לפני תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף, מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
רקע
התובעת ילידת 1958, קוסמטיקאית במקצועה (ראו: מוצג ת/6), טוענת כי נתקלה בבור במדרכה ברחוב העוגן בטירת הכרמל, וזאת ביום 22.3.2018 (להלן: התאונה או האירוע). נטען, כי התובעת דחפה עגלת תינוק של נכדה ותוך כדי הליכתה, רגלה הימנית שקעה בבור שנוצר בשל חסר באבן המשתלבת.
התובעת הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, שהעריך את הנכות הצמיתה עקב התאונה בשיעור של 10%, לפי סעיף 50(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.
מומחה רפואי מטעם הנתבעת, ד"ר דרור פוקס, מצא כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה.
מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר איל מלמד (להלן: ד"ר מלמד), ציין בחוות דעתו כי התובעת סבלה משבר תוך-מפרקי של מפרק הבוהן הגדולה. כתוצאה מהשבר התפתחו שינויים ניווניים, שאינם בולטים במיוחד, אך בהחלט ברורים וגורמים לכאב והליכה בסופינציה. המומחה אף הוסיף וציין, כדלקמן: "אנו מודעים היטב לכך, שאין בהכרח קורלציה בין חומרת השינויים הניווניים הנראית בצילומי הרנטגן לבין התסמינים הקליניים הנלווים (לעתים קרובות, ובפרט במפרק הבוהן הגדולה, ישנם שינויים ניווניים בהדמייה ללא מחושים קליניים). במקרה שלפנינו, אנו רואים דינמיקה בשינויים הניווניים, דהיינו, החמרה הדרגתית, שהחלה מאז התאונה, שעירבה את המפרק, וגרמה לנזק מפרקי. השינויים הניווניים הללו צפויים לאור השבר ומנגנון החבלה, כך שאין סיבה שלא לשייך אותם לתאונה. השינויים הניווניים והכאב גורמים לצליעה אופיינית להפרעה זו, שאף היא עדות לכך. בהעדר כאב ולוּ הייתה רוצה הנבדקת להציג צליעה, מן הסתם הייתה מציגה צליעה מסוג אחר. התבוננות חוזרת בסרטון שערכתי עם תבנית ההליכה מדגים באופן ברור את ההימנעות מנשיאת משקל על ראש מסרק 1. משכך, לא נותר לי אלא להמליץ לקבוע נכות של 10% על פי סעיף 50(3) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (HALLUX RIGIDUS צדדית קשה).".
דיון והכרעה
נסיבות התאונה ושאלת החבות:
בעדותה בפניי, התובעת חזרה על נסיבות התאונה הנטענות בכתב התביעה. התובעת גם הוסיפה ומסרה, כי מספר ימים לפני מועד התאונה היא שמרה על נכדיה המתגוררים בטירת הכרמל. ביום התאונה, היא לקחה את נכדיה לגן שברחוב העוגן בטירה, ומשם היא התכוונה להמשיך לעבודתה. בדרכה לגן, בצעדתה במדרכה שבצד אותו רחוב, תוך שהיא גוררת ביד שמאל עגלה עם תינוקת ומחזיקה בתינוק האחר ביד ימינה, רגל הימנית שקעה בבור כאמור, וכתוצאה מכך נגרם לה שבר בבוהן.
זה המקום לציין, כי עדותה של התובעת יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. אמינות התובעת ניכרה גם במהלך בדיקתה אצל המומחה הממונה מטעם בית המשפט, שציין במפורש, כי "בהעדר כאב ולוּ הייתה רוצה הנבדקת להציג צליעה, מן הסתם הייתה מציגה צליעה מסוג אחר.". למותר לציין, כי הנתבעת נמנעה מלחקור את ד"ר מלמד על חוות דעתו. דבר האומר דרשני.
אכן, התאונה ארעה בין השעות 07:30 עד 08:00 בבוקר, בעוד ששעת הקבלה הרשומה במכתב השחרור ממרכז טיפול יום במכבי שירותי בריאות, היא 14:06, אך התובעת מסרה הסבר סביר והגיוני מאוד לפער הזמנים בין שעת הפגיעה עד שעת הקבלה במרכז הנ"ל. התובעת ציינה, כי ממקום התאונה היא הלכה ברגל עד בית בנה, כי פחדה לנהוג בשל הכאבים העזים שתקפו אותה. שם לקח לה קצת זמן עד שהתאוששה, התארגנה, שוחחה עם בעלה בטלפון, שהיה מחוץ לטירה ומחוץ לחיפה. הזמינה מונית ונסעה לקופת החולים ברחוב הרצל בחיפה (במועד התאונה התובעת התגוררה בחיפה) ורק לאחר מכן שוב הזמינה מונית ונסעה למרכז הטיפול הנ"ל במרכז חורב. כשהגיעה לקחה מספר והמתינה עד לקבלתה. לאור השתלשלות העניינים, דומה כי פער השעות זכה להסבר משכנע. ניסיון הנתבעת לתחום כל פעולה לפרק זמן מצומצם של מספר דקות ובכך להראות קיומה של סתירה כלשהי או ממצא כלשהו הפועל לרעת התובעת, הוא ניסיון שאינו תואם את המציאות. התובעת נפגעה באורח לא קל וכאבים עזים תקפו אותה. מן הסתם כל תחנה מהתחנות המפורטות לעיל, לקחה לה פרק זמן לא מבוטל, שלא לדבר על זמני ההמתנה בקופת החולים ובמרכז לטיפול יום עד לקבלתה על ידי אחות או רופא.
הנתבעת אף עמדה בנטל הוכחת שאלת הבעלות וההחזקה במדרכה בה ארעה התאונה. נכון הוא, כי התובעת לא נקבה במספר הרחוב, אך לתחשיב הנזק מטעמה צורפו תמונות המשקפות את המקום בו ארעה התאונה. תמונות אלה גם הוגשו כמוצג מטעם התובעת (ראו: מוצגים ת/2 ו- ת/3). בתחשיב הנזק שהוגש מטעם הנתבעת נטען, כי "לכאורה" התמונות משקפות אזור חניה של בית התובעת (ככל הנראה הכוונה לבית בנה). עיינתי בתמונות. אין כל רמז לחניה פרטית. גם במסגרת עדותה בפני התובעת הסבירה כי רואים את הגן בתמונות וכן את החניה הציבורית ממול. עוד מסרה התובעת כי לבית של בנה יש חניה פרטית עם חצר, ולא כמו החניה הנראית בתמונות.
חרף העובדה כי התובעת מסרה פרטים די מספקים, הנתבעת נמנעה מלבדוק את המיקום ולא ניסתה לסתור את טענת התובעת בשאלת הבעלות והחזקה במקום האירוע. הימנעות הנתבעת מהבאת כל ראיה לסתירת הטענה בדבר בעלותה במדרכה, פועלת לרעתה.
אמינות התובעת קיבלה ביטוי מובהק אף בעדותה במישור הנזק. התובעת מסרה כי לא קיבלה עזרה בשכר. התובעת גם ציינה כי עיקר העזרה ניתנה לה על ידי בנה וכלתה בארבעת החודשים הראשונים. עוד מסרה כי היקף עזרתם פחת וכי גם כיום היא לא מקבלת כל עזרה בשכר.
לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה על יסוד עדותה היחידה של התובעת. עדותה יצרה עלי רושם אמין של ממש, הכל כמפורט לעיל, וזו לא נסתרה על ידי הנתבעת.
התמונות מראות מפגע שמקים את חבות העירייה בנזיקין. הנתבעת לא הביאה אף לא בדל ראיה אחת שתלמד על הפעולות שננקטו על ידה לתחזוקת המדרכה ולמניעת הסכנה. הימנעות זו פועלת לרעתה אף היא ואין מנוס מהקביעה כי הנתבעת לא נקטה בכל פעולה לתחזוקת המדרכה.
לאור כל האמור, אני קובעת את אחריותה הנזיקית של הנתבעת כלפי התובעת.
שאלת הנזק והפיצוי:
הפסדי הכנסה לעבר – מקובלת עלי טענת התובעת, כי נגרמו לה הפסדים עקב היעדרותה מעבודתה במשך ארבעת החודשים הראשונים לאחר התאונה. טענתה בהקשר זה, באה לידי ביטוי בפערי ההכנסות בין שנת התאונה לזו שלפניה. הטענה גם מתיישבת עם התיעוד הרפואי, עם מהות הפגיעה ועם דרישות עבודת התובעת (חלק לא מבוטל מהפעולות עליה לבצע בעמידה ממושכת). יתרה מכך, הטענה נתמכה גם על ידי המלצותיו של ד"ר מלמד, לפיהן יש לאשר לתובעת תקופת אי כושר מלא לחודשיים ואי כושר חלקי בשיעור 50% למשך חודשיים נוספים. עלי לציין, כי בהתחשב בגיל התובעת, פגיעתה ודרישות עבודתה, שוכנעתי כי שיעור נכותה התפקודית ושיעור הגריעה מכושר עבודתה עמד על 100% גם בחודשיים הנוספים. בתום ארבעת החודשים המומחה המליץ על נכות זמנית נוספת בשיעור 20% לעוד חודשיים נוספים.
הכנסתה החודשית הממוצעת של התובעת בשנת 2017 עמדה על סך של 5,113 ₪ (ראו: דו"ח רווח והפסד לשנת 2017 – עמ' 1 במוצג ת/7). אכן, השכר הרבע השנתי ערב התאונה, שהוכר על ידי המל"ל, נקבע על סכום נמוך יותר, בערך 3,300 ₪ (ראו: מוצג ת/8). אך נזכיר כי התאונה הייתה בחודש מרץ 2018, והתובעת הסבירה כי ממוצע הכנסתה הוא בערך 5,000 ₪, מכיוון שהיא עובדת עם אוכלוסייה מבוגרת ובתקופות החורף היקף העבודה מצומצם יותר. אנשים מבוגרים לא ששים לצאת מביתם בחורפים או במזג אוויר סוער. אך באביב, בקיץ ובתקופות החגים, היקף העבודה גדֵל וכך גם ההכנסה, כך שהממוצע מגיע לסך של 5,000 לחודש.
עלי להודות, כי עדותה של התובעת גם בהקשר זה יצרה עלי רושם אמין. אך, מן הראוי היה לתמוך אותה בראיות נוספות, כגון: יומן עבודה, שעות עבודה, קבלות לפי תקופות ועוד. ראיות אלו ניתן היה להגיש על נקלה, אך התובעת לא עשתה כן. בנסיבות, אפסוק לה הפסד לפי ההפרש השנתי בין הכנסתה בשנת 2017 לבין הכנסתה בשנת 2018. מעיון בדו"ח רווח והפסד לשנת 2018 (ראו: מוצג ת/8) ניתן לראות ירידה בהכנסתה של התובעת. ירידה זו מתיישבת עם היעדרותה מעבודתה למשך 4 חודשים. בשנה זו התובעת הרוויחה סך של 49,802 ₪ לכל השנה. כך, שההפסד בעקבות התאונה עומד על סך של 11,556 ₪ (ההפרש בין הכנסתה בשנת 2017 לבין ההכנסה בשנת 2018). סכום זה משוערך מיום 31.12.2018 עד היום = 12,605 ₪.
בשנת 2019 היקף ההכנסות עלה לעומת שנת 2018, אך עדיין היה נמוך במקצת משנת 2017. שורת הרווח הסופית הייתה נמוכה בהרבה, אך הדבר נעוץ בהתווספות הוצאה בגין דמי שכירות וניהול נכסים, הוצאה שלא הייתה לה בשנתיים שקדמו לשנת 2019.
התובעת לא ייחסה את מלוא ההפסד שהיה לה בשנת 2020 לתאונה, אלא אישרה כי בתקופת התפרצות הקורונה היקף העבודה פחת עוד יותר.
התובעת העידה כי היא הפסיקה לעבוד במתכונת עבודתה הקודמת. היום היא מבצעת את הטיפולים בבתי הלקוחות. עוד היא מסרה כי היא מגיעה אך ורק ללקוחות שהגישה לבתיהם אינה דורשת עליה או ירידה במדרגות. עוד מסרה כי היקף שעות עבודתה פחת והכנסתה ירדה מממוצע של 5,000 ₪ ל- 3,000 ₪ לחודש. מסמכים שילמדו על הכנסות התובעת משנת 2021 ועד היום, לא הוגשו. בנסיבות, לא אוכל לאשר לתובעת פיצוי בדמות הפער בין הכנסתה ערב התאונה להכנסתה הנטענת כיום. מנגד, כן שוכנעתי כי לנכותה הרפואית הצמיתה השפעה על תפקודה בעבודה וגם על תפקודה היומיומי. השפעה זו מוערכת על ידי בשיעור של 10%.
על כן, בגין הפסדי שכרה של התובעת לתקופה שבין 1.1.2019 עד היום, אני פוסקת לה פיצוי בסך של 21,013 ₪ לפי החישוב הבא: 5,000 ₪ x 10% x 41.3 חודשים = 20,650 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי ריבית מאמצע התקופה (20.9.2020) ועד היום = 21,013 ₪.
הפסדי הכנסה בעתיד – משעבדה התובעת ערב התאונה כעצמאית, יחושבו הפסדי הכנסתה בעתיד עד גיל 70, ולפי ממוצע הכנסתה החודשית ערב התאונה (5,000 ₪) ושיעור נכותה התפקודית (10%). על כן, בראש נזק זה אני פוסקת לה סך של 32,908 ₪.
כאב וסבל: בהתחשב בגיל התובעת כיום, בהתחשב בתקופה שחלפה מאז התאונה ועד היום, תקופת הטיפולים וההחלמה, מהות הפגיעה, שיעור הנכות הצמיתה, הכאב והצליעה (ראו חוות דעתו של ד"ר מלמד), אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 40,000 ₪.
עזרת צד ג' לעבר: שוכנעתי כי בארבעת החודשים הראשונה לאחר הפגיעה, התובעת הייתה תלויה במידה רבה בעזרת בני משפחתה ובהיקף שעלה על היקף העזרה המקובלת בין בני משפחה. התובעת בעצמה הודתה כי היקף העזרה, שניתנה לה על ידי בנה וכלתה, פחת לאחר ארבעת החודשים הנ"ל. עוד מסרה, כי כיום הם מסייעים לה בעיקר בביצוע קניות. בנסיבות, התובעת זכאית לפיצוי אך ורק בגין עזרת בני המשפחה במשך 4 חודשים ובסכום המוערך על ידי בסך של 6,000 ₪.
עזרת צד ג' לעתיד: לאור מהות ושיעור הנכות הרפואית הצמיתה, קל מאוד לשער כי עם התקדמות התובעת בגיל תתעצם השפעת הנכות על תפקודה היומיומי. לכן, בראש נזק זה אני פוסקת פיצוי גלובלי בסך של 22,000 ₪.
לא נעלם מעיניי, כי ד"ר מלמד ציין כי ניתן לשפר את תפקוד התובעת על ידי ניתוח ששיעור הצלחתו עומד על 90%, כששיעור הנכות הצמיתה לא ירד לאפס. אם הניתוח יצליח תישאר אצל התובעת נכות צמיתה בשיעור 10%. המחמירים יורידו את הנכות ל- 5%. אלא מאי? הנתבעת לא העלתה כל טענה בהקשר זה. לא חקרה את התובעת ולא חקרה את ד"ר מלמד. זאת ועוד, ד"ר מלמד הוסיף וציין כי זמן ההמתנה לניתוח ברפואה הציבורית ארוך הוא, וככל שתצטרך התובעת לעבור את הניתוח באופן פרטי, יהא עליה לשאת בהשתתפות עצמית בסך של 5,000 ₪. יתרה מכך, נדרשת בערך שנה לצורך ההחלמה מהניתוח, כשבחלק מהתקופה התובעת תהיה באי כושר עבודה מלא ובחלק מהתקופה תהיה באי כושר חלקי. מכאן, ואם הייתה מועלית טענה כלשהי כנגד פסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' ואם היה נטען כי התובעת הפרה את חובתה להקטין נזקיה, הטענה הייתה נדחית, שכן שיעור הפיצוי בגין ההפסדים בעקבות הניתוח לא היה נופל משיעור הפיצוי שפסקתי לעיל בגין עזרת צד ג' לעתיד.
הוצאות רפואיות לעבר: לאור מספר הביקורים הרפואיים להם נזקקה התובעת עקב התאונה (מספר ביקורים בודדים, כולל כמה וטיפולי פיזיותרפיה), אני פוסקת סך של 1,500 ₪, כפיצוי בראש נזק זה.
הוצאות רפואיות לעתיד: לא הוכח צורך רפואי בהמשך טיפול כלשהו. מכאן, גם לא ייגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעות לטיפולים בעתיד.
אשם תורם:
התובעת ברוב הגינותה הודתה כי לא הסתכלה על המדרכה. היא דחפה עגלת תינוק וביד השנייה נשאה תינוק אחר. בנסיבות ניתן לייחס לה אשם תורם בשיעור של 20%.
ניכוי תגמולי מל"ל: עקב התאונה שולמו לתובעת תגמולים מענף נפגעי עבודה, בסך של 2,250 ₪ (ראו: מוצג ת/8). הסכום משוערך להיום = 2,467 ₪.
יתרת הפיצוי המגיעה לתובעת = 106,000 ₪ (סכום עגול).
לסיכום
אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 106,000 ₪, בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 5,756 ₪ בגין הוצאות משפט (שכ"ט מומחים ואגרת פתיחה).
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ב סיוון תשפ"ב, 21 יוני 2022, בהעדר הצדדים.
