בפני בקשה להוצאת ראיות מתיק בית המשפט. הבקשה מתייחסת לדיסק הכולל סרטים אשר הוגשו ע"י התובעת במצורף לכתב התביעה, כתמיכה לטענותיה כנגד הנתבעים.
לטענת התובעת בכתב התביעה, היא סבלה מהטרדות שונות במשך תקופה ארוכה, כגון תליית שלטים אודותיה בחדר המדרגות המשותף בבניין בו מתגוררת, צלצולים באינטרקום דירתה בשעות שונות לרבות שעות הבוקר המוקדמות וכן בשבת ויום כיפור בעוד התובעת אישה שומרת דת, הנחת דואר זבל בתוך תיבת הדואר שלה וטלפונים לדירתה שנותקו כשענתה כולל בשעות הלילה. כמו כן, הטרדות לכלבים שגידלה בביתה, בין היתר באמצעות דפיקות על דלת דירתה או על חפצים סמוכים בכוונה לגרום לכלבים לנבוח וככל הנראה כדי לגרום שיתר השכנים וגורמים אחרים יתלוננו בפני התובעת.
לטענתה, לאחר הטרדות בלתי פוסקות במשך תקופה ארוכה, וכשעדיין לא ידעה התובעת מי הגורם המטריד, קיבלה התובעת אישור מוועד הבניין להתקין מצלמות על מנת לזהות מיהו הגורם המטריד. בהתאם לאישור הוועד התקינה התובעת מצלמות בכניסה לבניין מול תיבת הדואר והאינטרקום ומצלמה מעל הכניסה לדירתה שצילמה את הנעשה בסמוך לדלת דירתה. לטענתה, צפייה בסרטים מלמדת כי הנתבעים הם המטרידים.
לטענת המבקשים (הנתבעים), המשיבה התקינה מצלמות נסתרות שצילמו והקליטו את דברי ההולכים ושבים וללא הסכמה את הכניסה לדירתם של הנתבעים והקליטה את הקולות שבחדר המדרגות וללא היתר כדין. מדובר במצלמה שצילמה את המדרגות, צילמה את דלת הכניסה לבניין והקליטה את כל הרעשים שבתווך לרבות שיחותיהם של הבאים ויוצאים מהבניין. הסרטים כוללים פס קול של כל הנשמע ברדיוס הצילום ובניגוד להוראות חוק האזנת סתר ולכן לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט.
המבקשים הפנו לבשפ 901/89 אלן (אילנה) בן חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 524, 527:
"קיים לעניין זה הבדל בין שני החוקים. בו בזמן שעל-פי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות נשאר בידי בית המשפט שיקול-דעת לאשר קבילותה של ראיה אף אם זו הושגה בניגוד להוראות אותו חוק (נאמר בסעיף: "...זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר..."), הרי לא השאיר המחוקק שיקול-דעת מקביל בחוק האזנת סתר, ובסעיף 13(א) לחוק נקבע באופן מנדטורי, כי "דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט"".
עוד טענו כי גם טענות הגנה של האחראי על ההקלטה מפני אישום אין בהן להביא לכשרות הראיה. לעניין זה הפנו לעפ 1302/92 מדינת ישראל נ' מרדכי בן ריימונד נחמיאס, פ"ד מט(3) 309, 352:
"מסכים אני לפסק-דינו של חברי, השופט בך. נקודת המוצא היא הוראת סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר. על פיה "דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט". האזנה היא "בניגוד להוראות חוק זה", כאשר היא נעשית "שלא על פי היתר כדין" (סעיף 2(א) ). ודוק: קיומה של הגנה למאזין מפני אחריות פלילית אינו שולל את איפיונה של ההאזנה כהאזנה "בניגוד להוראות חוק זה". האזנה זו – שמבצעה אינו אחראי, אם משום שהוא קטין, אם משום שהוא לא מודע למעשיו, ואם משום שעומדת לו הגנה – ממשיכה להיות בניגוד להוראות החוק, אם כי אין היא גוררת אחריות פלילית".
המבקשים טוענים כי המשיבה מביאה כסיוע לעמדתה פסקי דין שעניינם בחוק הגנת הפרטיות, אולם עסקינן בפסילת ראיה על פי חוק האזנות סתר ולכן דין טענותיה להידחות. עוד טענו כי המצלמות הותקנו לקראת סוף חודש יולי 2011 ופעלו כמעט עד תום אותה שנה, מדובר במאות שעות צפייה, בהם עלולים להיחשף הקלטות של הבאים אל הבניין והיוצאים ממנו, כמו גם המסתובבים בקומת מגורי התובעת, מבלי שידעו כי שיחתם מוקלטת ולכם הנתבעים מנועים מלהאזין להקלטות אלה משלא קיבלו היצר מהמוקלטים וכך יהיו מנועים מלהגן על עצמם. יש להורות על פסילת הסרטים על פי סעיף 13 לחוק האזנות סתר.
לטענת המשיבה (התובעת), באף אחד מהסרטים לא נשמעת מילה ו/או הברה של שיחה כלשהי, הרעשים היחידים שנשמעים הם חבטות הנתבעת 1 בדלת התובעת במזיד וללא כל צורך ונביחות כלבי התובעת בעקבות זאת. במצלמות לא היה כלל מכשיר הקלטה שנועד להקליט שיחות. התקנת המצלמות נעשתה כדין.
עוד טענה כי מכוח סעיפים 32 ו- 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות, ככל שמדובר בפגיעה הרי שמדובר בפגיעה שנעשתה לשם עניין כשר של המשיבה וממילא כל הראיות שצורפו לכתב התביעה קבילות. המשיבה מפנה לעניין זה לבג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורים נתניה; ת.א. 4620/08 א. ק. ואח' נ' חיים סמדר ואח'; ת.א. 49283/04 רון ו. השקעות בע"מ נ' נטלי רווח ; ת.א. 20010/99 מרדכי יצחק ודבורה נ' עזרא אביטל ואח'.
בכל הנוגע לטענות בדבר האזנת סתר אסורה עליהם מבוססת הבקשה, טוענת המשיבה כי הן חסרות כל בסיס. מדובר במצלמות שהותקנו ברשות הרבים, האחת בכניסה לבניין והשנייה בסמוך לדלת דירת התובעת שבניגוד לטענות הנתבעים לא הכילו מכשירי הקלטה ולא הקליטו שיחות. אין שיחות שנשמעות בסרטים ואין רלוונטיות לטענות של האזנת סתר.
בנוסף טוענת, כי בניגוד לטענת המבקשים, המקום היחיד בו שמה התובעת מכשיר הקלטה עם חיישן רעש הוא במקום מותר, בתוך ביתה מאחורי מזנון הסלון וזאת בכדי להקליט את נביחות הכלבים ואת הסיבה לנביחות. המצלמות נועדו לקלוט את עשיית המעשים ולא אמירה כלשהי.
המשיבה טוענת כי ככל שבמכשיר ההקלטה שבבית התובעת נקלטו שיחות, דבר המוכחש, הרי שבהתאם לסעיף 18(1) (ג) וודאי כי אין מדובר בהאזנת סתר הדורשת היתר שכן מדובר בשיחה ברשות הרבים שנקלטה באקראי (אם בכלל) ובתום לב במכשיר שנועד להקליט נביחות כלבים. יתר טענות הנתבעת ביחס לצפייה בכל הסרטים, עניינן במשקל ראיות ולא בקבילותן.
בנוסף, טוענת המשיבה כי המבקשים אישרו במשטרה את הסרטים שהוצגו להם וצורפו לכתב התביעה, את עובדת היות אלו הגורמים שהטרידו אותה וכן את מעשים שעשו במסגרת הסרטים. לפיכך מדובר בהודאת בעל דין המאשרת את הראיות ולכן אין לפסול אותן.
המבקשים השיבו לעניין זה כי מבט בסרטים מלמד כי הקורה ומתרחש בכניסת הבניין מוקלט, וגם ניתן לשמוע את טפיחות נעלי הבית של הנתבעת – אלו לא הוקלטו מביתה של התובעת. יתרה מזאת, חוק האזנות סתר אינו מגלה כי הקלטתו של אחר מותרת אם היא נעשית מתוך ארבע אמותיו של המקליט שאינו צד לשיחה ואין נפקא מינה אם נעשית ברשותו של אחר או ברשות הרבים. עוד טענו כי חדר מדרגות אינו רשות הרבים. לא מדובר בהקלטות באקראי אלא מכוונות.
כאמור, בית המשפט קבע כי לצורך מתן הכרעה יש מקום כי החומר הראייתי יובא לעיונו.
האזנת סתר
לאחר צפייה בחומר הראיות שבפני, אני סבורה כי אין בראיה אשר הוצגה בפני בית המשפט משום מעשה בניגוד לחוק האזנת סתר, תשל"ט–1979 (להלן: "חוק האזנת סתר") מהסיבות שיפורטו להלן.
המבקשים טוענים כי המצלמה הקליטה את כל הרעשים שבתווך לרבות שיחותיהם של הבאים ויוצאים מהבניין.
סעיף 1 לחוק האזנת סתר מגדיר:
"האזנה" – האזנה לשיחת הזולת, קליטה או העתקה של שיחת הזולת, והכל באמצעות מכשיר;
"האזנת סתר" – האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה;
חוק האזנות סתר אוסר, ככלל, על האזנת סתר ועל שימוש בידיעה או בתוכנה של שיחה שהושגו באמצעותה (בגץ 5207/04 דוד אפל נ' היועץ המשפטי לממשלה).
הן החוק והן הפסיקה מתייחסים לאיסור שבהאזנה/קליטה/ העתקה של שיחות הזולת ולאיסור בהאזנה לשיחות שלא בהסכמת בעלי השיחה. צפייה בסרטים אשר צורפו לתיק בית המשפט מלמדת כי בקטעי הצילום שצורפו לא הוקלטו שיחות באמצעות המצלמות. פעולת הצילום עצמה אינה אסורה לפי חוק זה, לפיכך שאין בצילום עצמו ובקולות רקע, שאינם שיחות, אשר נקלטו במהלך הצילום, כדי פעולה שבניגוד לחוק זה.
מכאן, עולה השאלה, האם יש למבקשים את ההגנה על הזכות לפרטיות מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), כאשר מדובר בתיעוד הימצאותם ברחבת הכניסה לבית בחדר המדרגות המשותף לכולם ובמתחם הכניסה לבניין שגם הוא משותף לכולם?
הזכות לפרטיות
מכתב התביעה עולה, כי מטרת הצבת המצלמות הייתה לשם גילוי הגורמים המטרידים, אשר לא היו ידועים לתובעת קודם לכן. בנוסף לכך, לכתב התביעה צורף מסמך ממנו עולה כי המשיבה קיבלה אישור מנציגי וועד הבית של הבניין להתקנת המצלמות על מנת לגלות את הגורם המטריד, אולם ללא הסכמת השכנים.
בסע' 1 לחוק נקבע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".
סע' 2(1) לחוק מגדיר פגיעה בפרטיות כ"בילוש או התחקות אחר אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת".
לעניין סעיף זה אין זה משנה אם מדובר ברשות היחיד או ברשות הרבים. ר' (נצ') 53/05, אמיליה פרידמן ואח' נ. אלימלך רם (פורסם בנבו, 22.10.06). סעיף זה אינו מתקיים בענייננו שכן אין מדובר בפעולת התחקות או בילוש אחר המבקשים, שכן המשיבה לא ידעה מי הם המטרידים. מטרת הצבת המצלמות הייתה לשם גילויים.
עוד יש לציין כי הגם שהמצלמה שבחדר המדרגות מופנית לכיוון פתח ביתם של המבקשים, אני סבורה כי המצלמה לא כוונה לפתח ביתם על מנת להתחקות ולבלוש אחריהם, אלא כדי לקלוט את העוברים ושבים לדלת ביתה של המשיבה. יתרה מכך, לאחר צפייה בסרטים, עולה כי גם כאשר נפתחה דלת ביתם של המבקשים, לא היה ניתן לראות את המתרחש בתוך השטח הפרטי שלהם ומכאן שלא נגרמו נזק או פגיעה בפרטיותם.
סע' 2(3) לחוק מגדיר פגיעה בפרטיות גם כ"צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".
"צילום" הוגדר בסעיף 3 "לרבות הסרטה".
אף סעיף זה אינו מתקיים, שכן בענייננו אין מדובר ברשות היחיד אלא בצילום של מתחם הכניסה לבניין וחדר המדרגות. כך אף באשר לצילום המבקשת בדלת ביתה, כנ"ל, כשהמצולם הנקלט הוא רק המצוי ברשות הרבים - חדר המדרגות בבניין. מדובר באזורי צילום שמבחינה טכנית כל אדם יכול להיות נוכח בהם, לרבות דיירי הבניין, אורחיהם וכו' ולכן מדובר ברשות הרבים.
ר' לעניין זה בשא (ת"א) 4749/09 מיכאלי סוניה נ' המוסד לבטוח לאומי:
"למען הסר ספק מוצאים אנו להוסיף – ככל שעסקינן ב"פגיעה בפרטיות" – טוענת התובעת בהקשר זה (לפחות בפנינו) אך ביחס לצילום בביתה, ברשות היחיד.
כך, ביחס למרבית הצילום – מדובר בצילום ברשות הרבים, המותר ואין בו כדי פגיעה בפרטיות.
כך אף באשר לצילום התובעת בדלת ביתה, כשהמצלמים מצויים ברשות הרבים (חדר המדרגות בבית המשותף)".
זאת ועוד, סעיף 32 לחוק מתיר שיקול דעת לבית משפט לעניין הפגיעה בפרטיות, וקובע:
"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול מלשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט המתיר מטעמים שירשמו להשתמש בחומר, או אם היה לפוגע, שהוא צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".
ר' לעניין זה את שנקבע בבש"א (ת"א) 20750/09 חן בן שבע נ' יוני בן זאב (פורסם בנבו, 17.3.2010):
"סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע "כלל פסילה", על פיו ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות אינן קבילות בבית המשפט. לצורך הפעלת הוראת סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות יש צורך להידרש לסוגיות הבאות: א. האם נפגעה פרטיותם של המבקשים; ב. האם עומדת למשיב הגנה שחוק הפרטיות הכיר בה; ג. האם על פי שיקול דעת שהעניק סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות לבית המשפט, מן הראוי שבית המשפט יתיר שימוש במסמכים שהושגו תוך הפרת הזכות לפרטיות"
(ההדגשות אינן במקור)
עוד ר' בגץ 6650/04 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, סא (1) 581, שם נקבע:
" הנה כי כן, סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות מטיל תפקיד קשה. על בית המשפט לאזן בין הערכים והאינטרסים המתנגשים. עליו ליתן משקל לחומרת ההפרה ולחומרת הפגיעה בזכות הפרטיות מזה ולערכו הראייתי של החומר הפוגע מזה. בכל אלה עליו לפעול במידתיות. עקרון זה חל בכל פעולה של רשות ציבורית. הוא חל גם בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. "נדרשת, איפוא, מידתיות בפגיעה בזכות לפרטיות, ובהחלטה האם לפגוע בה ובאיזה שיעור על בית המשפט להשתכנע בחיוניות החומר המוגן לצורך המשפט, ועליו לצמצם את הפגיעה בפרטיות אך למידה החיונית לצורך השגת התכלית הראויה" (השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת פלוני, פסקה 10 לפסק הדין)."
בענייננו, אני סבורה כי עומדת למשיבה "ההגנה על אינטרס אישי כשר" כקבוע בסעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות:
" במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;
(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות;
(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;
(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע;
(ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים;
(ה) הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי;
(ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;
(3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב."
(ההדגשות אינן במקור).
עוד ר' לעניין זה תא 4620-08 א. אלברק.נ' חיים סמדר:
"מאחר שהנתבעים לא ידעו מיהו הגורם המשחית את רכושם ואף לא חשדו בגורם כזה, הרי שפעולה זו לא נעשתה מתוך רצון "לבלוש" או "להתחקות" אחר התובעים בחיי היום יום שלהם כאמור בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. התרשמתי שהתקנת המצלמה הנסתרת נעשתה מתוך רצון כן לברר את זהות הגורם נזק לרכושם ובכך למנוע הימשכותם של מעשי ונדליזם. בכך ביקשו הנתבעים להגן על "עניין אישי כשר" כאמור בסעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות. בהקשר זה יש לציין כי פעולה הנעשית לשם הגנה על רכוש הוכרה על ידי הפסיקה כ"עניין אישי כשר" ביחס לעוולת לשון הרע [ראו: ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389,391 (1975)]. על דרך ההיקש יש להחיל קביעה זו גם לגבי הצבת מצלמה סמויה שנועדה לתעד אירוע של פגיעה ברכוש או בחיים. עובדה היא שהסרטונים שתועדו באמצעות אותה מצלמה עמדו בבסיס כתב האישום שהוגש כנגד מרק.[ראו נספח 7 לנ/7 – כתב האישום וכן ראו הכרעת הדין בעניינו של מרק.– מוצג נ/12 עמ' 57].
מטעמים אלה אני קובע שהתקנת המצלמה הנסתרת על ידי הנתבעים נעשתה למען תכלית ראויה שמטרתה, הגנה על אינטרס קנייני של הנתבעים. יתר על כן, הצבת המצלמה הסמויה נעשתה באופן שאינו חורג מן הסביר, כמפורט לעיל. משכך, אין בעצם פעולת הצילום כדי להקים לתובעים עילת פיצוי מכוח חוק הגנת הפרטיות".
סיכומו של דבר- בענייננו, אינני רואה בהצבת המצלמות כחורגת מהוראות חוק הגנת הפרטיות. אני סבורה כי מאחר שהמשיבה לא ידעה מיהו הגורם המטריד, פעולה זו לא נעשתה כדי "לבלוש" או "להתחקות" אחר המבקשים, אלא מתוך רצון לגלות את הגורם המטריד ולמנוע הטרדות נוספות, ולשם כך ביקשה המשיבה להגן על "עניין אישי כשר".
כאשר המטרה היא גילוי הגורם המטריד, אין בהתקנת מצלמות באזורים שבהם הן הותקנו כדי פגיעה בפרטיות, אף אם נקלטות בהן תמונות של הבאים והשבים, כל עוד המצלמה לא פועלת לתיעוד ספציפי של הבאים, אלא שהם נקלטים באקראי.
ר' לעניין זה תא (חי') 39332-09-10 מירה אלגרסי נ' קרים ערטול:
"אני סבור כי לאור העובדות שנקבעו, אין למבקשים הגנה של חוק הגנת הפרטיות ואם המשיב מצלם את משטח החניה כמעקב אחר רכבו ונקלטות בו תמונות של באי הבתים – אין בכך כדי פגיעה בפרטיות – כל זמן שהמצלמה לא פועלת לתיעוד ספציפי של מי מהבאים אלא הם נקלטים באקראי".
בנוסף, ואם וככל שהיה מקום לראות בראיה משום חריגה מהוראות חוק הגנת הפרטיות, אני מוצאת כי הפגיעה בזכות לפרטיות ביחס לסרטים נשוא בקשה זו הינה מידתית, וכי קיימת חיוניות לחומר המוגן. הקטעים שתועדו הינם בשטח ציבורי בו כל אדם יכול להיות נוכח, לא נקלטו תכנים שהתבצעו בתוך השטח הפרטי של המבקשים ולא בוצעו מעשים אשר יש בהם כדי פגיעה של ממש בפרטיות המבקשים - הסרטים אשר צורפו לכתב התביעה הינם קטעי צילום ספציפיים, כל אחד במשך דקות ספורות, הרלוונטיים למעשים הנטענים בכתב התביעה.
לפיכך, אני מוצאת כי הפגיעה בפרטיות הינה מידתית, שאינה עולה על הנדרש, וכי התקנת המצלמות נעשתה למען תכלית ראויה במטרה להגן על אינטרס כשר של המשיבה.
לאור האמור, יש לדחות את בקשת המבקשים ולהתיר את הגשת הראיות בתיק בית המשפט. יובהר כי לא יעשה כל שימוש בראיות אלא במסגרת ההליך דנן.
המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו בסך של 1,000 ₪.
והמזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, י"ט חשוון תשע"ו, 01 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
