ת"מ 22508-09-13 חאג' נ' מועצה מקומית נחף

המבקש הגיש בקשה לאשר כייצוגית תובענה שעניינה אי-התאמה למדד של סכומים המשתלמים על פי הסדר תשלומים בהתאם לסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם–1980 ("חוק הרשויות המקומיות"). המבקש טען כי במקרה של ירידת המדד המשיבה אינה מתאימה את סכומי התשלום שנקבעו בהסדר התשלומים, ובכך היא נוהגת בניגוד להוראת חוק הרשויות המקומיות, שלפי ההגדרה של המונח "הפרשי הצמדה" בסעיף 1 שלו מתחייבת התאמה כאמור.

בעקבות הגשת הבקשה לאישור הגישה המשיבה, בהסכמת המבקש, הודעת חדילה, כאמור בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו–2006 ("החוק"). בהודעה ציינה המשיבה כי החליטה על הפסקת הגבייה כפי שנעשתה עד עתה ושבקשת האישור מכוונת כלפיה, והנחתה את ספק שירותי התוכנה לבצע את ההתאמות הנדרשות בתוכנת המחשב. עוד צוין בהודעת החדילה שהמשיבה החליטה להשיב לאלה מתושביה הזכאים לכך את סכומי הגבייה העודפת בשל אי-הצמדה למדד שלילי. בקשר לכך נטען שעל פי חישובי המשיבה, ההחזר שיגיע למבקש הוא 6.10 ₪ ולכלל תושבי המשיבה – סכום של 9,249 ₪. להודעת החדילה צורפו תצהיר ומסמכים התומכים בטענותיה.

עם הגשת הודעת החדילה, שכאמור הייתה מוסכמת, לא מצאתי עילה שלא לקבלה, ובהתאם לכך הוריתי לצדדים להגיש טיעונים בנושא הגמול למבקש ושכר הטרחה לבא כוחו, כפי שמאפשר סעיף 9(ג) לחוק.

מן האמור בפתח טיעונו של המבקש בנושא הגמול ושכר הטרחה נראה שהוא חזר בו מן ההסכמה להודעת החדילה, וטען כי זו הוגשה באיחור. אומר כבר כאן כי בהעדר הסבר לעובדה שבהודעת החדילה צוין שהיא מוגשת בהסכמתו של המבקש ובהעדר הסבר לשינוי עמדתו, איני רואה לנכון לשוב ולהידרש לעניין זה, והחלטתי כי ההחלטה המקבלת את הודעת החדילה תיוותר על כנה. בהתייחסו לחישוב שהגישה המשיבה טען המבקש כי הוא בלתי מבוסס, וכי מכל מקום, סכום הגבייה העודפת חושב על בסיס שנה אחת ולא על בסיס שנתיים כפי שנקבע בפסיקה.

המבקש טען עוד שפסיקת גמול ושכר טרחה צריכה להוות תמריץ כלכלי להגשת תובענות ייצוגיות נגד רשויות מנהליות, על מנת להרתיען מהפרת הדין ומגבייה בלתי חוקית. נטען גם שהרתעה כזו חשובה לצורך שמירת שלטון החוק. עוד נטען כי חשיבות ההליך הייצוגי הנוכחי מוכחת מעצם העובדה שהמשיבה הגישה הודעת חדילה מיד עם הגשת הבקשה. לעניין הסכומים, הפנה המבקש להחלטות בנושא סכומי גמול ושכר טרחה שניתנו בערכאות שונות, והוא טען שיש לפסוק גמול למבקש בסכום של 40,000 ₪ ושכר טרחה לעורך דינו בסכום של 125,000 ₪, ובנוסף הוא עתר לתשלום שכר הטרחה ששולם לרואה החשבון שערך את חוות הדעת שתמכה בתביעה ובבקשה. המבקש טען גם שבהכנת התביעה ובקשת האישור הושקעו זמן ומאמץ רבים, וכי המבקש נטל על עצמו סיכון משמעותי בהגשת ההליך.

בתשובתה טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה לגמול ולשכר טרחת עורך דין. לטענתה, המבקש לא שילם את חוב הארנונה המגיע ממנו לשנת 2013, וממילא אין בידו עילת תביעה אישית ואין בידו עילת השבה, ולכן אין לפסוק לו גמול או שכר טרחה לבא כוחו. נטען עוד שסכום התביעה מופרך ואינו מעוגן במציאות, וכי בקביעת הגמול ושכר הטרחה יש לתת את הדעת לכך ש"פירות התביעה", היינו הסכום שיושב לחברי הקבוצה, הוא נמוך למדי.