פלוני נ' זיאד ואח'

1.התובע תושב הרשות הפלסטינית, יליד 1962, נפגע בתאונת דרכים ביום 27.3.2013.

2.התביעה הוגשה לפיצוי התובע בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

3.המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה בקרסול רגל ימין. לאחר שהפעיל המוסד לביטוח לאומי את תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 במחציתה, הועמדה הנכות הצמיתה של התובע על שיעור כולל של 15%.

4.אין חולק, כי לא הובאו ראיות לסתור ולכן הנכות הרפואית שנקבעה בשיעור 10% הינה נכות מחייבת לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים (הפעלת תקנה 15 אינה בגדר נכות על פי דין ואינה מחייבת בהתאם לחוק הפיצויים).

5.אין גם מחלוקת לגבי חובתם של הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקיו לפי חוק הפיצויים. המחלוקת היחידה היא בשאלת גובה הנזק.

6.הצדדים הגישו את ראיותיהם בתצהירים. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו אליו צורפו, בין היתר, מסמכים רפואיים ומסמכי מוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל"). עוד הוגש מטעם התובע תצהירו של חברו לעבודה בזמן התרחשות התאונה, מר כמאל ג'ראר. הואיל והצדדים אינם חלוקים בסוגיית החבות, ויתרו הנתבעים על חקירת עד התביעה הנ"ל שתצהירו התייחס אך ורק לעצם קרות התאונה ונסיבותיה שאינם שנויים במחלוקת כאמור. כן העיד מטעם התובע מר זאהר סולימאן, שגם הוא תושב הרשות הפלסטינית, ובעדותו התייחס לגובה שכרו מעבודה בשיפוץ בתחומי מדינת ישראל וכן הגיש מטעמו תלושי שכר ספורדיים לשנים 2013-2014. לעומת זאת, הנתבעים לא הביאו עדים מטעמם והסתפקו בהגשת מוצגים: דוח תחום רציפות ביטוח ואישור תגמולי מל"ל (מוצגים נ/1 ו-נ/2 בהתאמה).

7.בסיכומיו, טען ב"כ התובע כי הנכויות הזמניות הגבוהות שנקבעו במל"ל לתקופה של למעלה משנתיים, מעידות על חומרת הפגיעה מהתאונה והשלכותיה התפקודיות. אליבא דגישת התובע, הנכות הצמיתה שנקבעה במל"ל הינה בעלת השלכה תפקודית מלאה המסבה לו מאז התאונה כאבים ומגבלה בתנועות רגלו הימנית והראיה לכך- הפעלת ועדת הרשות תקנה 15 בעניינו של התובע והגדלת שיעור הנכות הצמיתה במחצית. התובע הדגיש כי קשייו נותנים את אותותיהם גם בעבודתו שהינה בעלת רכיב פיזי. כן הוסיף כי בעקבות התאונה נאלץ להיעדר מעבודתו למשך תקופה ממושכת וטרם חזר למעגל העבודה. אי-לכך, העתירה היא לקביעת נכות תפקודית בשיעור גבוה משמעותית מהנכות הרפואית שהועמדה על 25% וראשי נזק בסך של 521,500 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. אשר לבסיס השכר, טען התובע כי שכרו החודשי המוצהר בסך 2,300 ₪ אינו משקף נאמנה את שכרו האמיתי עובר לתאונה, כיוון שמעסיקיו נהגו שלא לדווח אמת על אודות גובה שכרו ולהנפיק תלושי שכר פיקטיביים משיקולי מיסוי. לפיכך, ביקש התובע לאמוד נזקיו לפי בסיס שכר ע"ס 8,000 ₪ לחודש שהינו השכר האמיתי ששולם לו בפועל.

8.מנגד, ב"כ הנתבעים טען בסיכומים כי נכותו הרפואית של התובע שנקבעה חסרת השפעה תפקודית והיא אינה מונעת מהתובע לשוב למעגל העבודה ולהמשיך בעבודתו כטפסן בניין.

לעניין גובה הנזק, נטען כי בסיס השכר הינו לכל היותר 3,000 ₪, שכן הוכח כי התובע לא עבד באופן רצוף במדינת ישראל ועבודתו הסתכמה לאורך השנים בחודשי עבודה בודדים. בנוסף, גרסתו של התובע ולפיה שכרו המדווח היה נמוך יותר מהשכר שקיבל בפועל כלל לא הוכחה, שעה שנמנע התובע מלהזמין מעסיקיו לעדות בבית המשפט. עוד נטען כי אין לפסוק פיצוי לעבר בהתאמה לתקופת הנכויות הזמניות המלאות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי באשר לא הוכחה פגיעה בשכר. הנתבעים הוסיפו כי יש לחשב את ראש הנזק של אובדן כושר ההשתכרות לעתיד לפי גיל פרישה של עובדי שטחים בישראל והוא 63 שנים ומכל סכום פיצוי שייפסק יש לנכות את תגמולי המל"ל בסכום נומינלי בסך של 40,000 ₪.

הפגיעה בתאונה והשלכותיה: