח ווארוס של כ5 מעלות עם אנקורוואטום של כ10 מעלות. שבר מאוחה. הונחה לדריכה מליאה".

בינואר 1019 רופאת הקופה בתחום הנוירולוגיה אליה פנה התובע בתלונות על "כאבים מקומיים באיזור הקרסול דוצדדי שלפעמים מרינים לאורך השוק הימני", רשמה תחת 'סיכום והמלצות': "בבדיקה קיימת הגבלה בתנועות פסיביות וכאבים מקומיים בקרסול הימני, ועקב כך הגבלה בתנועות רצוניות בכף הרגל הימנית אך רושם קליני שאין פגיעה עצבית ברורה באיזור, לציין גם בדיקת הולה עצבית תקינה. קלינית אין סימני CRPS".

הוא החל פיזיותרפיה לאחר כשנה והפסיק.

כשנה לאחר התאונה, ביום 3.5.19 ביקר התובע אצל מומחית בנוירוכירוגיה וברפואה לשיכוך כאב, שרשמה: "בן 18 בריא בד"כ לא נוטל תרופות (למעט ריטלין) אין רגישויות. פטור מהצבא. לא עובד כבר שנה לדבריו לגלל התאונה נתון בעיצומה של תביעה. מעשון קופסה ביום. לפני כשנה תאונת דרכים עם טרקטורון, שבר טיביה ופיבולה באמצע מימין ללא תזוזה. טיפול בגבס. בצילום חשד לזווית לאורך הרגל הופנה לטומוגרפיה ממומחשבת. שבוצעה ממש לאחרונה – קיים כיפוף אחורי של טיביה ימנית ללא זיהוי של שבר. מהלך עם קב. כאבים בשוק ימין ומתפשט לכוון הקרסול דו"צ. בעיקר כואב בדריכה מציין רעידות לא רצוניות ברגל. לאחרונה גם כאבי גב תחתון". מטופל בתרופות שונות שחלקן לא משפיעות עליו. "בבדיקה – ללא שינוי בשיעור טמפרטורת או צבע הרגל. אין אלודיניה אין היפרפטיה פנועתיות שמורה אין חסר מוטורי או סנסורי –אכן נראית שקערורית בחלק הקדמי של השפט של הטיביה ויש מעט הצטלקויות סביב הקרסול הימני. יש חוסר התאמה בין עצמת התלונות וחוסר התפקוד לביו הממצאים האובייקטיביים ולא ברור הרקע ראשוני או משני. ישנה בעיה הסתגלותית". בהמלצות: התנערות מכדורים מחשש להתמכרות, ופניה לשיקום מסודר לטיפול במנגנוני הליכה ומנגנוני התסגלות למצבו, פניה למרפאת כאב. הוצגו מספר פניות למרפאת כאב.

על פי הוראות חוק הפיצויים והתקנות בהוצאו מכוחו, מונה בנדון פרופ' ישראל דודקביץ, כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה. הוא בדק את התובע ביום 28.10.19, כשנה וחצי לאחר התאונה, ורשם: "בבדיקתו הגופנית נמצאו צליעה ושימוש בקביים".

תחת 'תלונותיו כיום (מפי הנבדק)' נרשם: "כאבים בשוק ימין עם נפיחות וחום מקומי. כל מגע קל כואב. מתקשה בעליית וירידת מדרגות. הפסיק לעסוק בספורט. הכאב מעיר משינה".

בפרק 'דיון וסיכום' נרשם גם:

"כן נמצאו צלקות דביקות ורגישות שמשלתבות חלקית בצבע העור וכן עור מבריק והיעדר שיעור החלק הדיסטלי של השוק עם רגישות למגע המתאים לתסמונת כאב מסוג CRPS. בנוסף נמצאו הגבלות תנועה ורגישות בהנעת הברך, הקרסול והמפרק הסובטאלרי. אורך הרגליים והציר היה תקין (קלינית).

בהדמיה מיום התאונה ניתן לראות שברים בשתי עצמות השוק מימין עם עיוות מינימלי (וארוס ואנטהקורבטום). ב-CT עדכני ניתן לראות שהשברים מחוברים ללא שינוי בעמדה וללא מצא נוסף.

מעיון במסמכים שעמדו לפני עולה שאין רישום רלוונטי קודם. ביום 04.04.2018 נפגע ברגל ימין מטרקטורון שהתהפך וסבל משברים בעצמות השוק עם זיוות מינימלי. טופל שמרנית והשברים התחברו ללא שינוי בעמדה. בשל כאב בלתי פרופורציונלי עבר בירור שכלל CT, US, ו-EMG שלא הדגימו פתולוגיה המסבירה את הכאבים, הופנה לטיפול במרפאת כאב באבחנה של תסמונת כאב CRPS".

בעקבות האמור, כתב המומחה בסיפא לחוות הדעת: "אני מעריך את נכותו האורתופדית הצמיתה של [התובע] בגין התאונה מתאריך 04.04.2018 בשיעור של 30% לפי סעיף 35(1)ד' בהתאמה, בשל מצב לאחר שבר בשוק ימין שהתחבר בעמדה מתקבלת עם צלקות עוריות ועם תסומנת כאב (CRPS) המתבטאת ברגישות, אלודיניה, בוהק של העור, היעדר שיעור והגבלות תנועה במפרקים הסמוכים הגורמת להשפעה יותר מבינונית על כושר הפעולה הכללי".

בחוות דעתו ייחס המומחה לתובע את הנכויות הזמניות הבאות:

• נכות זמנית בשיעור 100% - לתקופה של שישה חודשים;

  • נכות זמנית בשיעור 50% - לתקופה של שישה חודשים נוספים.

המומחה זומן למתן עדות לפניי בחקירה על חוות הדעת שנתן. בעקבות סרטון (פרי עבודה חוקר מטעם הנתבעת) שהוצג למומחה והמתעד פעולות של התובע מתוך פעילותו במסגרת יום עבודה שלו (מתווה פעילות שבו עבד לגרסתו משך כשלושה חודשים) (להלן: "הסרטון"), מצא המומחה לשנות מהערכתו את הנכות הרפואית הצמיתה שיש לייחס לתאונה כפי שניתנה בחוות דעתו, כאמור (30%); כך ש: "בסופו של דבר זה יהיה או 20 לפי סעיף 35(1)(ג) או שיכלול בתוכו את הכל או 10 אחוז על הצלקות לפי 75(1)(ב) ועוד 10 אחוזים לפי השפעה כללית על כושר הזה, שכוללת בתוכה גם את ההגבלה בקרסול. זה פחות או יותר ולכן אני אומר, זה סביב ה-20 אחוז פלוס מינוס, בין אם זה 10 ו-10 זה 19 או 20, זה פחות" [עמ' 55 לפרו']. בהמשך עדותו מבהיר המומחה: "בגדול, ה-10 אחוז מה שנקרא, הם, מתייחס לחלק הכוללני... אני חושב ש-10 אחוז זה, תפקודית,... אני אומר, זה 10 פלוס הצלקות" [עמ' 74-75 לפרו'];

אקדים ואזכיר כי, בסרטון - מדובר בראיה שהנתבעת הכריזה עליה כבר בשלב קדם המשפט בהודעה שלשונה: "ממצאי חקירות בתביעה הנדונה שוללים באופן מובהק את המצג שהוצג בפני מומחה ביהמ"ש, ושומטים את הבסיס תחת קביעת הנכות שנעשתה. בנסיבות קיצוניות אלה, אין מנוס מחקירתו הנגדית של פרופ' דודקביץ, ולא יהא כל טעם מעשי בהגשת תחשיבי-נזק...". בעקבות החלטתי על הגשת ראיות הפקידה הנתבעת את שכרו של המומחה בקופת בית המשפט, והוא הוזמן למתן עדות לבקשתה.

בנסיבות בהן הנתבעת פעלה להזמין את המומחה לחקירה, לא מצאתי לקבל את עמדת התובע שמשום שגם הוא הודיע שהוא מבקש לחקור את המומחה (להבנתי - לאחר הודעת הנתבעת) - הוא זכאי לחקור מטעמו את המומחה - ראשון; אך התברר כי הנתבעת מסכימה לסדר שהתובע עומד עליו, ואישרתי את ההסכמה, לפיה המומחה יחקר מטעם התובע תחילה.

עם זאת, בעקבות התנגדויות מטעם התובע, הבהרתי במספר החלטות כי, בין היתר, בשל חובת בית המשפט לניהול "הליך ראוי והוגן" - טרם חקירת המומחה יוצג לו הסרטון; זאת לאחר שהתובע הודיע בחקירתו הנגדית (לראשונה), שבעצם הוא היה מודע לכך שצולם בעת עבודתו, וכי האיש שבתמונות שהוצגו מתוך הסרטון זה הוא, כאשר (למרות המועדות, כאמור) לעמדתו הוא מתנהג באורח אוטנטי (כפי שהיה מתנהג אלמלא המודעות), ולאחר שבתצהירו בחר לתאר בפרטי פרטים את התנהלותו ביום עבודה שגרתי – אחד מחמישה ימי עבודה בשבוע [עמ' 25-27 לפרו'], מה שלעמדת הנתבעת - נחזה שתואם את מה שמצולם בסרטון.

אעיר כי בהסתכלות בדיעבד, אני מוצא כי ההחלטה על הצגת הסרטון תחילה היתה בחירה נכונה בשל האינטרס של בירור האמת, גם אם פרוצדורלית הראיה הובאה והוגשה מטעם הנתבעת. מדובר בראיה שהיא סוג של "הביאס קורפוס" – הבאת התובע לתוך אולם בית המשפט בסיטואציה שהוא לכאורה מסכים שיעקבו אחריו, ומאשר שמה שנחזה בתמונות איננו משחק.

על רקע האמור, בפתח הדיון ב"כ התובע ביקש להבהיר למומחה דברים טרם עיון בסרטון. לא התרתי זאת, כאשר עדות התובע היא "עדות בעל דין יחידה" בענייננו, והוא אישר כאמור – בדיון קודם - את תוכן הסרטון. לאחר התנגדויות לא מעטות מטעם התובע, הוצג הסרטון למומחה – טרם חקירתו, לאחר שהובהר למומחה כי המועד בו צולם הסרטון היה 20.2.2020, שזה מועד שמאוחר לתאונה בכשנה ועשרה חודשים, ומרוחק ממועד בדיקת התובע על ידי המומחה - ארבעה חודשים בלבד, וממועד מתן חוות הדעת – כחודשיים.

אורכו של הסרטון הוא כעשרים דקות, ולפי התווית הזמנים על גביו, הוא מראה קטעי פעילות של התובע ביום 20.2.2020, החל מהשעה 11:15 ועד לשעה 12:59. בתחילה נראה התובע עוצר את הרכב בו נהג, יוצא מרכב פותח את הבגאז' וניגש למסעדה מסוימת, משם הוא חוזר עמוס בשקיות אוכל רבות שהוא מעמיס לבגאז' וחלק למושב האחורי של הרכב, מוריד מעיל, חוזר עם עוד שקיות, סוגר דלתות, עוצר במקום נוסף מתהלך עם שקיות נוספות שהוא מכניב גם לכסא הקדמי ליד הנהג, הולך חזור ושוב, מחייך, מדבר וצוחק עם עובדים נוספים שבאים לקבל ממנו שקיות (אולי שליחים). התובע מתהלך ממקום למקום, מתכופף, מזדקף, סוחב הרבה, מחליף שקיות ממקום למקום, מרים ומוריד. התובע מוסר חבילות לשליחים. לקראת הסוף, מעמיס התובע על עגלת סחיבה שלוש חבילות ענקיות עמוסות בשקיות אוכל, מדבר בטלפון, דוחף את העגלה לכיוון בנין משרדים. לסיכום, על פי התרשמותי - התובע עובד ללא צליעה (נראית לעין), ללא טרוניות (ניכרות לעין) ובוודאי ללא - קביים או קב. לפי תצהירו הוא בעצם אוסף ומעביר שקיות מזון (בעדותו מתברר כי בכל שקית סטנדרטית מצויים המבורגר בתוספת בקבוק שתיה) רבות (בעדותו נטען כי משקל כל שקית הוא חצי קילו לכל היותר, וכי מדובר בעד כ-70 שקיות).

לאחר עיון בסרטון הבהיר המומחה: "רמת התפקוד שהוצגה בסרטון היא גבוהה ממה שהוצג לי במרפאה. בוא נאמר, הסתכלתי. אז כמה דברים. א', הצליעה, אם בכלל, הייתי צריך לחפש. בניגוד לבדיקה במרפאה שבה הוא הגיע עם קב וצלע, בסרטון, בגלל זה הלכתי להסתכל בחוות הדעת לראות שאני מסתכל על הרגל הנכונה. הצליעה הייתה מינימאלית אם בכלל. הייתי צריך לחפש אותה. היא קיימת כשאני מחפש אותה בכוח אבל היא הרבה יותר קטנה ממה שראיתי במרפאה" [עמ' 23 לפרו'].

המומחה התרשם גם מכך שהתובע מסוגל להרים משקלים ולנוע איתם בסחיבה, והבהיר עוד [עמ' 24 לפרו']: "לא, בו זמנית. עכשיו, זאת דרגת תפקוד הרבה יותר גבוהה ממה שהוערכה על ידי. פשוט מה שהוא הציג, כי הוא מצליח להרים משקל, הוא מצליח ללכת איתו בצורה שהיא גמישה ולעשות תנועות סיבוביות, להתכופף, להרים. תבנית ההליכה שלו היא קרובה לתקין ממה שמוצג בסרטון. רמת התפקוד, לפחות על פניו ממה שנראה בסרטון, נראית מאד דומה לרמת התפקוד של אדם רגיל. שאלתי אם הרכב מותאם, קיבלתי תשובה שלא. אני שוב, זה משהו שאני מאד נזהר מלהניח אבל בהנחה שהוא לא נוהג ברגל שמאל אז המשמעות היא שהוא לוחץ על הדוושה ברגל ימין גם על הגז וגם על הברקס כי זה לפחות תבנית הנהיגה הנורמאלית שאנחנו מכירים, אבל זה אני לא יודע. לא הייתי באוטו, אני לא יודע להגיד בוודאות. כך שלפחות על פניו, אני, יש פערים. בוא נאמר, אם הייתי רואה את הסרטון לפני או הייתי רואה את המצג הזה, הוא שונה ממה שהוצג לי במרפאה מבחינת רמת התפקוד ומבחינת הדברים".

המומחה גם התרשם שהתובע לא נראה כלל סובל מכאבים בעת ביצוע הפעולות, בעבודתו [עמ' 24 לפרו']: "איך שרואים בסרטון, בגלל זה שאלתי גם את כל זה, רואים אותו הולך נינוח לחלוטין, מחייך, מוסר את השקיות תוך כדי ועובד. זאת אומרת, לא נראה על פניו באף קטע של הסרטון,".

למול העולה מהסרטון, מפנה ב"כ התובע לכך שלפי עדות התובע הוא נוטל עמו תמיד קב לתמיכה בכל פעילות שהוא עושה, יש לו במכונית, וטוען כי על המומחה צריך לקחת בחשבון שיש ימים, לגרסת התובע שהוא נזקק לשימוש בקב. ובכן, אני מוצא כי למול הנחזה בסרטון, לא די בעדות התובע שכביכול (אולי בעקיפין) גורסת שהיום שצולם איננו בהכרח יום שגרתי אצלו. ראשית, התובע אישר בעדותו שכך נראה יום עבודה שלו; שנית, הנטל על התובע להביא ראיה מסייעת מעבר ל"עדות בעל דין יחידה" שנסתרת ממראה העיניים בסרטון, שמראה את התובע – ללא צליעה ניכרת לעין, פעיל, יעיל ומחייך; ונטול קביים או נטול קב. גם תמונה מטיול בחו"ל בה נראה התובע בליווית אחיו באזור נופש, מחייך, ללא קב שהעלה התובע (לאינטרנט) כשנה לאחר התאונה מצריכה הסבר מהתובע, ללא סיוע שאפילו לחו"ל נטל עמו את הקב.

ממכלול הראיות והעדויות, לרבות – בעקבות חקירת המומחה, התרשמתי כי התובע מסתדר ללא קב כבר מלפחות כשנה לאחר התאונה, וכי בהקשר ההדרשות לקב, לרבות באופן שזה הוצג בבית המשפט כשלוש שנים לאחר התאונה (וכשנה וחצי לאחר מועד צילום הסרטון) נחזה נסיון האדרה.

כפי שניתן לראות בסרטון קיימים עובדים נוספים שעובדים במחיצה עם התובע (שליחים, מפעילי המסעדה וכו'), שהתובע בחר שלא להביאם למתן עדות, כך גם – לא את מעסיקו. בעצם התובע בחר שלא להביא גם מי מבני משפחתו, למשל את אמו, שבין היתר נכחה בפגישה אצל המומחה בה נבדק ובה מסר אנמנזה, שאולי יכולה היתה להבהיר בעדותה, הכיצד המומחה כתב בחוות דעתו שהתובע "קיבל פטור מגיוס בגלל התאונה", כאשר בפועל התובע לא גוייס מסיבה אחרת - בשל רישום פלילי בנרשם לו בהיותו נער; כשהמומחה בחקירתו, מבהיר שככלל הוא כותב באנמנזה מה שאומרים לו [עמ' 63 לפרו']

כידוע, הלכה היא, כי אי-הבאת עד רלבנטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו [ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן (פורסם; 26.8.12); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו פ"ד מ"ה(4) 651 (1991); ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס חורי נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם; 4.4.2012); יעקב קדמי, על הראיות: הדין בראי הפסיקה חלק רביעי, בעמ' 1892-1891 (2009)].

המומחה דוחה את טענת התובע כי העיון בסרטון איננו משתווה מבחינת משקלו לעומת הבדיקה וההתרשמות בבדיקתו את התובע, ומבהיר כי אין מדובר בענין של משך זמן [עמ' 25 לפרו']. כאשר ב"כ התובע מתעקש עמו מטעמו של התובע, הוא מבהיר: "בסרטון הוא לא נראה משתמש בקב. בסדר? אני אומר עניינית,"; וממשיך ומפרט מה "מחדשת" לו הצפיה בסרטון, לעומת המצג שהתובע נתן לו בעת בדיקתו [עמ' 25 לפרו']: "לא, לא, או קיי. אז בוא, אז אני אענה מסודר עוד פעם. 1. במרפאה הוא נצפה צולע, בסרטון הייתי צריך להתאמץ בכמה זמן שראינו, בתנועות, כולל זה שהוא מסתובב, הולך, מתכופף ומחזיק משהו. הייתי צריך לחפש חזק כדי לראות את הצליעה שמאד בלטה במרפאה. 2. ציינתי שבמרפאה כשהוא היה אצלי הוא השתמש בקב לסירוגין. אני מציין עובדתית. הוא לא נצפה משתמש כרגע בקב באותו זמן שהסרטון היה. זה אורך הסרטון הוא כנראה מקביל, בוא נגיד לצורך העניין נצא מנקודת הנחה שהוא אותו סדר גודל כמו שהוא היה אצלי במרפאה. 3. רשמתי במרפאה כי ככה הוא נצפה במרפאה, שהוא מתקשה במעבר בין עמידה, שכיבה וישיבה. לא נראה בקטעים שבהם הוא נכנס ויוצא מהאוטו, לא נראה קושי,".

לפי העדות ענין הצליעה שהוצג למומחה בעת הבדיקה - נעלם בצילום התובע בעבודתו [עמ' 27 לפרו']: "אבל בקטע שאותו אני ראיתי, תבנית ההליכה נראית, אני מאד נזהר להגיד, קרוב לתקין. רגע, רגע, תן לי רק לסיים. הנכות ניתנה פה לא בגלל מגבלות התנועה כשלעצמן. מגבלות התנועה כשלעצמן לא מעניקות כזאת נכות. אין לי פה את ספר הביטוח הלאומי אבל,". המומחה מאשר כי שבעין המקצועית "לא נראה שהוא סובל מאד בהליכה ובניידות שלו" ולא נראה שהוא מתקשה לדרוך על הרגל הימנית [עמ' 63 לפרו'].

כך גם לענין הקושי הפיזי במעברים בין מצבים. לשאלה מטעם התובע היכן הסתייג בחוות דעתו ממצאיו "מתקשה במעבר בין עמידה, ישיבה ושכיבה", משיב המומחה: "שנייה. אני ראיתי אותו מה שנקרא במרפאה כשהוא עובר, זה היה הרושם שהתרשמתי במרפאה. אני יכול להגיד שהרושם שהתרשמתי מהכניסה והיציאה לרכב, היו שונים. היה שונה, סליחה" [עמ' 31 לפרו']. המומחה מאשר שהתובע נכנס לרכב כשרגל ימין מובילה וכי פעולתו זו היא "פחות או יותר תקינה" [עמ' 63 לפרו']; וכן כי בהיקפי רגליים שווים כפי שנמצאו במקרה שלו סביר שהוא משתמש בהן באותה מידה [עמ' 64 לפרו'].

בענין "התגובה למגע", מציין המומחה לגבי הצפייה בסרטון כי (בניגוד לתגובת התובע בפועל בעת בדיקתו): "לא התרשמתי בקטע שראיתי מאיזה שהיא תגובה לא סבירה למגע" [עמ' 58 לפרו'].

לשאלה מטעם הנתבעת, אם התובע היה אדם מהרחוב שמצלמים, מה תהיה התרשמות המומחה ממנו לענין תפקודו, משיב המומחה: "אז התשובה היא, על פניו בסרט התפקוד נראה בסך הכל בסדר" [עמ' 60 לפרו'].

המומחה מבהיר שמשום שפעל לקבוע נכות לפי סעיף נכות שהוא תפקודי בהגדרתו [סעיף 35 לתקנות המל"ל מתייחס ל"השפעה (קלה בינונית או קשה) על כושר הפעולה הכללית או על כושר התנועה"] הוא חיפש את התמונה הכוללת, כשהסרטון מראה לו - תמונה אחרת. המומחה מבהיר [עמ' 36 לפרו']: "לא, אני אגיד לך. תראה, בסוף ההסתכלות שלי, בסוף דרגת פעילות כללית או הפרעה לדרגת פעילות, בסוף זה איזה שהיא הערכה שמתבססת על רושם שאתה מקבל או תמונה שאתה מקבל שהיא לא רק התחביר המתמטי של משהו. אני מנסה לעשות איזה שהיא הערכה על בסיס משהו שאני רואה באיזה שהוא מקום. אני מנסה להעריך איך זה באמת משפיע מהניסיון שיש לי על התפקוד של אדם שבסופו של דבר זה מה שאמור,... אז בסופו של דבר, זה בסופו של דבר מה שאמור לתת לו את הנכות האמיתית שאליה התכוון מי שכתב את ספר התקנות של ביטוח לאומי, שאליה התכוון המחוקק. בסוף המטרה היא לתת את הנכות התפקודית האמיתית, למרות שתפקוד זה ביהמ"ש אבל בסוף זה הערכה. עכשיו, הרושם, ובהנחה שהסרטון, שוב אני נזהר, בהנחה שהסרטון נכון ולוח הזמנים שלו נכון, וזה האיש והוא תקף, הוא לא פחות נותן תמונה שהיא לא פחות חשובה ממה שראיתי במרפאה".

המומחה מבהיר שאת שיעור הנכות הרפואית בחוות הדעת - קבע לפי רמת התפקוד כפי שהוצגה לו במהלך הבדיקה במרפאה, ללא סימנים אובייקטיביים [עמ' 28-29 לפרו']: "הנכות שאותה נתתי היא ניתנה בעיקר בגלל ההשפעה על יכולת הפעולה, נקרא לזה ככה, או יכולת התפקוד, כשהשתמשתי בסעיף סל. כי כאשר מישהו סובל עם תסמונת כאב כרונית, או מCRPS, זו תסמונת מאד בעייתית. אנחנו יודעים שזה משפיע מאד על כושר הפעולה ובהנחה שאכן לאיש יש CRPS אמיתי, ודרגת התפקוד היא כזו כפי שהוצג לי במרפאה, הנכות היא תואמת. ולכן אני מקווה שזה עולה לך על השאלה מה ההבדל בין האם הייתי נותן את זה רק על פי טווחי התנועה ופה על פי הממצאים האובייקטיביים או לא".

המומחה מבהיר שבתאונה – התובע לא נפגע – בברכיים, ולא - בקרסול [גם לא במפרק הסובטלארי – עמוד 39 לפרו']. ועל כן, על טווחי תנועה איננו יכול "לתת" נכות גבוהה [עמ' 29-30 לפרו']: "שנייה, שנייה עו"ד כהן. אני אענה מסודר. הברך זה 0 לפי סעיף 48ה(1). הכיפוף אפשרי עד 90 מעלות, הוא מגיע ל-90 מעלות ועובר את זה אפילו. מגיע ל-100 בכיפוף פאסיבי. 2. הקרסול והמפרק הסובטלרי ביחד מאחר והתחלואה היא מאותו מקום ומאותה סיבה. הייתי מעריך את זה כ-5 אחוזים לפי סעיף סל של 35(1)(א)(ב) ואת הצלקות 10 אחוזים לפי סעיף 75(1)(ב) (לא ברור) שרגישות לחום. זה מה שיש כרגע, (לא ברור) מה?".

מעדות המומחה עולה, כי לאחר שראה את פעילותו והתנהלותו של התובע בסרטון, בחן שוב את התייחסותו לקיומה של תסמונת הכאב הכרוני (CRPS) אצל התובע, ומעדותו עולה כי הוא איננו יודע לקבוע שהתובע סובל ממנה; הוא מאשר שאמנם זה נכתב בחוות הדעת, אך מסתייג [עמ' 30 לפרו']: "שנייה, שנייה. כתבתי, כתבתי, צריך לזכור שCRPS היא בחלקה ממצאים אובייקטיביים ובחלקה הגדול ממצאים סובייקטיביים". וכשבא-כוח התובע מבקש להתעקש עם המומחה כי ""תסמונת הכאב המורכב" היא ענין סוייקטיבי", חולק עליו המומחה: "סליחה שאני חולק עליך רגע, אני מתנצל. אבל תסמונת כאב כרונית, נכון שבהגדרתה היא תסמונת כאב, אבל הקריטריונים להבחנה הם לא רק סובייקטיביים" [עמד 33 לפרו'].

המומחה מסביר כי התנהלות התובע בעת עבודתו "בתבניות רגילות", מצביעה על כך שהכאב הנטען על ידו לא הפריע לו לעבוד; ומעדותו עולה כי לדעתו יש בכך להצביע שהוא איננו סובל מתסמונת הכאב הכרוני, שביטויה הוא כאב קבוע ומתמשך ונדרשים מספר סימנים אובייקטיבים לקיומה [עמ' 38, 49 ו-52 לפרו'].

המומחה משיב לשאלה מטעם התובע, שהעיוות שנותר בעצם לאחר התאחות השבר הוא מינימלי ולא משפיע כי אין מדובר בשבר באזור מפרק [עמ' 41-42 לפרו']; "בוא נאמר ככה, השבר עצמו כשבר אינו מהווה גורם סיכון לתחלואה יותר גדולה או להחלמה פחות טובה בחבלה נוספת באותו אזור" [עמ' 43 לפרו'].

הנתבעת מבקשת להצביע בסיכומיה על מגמתיות ונסיון האדרה מצד התובע בגרסתו הקושרת את הפסקת לימודיו בכתה י"ב בגין התאונה (באפריל 2018). כך, למרות גרסתו בתצהיר שהתאונה הובילה לכך שאין בידיו תעדות בגרות, מעדותו בחקירתו עולה כי הסיבה שעדיין אין בידו תעודת בגרות איננה - התאונה, אלא הוא פשוט מכיר את עצמו באותו גיל כילד שלא אוהב ללמוד, ובכוונתו להשלים בגרות בעתיד [עמ' 10 לפרו']. הנתבעת מפנה גם לנסיון התובע בתצהירו להקטין את המשמעות שלכאורה עולה מהרישום הפלילי שנרשם לו, בכל מיני הסברים מבהירים למה שבפועל ביצע "בזמן אמת" או לא ביצע, ולכך שאישר בעדותו שהשתמש בתו נכה שכלל לא שייך לו – לצורך עבודתו [עמ' 27-28 לפרו'] וטוענת כי מדובר במהלכים שאינם ראויים, ושי בהם כדי לפגוע באמינותו.

כאמור, אכן מצאתי כי לתובע נטיה להאדיר את נזקי התאונה. התאונה ארעה, התובע סבל, אך המצג שהוצג למומחה וגם בחלקים מתצהירו לבית המשפט בענין כאביו במועד חקירתו – איננו משכנע. אבהיר כי לא די בכך שהתובע מפרט בתצהירו את פרטי יום עבודתו, כדי לשכנע שאמירתו שיש ימים שהוא נדרש עדיין לשימוש בקב תהיה אמינה. יש להחזיק לחובת התובע את בחירתו שלא להביא עדות מסייעת לגרסתו, לרבות – למול הסתירות העולות – על פניו - בין המצג שהציג למומחה בבדיקתו לבין העולה מעיון בסרטון (שהיא גרסה ויזואלית שהתובע גורס שידע שתוצג נגדו, ומאשר אותה בדיעבד).

אזכיר כי על פי הדין, "בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה" [ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי פ"ד כב(2) 164, 168]. בענין ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.05), מובהר כי דין זה חל גם בתביעות על פי חוק הפיצויים. 

לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות שלפניי, וכעולה ממצאי והדגשותי, כאמור, אני מוצא לקבל את הסתייגויות המומחה מקביעותיו בחוות דעתו בעקבות הצפייה בסרטון, ולקבוע את הנכות הרפואית בהתבסס על העולה מחקירתו. ניכר כי קיימת בגין התאונה השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות, אך לא יותר מכך; וקיימות בקרסולו צלקות מכאיבות או מכערות.

אשר על כן, אני קובע כי נכותו הרפואית המשוקללת הצמיתה של התובע בגין התאונה היא בשיעור 19% משוקלל [10% אורתופדי לפי הוראת סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל + 10% צלקתי לפי הוראת סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל].

בשולי הדברים, אציין כי אינני מקבל את טענות התובע לגבי אי-קבילות הסרטון או שאין לייחס לו משקל. התובע בחר שלא לחקור את החוקר שצילם את הסרטון, שבצמידות לתצהירו (לאחר השלמה) הוגש הסרטון כראיה אובייקטיבית. ניתן תמיד להעלות טענות לאפשרות של "עריכה" או "השמטה" או "צילום מכוון" של חלקים מסויימים מתוך יום עבודה של הנעקב. אך שעה שהחוקר לא נחקר, והסרטון נחזה כעוקב אחר התובע ביום עבודה שגרתי, והתובע איננו מכחיש זאת, ואיננו טוען בעדותו לחלקים באותו יום שלא צולמו או הושמטו במכוון. נהפוך הוא. התובע מאשר בתצהירו את שנחזה, שהוא נוהג ברכבו כשהוא משתמש ברגלו הימנית על מנת ללחוץ על הדלק ועל הבלם (לטענתו במרבית הפעמים איננו נוהג...) [סעיף 30 לתצהיר].

הנתבעת לא הסתירה כי ב-20 הדקות - אין התיימרות שמצולם כל רגע, והתובע הבין זאת [עמ' 19 לפרו']. לא די בהעלאת אפשרות בסיכומים שבוצעו מעקבים בימים נוספים; היה על התובע לזמן את החוקר, לאחר שהיתה לתובע אפשרות לעיין בדו"ח חקירתו, לחקירה על מנת לברר זאת; או כל עד מאת הנתבעת. חסרון חתימתה של חוקרת נוספת שהיתה במעקב שהוגש, איננו פגם מהותי המאיין את תצהירו של החוקר. יש גם גבול ליריעה שניתן לפתוח כשהדברים חדים וברורים. אינני מתכוון להפעיל בענייננו את בחינת הכללים שהעמידה הפסיקה לפי הלכת שניר בענייננו, באשר מהותית, התובע תיאר בתצהירו את מה שמופיע בסרטון, ולא תיאר תוספות שלא מופיעות בו, ובנסיבות כאלה יש משמעות לבחירת התובע שלא לחקור את החוקר.

ב.הסוגיה התפקודית

1. התובע, יליד 2000, עבד מאז גיל 16 וחצי (יוני 2017) כאופה ואחראי במאפיה עד לתאונה (אפריל 2018). לפי תלושי השכר מדובר בשכר משתנה, שהממוצע של החודשים היותר ברורים בו עמד על סך של כ-4,900 ₪ לחודש. התובע היה באותה עת תלמיד תיכון, ואת עבודתו ביצע במקביל ללימודיו.

2. כאמור, המומחה ייחס לתובע נכויות זמניות בשיעור 100% ו-50% למשך כולל של שנה. התובע מציג אישורי מחלה שמכסים תקופה נוספת על אותה שנה - של כעשרה חודשים עד לינואר 2020; עשרה חודשים מאז מועד הגשת כתב התביעה בענייננו, בהם, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים ביקר גם במרפאת כאב, והתלונן על כאבים.

3. התובע טוען לפגיעה תפקודית קשה, שמגבילה אותו בעבודה גופנית, ושבגינה מאז התאונה ועד היום עבד כשלושה חודשים בלבד (פברואר עד אפריל 2020), בהם הועסק על ידי חברת שליחויות בימי עבודה קצרים של כשעתיים עבודה, בעולה מהצפייה בסרטון. שכרו החודשי המוצהר על ידו בעבודה זו עמד על 2,800 ₪.

4. בתצהיר ארוך ועמוס מבקש התובע להבהיר כי אין בעבודה בה עבד באותם שלושה חודשים כדי לייצג את יכולותיו, באשר יש ימים שהוא מסתייע בקב, והוא נעזר בעגלת סחיבה, ובעצם מדובר בעבודה קצרה ושקיות קלות; שהוא מבצע למרות כאביו. כעולה מהאמור, בשל המראות בסרטון אני מוצא קושי לקבל כי מדובר באדם שאיבד את כושרו לעבוד במרה שהתובע מתאר; כפי שהתובע מבקש להציג בתצהירו: "נוכח כאבי ומיגבלותיי עקב התאונה אף אין ביכולתי להשתלב בעבודה כלשהי" [סעיף 32 לתצהירו]. בחקירתו בבית המשפט אישר התובע שלמעט בנסיון של השלושה חודשים, שאותו הפסיק "בגלל הכאבים" לא ניסה נסיון נוסף, אף שעברו מאז ועד למועד חקירתו בבית המשפט כשנה וחצי [עמ' 28 לפרו'].

5. התובע טוען בסיכומיו כי בנסיבות יש לייחס לו נכות תפקודית בשיעור 30%. הנתבעת מפנה לכך שבעקבות צפייה בסרטון, המומחה אישר בחקירתו כי רמת תפקודו של התובע "נראית מאוד דומה לרמת תפקוד של אדם רגיל" [עמ' 24 לפרו'], ש"השבר עצמו כשבר אינו מהווה גורם סיכון לתחלואה יותר גדולה או להחלמה פחות טובה בחבלה נוספת באותו אזור", וש: "אתה שואל אותי האם ספציפית במקרה הזה בעקבות השבר ברגל, השבר הזה ברגל, אחת שהוא יתחבר, אז אין לו איזה תופעות לוואי לעתיד" [עמ' 43 לפרו'].

6. אפנה לכך, שעל פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; קביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיה הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

7. אזכיר עוד את הכלל הידוע, כי קביעת הפגיעה התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (פורסם; 12.6.2011; פסקה 5)].

8. ראשית, אבהיר כי אני מתרשם שבנסיבות, כבר מספר שנים - התובע איננו פועל להקטנת נזקו כפי חובתו על פי הדין. מעיון בראיות שהוצגו בנדון, ומתהרשמותי מעדות התובע, לא שוכנעתי כי חדל לעבוד דווקא בשל קושי רפואי או תפקודי. מדובר באדם צעיר, כבן 21 וחצי כיום, שאמנם נגרמה לו נכות ואף פגיעה תפקודית, אך לא כזאת שיש בה לייחס את בחירתו שלא לעבוד.

9. בשולי הדברים אעיר, כי, בהתאם, בניגוד לעולה מתצהיר התובע, הוא איננו זכאי להחזר בגין תשלום תשלומי ביטוח לאומי כ"לא עובד". אזכיר כי מדובר בעצם רק בשנה הראשונה לאחר התאונה (בשל הנכויות הזמניות הכבדות שנקבעו בה), שמחצית ממנה היה בכלל קטין. בנסיבות, אינני מוצא לפצות את התובע בראש נזק זה, שלמיטב בדיקתי - לא נטען בסיכומי התובע; בין היתר, באשר ממילא עולה השאלה מדוע התובע לא פנה בדרישה למל"ל לקבלת דמי אבטלה באותה שנה, כמי שפוטר או נאלץ להתפטר בגין התאונה; ככל שבאמת - לא פנה.

10. מכל מקום, אם נחזור לעיקר - עצם אי-הקטנת הנזק שיש לייחס לתובע, כאמור, לרבות נטייתו של התובע להאדיר את הנזק, מקשה על בית המשפט את קביעת שיעור הנזק לאשורו.

11. אפנה עוד לכך, שחלק מהנכות הרפואית שקבעתי בנדון איננה תפקודית במובהק. אפנה לפסיקת בית המשפט העליון בענין ע"א 8930/12 הפניקס נ' סוויג (פורסם; 31.7.14), בו נקבע כי: "חלק מהנכויות שנקבעו למערער, כמו צלקת, פזילה, טנטון וחוסר עצם בגולגולת (10% בגין כל אחת מנכויות אלה), אינם תפקודיים במובהק, ומבלי שנעלם מעינינו כי לצירוף נכויות בתחומים שונים, עשויה להיות השפעה מצרפית גבוה יותר מסך הנכויות". באותו ענין בית משפט קמא קבע למנופאי שנפגע בתאונת מנוף נכות בשיעור 70%, שבית משפט העליון הפחיתה ל-50%, בין היתר, בגין היעדר תפקודיות שמצא לנכויות של 10% צלקתית ו-10% בגין טנטון.

12. עם זאת, בהקשר לקביעת המומחה הרפואי לגבי התחום הצלקתי, אפנה לכך שהמומחה מסביר בחקירתו כי הצלקת הרלוונטית לענייננו לא בהכרח רק אסטתית או קוסמטית: "שאלת אותי האם זה רק אסתטי, התשובה היא, זה לפעמים, ושוב זה יכול להיות לא רק אסתטי אם זה עושה גירוי בנעל או בזה. אם זה מקום שבו זה, זה יכול לאלץ לצורך העניין לבחור נעל אחרת, גרב אחרת לפעמים. זה יכול לעשות חיכוך," [ עמ' 76 לפרו']. המומחה מבהיר: "כן, הצלקות הן בקרסול. אני יכול להראות לביהמ"ש, אני יכול להראות לצדדים אם רוצים. הצלקת הזאת יכולה גם להפריע עקרונית, נעל יכולה ללחוץ עליה ולהפריע לה. גם גרב. זאת אומרת, זאת צלקת שנמצאת במיקום שבה היא יכולה להפריע גם להליכה. היא לא בהכרח רק קוסמטית. אני יכול להראות פה את הצלקות למי שזה" [עמ' 75-76 לפרו'].

13. אמנם התובע לא הביא עדות לסיוע לגרסתו לפיה: "בקרסולי הימני נותרו צלקות מפוזרות., רגישות כמו האזור כולו שמסביבן. הצלקות דביקות באופן חלקי" [סעיף 13 לתצהירו]. אך, בשל הבהרתו של המומחה, כאמור לעיל, אני מוצא כי יש לייחס לצלקות שנגרמו בתאונה ברגלו של התובע, על אף החזקתה בפסיקה לגבי צלקת - כנכות ש"איננה תפקודית במובהק", פגיעה תפקודית חלקית.

14. הנתבעת מצביעה על פציעות עבר של התובע, לרבות - של שבר עם תזוזה של מרפק שמאל בשנת 2013, שגם שנתיים וחצי אחריה - התלונן על כאבים בגינה, וב-2020 פוצה בגינה על פי פוליסת תלמידים בסכום גבוה יחסית, שלטענתה יש בו להצביע על כ-10% נכות. ובכן, אינני מוצא לייחס למצב העבר של התובע פגיעה תפקודית, לאחר שבמומו, כבר החל מגיל 16 וחצי, עבד עבודה פיזית מובהקת במאפיה, בהיותו תלמיד תיכון.

15. בהתחשב בכל האמור לעיל, בנסיבות האינדיווידואליות לענייננו, אני מוצא כי קיימת פגיעה תפקודית בגין התאונה, אך אינני מקבל את עמדות הצדדים לגבי שיעורה. אני מוצא, כי יש להתחשב בכך שלמול אי-הקטנת הנזק, הסרטון מציג קטע קצר יחסית מיום עבודה סטנדרטי, וכפי שמעיר המומחה, יכול שבשעות מאוחרות יותר, כשהתובע עייף, כן ניכרת יותר השפעת הנכות הרפואית על התובע.

16. בהתחשב במכלול ממצאי לעיל, בנסיבותיו של תיק זה כפי שגם מתואר בפרק זה, אני מוצא לנכון לקבוע על פי נתוניו הפרטניים של התובע, ובהתחשב בשיעור נכותו הרפואית וטיב רכיביה, לרבות האבחון לגבי טיבן של הצלקות בענייננו, כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה על שיעור של 13%.

    ג.הנזק והפיצוי

    1. סיכום ביניים של נתוני היסוד - טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:

       התובע יליד – 22.10.2000;

       מועד התאונה – 4.4.2018;

       גיל התובע כיום – 17 וחצי;

       שיעור הנכות הרפואית המשוקללת – 19%;

       שיעור הנכות התפקודית – 13%;

       גיל התובע כיום – 21 ושבעה חודשים.

    2. התובע מבקש שיפסקו לה פיצויים בראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר לעבר, הפסדי שכר ו/או אבדן כושר השתכרות לעתיד, הפסדי פנסיה עבר ועתיד, הוצאות רפואיות והוצאות ניידות עבר ועתיד, עזרה הזולת בגין עבר ועתיד וכאב וסבל.

       בסיס השכר

    3. התובע טוען כי אין ספק שאמלמלא התאונה היה משביח את שכרו לשיעור גבוה יותר מהשכר הממוצע במשק, ולכל הפחות - יש להעמיד את שכרו על בסיס זה.

    4. הנתבעת טוענת כי לא כך הדבר. לעמדתה השכר הממוצע במשק איננו בסיס השכר הנכון לחישוב הנזק בענייננו. הנתבעת מפנה כי מגיל צעיר סובל התובע מבעיות של קשב וריכוז ונזקק לריטלין, כולל הפרעות בלימודים והפרעות התנהגויות, סף תסכול נמוך ואלימות פיזית. הנתבעת מפנה גם לציונים נמוכים מאוד בבתי הספר השונים בהם למד, ולעבר הפלילי שכולל הרשעה בעברות "קשות ביותר" בנערותו של התובע. לטענתה של הנתבעת, כל האמור, לרבות הגבלות הרישום הפלילי אינו מעמיד את התובע במקום בו ניתן לראותו כנער נורמטיבי "שלא אהב ללמוד" (כפי שהעיד). הנתבעת טוענת כי יש להעמיד את שכר הבסיס על סך של 8,000 ₪.

    5. התובע מפנה לענין ת"א 29738-03-17 (השלום ברמלה) פלוני נ. קרנית (פורסם; 17.3.20) שבו לתובע חסר השכלה פורמלית ותעודת בגרות, שהסתבך בפלילים והורשע בתיווך וסחר בסמים מסוכנים (בגיל 21 לאחר שירות צבאי), נפסק שאין בנסיבות כדי לסטות מייחוס בסיס שכר של השכר הממוצע במשק.

    6. בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' (פורסם; 27.9.2005) (להלן: "הלכת אבו חנא"), נקבעה החזקה בדבר העמדת פוטנציאל השתכרותם של קטינים בגובה השכר הממוצע במשק. על המבקש לסטות מחזקה זו, מעלה או מטה, רובץ נטל ההוכחה. בחלוף השנים מאז נקבעה הלכת אבו חנא, הוחלה החזקה גם על צעירים אשר חצו את סף הקטינות וניתן לומר כי הם טרם החלו את דרכם המקצועית; ניזוקים אשר נמצאים בתקופת הצבא, או לאחר השחרור מצה"ל וטרם החלו במיצוי פוטנציאל השתכרותם.

       בעניין זה נקבע בע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו (פורסם; 25.11.09; סעיף 9 לפסק דינו של כב' השופט ד' חשין): "העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על-פי השכר הממוצע במשק". כך גם בענין רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' (פורסם; 28.12.11; סעיף 6 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין): "... אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש".

    7. ובכן, התובע בענייננו היה קטין בעת התאונה (כבן 17.5), וכיום הוא בן פחות מ-22. סיפור חייו אולי החל להיכתב, אך מדובר בהתחלות; הוא טרם החל את דרכו המקצועית. משכך, סטייה מן השכר הממוצע במשק בנסיבות אלה תחטא למטרה שבבסיס החזקה אשר נקבעה בהלכת אבו חנא והתפתחה משך השנים, המהווה נקודת מוצא "היוצרת האחדה של הפיצוי, עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו, עם השאיפה להגשים את הזכות לשוויון ועם הצורך ליצור הרתעה אופטימלית" [הלכת אבו חנא, בעמ' 61); "הקריטריון הוא אחיד, עיוור צבעים ואדיש למין, מוצא אתני ורקע סוציו-אקונומי" (ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (פורסם; 11.10.05)).

    8. אינני מקבל את עמדת הנתבעת, שהנסיבות, לרבות - רמת הישגי התובע בלימודים ואף בעיות קשב וריכוז, מהוות מדד לרמת השכר או יכולות להצביע בהכרח שהתובע לא היה מגיע בעתיד להשתכר שכר בשיעור השכר הממוצע במשק. גישה זו לא אומצה בפסיקה [ראה: ת"א 981-03-14 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 2.4.18); ת"א 35494-06-14 פלונית ואח' נ' בן יעקב ואח' (פורסם; 3.9.19)].

    9. עוד למול טענות הנתבעת, אעיר כי, בנסיבותיו של התובע, הרישום הפלילי שנרשם לו בנערותו, נמחק כבר ב-2020 [לפי הרשום בפרטי הרישום הפלילי שהוצגו בנדון]; ואזכיר כי גישת החקיקה והפסיקה הפלילית והאזרחית היא שראוי לאפשר לקטין, אף אם "חטא", את ההזדמנות לכתוב את סיפור חייו בהתבסס על זכות המחיקה (המוקדמת יחסית) שהדין מקנה לו - ללא כתמי העבר.

    10. באשר לבסיס השכר לעבר, התובע טוען לסך של 5,170 ₪ לחודש - רק לתקופה שבה טרם מלאו לו 18 שנה; זאת - בהתבסס על שכרו של התובע במאפיה – טרם התאונה, ועל כך שהיה פנוי לעבוד בהיותו פטור משירות צבאי.

    11. התובע טוען כי על בסיס העולה ממה שנפסק בענין ע"א 3175/11 עוליאל דביר נ' שלמה ציון (פורסם; 1.12.11) שבו נאמר: "לכן, אני סבור כי היה על בית משפט קמא לחשב אובדן ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק (ולא על בסיס שכר סטודנט) החל מגיל 21", יש בענייננו לקבוע את בסיס השכר החל מהגיעו לגיל 18 - לפי השכר הממוצע משק. אינני מקבל טענה זו.

    12. ראשית, התובע בענייננו נמצא על סף הגיל בו יוצאים לעבודה, ועצם העובדה שהיה לו פטור משירות צבאי, איננו משנה את נתוניו בבואו לעבוד במקום עבודה, כצעיר ללא הכשרה, שאך חדל להיות קטין, כך שסיכויו להשתכר שכר ממוצע בתקופה מאז התאונה – נמוכים ביותר. שנית, הניסוח בענין עוליאל, איננו נחזה כהלכה שמחייבת באופן רוחבי, והקביעה שם נאמרת - בנסיבות – למול דחיית הפסיקה של המחוזי שקבעה 150% לעתיד. לטעמי, עולה מהפסיקות השונות בנדון, שאין סבירות לכך שהדין מכתיב שהערכאה המבררת לא תוכל להתחשב בנסיון החיים השיפוטי ונתוניו של התובע ותבהיר - שעד למועד מתן פסק הדין היא מייחסת לאותו קטין שהפך אדם צעיר - יכולת השתכרות (אלמלא התאונה) קטנה מהשכר הממוצע במשק. הצמדות לחזקה של השכר הממוצע במקרה של קטין –מהרגע הראשון לפגיעה מהתאונה, נכונה רק במקרים בהם מדובר במוות של קטין, שאז החזקה של אובדן שכרו מרגע מותו (למעשה - מהרגע שבו היה בוגר ויכול להשתכר למחייתו) מבוססת על מיצוע תיאורטי של מי שכל ימיו היה משתכר באורך קבוע שכר ממוצע במשק [הלכת אבו-חנא]. זאת פיקציה שניתן לעשות אותה כשהסיפור של הנפגע חדל באבחה. כשהניזוק חיי וקיים, וידוע סיפור חייו "במומו" מאז התאונה (ובענייננו - גם בוחר שלא לעבוד) - הוא איננו זכאי להשען על החזקה של השכר הממוצע במשק - לתקופת העבר; וודאי לא בהתחשב בשיעור הנכות התפקודית שקבעתי בנדון.

    13. אזכיר כי השכר הממוצע במשק ברוטו המשמש עדיין את בתי המשפט מאז מגפת הקורונה להערכת וחישוב הנזק העתידי במקרה של פגיעה בקטין, עומד על סך של 10,582 ₪ לחודש - ברוטו. כך שהנטו המהווה לענייננו את בסיס שכר של התובע לחודש הוא סך של 9,771 ₪ (לפי השכר הממוצע במשק הידוע במרץ 2020, ובהתחשב ב-2.25 נקודות זיכוי).

    14. לאור כל האמור לעיל, ולמען הנוחות, אני מעמיד את בסיס שכרו של התובע לעבר על בסיס של 5,170 ₪, ואת בסיס השכר לעתיד על סך של 9,771 ₪.

        הפסד שכר לעבר

    15. בנסיבות בהן המומחה ייחס לתובע נכויות זמניות גבוהות למשך כשנה, אייחס לתובע אובדן שכר לעבר בשנה הראשונה לאחר התאונה – מלא. היינו הפסד שכרו באותה תקופה עומד על סך של 62,040 ₪ [5,170 ₪ X 12].

    16. מאז 4.4.19 ועד היום חלפו 38 חודשים, בהם התובע עבד רק כשלושה חודשים, כפי שקבעתי - מבחירתו. למרות אי-הקטנת הנזק, על מנת שלא ייחסר, אייחס לתקופה זו אובדן שכר בשיעור של 13% מבסיס השכר שקבעתי, היינו סך כולל של 25,540 ₪ [5,170 ₪ X 38 X 13%].

    17. היינו מדובר בסך כולל של 87,580 ₪, ובלווית ריבית מאמצע התקופה (ממאי 2020) 89,486 ₪.

    18. סכום זה בליווית הפסדי פנסיה בגינו (12.5%) מגיע לסך של 100,672 ₪.

    19. אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד השכר לעבר זכאי התובע לפיצוי בסך כולל [שכולל בתוכו גם פיצוי בגין הפסד הפנסיה] של 100,000 ₪ (100,672 ₪ בעיגול).

        אובדן כושר השתכרות לעתיד

    20. בשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19):

        "הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).

        על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה. מכאן, שאם מטעם זה או אחר הניזק אינו מנצל את יכולתו בהווה ובעתיד, אין כל פגיעה בכושרו, שכן כושר זה אינו מנוצל, הלכה למעשה" (ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281)".

    21. כידוע, שומת גריעת שכרו האפשרית של התובע לעתיד, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט גם לאחר שקבע את הנכות התפקודית. על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות בבואו לקבוע את השפעת הנכות התפקודית על גריעת שכרו של התובע לעתיד. ובכן, בעניינו, רב הנסתר על הגלוי; וכשם שמצאתי להצמד לחזקת השכר הממוצע לקטין, כך גם אינני מוצא שניתן בנסיבות שהוכחו לדבר על גריעת שכר שהיא קטנה מהנכות התפקודית שקבעתי.

    22. כאמור בסיס השכר בענייננו הוא סך 9,771 ₪. לתובע נותרו עד לגיל פרישה מעבודה של שכיר לפי הדין (67) - ארבעים שנה וכארבעה חודשים, היינו 484 חודשים, שמעלים, בקירוב, מקדם היוון (לפי בסיס 3%) בשיעור 280.2422. ועל כן, החישוב המתמטי לפי המתווה שקבעתי מסתכם ב: 355,972 ₪ [9,771 ₪X280.2422X13%], ובתוספת הפסדי פנסיה, לפי 12.5%, הפיצוי לעתיד מסתכם בסך של 400,469 ₪.

    23. אם כן, אני קובע את סך הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד (+הפסדי פנסיה) על סך 400,000 ₪ [400,469 ₪ בעיגול].

        עזרה לזולת לעבר ולעתיד

    24. כאמור, התובע לא הביא תמיכה לעדות בעל דין יחידה בענין הנזק, לרבות לא - עזרת הזולת.

    25. על אף האמור, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח'  פ"ד כח(1) 277]. לכן השאלה איננה - אם התובע קיבל בפועל עזרת מצד שלישי, אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

    26. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק זמנית לעזרת הזולת, במובן זה שבתקופה של השנה שתחילתה במועד התאונה, בה נדרש להתאוששות ולמעקב, ונמנע ממנו לדרוך על רגלו, בפועל – קרוב לחצי שנה. לגבי התקופה הזאת, מדובר בעזרה משמעותית שוטפת בפעילות היום-יום; כאשר מנגד, נראה שהיה עדיין באותה תקופה תחת חסות הוריו, שמצופה מהם לטפל בו, והם לא הציגו גרסה משלהם, לרבות לא - אובדן הכנסות בגין הטיפול בו. לגבי העתיד, אף שמדובר ברגל ימין, לא התרשמתי שתידרש לתובע עזרת הזולת באורח קבוע.

    27. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות [שם, 279ז- 280א], ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע [ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח' פ"ד לט(1) 197, 205, וכן - ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה פ"ד מד(3) 720, 730]. על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    28. בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקק התובע בעבר וככל שיזקק לה בעתיד, אני מעמיד את הפיצוי לתובע בגין ההזקקות לעזרת הזולת, לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 27,000 ₪.

        הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות - בעבר ולעתיד

    29. כאמור, התובע אושפז יומיים בבית חולים, ועבר לבית חולים אחר. מספר שבועות לאחר מכן התייצב שוב בבית החולים לבדיקת כאבים בקרסוליים. לפי העדויות נזקק לטיפולים רפואיים שונים, ביקורות בבית חולים ובקופת החולים, ושימוש בעזרים. התובע הציג מספר קבלות על הוצאות רפואיות, לגרסתו - לא שמר את כולן, אף שלווה בייצוג משפטי מסמוך לאחר התאונה [עמ' 34 לפרו']. לגבי הוצאות נסיעה וניידות הציג התובע קבלות, שלפי סיכומי הנתבעת מסתכמות בסך של 661 ₪ למוניות ו-222 ₪ לחניונים.

    30. התובע טוען להוצאות נדרשות בענין מדרסים לעבר (4,400 ₪) ולעתיד. בענין זה המומחה נחקר והבהיר "אני לא בטוח שאני הייתי ממליץ על זה, אבל זה לא יזיק לו, בוא נאמר ככה. אני לא יודע אם זה יועיל, זה לא יזיק" [עמ' 47 לפרו']. כלומר, מדובר בהוצאה שלא הוכח שיש לה חיוניות שקשורה לתאונה עצמה.

    31. התובע הציג אישורים שאושר לתובע טיפול בקנביס רפואי, להקל על מצבו, וכן קבלות על הוצאות בענין קנביס. בכל הקשור להוצאות קנביס רפואי, התובע טוען להוצאות של כ-960 ₪ לחודש בממוצע במשך 18 חודשים, וכן הוצאות צפויות לעתיד, לפי חישובו (לאחר הצמדה) סך של כ-320,000 ₪. בענין זה הדיון מורכב. לחידוד התמונה, אפתח באזכור, שבעצם, בסופו של יום, לא נקבע כי לתובע תסמונת כאבים כרונית (CPRS); לאחר כששני רופאים שבדקו את התובע - בתחום הכאב ובתחום הנוירולוגיה, בעצם לא מצאו ואחד מהם שלל את קיומה של תסמונת הכאב.

    32. התובע לא שכנע בעדותו בענין גרסתו לגבי השיח על שימוש בקנביס מול הרופאה בתחום הכאב, כשבסופו של יום הוא מאשר שלא זכור לו אישית שהוא סיפר לה שהחל להשתמש בקנביס (ללא אישור תחילה) [עמ' 33-34 לפרו']. הרופאה לא קבעה שהתובע סובל מתסמונת הכאב, ורק קבעה שהוא זקוק לתקופה בה יטפל במנגנוני ההליכה וההסתגלות ושלחה אותו למרפאת כאב.

    33. מי שנתן לתובע בסופו של דבר אישור זמני לשימוש בקנביס רפואי הוא רופא אורטופד ורופא משפחה (מיולי 2020) לתקופה של כחצי שנה בלבד; ולמרות שהתובע עדכן את המסמכים הרפואיים בתיק – לא הוצגה הארכה לתקופה הזאת.

    34. כשהמומחה נשאל לגבי הצורך בשימוש בקנביס למשך כל ימי חייו של התובע, בהנחה שהתסמונת "לא עומדת להיעלם", השיב [עמ' 47-48 לפרו']: "תיאורטית, בוא נאמר ככה. אני מאד אזהר. עקרונית, בתסמונות כאב יש צורך בטיפול מתמשך וברוב המקרים אכן הטיפול נגד הכאבים נמשך לאורך החיים. המינון לפעמים משתנה כי זה תלוי בתקופות. קנאביס זה אחת מהתרופות בארסנל. כבר אני אומר, אני לא מורשה קנאביס, אני לא נותן קנאביס, אני לא מכיר את המינונים אז כך שאני לא אדע לתת לך תשובות מדויקות על המינונים והדברים, אבל בגדול קנאביס הוא אחת מהתרופות שמשתמשים בה לצורך העניין".

    35. אך על מנת לתת קנביס, מבהיר המומחה, כי קודם עליו להשתכנע שמגיע אליו מטופל הסובל מתסמונת הכאב, ושכואב למטופל; והאישור הוא תמיד זמני [עמ' 77 לפרו']: " והייתי משתכנע שכואב לו, הייתי אומר לו תשמע, לך למרפאת כאב, וקנאביס הוא אחת מהאופציות. חד וחלק. קנאביס זו אחת מהאופציות".

    36. המומחה נשאל האם היה נותן קנביס לתובע, ומביע התלבטות, כשהוא מציג את מה שראה בסרטון לעומת מה שהוצג לו במרפאה. הוא מבהיר כי במקרים רבים עצם נתינת קנביס היא לכאבים כלשהם - גם ללא התסמונת; ואם רופא מצא בענייננו ליתן בענייננו לתובע קנביס, כנראה זה היה נכון לאותו הזמן,יכול להיות שזה היה רלוונטי [עמ' 78-79 לפרו'].

    37. לסיכום, מחקירת המומחה עולה כי בעקבות עיון בסרטון הוא מטיל ספק בקיומה של תסמונת הכאב אצל התובע, אך מאשר שיכול להיות הגיון בקנביס שאושר לתובע בגין כאביו באותו מועד בו אושר. על כן, אינני מוצא שהוכח שהתובע יזדקק רפואית לשמוש קנביס רפואי תקופה ארוכה לעתיד, וודאי – לא למשך כל ימי חייו; כשכאמור, ספק אם בידיו הוכחות לאישור לשימוש קנביס, מעבר לאלו שהציג (עד לחודש ינואר 2021).

    38. על כן, אני מוצא כי יש לייחס לתובע החזר הוצאות בגין קנביס לעבר בלבד, היינו מחודש יולי 2020 ועד היום – משך כשנתיים, בעלות כוללת של 25,000 ₪ [960X24 = 23,040 ₪].

    39. אפנה לכך שהתובע זכאי לקבל במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק הבריאות") את כל הטיפול הרפואי לו הוא נזקק. לפי הוראות פרק ט' לחוק ההתייעלות הכללית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009, שנכנס לתוקפו ב-1.1.10, הועברה האחריות למתן שירותים רפואיים הכלולים בתוספת השניה לחוק הבריאות, וכן למתן השירותים הכלולים בצו שניתן לפי ס' 8(ז) לחוק הבריאות, מחברות הביטוח לקופות החולים.

    40. אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו [ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80 נחום נ' ברדה פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)]. מעדותו של התובע, סביר לקבוע, כי התובע הגיע למעקבים רפואיים בקופת חולים ונדרש לטיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה; כמו כן, נשא בהשתתפות ברכישת תרופות.

    41. בהקשר לניידות התובע, לא הוטלו מגבלות כלשהן על רישיון הנהיגה של התובע [עמ' 29 לפרו']. אמנם התובע טוען כי קשה לו לנהוג, אבל הסרטון הראה כי כאשר נדרש, כבר כשנה ועשרה חודשים לאחר התאונה הוא נוהג; למרות הקשיים המתוארים בתצהירו.

    42. משהוכחה לפניי נחיצות הטיפולים המיידיים בשנה שלאחר התאונה, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובע סכום סביר שישפה אותו על הוצאותיו אלה. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אמדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי [ראה: למשל: ע"א 307/77 מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (פורסם; 2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (פורסם; 2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (פורסם; 1999)].

    43. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, לרבות להחזר ההוצאות בענין השימוש בקנביס, אני קובע על פי אומדנה את הפיצוי לו זכאי התובע בגין הוצאות התובע בגין ניידות והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך 35,000 ₪.

        כאב וסבל

    44. אזכיר, כי על פי חוק הפיצויים שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976; ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע חוק הפיצויים.

    45. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואיות המשוקללת עבור התאונה, וימי אשפוז, הפיצוי בשל הנזק הלא ממוני בגין התאונה, הוא 38,000 ₪ [37,179 ₪ – במעוגל].

        סך הפיצויים

    46. מצאתי לקבל את התביעה, כך שהסכום לו זכאי התובע כפיצוי הוא סך של 600,000 ₪ הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:

        הפסד שכר לעבר (כולל פנסיה) אובדן כושר השתכרות לעתיד ופנסיה	100,000 ₪ 400,000  ₪
        עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד)	27,000 ₪ 35,000 ₪
        כאב וסבל	38,000 ₪
        סך הכל	600,000 ₪

        סוף דבר

        אני פוסק כי:

        • התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 600,000 ₪.

          • עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 91,260 ₪, וכן - תישא הנתבעת 2 בהחזר הוצאות משפט נוספות (עד 1,000 ₪ - כנגד קבלות) ובהחזר האגרה ששילם התובע בנדון.

          • סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעת 2 לתובע באמצעות בא-כוחו, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת 2; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

             

            המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

             

            זכות ערעור - כדין.

             

            ניתן היום, י"ד סיוון תשפ"ב, 13 יוני 2022, בהעדר הצדדים.