אבו ע'אנם נ' אל שמאלי

בפניי תביעת התובע לפיצוי בגין הפרת התחייבות להשכרת נכס לתובע.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובע והנתבע סיכמו ביניהם כי התובע ישכור מן הנתבע נכס מקרקעין שבבעלותו, לצורך הקמת מאפייה. התובע טוען, כי על סמך התחייבות זו של הנתבע, אשר אף מצאה ביטוי בכתב, פעל והוציא הוצאות רבות לצורך התאמת הנכס לצרכיו ולשימושו המיועד כמאפייה. אלא, שלטענת התובע, בחלוף מספר שבועות, לפתע הודיע הנתבע לתובע כי אין בכוונתו לקיים את התחייבותו להשכיר לתובע את המושכר, וזאת בשל התנגדות מי מבני משפחתו של הנתבע לעסקה.

התובע טען, כי הנתבע הפר את ההסכמות בין הצדדים ואף הפר את חובת תום הלב בניהול משא ומתן, ולפיכך יש לחייבו בתשלום נזקי התובע, בין היתר בגין ההוצאות הרבות שהוציא והשקיע בהסתמך על התחייבות הנתבע.

בכתב ההגנה, טען הנתבע כי בין הצדדים מעולם לא נחתם הסכם שכירות והם לא סיכמו ביניהם דבר וחצי דבר ביחס לפרטי העסקה.

הנתבע טען בכתב ההגנה, כי אמנם הסכים לבקשת התובע לחתום על תצהיר לעירייה בדבר נכונותו להשכיר לתובע את הנכס, אך טען כי הנתבע החתים אותו על מסמך זה בחוסר תום לב מובהק, תוך ניצול חוסר הבנתו.

הנתבע טען, כי מאחר ולא נחתם בין הצדדים הסכם שכירות, ואף לא הוחלפו ביניהם טיוטות ולא גובשו פרטי העסקה, הרי שככל שהתובע הוציא הוצאות הרי שעשה כן על דעת עצמו.

ביחס לטענה כי התנער מהתחייבותו להשכיר לתובע את הנכס, הכחיש אותה הנתבע בכתב ההגנה ואף טען כי התובע מעולם לא פנה אליו על מנת לקדם את המשא ומתן בין הצדדים, ולפיכך הסיק כי הוא אינו מעוניין כלל לשכור את המושכר, ולפיכך המשיך הנתבע בניסיונות להשכירו לצדדים שלישיים.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהירו של התובע, אשר במסגרתו חזר על האמור בכתב התביעה, ופירט, בין היתר, לגבי מפגשיהם של הצדדים והמגעים שהתקיימו ביניהם אגב ניהול המשא ומתן.

התובע פירט בתצהירו את הפרטים עליהם הוסכם בין הצדדים, והבהיר, כי הגם שהוסכם על תשלום דמי שכירות בגובה מסויים (8,000 ₪), הוסכם, כי בשל תכניותיו של התובע להשקיע במקום כספים רבים, יופחתו דמי השכירות.

התובע הבהיר כי בשל העובדה שלא נחתם בין הצדדים הסכם שכירות, ומאחר ולא יכול היה לקדם את תהליך קבלת רישיון העסק בעיריה ללא הסכם שכירות חתום, נדרש ע"י העירייה לספק תצהיר חתום של המשכיר, ולצורך כך הגיעו הצדדים למשרדו של עו"ד חדד והנתבע חתם על תצהיר בפני עו"ד סרי, במסגרתו הובהר כי בכוונתו להשכיר את הנכס לתובע (נספח א' לתצהיר התובע).

התובע הדגיש, כי הנתבע היה מודע היטב לכך שבהסתמך על התחייבותו להשכיר לו את הנכס לטווח ארוך לצרכי מאפייה, פעל התובע במרץ והשקיע סכומי כסף ניכרים, בין היתר, מאחר והנתבע הוא שהכניס את התובע ובעלי מקצוע שנשכרו על ידו לצורך הכשרת המושכר לעסק והגיעו למושכר מעת לעת, ומאחר ואף המהנדס ששכר הינו מהנדס אשר הנתבע הכיר לו אותו לצורך כך. התובע עמד על כך שנפגש עם הנתבע לא פחות מ – 9 פעמים בנוגע לנכס, כאשר חלק מן הפגישות היו במעמד בעלי מקצוע אלו או אחרים וחלקן בלעדיהם.

התובע פירט בתצהירו את ההשקעות וההוצאות שהוציא לצורך מימוש מטרת השכירות, לרבות תשלומים לאדריכלית, למהנדס, לחברת שילוט, ועוד, כאשר כל ההוצאות הללו גובו במסמכים וחשבוניות. עוד טען התובע, כי הוציא סכומי כסף ניכרים, עד כ – 120,000 ₪, בציוד ומכונות שרכש בעיקר בשטחים, אשר לגביהן לא צירף חשבוניות אך צירף תמונות.

התובע עמד על כך, שבניגוד לנטען בכתב ההגנה, הנתבע הוא שהפר את ההסכמות בין הצדדים והתנער מהן, והסיבה לכך היתה התנגדות בני משפחתו של הנתבע לעסקה, בשל שיוכו המשפחתי של התובע. התובע תיאר את הפגישות שנערכו עם בני משפחתו של הנתבע, במהלכן ניסה התובע לדבר על ליבם שיאפשרו את קיומה של העסקה אך ללא הצלחה.

מטעם הנתבע הוגש תצהיר הנתבע וכן תצהיר דודו, מר חסן אל שמאלי.

בתצהירו, מסר הנתבע גרסה חדשה, שלא נזכרה בכתב ההגנה, והיא אף סותרת את האמור בו, ולפיה הבהיר לתובע לכל אורך הדרך כי אינו יכול להשכיר את הנכס אלא בהסכמת השיחים (הם שני דודיו של הנתבע), כמקובל בעדה הבדואית.

עוד ציין הנתבע בתצהירו, כי הוא אינו הבעלים היחיד של המבנה, המצוי בבעלותו יחד עם אחיו ואחיותיו, וציין כי אף הבהיר לתובע כי לדעתו המקום המוצע קטן מכדי להקים בו מאפייה כפי שחפץ התובע.

הנתבע פירט בתצהירו כי בפגישה שנערכה בין התובע לבין השיחים הבהירו לו האחרונים כי לא יאפשרו השכרת הנכס לתובע. הנתבע טען בתוקף כי בניגוד לטענת התובע, פגישה זו לא נערכה שבועות לאחר הסיכום בין הצדדים, אלא היא נערכה ביום 4.4.14, ארבעה ימים בלבד לאחר שנחתם תצהירו של הנתבע לצורך הגשתו לעירייה.

מעבר לכך, חזר הנתבע בתצהירו על טענותיו בכתב ההגנה כי כל הסכם מחייב לא השתכלל בין הצדדים וכי ככל שהוציא התובע הוצאות כלשהן הרי שעשה זאת על דעת עצמו ואין לו אלא להלין על עצמו.

עוד הוגש מטעם הנתבע תצהירו של דודו של הנתבע, מר חסן אל שמאלי, אשר הצהיר כי הוא מייצג את המשפחה בנושאים משפחתים ועסקיים, וכולם יודעים כי בכל עניין הקשור במשפחה יש לעבור דרכו ולקבל את אישורו.

מר אל שמאלי הצהיר, כי ביום שישי, 4.4.14, הגיע אליו התובע, יחד עם אדם נוסף שלא הכיר, לאחר תפילת יום השישי במסגד הנמצא ליד ביתו של אחיו, עליאן אל שמאלי, ובנוכחות בני משפחה נוספים, וביקש את אישורו והסכמתו לכוונתו של הנתבע להשכיר לתובע את העסק. מר אל שמאלי הצהיר כי הבהיר לתובע כי אינו מסכים לעסקה בשום פנים ואופן.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בתצהירים ובמסמכים שהוגשו מטעמם, מצאתי באופן ברור להעדיף את גרסתו של התובע להתרחשויות על פני עדותו של הנתבע.

עדותו של התובע בפניי הותירה רושם מהימן, הוא השיב בעקביות ובענייניות על כל השאלות שנשאל, ועדותו לא נסתרה ולא נסדקה ולו בנקודה אחת.

לא אכחד, כי קיים קושי בכך שהתובע, אשר העיד כי נפגש עם הנתבע במספר הזדמנויות בנוכחות אנשים אחרים – הן בנוכחות אחיו של התובע והן בנוכחות בעלי מקצוע – נמנע מלהביא את אותם אחרים לעדות בפניי. יחד עם זאת, לאחר ששמעתי את עדותו בפניי, התרשמתי מכנות הסבריו כי סמך על שיקול דעתו של בא כוחו ולפיכך לא מצא לנכון ליזום הבאת עדויות נוספות, בעוד ששב והדגיש כי אין כל קושי מבחינתו כי כל אחד מאותם אחרים יוזמן להעיד (ראו, למשל, עמ' 5 לפרוטוקול ש' 14 עד עמ' 6 ש' 2).

מעבר לכך אציין, כי הנתבע עצמו בגרסתו בפניי (להבדיל מהדברים שטען בכתב ההגנה והתצהיר), הודה כי אכן התובע שכר בעלי מקצוע אשר אף ביקרו במקום.

לעומת עדותו של התובע, עדותו של הנתבע היתה בלתי מהימנה בעליל.

ראשית, אציין, כי גרסתו של הנתבע לאירועים, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו ובעדותו בפניי היתה גרסה כבושה, ואף שונה בתכלית מזו שהוצגה בכתב ההגנה.

כזכור, בכתב ההגנה, טען הנתבע כי מעולם לא התנער מהתחייבותו להשכיר לתובע את המושכר וכי העסקה לא השתכללה בשל כך שהתובע לא פעל לקידומה וזנח את כוונתו לשכור את הנכס – ראו סעיפים 21-25 לכתב ההגנה. לעומת זאת, בתצהירו טען כי מתחילת הדרך ידע התובע כי הנתבע לא יוכל להשכיר לו את הנכס ללא הסכמת השיחים (הם שני דודיו של הנתבע), כמקובל בתרבות הבדואית. הנתבע טען בתצהירו כי הבהיר לתובע כי אין לו כל אפשרות להשכיר את המקום ואף לא לנהל עם התובע משא ומתן ללא הסכמת השיחים.

בעדותו בפניי לא הצליח הנתבע ליתן שום הסבר מניח את הדעת מדוע לא בא זכרה של גרסה זו בכתב ההגנה, ויתרה מזאת מדוע בכתב ההגנה נטענו דברים הפוכים, כאילו העסקה לא השתכללה בשל כך שהתובע חדל מקידומה (ראו עמ' 10 לפרוטוקול ש' 4 ואילך).

מעבר לכך, הותירה עדותו של הנתבע רושם בלתי מהימן, הוא הרבה להתחמק ממתן תשובות ולהשיב על דברים אחרים מאלו שנשאל לגביהם, ובנקודות רבות – חלקן מהותיות – סתר את האמור בתצהירו או בשלב מוקדם יותר בעדותו.

כך, מעבר לשינוי הגרסה המהותי שנזכר לעיל בדבר הסיבה לאי השתכללות הסכם השכירות בין הצדדים, סתר הנתבע את עצמו גם בסוגיות משמעותיות נוספות.

כך, למשל, בתצהירו, הכחיש הנתבע נחרצות את טענות התובע כי נערכו פגישות שונות עם גורמים מקצועיים, וטען כי למעט פעם אחת ויחידה בה הגיע התובע עם המהנדס אוריאל דוד, לא הגיע התובע ו/או מי מטעמו למבנה והנתבע לא פתח לו אותו בשום הזדמנות אחרת.

בעדותו לפניי, לעומת זאת, כבר אישר הנתבע כי היו לפחות שתי פגישות עם המהנדס (אחת במשרדו של המהנדס ואחת בנכס – ראו עמ' 14 לפרוטוקול ש' 10-21), ופגישה נוספת עם האדריכלית (ראו עמ' 14 לפרוטוקול ש' 35). הנתבע לא ידע להבהיר מתי נערכו פגישות אלו, וגם לשאלה הכיצד בתוך 4 ימים (פרק הזמן שלטענתו חלף מרגע ששוחח עם התובע בנושא לראשונה ועד שהשיחים הודיעו שאינם מסכימים לעסקה) הספיקו השניים להיות אצל עו"ד, אצל מהנדס, ולהביא לביקור במקום גם את המהנדס למדידות וגם (בהזדמנות אחרת) את האדריכלית – השיב הנתבע בצורה לא עניינית (ראו עמ' 15 לפרוטוקול ש' 8-9).

כך, בעוד שבתצהירו טען כי אישור השיחים נדרש לכל עסקה, כמקובל בחברה הבדואית (ראו למשל סעיפים 3, 11, 17 ועוד בתצהירו), בעדותו בפניי טען כי האישור נדרש כיוון שהללו הם אפוטרופסים לחלקים מן הנכס (ראו עמ' 10 לפרוטוקול ש' 28).

כך, בעוד שבכתב הגנתו ובתצהירו חזר הנתבע וטען כי התובע, בחוסר תום לב, ניצל את העובדה שהוא אינו מבין דבר וחצי דבר והחתימו על התצהיר (ראו, למשל, סעיף 12 לכתב ההגנה וסעיף 12 לתצהיר), הרי שבעדותו בפניי אישר, כי בהיותו איש עסקים העוסק בבנייה, הינו בעל הבנה בחוק ובהסכמים, וכי הסכים לחתום על התצהיר לא מתוך ניצול אלא לבקשת התובע (ראו, למשל עמ' 11 לפרוטוקול ש' 18-27).

כך, לאחר שהתובע טען כי התעניין בנכס לאחר שמצאו סגור ולא עקב פרסום זה או אחר, בתצהירו טען הנתבע כי פרסם את הנכס להשכרה (סעיף 10 לתצהיר), אולם בעדותו חזר בו וטען כי לא פרסם (עמ' 11 ש' 15).

הנתבע אף סתר את עצמו בכך שמחד טען בתצהירו כי הבהיר לתובע כי המקום קטן מכדי לשמש לצרכי מאפיה (ובכתב ההגנה אף טען כי זו הסיבה שהתובע זנח את כוונתו לשכור את המקום), ואילו בעדותו הודה כי במשך שנים פעלה במקום מאפיה, ואף דודו העיד על כך (ראו עמ' 13 לפרוטוקול ש' 4-10; וכן עמ' 16 לפרוטוקול ש' 21-27).

אם לא די בכך, בעדותו בפניי עלתה לראשונה גרסה חדשה נוספת שלא בא זכרה קודם לכן, והיא כי בשל התנהלותו של התובע, אשר לטענתו הוציא דיבתו רעה, יצא עליו קצפו והוא ניתק עימו מגע. בלהט העדות, אף העיד הנתבע כי "ביטלתי את העסקה" אך לאחר מכן חזר בו וטען כי לא היתה שום עסקה (ראו עמ' 11 לפרוטוקול ש' 30 עד עמ' 12 ש' 5).

לסיכום האמור עד כה, עדותו של הנתבע היתה בלתי מהימנה, רווית סתירות ופירכות, ולא מצאתי ליתן בה כל אמון.

אשר לעדותו של מר אל שמאלי, אף עליה לא ראיתי לבסס כל ממצא.

ראשית אציין, ביחס לתצהירו של מר אל שמאלי, כי העד העיד כי בתצהירו נרשם שמו, לפחות פעמיים, בשגיאת כתיב. זאת ועוד, העד טען כי חתם על התצהיר בפני ב"כ הנתבע אשר הזמינו למשרדו לצורך כך, ואולם, חרף העובדה שנשאל 3-4 פעמים היכן נמצא משרדו של ב"כ הנתבע, ולו באיזו עיר, לא ידע מר אל שמאלי להשיב על כך, ואף לא ידע להשיב אם המשרד ממוקם בעיר רמלה או בעיר אחרת, וזאת הגם שהתצהיר נחתם חודשים לא רבים טרם מתן עדותו (ראו עמ' 17 לפרוטוקול ש' 33 עד עמ' 18 ש' 8).

כך או כך, לא מצאתי כי עדותו של העד מסייעת בבירור המחלוקת בין הצדדים, שכן גם לשיטתו של העד, בין הצדדים נקשרה עסקה, אשר הוא (העד) הורה על ביטולה (ראו עמ' 16 לפרוטוקול ש' 8-9). על עצם העובדה שהתובע נפגש עם העד וכי העד הטיל וטו על קיומה של העסקה אין חולק; ועל הפרטים שסוכמו או לא סוכמו בין התובע לנתבע, ממילא אין לעד כל ידיעה אישית.

העובדה היחידה עליה העיד העד ויכולה לשפוך אור על עניינים שבמחלוקת בין הצדדים היא המועד שבו התקיימה אותה פגישה, במסגרתה הודע לתובע ע"י העד על סירובו לעסקה - דהיינו האם התקיימה היא ב – 4.4.14, ימים אחדים לאחר חתימת הנתבע על התצהיר; או שמא שבועות אחדים לאחר מכן, כפי שטען התובע.

בסוגייה זו, הגם שהעד העיד בצורה נחרצת כי הפגישה התקיימה ביום 4.4.14 ולא בשום תאריך אחר, לא מצאתי כי ניתן להסתמך על עדות זו ולבסס עליה ממצא, וזאת מאחר ואני מתקשה לקבל כי העד, אשר נדרש לראשונה למסור תצהיר בשלהי חודש דצמבר 2016, שנתיים וחצי לאחר מכן, זכר בצורה כה ברורה וודאית, את התאריך המדוייק שבו התרחשה הפגישה, וזאת מבלי שערך כל תעוד או רישום לדברים, ובהחלט ייתכן כי שגה בתאריך.

כאמור, התרשמתי לחיוב מעדותו של התובע, אשר העיד כי עד לביטול העסקה בשל התנגדות העד ואחיו חלפו שבועות אחדים, במהלכם בוצעו על ידו פעולות שונות למימוש העסקה. זאת ועוד, גם המסמכים שהוגשו, וגם הדברים שאישר הנתבע עצמו בעדותו ביחס לפעולות שבוצעו בתקופה זו (מפגש עם עו"ד וחתימה על תצהיר, לפחות פגישה אחת בעיריה, שתי פגישות עם המהנדס ופגישה עם אדריכלית) –מעידים על כך שבין המועד בו הסכימו הצדדים לראשונה ונחתם תצהירו של הנתבע לבין המועד בו התקיימה הפגישה עם העד והעסקה "התפוצצה" – ככל הנראה חלפו יותר מימים אחדים.

בנסיבות אלו, לא מצאתי להסתמך על עדותו של העד ביחס למועד הפגישה.

מעבר לכך יכולה עדותו של העד רק ללמד על חוסר מהימנותו של הנתבע, שכן עולה ממנה בבירור כי הפרטים שמסר הנתבע לעד לגבי מידת המעורבות וההתקדמות של הצדדים במשא ומתן אינם משקפים את המציאות (ראו למשל עמ' 16 לפרוטוקול ש' 29 ובהמשך ש' 34-36).

לסיכום האמור עד כה, לאור התרשמותי מהעדים והראיות, מצאתי באופן ברור להעדיף את גרסת התובע, ולאורה אני קובעת כדלקמן:

במהלך חודש מרץ 2014 (כפי הנראה בימים האחרונים לחודש זה) נדברו הצדדים וסיכמו ביניהם כי הנתבע ישכור את המושכר, לצורך הקמת מאפייה. במאמר מוסגר אעיר, לא מצאתי צורך לקבוע בדיוק איזה חלק מן המושכר התייחסה הסכמת הצדדים.

כך או כך, הצדדים סיכמו כי התובע ישכור את המושכר לצרכי הקמת מאפייה, ואף סוכמו בין הצדדים פרטי העסקה דהיינו – דמי השכירות הבסיסיים (אשר יופחתו בהתחשב בהשקעות שישקיע התובע במושכר), תקופת השכירות (לטווח ארוך, 10 שנים לפחות), ומטרתה כאמור.

עוד אני קובעת כממצא, כי הנתבע לא סייג את הסכמתו והתחייבותו להשכיר את המושכר, ולא אמר לתובע כי העסקה מותנית בהתקיימות תנאי כלשהו (למעט הסכמת האחות שנדרשה ביחס לחלקה), ובפרט לא אמר דבר וחצי דבר לגבי התניית העסקה כולה בהסכמת השיחים.

בהתבסס על הסכמות אלו, פעל התובע ופתח תיק רישיון עסק בעירייה, ואף פעל מול גורמי מקצוע שונים לעריכת תכניות לשיפוץ המושכר והתאמתו לצרכיו, ולהוצאת רישיון עסק, הכל כמפורט בתצהירו של התובע.

עוד אני קובעת, כי רק שבועות אחדים לאחר מכן, כפי הנראה בסוף חודש אפריל או בתחילת חודש מאי 2014, הודיע הנתבע לתובע כי הוא מבטל את התחייבותו להשכיר לו את המושכר בשל התנגדות בני משפחתו.

כעת יש לבחון את המשמעות המשפטית של מצב דברים זה, בהתחשב בטענות הצדדים.

אכן צודק ב"כ הנתבע, כי עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, ואין חולק כי בין הצדדים לא נחתם הסכם שכירות או כל הסכם אחר הכולל את פרטי העסקה.

ואולם, בנסיבות העניין, לא מצאתי צורך לדון בשאלה המשפטית האם בין הצדדים השתכלל חוזה מחייב אם לאו, וזאת משממילא בכתב התביעה ובסיכומיו מיקד התובע את תביעתו לפיצויים לא על הטענה כי השתכלל הסכם מחייב כי אם על הפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן; בהתאמה, לא תבע התובע אכיפה או פיצויי קיום, אלא פיצויי הסתמכות בלבד.

כידוע, עפ"י עקרון תום הלב, המעוגן בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, וכפי שפורש בהלכה הפסוקה, במהלך משא ומתן טרום חוזי, מחוייב כל צד למשא ומתן לפעול תוך נאמנות כלפי הצד האחר למשא ומתן, ותוך נאמנות לרוח העסקה ולמטרתה.

לא יכולה להיות מחלוקת בעיניי, כי התנהלותו של הנתבע – אשר הציג מצג כי בין הצדדים נכרת בלחיצת יד הסכם מחייב, ונתן לתובע את התחושה כי הוא (הנתבע) מחוייב להתחייבותו להשכרת הנכס, וכי התובע יכול להסתמך על כך; ולאחר מכן התנערותו החד צדדית מהתחייבותו, לאחר שידע כי התובע פועל במרץ ואף משקיע כספים רבים ומעסיק בעלי מקצוע בהסתמכו על התחייבות זו – מהווה, לכל הפחות, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, וזאת בניגוד לחובתו עפ"י סעיף 12 הנ"ל.

בנסיבות אלו, זכאי התובע לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת חובת תום הלב וההוצאות שהוציא בהסתמך על התחייבותו של הנתבע כלפיו, דהיינו פיצויים שליליים אשר יחזירו את המצב לקדמותו ויעמידו אותו במקום בו עמד ערב כניסתו למשא ומתן (ראו לעניין זה, בין היתר, ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3), 290; ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים (14.6.09); ע"א 8143/14 חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (29.1.17)).

בענייננו, משמעות הדבר היא פיצוי התובע על ההוצאות שהוציא במסגרת ההכנות שביצע לצורך פתיחת העסק והכשרת המקום לייעודו כמאפייה.

התובע הצהיר בתצהירו על ההוצאות שהוציא בהסתמך על התחייבותו של התובע להשכיר לו את הנכס, וכאמור מצאתי ליתן בעדותו אמון. התובע צירף לתצהירו שורה של מסמכים וחשבוניות בגין סכומים ששילם לבעלי מקצוע עבור עבודות ההכנה שביצעו עבורו.

בהקשר זה אדגיש, כי לא מצאתי כי העובדה שהתובע לא זימן לעדות מי מאותם בעלי מקצוע צריכה להביא לדחיית תביעתו להחזר הוצאות בגין הסכומים ששילם להם, שכן הוצאות אלו גובו, כאמור, בחשבוניות ומסמכים ברורים בכתב.

כך, למשל, להוכחת הסכום ששולם למהנדס צורפה הן התכנית ההנדסית שערך והן החשבונית על הסכום ששולם למהנדס (נספחים ג'-ד' לתצהיר התובע); להוכחת התשלום ששולם לאדריכלית, צירף התובע הן את הסכם ההתקשרות עימה, הן את התכנית שנערכה עבורו על ידיה והן חשבונית על הסכום החלקי ששולם לה (נספחים ה'-ח' לתצהירו); לגבי חברת השילוט צירף התובע הן את התכנית והן את החשבונית על הסכום ששילם (נספחים ט'-י' לתצהירו).

יתר על כן, לגבי חלק מבעלי המקצוע (ובפרט האדריכלית והמהנדס), הרי שהנתבע עצמו אישר כי הללו נתנו שירותים לתובע, הגם שטען – בעלמא – כי בגין שירותים בהיקף כזה לא נהוג לגבות תשלום.

בנסיבות אלו מצאתי להכיר בכל ההוצאות שנגרמו לתובע ואשר גובו, כאמור, במסמכים, בחשבוניות וקבלות.

יחד עם זאת, לא מצאתי להכיר בהוצאות שלגביהן לא הובאו חשבוניות וקבלות, ובכלל זאת ציוד ומכונות שטען התובע שרכש בשטחי הרשות ללא קבלות. הגם שנוטה אני להאמין כי אכן ציוד כאמור נרכש ע"י התובע, ואף צורפו תמונות להוכחת טענה זו, הרי שאין בידי כל כלים לקבוע מהו הסכום המדוייק שהוציא התובע בגין רכישת המכונות, מה שוויין בשוק, ובאיזה סכום יכול היה למכור אותן אילו פעל בשקידה להקטנת נזקיו. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את שיעורו של הנזק שנגרם לו בהיבט זה ולפיכך לא מצאתי לפסוק לו פיצוי בגינו.

בנוסף לכך, הגם שלא מצאתי לפסוק לתובע את מלוא הסכום שנתבע על ידו כהפסד שכר עבודה, מצאתי לפסוק לו פיצוי מסויים בגין הזמן והמשאבים הרבים שהשקיע בשבועות שחלפו עד להתנערותו של הנתבע מהתחייבותו, פיצוי אותו מצאתי להעמיד בנסיבות העניין על סך של 5,000 ₪.

סוף דבר, בהסתמך על המסמכים שהגיש התובע מצאתי להכיר בנזקיו כדלקמן:

תשלום לטלמור עיצובים (אדריכלית)59,000 ₪

תשלום למהנדס מר אוריאל דוד5,900 ₪

תשלום ל"כריש שלטים" עבור עבודות שילוט37,760 ₪

פיצוי כללי 5,000 ₪

סה"כ 107,660 ₪.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לפצות את התובע בסך של 107,660 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ז, 21 יולי 2017, בהעדר הצדדים.