פלוני נ' לוזון – המרכז הישראלי לנזקי מים בע"מ

מבוא

1. לפניי תביעה נזיקית העוסקת באחריות המעסיקה לנזקי התובע שנגרמו בעקבות נפילה מסולם בעת שעבד בשירותה.

2. הנתבעת נמצאת בקשיים כספיים ניכרים כהצהרת מנהלה ובעל השליטה, מר מאיר לוזון, ולכן ההליך נוהל על ידו, לא הוכנו תחשיבי נזק, לא היה ניסיון לפשרה, טענות שהיו צריכות להיטען לא נטענו, חוות דעת נגדית לזו שהציג התובע לא הוגשה ואף המומחה לא נחקר. לבית המשפט אין אלא את מה שהובא לפניו, ובמשקפיים אלו יש לבחון את פסק הדין.

    

   נסיבות המקרה

3. ביום 19.1.15 עבד התובע בעבודות פירוק ריצוף ואיטום גג בבית פרטי בירושלים. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת 9 ימים קודם לקרות התאונה. באותו היום ביצע עבודתו יחד עם פועל נוסף בשם מרואן, מאיר לוזון מנהל הנתבעת ובעל התפקיד היחיד בחברה זו לא היה במקום. סמוך לשעה 12:00 , במהלך ירידה מסולם נפל התובע מגובה של כ-2 מ' ונפגע.

   בדיווח למוסד לביטוח לאומי נרשם : "נפלתי מסולם אחורה יחד איתו מגובה של בין 2-2.5 מ'". בדיווח ל"טרם" (נספח ד') נרשם: "נפל מסולם בגובה 1.5-2 מ' בעבודה, כשרגל נתקלה בחוט חשמל, סולם התנודד וכך נפל אחורה ועל צד ימין של פלג גופו העליון".

    

4. בשעות הלילה חזר התובע למוקד קופת חולים בשל כאבים והופנה לבית החולים שערי צדק. לבית החולים הגיע למחרת היום בשעות הצהריים, לאחר שבוצעו צילומים שוחרר לביתו ולהמשך טיפול במסגרת קופת חולים. לעבודתו אצל הנתבעת לא חזר.

    

5. מנהל הנתבעת (להלן: "לוזון") הכחיש כי התובע נפל וניזוק וטען כי מדובר בביום. מדובר בהכחשה סתמית, הסותרת את אישורו וחתימתו על גבי טופס הדיווח למל"ל. גם שיחה מוקלטת שערך לוזון עם מרואן תומכת בהתרחשות הנפילה מהסולם.

    

    

    

   הנכות הרפואית

6. היות שמדובר בתאונת עבודה, קבע המוסד לביטוח לאומי נכות אורטופדית לצמיתות בשיעור 19% . בנוסף, הובאה חוות דעת רפואית של ד"ר לבני לפיה נכותו של התובע עומדת על 15%, בגין פריצות משמעותיות של הדיסקוסים בעמוד השדרה והגבלה בתנועה.

    

7. מנהל הנתבעת כפר בגרם נזק לתובע, אולם לא הציג חוות דעת נגדית ולא ביקש לחקור את מומחה התובע, ולכן אין לי אלא לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע בשיעור 15% הוכחה כדבעי ולא נסתרה.

    

   טענות הצדדים

8. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת הנזק שנגרם לתובע.

   לענין האחריות, טוען התובע כי ביצע את העבודה ללא רתמות או אבטחה אחרת, מבלי שעבר הדרכה בנוגע לעבודה בגובה או הדרכה בכלל, מבלי שסופקו לו נעלי עבודה המונעות החלקה, ומבלי שהיה נוכח במקום מנהל עבודה הכל כמפורט בסיכומי ב"כ התובע.

   התובע טוען כי מחדלי הנתבעת כמעסיק מהווים רשלנות והפרת חובה חקוקה – החובה המנויה בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל-1970 ס' 50 ו-57, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007 ובתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 ס' 1-10.

    

9. הנתבעת כפרה באחריותה, אף כי מנהלה הודה כי לא העביר כל הדרכה את התובע. לטענתו התובע הציג עצמו כעובד מקצועי ומיומן. ברי כי אין בטענה זו כדי לפטור את החובה של המעסיק לספק סביבת עבודה בטוחה ומילוי אחר החובות המוטלות עליו.

    

   דיון והכרעה

   אחריות המעביד

10. "ההלכה הנוהגת היא, כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול".

    הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם, בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.  

    אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות, אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה.

    בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה."

    עא 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין (31.8.11).

     

11. משהודה לוזון כי התובע לא עבר כל הדרכה, כי הוא עצמו לא היה נוכח במקום, לא סיפק נעלי עבודה ואמצעי בטיחות נוספים, אלא טען שאינם רלוונטיים למקרה, משהעיד גם עובד אחר של הנתבעת, כי כך היה גם בעת שהוא עבד (תצהיר משה בן חמו ופרו' עמ' 8), אני קובעת כי לתאונה אחראית הנתבעת במחדליה לשמור על בטיחותם של עובדיה ולקיים את הוראות תקנות הבטיחות (עבודה בגובה) תשס"ז-2007. הטענה כי עליה וירידה מהסולם אינה נחשבת עבודה בגובה שגויה, הטענה כי התובע לא אמור היה להוריד שק פסולת מהגג יחד עמו כשירד מהסולם נדחית בהתחשב בכך שלוזון לא היה נוכח במקום.

     

12. זאת ועוד, לוזון העיד כי שינה את אופן העבודה וכי כיום "כל עובד חותם על הוראות בטיחות, עובר קורס עבודה בגובה" ואם אין לו כרטיס המאשר את הסמכתו הוא לא מוסמך לעבוד. (פרו' עמ' 14 ש' 28-31), ו"אין מצב שעובד מגיע אליי עם סנדלים למשרד או שפתאום אני רואה אותו עולה לסולם ללא כובע/קסדה". (עמ' 15). די בדברים אלו כדי ללמד כי המצב בעת עבודתו של התובע היה לא תקין בלשון המעטה.

     

13. אשר על כן אני קובעת כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע והפרה חובות חקוקות המיועדות להגן עליו ולהעניק לו סביבת עבודה טובה ובטוחה, לפיכך היא אחראית לנזקי התובע.

     

    נכות תפקודית

14. כידוע קביעתה של הנכות התפקודית נעשית על בסיס מכלול שיקולים כמו גיל, השכלה, משלח יד והגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה. היות שמדובר בעבודה פיזית, להגבלה בגב עשויה להיות משמעות, במיוחד עם התבגרותו של התובע בשנים הבאות. בהעדר נתונים משמעותיים נוספים, אני קובעת כי הנכות הרפואית במקרה זה שוות ערך לזו התפקודית, דהיינו 15% (בענין ההתאמה בין הנכות הרפואית והתפקודית בהעדר ראיות אחרות ראו ע"א 4946/06 דוד נ' אליהו (31.1.08)).

     

     

     

    הפסד השתכרות לעבר

15. לפי דו"ח רציפות בעבודה של המל"ל (ת/2) ועל פי עדותו של התובע, עולה כי עבד באופן מזדמן ולא רציף במספר רב של מקומות עבודה, בנוסף הועסק ב"שחור". לטענתו חיפש מקום קבוע שיוכל לספק תנאים סוציאליים ולכן בחר לעבוד אצל הנתבעת.

     

16. הנתונים מהדו"ח הם כדלקמן: ממועד התאונה ועד דצמבר 2015 (11 חודשים) לא דווח למל"ל שעבד. בחודש דצמבר ועד חודש מרץ 2016 עבד בחב' גרין קאר שטיפת מכוניות והשתכר בממוצע כ-5,000 ₪, בספטמבר 2016 עבד במשך חודשיים כשכיר בחב' ארמה את בנט הנדסה בע"מ והשתכר סך של כ-4,500 ₪ לחודש, לאחר מכן חזר שוב לחב' גרין קאר למשך חודש. באפריל 2017 למשך 4 חודשים עבד בחב' מוקד יסעור שירותי אבטחה והשתכר סך של 1,600 ₪ לחודש, וכך הלאה, עבודות לא קבועות לפרקי זמן קצרים.

     

    התמונה המתקבלת לפני המקרה ולאחריו היא של פועל המשתכר לא יותר מ-5,000 ₪ לחודש.

     

17. התובע מבקש לפצותו בגין 50 חודשים שלא עבד. דרישה מופרזת זו אינה נתמכת בחוות דעת רפואית (ד"ר לבני אינו מתייחס לנכות זמנית ותעודת מחלה של 55 ימים אינה מספקת). במצב דברים זה ניתן להכיר בהפסד בשיעור הנכות הרפואית הצמיתה בלבד, מיום התאונה ועד היום, דהיינו הפסד חודשי של 750 ₪, שעל פי התחשיב מסתכם ב-41,000 ₪, ובתוספת הפסד פנסיה בשיעור 12.5% שהם 5,150 ₪, סה"כ 46,150 ₪.

     

    הפסד השתכרות לעתיד

18. 15% נכות צמיתה X 5,000 ₪ בחודש X היוון מביאים לתוצאה 177,000 ₪, ובתוספת 12.5% פנסיה 22,150 ₪, סך הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד על 199,150 ₪ ובעיגול כלפי מעלה, 200,000 ₪.

     

19. חישוב ב"כ התובע שנעשה על בסיס של 8,000 ₪ לחודש נעדר כל קשר לתובע וליכולת ההשתכרות שלו. הנתבעת אישרה כי התובע עבד אצלה לפי 350 ₪ ברוטו, אולם הכפלת הסכום ב-20 או 22 ימים בחודש, וכך במשך חודשים ושנים, אינה הולמת את אופי העבודות בהם הועסק התובע, ואת חוסר יציבותו במקום עבודה אחד.

     

    כאב וסבל

20. התובע דורש סך של 90,000 ₪. סכום זה מופרז ולא פרופורציונאלי לנזק הגופני שאירע ולטיפולים שקיבל. אני אומדת ראש נזק זה בסך של 45,000 ₪.

     

     

     

    עזרת צד שלישי

21. נכותו של התובע לא הצדיקה בעבר ולא תצדיק בעתיד פסיקת פיצוי בגין עזרת צד שלישי ולכן איני פוסקת כל סכום בנוגע לראש נזק זה.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד

22. התובע צירף לתצהירו קבלות בסך כולל של כ-700 ₪ בגין נסיעות, תרופות והשתתפויות עצמיות בביקורי רופאים.

    התובע לא הוכיח כי הוא צפוי להוציא הוצאות נוספות בהתחשב בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, ובשיעור הנכות ומהותה, איני מוצאת לנכון לאשר סכום נוסף.

     

23. הוצאה נוספת שנטען לגביה הוא שכר טרחת עורכי דינו אשר ייצגו אותו בהליכים מול הביטוח הלאומי בסך של כ- 26,000 ₪, שהם על פי הסכם שכר הטרחה שנחתם עמו מהווים 17.5% מסכום התגמולים ב"כ התובע הפנתה לת.א (ים) 6698-02-12 ווקנין ואח' נ' בידודי מיבנד בע"מ (20.12.16) שם במקרה דומה פסקה כב' הש' מירית פורר החזר חלקי של שכר הטרחה, אף כי נאמר שבין אם היתה מוגשת התביעה למל"ל ובין אם לאו, הנתבע היה מחויב באותו סכום (לאחר ניכוי רעיוני), וכי ממילא אינו יכול להסתמך על קביעת המל"ל (בניגוד לפיצוי לפי חוק הפלת"ד), כך שאיני רואה את הקשר הסיבתי בין הסכום ששולם (ולא הוכח בחשבונית מס) לבין מחדלי הנתבעת, לפיכך איני נעתרת לדרישה זו.

     

    סיכום הנזקים

24. נזקי התובע כפי שפורטו לעיל הם כדלקמן:

    הפסד שכר לעבר 46,150 ₪.

    הפסד שכר לעתיד200,000 ₪.

    כאב וסבל 45,000 ₪

    הוצאות 700 ש"ח

    סה"כ 291,850 ₪

    מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך 124,184 ₪, ועל כך סך הנזקים עומד על 167,666 ₪ ובמעוגל – 168,000 ₪.

     

    האם יש להפחית אשם תורם?

25. הנתבעת לא טענה דבר בענין זה, מן הסתם משום שלא הסתייעה בעורך דין, היא טענה לביום המקרה והאדרתו, אולם כאמור הוכח בפניי שהאירוע אירע, ואילו לענין ביום או מרמה, נטל הראיה על הטוען טענה חמורה זו הוא על הנתבעת ונטל זה לא הורם.

26. ההלכה הפסוקה בענין הפחתת אשם תורם של עובד בתאונת עבודה היא שיש להימנע מכך:

    "לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק". (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין).

     

27. במקרה הנוכחי, איני סבורה כי התובע סטה מרמת הזהירות באופן ממשי וחמור, עד כי יש להטיל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת, אף אם יכול היה להבחין בכבל החשמלי שמשתרך ולהרחיקו מהסולם, או לבקש מהפועל הנוסף שיחזיק הסולם. לצורך כך צריכה להיות מודעות לסכנות, ובהעדר הדרכות ואזהרות, לא ניתן לצפות למודעות.

    העדר פיקוח בשטח ואי קיום תקנות הבטיחות מהוות מחדלים כה חמורים, כך שאם היתה לעובד רשלנות תורמת כלשהי היא כאין וכאפס ביחס לזו של הנתבעת. הוסף לכך את העובדה שטענה זו כלל לא נטענה ותגיע למסקנה כי במקרה זה אין מקום להפחית מהפיצוי המגיע לתובע כדי שיעור רשלנותו התורמת, ככל שהיתה כזו.

     

    לסיכום

    1. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 168,000 ₪.

    2. על הסכום הנ"ל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל, הוצאות שכ"ט המומחה ד"ר לבני בסך 4,365 ₪, אגרת בית משפט בסך 703 ₪, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ.

    3. הנתבעת תישא גם בתשלום יתרת אגרת בית המשפט שלא שולמה, בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007

        

        

       ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ט, 24 יוני 2019, בהעדר הצדדים.