ת"א 9402-08-12 גוטגולד ואח' נ' קפנטו בע"מ

1. התובעת נפלה בשטח בית-קפה של הנתבעת כשמעדה על משטח עץ ("דק"). הנתבעת, טענה שהדבר קרה משום שהמשטח נבנה שלא על פי הנורמות הנכונות והצד השלישי, שבנה אותו, אחראי לכך. במהלך המשפט הגיעו התובעת והנתבעת לפשרה והודעת צד ג' המשיכה להתברר.

2. על נסיבות האירוע נשמעה רק עדותה של התובעת, שתיארה בפשטות את האירוע הן בתצהירה והן בחקירתה הנגדית: ביום 10.11.2011 היא סעדה בבית קפה תחת כיפת השמים על מבנה הדק. היא הלכה לשירותים שבתוך המבנה המקורה ובדרכה חזרה, כשפניה אל השמש ואור היום, מעדה. לדבריה האור שמולה הכביד על יכולתה להבחין בכך שמפלס הרצפה בהמשך דרכה משתפל. בהעדר סימן אזהרה על קיום מכשול, נתקלה רגלה בשיפוע המשטח שיועד למעבר אנשים בכיסא גלגלים – והיא נפלה ונפצעה.

3. בעדות התובעת אין כל אינדיקציה לכך שנפלה בשל ליקוי כלשהו במבנה הדק. היא לא נפלה מפני שהדק היה גבוה מדי, נמוך מדי, או (כטענת הנתבעת) משופע מדי. היא נפלה מפני שכאשר צעדה במסלול צפוי ושגרתי בתוך בית-העסק היא לא הבחינה מבעוד מועד בשינוי מפלס הרצפה. מתיאור עובדתי זה של התובעת נותר רושם שדבר מה בארגונו הפנימי של בית-העסק לא היה כשורה: הנתבעת התעלמה מכך שבנסיבות מסוימות, בתנאי תאורה או הצללה מסויימים, אנשים החוזרים מהשירותים אל ה"דק" עלולים שלא לראות את השיפוע ולמעוד בו. יתכן שזוהי תקלה הנובעת משילוט לקוי, מסידורי הצללה לא מוצלחים, או מפרישה בעייתית של פריטים ורהיטים המתעלים את תנועת הלקוחות. מכל מקום אי אפשר ללמוד מהעדות, שיש לאירוע קשר סיבתי כלשהו לליקוי בעצם מבנה הדק. לאור זאת דין הודעת צד ג' להדחות.

4. גם אילו הצביעה עדות התובעת על כך שליקוי כלשהו במבנה הדק גרם לתאונה, היה דין ההודעה להדחות. המבקש להוכיח שמבנה כלשהו נבנה בניגוד לנורמות החלות עליו, נדרש להוכיח מתי נבנה ומה היו הנורמות שחלו עליו באותה עת. לצורך הערכת ענין זה נראה שיש חשיבות לא רק לשאלה מתי נבנה הדק, אלא גם מתי נבנה הבנין עצמו (שהרי יש נורמות הנגזרות ממועד בניית הבנין ולא רק ממועד ביצוע העבודה. ראה למשל, פרק ה1 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, להלן: החוק). דיני התכנון והבניה והתקינה משתנים מעת לעת והעובדה שאילו נבנה הדק כיום היתה חלה על כך נורמה כלשהי, פשוט אינה רלבנטית. הנתבעת לא הוכיחה את מועד הבניה של הדק ושל הבנין. ממילא, אין כל דרך לברר איזה נורמה תכנונית חלה על הבניה בעת שנעשתה. פגם יסודי זה במסכת הראיות הופך את טיעוני הצדדים לעיוניים ולעקרים כאחד. למען שלמות התמונה אתייחס בקצרה לטענותיהם להלן.

5. הנתבעת מגלגלת את האחריות להתרשלות בבניית הדק במבנה שבו ניהלה את עסקיה, בלעדית לצד ג', שביצע את הבניה בפועל. עמדה זו יש לדחות. המחזיק במקרקעין ומזמין עבודה בהם נושא באחריות לחריגות נורמטיביות בביצוע העבודה לא פחות ממי שמבצע אותה בפועל (וגם באחריות פלילית לביצוע עבודה טעונת היתר ללא היתר, או בניגוד לו, כהוראת סעיף 208 לחוק). ונוסיף: לטענת הנתבעת היה השיפוע תלול פי חמישה מהמותר. מכך עולה שעובדיה היו עדים במשך שנים לכך שבבית-הקפה שלה מבנה מסוכן באופן ניכר לעין ולא פעלו לסלק את הסיכון.

6. עדי צד ג' הצביעו על כך שהדק נבנה כשהוא מפולס לחלוטין עם המישור המרוצף של המבנה המקורה. אילו הניחה הנתבעת גישה ישירה זו פנויה, לא היתה התובעת נאלצת לצעוד דרך כבש משופע, המיועד לעגלות ולנכים. הצורך לעשות כן, התעורר רק מפני שהנתבעת חסמה את נתיב הגישה העיקרי בעציצים. עדות התובעת והתצלומים תומכים בטענה זו. מכאן, שאפילו נפל פגם בתכנון הכבש המשופע, רשלנותה של הנתבעת, אשר חסמה את נתיב הגישה הבטוח ההולם הולכי רגל, היא שגרמה לתובעת להשתמש במתקן שברגיל לא היתה נזקקת לו.

7. הצדדים מסכימים שאילו נבנה הדק היום היה חל על הבנייה תקן מסויים. לדעת הנתבעת הוא חל על הבניה גם בעת שנבנה דק זה (וכפי שצויין קודם, בלי לדעת מתי נבנה הדק לא ניתן לקבוע זאת – וזה פגם גורלי בטיעוני הנתבעת). כענין עובדתי הנתבעת טוענת שבפועל נבנה מדרון בשיפוע של 40 מעלות במקום שבו מותר היה לבנותו בשיפוע של 8 מעלות בלבד. הנתבעת לא הגישה ראיות כלל. צד ג' הגיש תצהיר של מר לחם וחוו"ד של מר גנח, שלפיה נבנה הדק בהתאם לסטנדרטים המקובלים והראויים. הנתבעת חולקת על טענה זו, אך היא לא מבססת את עמדתה על חוות-דעת משלה. את מסקנתה (הפוזיטיבית) היא מנסה לבסס על שלילת חווה"ד של מר גנח. לדעתה הוא נכשל בשיטת מדידה לא נכונה של הדק ולכן הסיק ששיפועו קטן מכפי שהוא באמת.

8. דומה שהנתבעת מפריזה במה שניתן להוכיח ללא ראיות: הבעת דעה מהי שיטת המדידה הנכונה לצורכי תקן בניה, היא ענין מובהק של מומחיות. זו הסיבה שבגללה מדידות של מבנים מבוצעות על-ידי מומחים לענין ולא על ידי משפטנים. גם יישומו של תקן לעובדות (דהיינו, השאלה אם המבנה שמידותיו נמדדו מותאם לתקן) היא ענין מובהק לחוו"ד מומחה. הנתבעת מרחיקה לכת מאד בנסותה לעשות כל זאת בלי לתמוך זאת בעדות של מומחה לענין המוכן להעיד על העובדות המבססות את טענותיה או על המסקנות שהיא מבקשת להסיק מהן.

9. הן את שיטת המדידה והן את הטענה שהשיפוע המרבי המותר היה בשיעור 8 מעלות לומדת הנתבעת מהוראת סעיף 8.09 בתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970. הסתמכותה על סעיף זה שגויה ועלולה להביא לטעות. ראשית, סעיף 8.09 אינו רלבנטי למקום שבו נפלה התובעת, כי הוא עוסק בשטחי פנים של מבנה ציבורי ואילו התובעת נפלה בשטח חוץ. שנית, התקנות האמורות עוסקות כולן בתנאים למתן היתר בניה ולא יוצרות בדיעבד נורמות תכנוניות למבנים קיימים. נושא הנגשת מבנים לנכים הוסדר בישראל במאוחר, על ידי הוספת פרק ה'1 לחוק, המבחין היטב בין הדרישות שהן תנאי למתן היתר לבניית מבנים חדשים, לדרישות המופנות למחזיקי מבנים קיימים. אכן, כפי שהעיד מר גנח, ענין הנגשת מבנים קיימים לנכים הוא ענין למומחים לענין וחל עליו הסדר משפטי אחר.