הכרה בצוואת שכיב מרע לענין נכס ספציפי בלבד

1. המנוחה נ.מ. נפטרה ביום 20.5.12 בהיותה בת 86 שנים (להלן: "המנוחה"). עובר לפטירתה הותירה המנוחה צוואה בפני רשות מיום 12.5.09, לפיה מורישה את כל רכושה למתנגדים 1-3, בחלקים שווים. הצוואה נערכה בשפה העברית לאחר שתורגמה למנוחה ברומנית בפני נוטריון, בהתאם להצהרת עורך הצוואה (להלן: "הצוואה"). המנוחה ערכה צוואה קודמת ביום 30.1.06 בה הורישה את מרבית רכושה הרב לאחותה, ואילו למשיבים ציוותה 100,000$ בלבד ולמבקשים 20,000$.
2. לטענת המבקשים, המנוחה ערכה לטובתם צוואת שכיב מרע ביום 15.5.12, 5 ימים טרם פטירתה, בה הורישה להם דירה  בע. ברח' xxx הידועה כגוש xxx חלקה xxx בצוואה בע"פ (להלן: "הדירה"). המבקשים ערכו זכרון דברים ביום 4.9.12, במסגרתו תיארו את מעמד עריכת הצוואה מיום 15.5.12, שהופקד אצל רשם הירושות ביום 9.9.12 וזה לשונו:

"מ. ז"ל היתה חולה בסרטן ובימיה האחרונים היתה מרותקת למיטתה לחלוטין מצד אחד ובהכרה מלאה מצד שני. שוחחה עימנו לאורך כשעתיים על מגוון נושאים ובעיקר על משחקי טניס מהעולם והתבטאה בפנינו כי היא יודעת שמבית החולים הזה היא כבר לא תצא ושזה קורה לכל אחד.

במהלך השיחה אמרה באופן ברור ובאוזני שלושת הנוכחים בחדר, כשהיא פונה אלי ואני מצטט: "את הבית ב-ע. אני נותנת אחרי מותי לך ולאישתך" היא חזרה על כך  מספר פעמים באופן אשר לא ניתן להבנה אחרת, כמי שמצווה רכוש ספציפי זה על ערש דווי ביודעה כי היא עומדת למות."

            לשם הבהירות, מבקשי קיום צוואת שכיב מרע יקראו "המבקשים". המתנגדים לקיום הצוואה בע"פ ומבקשי קיום צוואת 2009 יקראו "המתנגדים".

3. סקירה כרונולוגית של האירועים העיקריים:

30.1.06 - צוואה קודמת בה ציוותה מרבית רכושה לאחותה ואילו למתנגדים 100,000$ ולמבקשים 20,000$.

12.5.09- צוואה בפני רשות- לאחר פטירת אחותה בה הורישה את כל הרכוש למבקשים.

ינואר 2012 ("ארבעה – חמישה חודשים לערך") - ביקור המבקשים אצל המנוחה בחיפה.

15.5.12- האירוע הנטען כצוואת שכיב מרע.

20.5.12 – פטירת המנוחה.

4.9.12- עריכת זיכרון דברים.

9.9.12- הפקדת זיכרון הדברים.

טענות המבקשים

4. יש להדגיש כי המבקשים אינם טוענים כנגד הצוואה מיום 12.5.09, אלא מבקשים לגרוע ממנה נכס ספציפי אחד בלבד, את הדירה בע., שהובטחה להם ע"י המנוחה וצוותה להם לטענתם ע"י צוואת השכיב מרע טרם פטירתה. מסכימים כי כל יתר הוראות הצוואה יעמדו בתוקפם ויקוימו.
5. לטענתם, המנוחה ערכה צוואת שכיב מרע, שכן ידעה כי עומדת למות ולא תצא מבית החולים. הראיה שהמנוחה אכן נפטרה חמישה ימים לאחר מכן, מסרטן סופני מתקדם. לטענתם, המשיבה 2 א., נכחה בבית החולים, בעת עריכת הצוואה בע"פ. המנוחה שלטה בשפה העברית, היתה במצב קוגניטיבי שפיר והדבר נתמך בחוות הדעת שהוגשה ע"י המומחית הפסיכיאטרית ( סומנה ח/1).

זיכרון הדברים נעשה ביום 4.9.12 והופקד אצל רשם הירושות ביום 9.9.12. השיהוי נובע מחוסר ידיעה של המבקשים שהינם חסרי השכלה משפטית.  לאחר קבלת ייעוץ משפטי העלו את הדברים על הכתב.

6. המבקשים מנמקים את הגיונה של הצוואה בע"פ לענין דירת ע.:

א.         סייעו רבות למנוחה בעניין הדירה בע.

ב.         המבקש ואשתו היו לחברי נפש של המנוחה שביקשה להכיר להם תודה על כך.

ג.          המנוחה אף ציוותה למבקש סך של 20,000 דולר בצוואה מיום 30.1.06.

ד.         המשיבה 2 אינה קרובת משפחה ,אלא חברה  של המנוחה. השינוי מצוואת 2006 ,נגרם כתוצאה מפטירת אחות המנוחה לה ציוותה כמעט את מלוא רכושה. לאחר פטירת האחות המנוחה היתה ללא קרובי משפחה ושונתה הצוואה בצוואה מיום 12.5.09 לטובת המשיבה 2 ול-2 ילדיה המשיבים 1 ו-3 אשר התחייבו לטפל בענייניה ובמיוחד במשפטים שהתנהלו נגד בת בעלה.

ה.         המנוחה התבטאה מספר פעמים בעבר כי בכוונתה להעביר את  הדירה בע. למבקש.

7. שגיאות המבקש בעדותו, נבעו מבלבול והתרגשות ואינם מעידים על עצם האירוע. תומכים טענותיהם בהקלטת המשיבה א. המודה לטענתם כי אמנם המנוחה הבטיחה את הדירה למבקש.

טענות המתנגדים

8. מתנגדים למתן תוקף לצוואה בע"פ. אמירת הדברים ביום 15.5.12 מוכחשת. המנוחה לא התכוונה לערוך צוואה. למנוחה היו הזדמנויות לערוך צוואה בכתב ומשלא עשתה כן אין לייחס לה כוונות אחרות.

            ככל שנאמרו דברים ע"י המנוחה, מטרתם היתה לפייס המבקש, או לזכות ביחס אדיב מצד המבקשים, או למנוע את הטרדתה ע"י המבקש ובכל אופן לא התכוונה להוריש. למנוחה היה די הותר זמן לערוך צוואה המחריגה את דירת ע., אולם בחרה שלא לעשות כן. המבקש מציין מספר גרסאות לרצון המנוחה במהלך השנים להוריש או להעניק במתנה. המבקש לא ייחס לאמירה מעמד מחייב ותלה יהבו בצוואה שערכה המנוחה, על בסיס אמירות שנאמרו במהלך השנים ונדהם לגלות כי הדבר אינו כן.  לטענתם, נפלו פגמים בעריכת זכרון הדברים שנערך בשיהוי וע"י עו"ד ולאחר קבלת ייעוץ.

            מציינים את העדר מהימנות המבקש ביחס למקום החתימה על זכרון הדברים ומועדה, 4 חודשים לאחר הארוע. כן מציינים חוסר אמינות ביחס לזמני ההגעתם למנוחה, ביום שבת ומקום אשפוזה של המנוחה. ברשומות בית החולים צוין ,כי הביקור היה בערב ולא בבוקר.  נתגלו סתירות לענין המועד בו נודע למבקש על צוואת 2009.

9. בפני בית המשפט העידו העדים הבאים :

            למבקשים - המבקש (מב/4), המבקשת (מב/5).

            למתנגדים – נ.כ. מב/6, א.ג. מב/9, א.ג. מב/10. מר ד.ס. -  מת/1, ס.ס. – מת/2, ת.ג.- מת/3.

כן העידה המומחית, הגב' אלה שנקמן שהגישה  חוות דעת מיום 18.3.14, (הוגש וסומן ח/1). תשובות לשאלות הבהרה מיום 22.4.14, (הוגש וסומן ח/2.)

כוונת המנוחה ורצונה - הבטחת הדירה בע.

נבחן באם הצליחו המבקשים להוכיח את הבטחת המנוחה לענין העברת הדירה אליהם.

10. המבקשים מתארים בזכרון הדברים את דברי המנוחה מספר ימים טרם פטירתה:

"במהלך השיחה אמרה באופן ברור ובאוזני שלושת הנוכחים בחדר, כשהיא פונה אלי ואני מצטט: "את הבית בע. אני נותנת אחרי מותי לך ולאישתך" היא חזרה על כך  מספר פעמים באופן אשר לא ניתן להבנה אחרת."

המבקש העיד (בעמ' 33)

"ש.       אני שואל שוב – למה אתה מתקשר לא.?

ת.         כי א. הייתה נוכחת בבית החולים כשהמנוחה ציוותה בפניי ובפניי אשתי ובפניי א.– "מ. הבית בע. זה שלך ושל אשתך" היא אמרה את זה לפחות 4 פעמים בעברית, אחרי זה היא ביקשה מא. לבוא אליה והיא אמרה לה בהונגרית וא. אמרה למנוחה "אל תדאגי, הכל יהיה כרצונך"."

ובעמ' 47 –

"הרי היא שמעה את זה בפירוש, היא נכחה שם ושמעה את זה. לפני כן היא הבטיחה אבל היא לא שמעה את זה, אם רק אני ואשתי היינו שומעים זה לא היה מספיק, היא הייתה נוכחת במקום ושמעה את זה מפי המנוחה לפחות 7 פעמים – הבית בע. לי ולאשתי, אמרה את זה 5,6,7 פעמים." 

התרשמתי כי בכוונת המנוחה אמנם היה להוריש למבקשים את דירת ע. ממקבץ עדויות וראיות שהובאו כדלקמן:

ראשית, המנוחה התבטאה מספר פעמים בדבר שיוך הדירה למבקש.

המבקש העיד כי מדובר באמירה חוזרת ונשנית במהלך השנים-

בעמ' 38:

"ש.       מתי בפעם הראשונה היא אמרה לך שהיא תוריש לך את הדירה?

ת.         מדי פעם היא רמזה לי.

ש.         מתי היא אמרה לך?

ת.         "אני אפצה אותך, אין לך מה לדאוג, אני לא יכולה לעשות עכשיו כלום בגלל המשפט שיש לי עם הבת של בעלי". יום אחד נסענו אליה ל-xxx., היא קיבלה אותנו כמו מלכים, עשתה לנו סיור בכל xxx, למטה, למעלה, בבית שלה במגדלי xxx, איזה 4-5 חודשים לפני שהיא נפטרה ב-2012.

ש.         זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה לך שהיא רוצה להוריש לך את הבית?

ת.         כן אז היא אמרה לי בבירור שאת הבית בע. היא מורישה לי ולאשתי.

ש.         אתה אומר שהיא אמרה לך "אני רוצה לתת לך את הבית בע.", 4-5 חודשים טרם פטירתה?

ת.         כן.

ש.         זאת הפעם הראשונה?

ת.         לא, אמרתי לך שהיו רמזים – אני אפצה אותך, הבית הזה כמה שאתה תטפל בבית הזה טוב טוב כי בסופו של דבר זה יהיה שלך.

ש.         אז מתי היא אמרה בפעם הראשונה?

ת.         שנה וחצי בערך לפני פטירתה.

ש.         רק שנה וחצי טרם הפטירה דיברו במפורש על הבית?

ת.         כן, היא דיברה איתי לגבי הבית. "

ובעמ' 41 העיד המבקש:

"ש.       אתה בעצם אומר ש-5 חודשים טרם פטירתה, היא אמרה שהיא תעביר לך את הדירה במתנה או תוריש לך?

ת.         "הדירה תהיה שלך", לא אמרה מתנה או תוריש, רק "הדירה תהיה שלך".

ש.         ולמה היא לא העבירה לך אותה?

ת.         היא אמרה שבגלל המשפט עם הבת שלה היא לא יכולה לעשות שום צעד וכשהמשפט ייגמר היא תבצע את ההעברה, זה נמשך איזה 12 שנה לפחות."

ובעמ' 43  העיד המבקש:

"ש.       כשאתה אומר שהמנוחה אמרה לך "הבית בע. אני מורישה לך ולאשתך אחרי מותי", אתה יודע למה אני מתכוון?

ת.         כן יודע בהחלט, היא אמרה את זה לא פעם. "

ובעמ' 44 העיד המבקש:

,ת.        אשתי נכחה בפגישה כשהיינו אצל המנוחה בביקור ב-xxx, היא לקחה אותנו לסיור ב-xxx ובאותה הזדמנות היא דיברה ואמרה "הבית בס. בע. יהיה שלכם, אני אוריש את זה לכם".

המבקשת העידה בעמ' 63-63:

"ש.       מתי המנוחה אמרה לכם בפעם הראשונה שהיא רוצה לתת לכם את הדירה בע.?

ת.         ב-xxx.

ש.         מתי?

ת.         שנה לפני שהיא נפטרה.

ש.         ז"א זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה את זה?

ת.         לי כן.

ש.         איך הגבת?

ת.         אני לא הבנתי.

ש.         מה היא דיברה איתך ב-xxx?

ת.         היא אמרה שהיא רוצה לתת לנו את הבית בע."

ובהמשך-

"ש.       מה היא בדיוק אמרה לך ב-xxx על הדירה? תצטטי אותה.

ת.         "הבית בע. יהיה שלכם"."

עדות המבקשים נתמכת בעדותם של עדים אחרים ששמעו על רצונה של המנוחה להוריש למבקש את דירת ע.-

העד ד.ס. נשאל (בעמ' 10 לפרו'):

"ש.      אתה טוען שבמשך השנים היא אמרה לך לפחות 4 פעמים משהו בנוגע לדירה בע. באילו שנים זה היה? מתי הפעם הראשונה שאתה זוכר?

ת.         זה היה משולב במחמאות... רוח הדברים היה בזה שהיא התחילה במחמאות שמ. שומר לה על הדירה ומטפל בהן, מוריד ממנה עבודה מראש כי היא לא מסוגלת לנסוע כל פעם שיש בעיה. מתוך השיחות האלה, כמה פעמים היא אמרה שמ. למעשה יקבל את הדירה הזאת בסופו של עניין.

ש.         מתי הייתה פעם ראשונה?

ת.         לא זוכר תאריך, אני יכול להגיד בוודאות שהיא אמרה את זה בשנה האחרונה לחייה וגם שנתיים קודם, זה היה על פני זמן ולא אירועים דרמטיים שצריך לרשום תאריכים.

ש.        בשנת 2004 אתה יכול להגיד שייתכן שהיא אמרה לך את זה?

ת.         לא.

ש.         בשנת 2006?

ת.         לא.  אבל משנת 2008 כשמתקרבים להיום, אני יכול להגיד בוודאות שהיא אמרה.

ש.         אתה יכול להגיד בוודאות?

ת.         אין וודאות פה, 2008 יכול להיות 2009, ככל שזה יותר אחורנית אני לא זוכר שזה היה, ככל שזה מתקרב לשנים האחרונות זה כן היה. "

            שנית, אין חולק כי המבקש נמנה על מעגל היורשים בצוואת 2006 כשיועד לו סכום של 20,000 דולר.

            על היחס בין המנוחה למבקש העיד המבקש (בעמ' 30):

            "ש.      אתה מתאר בתצהיר שלך מערכת יחסים כאילו אתה הבן שלה נכון?

ת.         ככה היא הגדירה אותי.

ש.        לא ראית את עצמך כבן שלה?

ת.         אני עזרתי לה כמה שיכולתי, כמו הבן שלה, כן."

שלישית, המבקש סייע רבות למנוחה בעניין הדירה בע. ודומה שרצתה לגמול לו דווקא בנכס שהיווה את מוקד הקשר ביניהם, כאשר המבקשים כתושבי ע. יכולים להפיק את המירב מהדירה.

המבקש עצמו העיד (בעמ' 38(:

ש.         כשטיפלת במסגרת המלון בהשכרת הדירות, במה זה היה כרוך מבחינתך?

ת.         אני הייתי בקשר עם בעלי הדירות, גם של מ. הייתי בקשר עם מ.

ש.         אבל מה היית צריך לעשות בדירות עצמן?

ת.         שיבצתי את העובדים, שילמתי את כל ההוצאות של חשמל, מים, ארנונה וכו', אם היו תיקונם קלים הייתי עושה אותם או אני בעצמי, או שהייתי מזמין בעל מקצוע.

ש.         האם אתה יכול להגיד לי בערך כמה שעות היית מקדיש בחודש לדירה של מ. בעבודתך במלון?

ת.         יום בשבוע.

ש.         המלון מפסיק לשכור את הדירות של מ. ואז אתה מתנדב לעבוד עבורה בהשכרת הדירות בלי תשלום?

ת.         כן, היא כל פעם ניסתה לשלם לי ואני סירבתי, אח"כ היא הייתה משאירה על השולחן 300-400 ₪ וחוזרת לח. "

באשר לסיוע של מ. ראה עדות ד.ס. שהיה מעביר את שכר הדירה מ. (עמ' 8).

 העד ס.ס. העיד (בעמ' 13 לפרו'):

"מ. הייתה מבקשת כל הזמן בנוגע לבעיות בדירה לפנות למ. כי הוא איש הקשר בקשר לבית הזה."

ת.ג. העידה כי התקשרה למנוחה כי יש בעיה בדירה והיא נתנה לה את מספר הטלפון של מ. שיעזור לה. הייתה בעיה בבית, נכנסתי לא היה גז, הייתה בעיה עם אינסטלציה, ראיתי בחוזה מס' טלפון מ., מס' טלפון בזק ומס' נייד, התקשרתי ומ. ענתה לי אמרתי לה שיש בעיה עם הדירה, היא נתנה לי טל' xxx והיא אמרה להתקשר למספר הזה והוא יעזור לך בהכל. התקשרתי, הוא בא לחצר שלי ועזר לי." (עמ' 15 לפרוט').

וכן:

"היא באה אחרי חודש, היא נכנסה בחצר שלי ואמרה לי "ת. נתתי לך טל', עכשיו את צריכה לדעת, כל הבניין יש בעל בית זה מ., יש בעיות הכל מ.", בחצר מי עוזר? רק מ. עוזר."

וכן

"התקשרתי למ. והיא אמרה לי שהיא אמרה לי כמה פעמים שמ. מטפל בזה, מ. מזמין את האינסטלטור, הוא סידר את זה, עבודה קשה. אח"כ בחצר שלי  אני ראיתי שהוא נותן כסף במזומן."

מכל המקובץ עולה כי המנוחה ביטאה את רצונה להעביר  למבקשים את דירת ע. בפניהם ובפני אנשים אחרים וזה היה רצונה לפחות כשנה טרם פטירתה.

נבחן האם הבטחת המנוחה והאמירה המצוינת בזכרון הדברים השתכללה לכדי צוואה.

השתכללות ההבטחה לצוואה - המסגרת הנורמטיבית

11 .       סעיף 23 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע:

"צוואה בעל-פה

(א)  שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

(ב)  דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

(ג)  צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה   

והמצווה עודנו בחיים."

החוק מונה שתי קטגוריות נפרדות בנוגע ל"כשירותו" של אדם לערוך צוואה בעל פה וזאת בהיותו "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות."

בע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועמ"ש, פד"י מד (2) 69, מצא ביהמ"ש, כי סעיף 23 לחוק מכיל 7 דרישות:

א. שיהיה המצווה "שכיב מרע".

ב. שהציווי יהיה בפני שני עדים.

ג. על העדים לשמוע את לשונו של המצווה.

ד. דברי המצווה יירשמו בזכרון דברים.

ה. זכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים.

ו. זכרון הדברים יופקד בבית המשפט.

ז. רישום, חתימה והפקדה ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

הפסיקה הוסיפה דרישה שיש צורך להראות "גמירות דעת" שמעמד האמירה בעל פה יהווה צוואה, והן גמירות דעת באשר לתוכן האמירה.

ראה גם: ע"א 436/01 זיידאן רכאב נ' באסל חמזה רכאב.

גדר המחלוקת

12. גדר המחלוקת בין הצדדים מתייחס לדרישות הדין הבאות:

            א. האם המנוחה היתה שכיב מרע?

            ב. האם נאמרה האמירה והאם השתכללה לכדי צוואה.

ג. מועד הפקדת "זכרון הדברים"-  האם בסמוך ככל האפשר לאחר שניתן היה לעשותו ואופן עריכתו.

            ד. גמירות הדעת כתנאי לקיום הצוואה.

13. הפסיקה התייחסה בזהירות לצוואת שכיב מרע והנטל להוכיח את קיום דרישות החוק לעניין כשרות הצוואה מוטל על המבקשים קיום הצוואה. נטל ההוכחה על מבקש הקיום הוא נטל קשה ולו רק בשל כך, כי חסרה רמת הבטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה.

א. האם המנוחה היתה "שכיב מרע"

14. לכאורה המחוקק שותק באשר למבחנים הנדרשים להגדרת "שכיב מרע" כך שבהתאם ללשון החוק די במבחן אובייקטיבי. המונח "שכיב מרע" לקוח מהמשפט העברי המגדיר אדם שהוא שכיב מרע:

"החולה שתשש כוח כל הגוף וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה"  ראה: רמב"ם זכיה ומתנה ח, ב.

            בהתאם לבקשת המשיבים מונתה המומחית הפסיכיאטרית ד"ר אלה שינקמן אשר הגישה חוות דעת (ח/1) שבחנה  את מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, וכן לענין מצבה הפיזי. ביום 24.9.12 בזמן ביקור אצל חברתה בתל אביב, המנוחה התקבלה לאשפוז בבית חולים איכילוב "לצורך איזון כאב ובשל החמרה בקוצר הנשימה" ביום 15.5.12 ביום עריכת הצוואה נרשם במשמרת הבוקר "חולה חשה ירודה...קשיי נשימה. החולה מחוברת לחמצן." בהתאם לתעודת הפטירה מיום 20.5.12 "בימים האחרונים הידרדרות כללית במצבה, החמרה נשימתית".

המנוחה, בת 86 שנים, היתה מאושפזת בבית חולים איכילוב. נוכח  העובדה כי המנוחה נפטרה 5 ימים לאחר הארוע הנטען, איני מטילה ספק בדבר היותה "שכיב מרע".

ב. האם האימרה שנאמרה - היתה בגדר ציווי?

15. במקרה דנן קיימת מחלוקת עובדתית האם המנוחה אכן אמרה את רצונה להוריש למבקשים את דירת ע. המשיבים טוענים כי כלל לא נאמרה אמירה וככל שנאמרה לא השתכללה לכדי כוונה לצוות.

דרישה מקדמית ובסיסית  לעריכת כל צוואה, היא הכוונה לערוך צוואה.

 ראה: ע"א 717/71 נביה ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים.

          ע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועהמ"ש.

הדברים צריכים לבוא לידי ביטוי ברור, במיוחד כשעסקינן בצוואה בעל פה.  כפי שנקבע בע"א 99/63 פלג ואח' נ' היועהמ"ש, פ"ד יז 1122 בעמ' 1130:

"ברצוני להדגיש כי גישת בית המשפט צריכה להיות בדרך כלל ההנחה, שאין לקיים צוואה בעל פה. אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה עשיית הצוואה, יש לאמץ את ההנחה הנ"ל, אלא אם כן, הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן  כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל שהוא כי אמנם העניין הוא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה ושאין גם נימוק המתקבל על הדעת להיעדר צוואה בכתב".   

מחד המשיבה 2 השיבה לשאלת בית המשפט -

"אני יכולה לומר בוודאות שאף פעם לא שמעתי את המנוחה אומרת שהיא מבטיחה את הדירה למ."(עמ' 76).

עם זאת, עיון בהקלטתה שיחה עם המשיבה 2 (הוגש וסומן מב/ 8)מעלה כי המשיבה 2 אומרת בתשובה לשאלת החבר "ב.ד.":

"מ: כן עכשיו מה, רציתי להגיד אם וכאשר הכל יסתדר, אני סומך, ב., אני סומך על היושר ועל המצפון שלכם. כי את יודעת בשנה האחרונה מ. ואני כל הזמן דיברנו לגבי הבית בע.

א: כן

מ: וכשהיינו בבית חולים, אם את זוכרת, פעם אחר פעם, פעם אחר פעם היא אמרה "הבית בע. זה של מ ואשתו", נכון?

א: כן, אבל תשמע, כל הדבר הזה, אני לא יודעת, שמה נשאר בכלל מהבית הזה. אני לא יודעת.

.......

מ: כן, אבל את שמעת את מה שהיא אמרה שם, נכון? את היית איתי, אשתי , ואת,  אני, נכון?

א:......בית ולא כלום. מה שהיא הבטיחה זה, זה בסדר, אני לא אומרת שלא..."

עולה מההקלטה כי המשיבה אינה מכחישה את האמירה המיוחסת למנוחה בעניין הורשת הדירה למבקשים.

לאור האמור, שוכנעתי בקיום מעמד הצוואה וכי המנוחה חזרה מספר פעמים על רצונה לצוות את הבית בע. למבקשים.  כן ברי כי נכחו שני עדים ששמעו את לשונה של המצווה בלשון העברית ויתכן מאד כי אף המשיבה שמעה את ההבטחה ואף היתה משוכנעת שהדבר יבוא לידי ביטוי בצוואה.

ג. מועד הפקדת "זכרון הדברים"- האם בסמוך ככל האפשר לאחר שניתן היה לעשותו

    ואופן עריכתו

16. הצדדים חלוקים האם העובדה שזכרון הדברים נערך אצל עו"ד, מפי עד אחד ונערך והופקד רק כ- 4 חודשים לאחר האירוע פוגם בצוואה.

            אין ספק כי ישנו פגם בצוואה בע"פ בכך שזיכרון  הדברים הופקד 4 חודשים לאחר עריכת הצוואה בע"פ.

            הסיבה לצורך ברישום דברי המצווה והפקדתו בביהמ"ש, הוא הרצון לשחזר בנאמנות את דברי הנפטר- ככל שחולף זמן, טבעי שהזיכרון נפגם. ההפקדה היא חובה ועליה להתבצע בסמוך לאחר שניתן לעשותו. מאידך, העדר רישום והפקדה במועד אינם יורדים לשורשם של מרכיבי היסוד של הצוואה בע"פ שבלעדיהן אין בפנינו צוואה. מאחר ושוכנעתי באמיתות הצוואה אני רואה מקום לתקן פגם זה בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט במסגרת ס' 25 לחוק הירושה הקובע:

"התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

(ב)  בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

.............

(4)   בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות."

וכפי שנקבע בע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ' אהוד (אודי) פוזיס, נד (3) 107

"לכן נוטה אני לדעה כי גם בנסיבות המקרה שלפנינו, שבהן הנוכחים בעת אמירתו של שכיב מרע לא היו מודעים לדרישה להעלות את הדברים על הכתב ולא עשו כן, יש בכך משום פגם במובן סעיף 23(ב) לחוק הירושה. המבחן של סעיף 23(ב) הוא אובייקטיבי לאור לשונו "ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם". עם זאת, כפי שגרס בית-המשפט בנימוקו החלופי, פגם זה ניתן לתיקון במסגרת סעיף 25 לחוק הירושה. מסקנה זו עולה משורה של פסקי-דין של בית-משפט זה, שבהם הכשירו איחור בעריכת זיכרון-הדברים לאחר שהשתכנעו מאמיתותה של הצוואה (ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק [7]; ע"א 631/88 [1] וכן שילה בספרו הנ"ל [9], בעמ' 223)."

            אעיר, כי גם במצב קיצוני שזכרון הדברים נערך לאחר שנתיים, הוכשרה צוואה בע"פ ע"י בית המשפט העליון לאחר שבית המשפט נוכח, כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולאחר שהשתכנע לחלוטין מעדותם של שני העדים, ולא נותר בו ספק בדבר אמיתות דבריהם ואמיתות הצוואה.

            ראה: ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות נצרת (4.10.06).

            כאמור , מאחר ששוכנעתי באמיתות הצווי כפי שנרשם בזכון הדברים, ראיתי מקום לתקן את הפגם בדבר מועד הפקדת זכרון הדברים.

ד. גמירות הדעת כתנאי לקיום הצוואה.

17. התנאי המהותי והאחרון לקיומה של צוואה בע"פ הינה גמירות דעת. יש לבחון את גמירות הדעת בהיבט האם אותה אמירה בע"פ אמנם היתה מכוונת להיות צוואה. וכן קיומה של גמירות דעת לתוכן הציווי.

            ייחודו של המקרה דנן בכך שהצוואה עוסקת בנכס אחד מהעזבון. הצוואה מסויימת. המדובר בנכס  שטופל משך השנים ע"י המבקש, ששימש כ"נציג" של המנוחה בע. תיקן, טיפל וגבה שכר דירה עבור המנוחה.

העד ס.ס. העיד כי המנוחה היתה מפנה אותו למ. לעניין הדירה (עמ' 13). העדה ת.ג. העידה כי  התקשרה למנוחה כי יש בעיה בדירה והיא נתנה לה את הטלפון של מ. שיעזור לה (15).

 העדה הוסיפה (בעמ' 16 לפרוט'):

"היא אמרה לי שהוא עושה הכל".

וכן

"והיא אמרה לי שהיא אמרה לי כמה פעמים שמ. מטפל בזה, מ. מזמין את האינסטלטור, הוא סידר את זה, עבודה קשה. אח"כ בחצר שלי  אני ראיתי שהוא נותן כסף במזומן."

למנוחה אין משפחה והיורשת העיקרית הינה חברתה, שבעבר, בזמן חיי אחות המנוחה, הורישה לה סכום קטן יחסית כשם שהורישה גם למבקשים . כאמור מדובר בעזבון בשווי רב שהדירה בע. הינה חלק מזערי ממנו.

            באשר לגמירות דעת המנוחה כי אותה אמירה תשמש צוואה לגבי הנכס. הרי שמדובר בהבטחה לאורך זמן. 

המבקש העיד כי מידי פעם המנוחה רמזה לו בעניין הדירה (ע'מ 38).

"אני אפצה אותך, אין לך מה לדאוג , אני לא יכולה לעשות עכשיו כלום בגלל המשפט שיש לי עם הבת של בעלי."

המבקשים העידו, כי בטיול שנערך מספר חודשים  טרם פטירתה, ציינה המנוחה את כוונתה להוריש להם את דירת ע. "הבית בס.ב. יהיה שלכם, אני אוריש את זה לכם" (עמ' 44 וכן ראה ב עמ' 38-39 וראה עדות המבקשת בעמ' 62-63). כן נשמעה עדות בדבר ד.ס. בדבר אמירה דומה עוד משנת 2009 לערך (עמ' 10).

            ראוי לציין כי המבקש היה יורש גם בצוואה הראשונה בשנת 2006, כך שאין מדובר אך ביחסי עבודה וכי המנוחה הרגישה מחויבות לצוות גם למבקשים.  העובדה כי המבקשים הודרו בצוואה האחרונה ייתכן ומכיוון שנוהלו

              הליכים משפטיים, כאשר בנה של המשיבה התחייב לטפל בעניינים אלו, וייתכן והיתה לכך השפעה על תוכן הצוואה.

            דווקא העובדה כי המנוחה בסופו של דבר נפטרה מספר ימים לאחר מכן,  יוצרת את אותה גמירות הדעת הנותנת תוקף לצוואה.

במקרה דנן,  הוגשה חוות דעת לעניין מצבה הקוגניטיבי של המנוחה(ח/1) בחוות הדעת צוין:

"מדובר על אישה ללא עבר פסיכיאטרי וללא עדות לירידה קוגניטיבית  עובר מחלתה  (2011) במהלך שנת 2011 נרשם במספר פעמים ע"י אנשי מקצוע שונים בנסיבות שונות שהיא צלולה ועצמאית.

לפי רשומה רפואית/סיעודית במהלך  אשפוז במאי 2012 כאשר ניתנה צוואה בע"פ (15/05/12) גב' נ.ז"ל טופלה באופיאטים. מורפיום יכול להשפיע על תפקוד קוגניטיבי ואף לגרום למצבי בלבול אך אין על כך שום תיעוד.

.....

לאור האמור לעיל אני בדעה שג' נ. ז"ל הייתה מסוגלת להביע דעה ורצונה בע"פ ולהבין את משמעותה."

            לאור האמור, אני דוחה את הטענה בדבר חוסר גמירות דעת של המנוחה.

כשלים בעדות המבקשים

18. לא נעלמו מעיני אי אלו טעויות ו/או כשלים ו/או אי דיוקים בעדות המבקשים (דוגמת אמירת או אי אמירת המנוחה "אם תצא מבית החולים", זמן השיחה עם המנוחה, מועד הביקור שלאחר האירוע המיוחס ונופל ליום שבת תוך הגעה ברכבת בשעות הבוקר, הידיעה בדבר צוואת 2009, ההרחקה מצוואת 2009, היות או העדר המבקשת ממעמד עריכת זכרון הדברים וכן הלאה). עם זאת, רובם ככולם נבעו מהתרגשות והיות ההליך המשפטי זר למבקשים. התרשמתי כי מדובר באנשים פשוטים, תושבי ע., טובי לב, שעולם המשפט מהם והלאה וניכרים אותות האמת בעדותם המאפילים על אי אלו אי דיוקים בעדויותיהם. שוכנעתי כי רצון המנוחה להוריש למבקשים את דירת ע.

לסיכום

19. תכלית החקיקה בענייני צוואה הינם כי יש לקיים את רצון המת. עם זאת, קיים הצורך בהסדרים פורמאליים צורניים שממלאים תפקיד ראייתי לרצון המצווה ,המזהירים באשר לרצינות הצעד, ומגינים מפני השפעה בלתי הוגנת. דהיינו הוכחת אמיתות הצוואה וגמירות הדעת של המצווה.

            באיזון בין השיקול הצורני לשיקול שיש לכבד את רצון המת ובשים לב לנטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפי המבקשים, ונוכח העובדה כי מדובר בציווי של נכס ספציפי בלבד , מצאתי לנכון לקבוע כי יש לקיים את הצוואה בע"פ כצוואת שכיב מרע ,שיש בה ביטוי לרצון המנוחה.

אחרית דבר

20. לאור כל האמור לעיל אני מורה על קיום צוואתה של המנוחה כפי שנרשמה בזכרון הדברים מיום 4.9.12 ושהופקד אצל רשם הירושות ביום 9.9.12.
21. יודגש כי פסק דין זה לא עסק בשאלת היקף הזכויות של המנוחה בדירת ע. ערב פטירתה.
22. המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים ובשכ"ט עו"ד בסך של  10,000 ₪ כולל מע"מ.
23. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את כל התיקים.

ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ"ה אלול תשע"ה, 09 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.