מדינת ישראל נ' ר'(עציר)

כתב האישום המתוקן:

במועד הרלוונטי לכתב האישום היו הנאשם ול.ש. (להלן: "המתלוננת") בני זוג אשר התגוררו תחת קורת גג אחת ברחוב XXX (להלן: "הדירה").

בתאריך 31.1.18, בשעה 22:30 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם אל הדירה והחל וויכוח בינו לבין המתלוננת, במסגרתו הטיח הנאשם במתלוננת כי בגללה נגנבו לו אופניו החשמליים וכי היא צריכה לצאת לעבוד על מנת להחזיר לו הסך 4500 ₪. בנוסף אמר הנאשם למתלוננת כי עד שלא תעשה כן אין לה למה לשוב לדירה. במהלך הוויכוח המתואר לעיל, תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין וללא הסכמתה באופן שדחף אותה וכתוצאה מכך נפלה המתלוננת לרצפה.

בהמשך, בהיותה שרועה על הרצפה, תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין וללא הסכמתה באופן שבעט בכל חלקי גופה וכתוצאה מכך נפגעה המתלוננת באזור הבטן החזה והרגליים.

בהמשך לנסיבות המתוארות לעיל, הצליחה המתלוננת לקום על רגליה, לקחת את המעיל שלה, בקשה לקחת את מכשיר הפלאפון שלה אשר היה מונח על השולחן אך הנאשם הורה לה לא לגעת במכשיר הפלאפון והמתלוננת ברחה מהדירה.

עובר למועד המתואר בסעיף 2 לעיל, בתאריך 19.1.18, בשעות הערב במועד מדויק שאינו ידוע למאשימה, הגיע הנאשם אל הדירה ותקף את המתלוננת שלא כדין וללא הסכמתה באופן שהפיל אותה לרצפה, תפס בשערותיה והטיח את ראשה ברצפה.

בנסיבות המתוארות לעיל, אחז הנאשם בחפץ מתכתי והכה באמצעותו בראשה של המתלוננת. לאחר מכן, בעט הנאשם במתלוננת בכל חלקי גופה ובעת ששכבה על הרצפה חנק אותה הנאשם באופן שאחז בגרונה בשתי ידיו עד אשר התחננה המתלוננת שישחרר את אחיזתו מאחר והתקשתה לנשום.

כתוצאה ממעשיו אלו של הנאשם נגרם למתלוננת נפיחות בראשה, סימנים כחולים בצד השמאלי של פניה, וכן סימנים כחולים ברגליה.

בהמשך לנסיבות אלו, בתחנת המשטרה בחיפה, עת השגיח השוטר יוגב יצחקי על הנאשם מחוץ לחדר החקירות, החל הנאשם לקלל באמרו: "משטרה של זונות" "אתם על הזין שלי", "שרמוטות", וכן פנה אל השוטר יוגב באומרו: "תן לי כאפה, תהיה גבר", ובהמשך עת ניסה השוטר יוגב להזיז את הנאשם הצידה באופן שאחז בידו השמאלית, אז פנה הנאשם לשוטר ואיים עליו באופן שאמר לו: "זה בדיוק מה שרציתי, שתרביצו לי, נו תרביץ לי, עכשיו אני יזיין אותך במח"ש, "אני יזיין אותכם".

בהמשך לאותן הנסיבות המתוארות בסעיף 6 לעיל, פנה הנאשם לשוטר אלירן קדוש ואיים עליו באופן שאמר לו: "אני שם עליך זין ולא רואה אותך ממטר ואני יזיין אותך, אני יגיד שאתה מרביץ לי ותוקף אותי, אני יזיין את אחותך יא בן זונה" כמו כן התקרב הנאשם אל השוטר אלירן ואמר לו: "תרביץ לי, אני רוצה לזיין אותך במח"ש".

הנאשם, במעשיו המתוארים לעיל, תקף את המתלוננת, שהינה בת זוגו, שלא כדין וללא הסכמתה וגרם לה חבלה של ממש, וכן איים הנאשם על השוטרים ליאור ויוגב בפגיעה שלא כדין בגופן, בחירותם, בנכסיהם, בשמם הטוב או בפרנסתם, בכוונה להפחידם או להקניטם.

איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

תקיפה הגורמת חבלה ממש – בן זוג – עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 + סעיף 382 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

תשובת הנאשם לכתב האישום:

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, הודה בכך שהוא והמתלוננת היו בני זוג במועדים המפורטים בכתב האישום, והתגוררו תחת קורת גג אחת ברחוב XXX (להלן: "הדירה").

עוד הוא הודה בכך שאכן האופניים החשמליות שלו נגנבו, סמוך למועד המפורט בכתב האישום, אך כופר בכך שתקף את המתלוננת בשל כך.

אשר לתקיפת השוטרים, טוען הנאשם כי הוא זה שהותקף על ידי השוטרים ולא ההיפך. לדבריו, הוא הבהיר להם שהוא יפנה למח"ש, בעקבות העובדה שהם תקפו אותו, אך אישר כי הוא לא הגיש תלונה עצמאית למח"ש בעניין זה.

תמצית פרשת התביעה:

האירוע מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון, נוגע לתקיפת המתלוננת בדירה המשותפת, ואף הוא מתפצל לשני אירועים מבודדים בזמן, והחלק השני, נוגע לאיום על השוטרים בתחנת משטרת חיפה ותקיפתם.

בכל הנוגע לחלק הראשון, תקיפת המתלוננת, העידה המאשימה את המתלוננת,

שוטרי הסיור שפגשו בה, וכן את מדריכת מרכז יום באופק נשי בחיפה, אליה ניגשה המתלוננת לאחר האירוע.

בכל הנוגע לחלק השני, העידה המאשימה את השוטרים שנכחו בתחנת חיפה, וליוו את הנאשם והיו עדים לאיומים ולתקיפה.

תמצית פרשת ההגנה:

ההגנה העידה את הנאשם, אשר כפר הן בתקיפת בת זוגו והן באיומים על השוטרים.

ביחס לתקיפת בת זוגו, הבהיר הנאשם כי האחרונה מעלילה עליו מכיוון שאסר עליה להשתמש שוב בסמים ומכיוון שחזרה לעבוד ביצאנות.

ביחס לאיומים טען שהוא זה שהותקף קשות על ידי השוטרים, הוא לא תקף ולא איים על השוטרים.

דיון והכרעה:

המחלוקת העובדתית, כפי שעולה מתשובת הנאשם לכתב האישום, רחבה למדי. הנאשם כופר בתקיפת המתלוננת, וכן הוא כופר באיומים ובתקיפה כלפי השוטרים.

על מנת להכריע עובדתית בשאלות שבמחלוקת, אבחן להלן את גרסת המתלוננת ביחס לאירוע התקיפה, ואת הראיות הסובבות אירוע זה, ולאחר מכן, את גרסת השוטרים אודות האיומים שהשמיע לטענתם הנאשם, והראיות המתייחסות לאירוע זה.

תקיפת המתלוננת:

תקיפת המתלוננת מתחלקת לשני אירועים, הנבדלים האחד מהשני במועד בו הם התרחשו.

שני האירועים התרחשו בדירה בה מתגוררים בני הזוג, רחוב XXX. האירוע הראשון התרחש ב-19.1.8, ואילו האירוע השני ב-31.1.18 (להלן: "האירוע הראשון" ו"האירוע השני" – בהתאמה לפי העניין).

אשר לאירוע הראשון, בכתב האישום נטען, כי ביום 19.1.18, בשעות הערב, במועד לא ידוע, הגיע הנאשם אל הדירה המשותפת של בני הזוג, ברח' XXX, תקף את המתלוננת בכך שהפיל אותה על הרצפה, תפס בשערותיה, והטיח את ראשה ברצפה.

נוסף לכך, אחז הנאשם בחפץ מתכתי (ת/5), והיכה באמצעותו בראשה של המתלוננת, ולאחר מכן בעט בה בכל חלקי גופה, ובעת ששכבה על הרצפה, חנק אותה, באופן שאחז בגרונה בשתי ידיו, עד אשר התחננה המתלוננת שישחרר אותה מאחיזתו.

כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו למתלוננת נפיחות בראשה, סימנים כחולים בצד שמאל של פניה, וכן סימנים כחולים ברגליה.

אשר לאירוע השני, בכתב האישום נטען, כי ביום 31.1.18, בשעה 23:30, עת הגיע הנאשם אל הדירה, החל בוויכוח עם המתלוננת, במסגרתו נטען כי הטיח הנאשם במתלוננת כי בגללה גנבו לו את האופניים החשמליות שלו, וכי היא צריכה לצאת לעבוד על מנת להחזיר לו סך של 4,500 ₪.

עוד נטען, כי הוא אמר לה שעד שלא תעשה כן, אין לה מה לשוב לדירה, כאשר במהלך הוויכוח המתואר, תקף הנאשם את המתלוננת באופן שדחף אותה, היא נפלה לרצפה, ובהיותה שרועה על הרצפה, המשיך לתקוף אותה בבעיטות בכל חלקי גופה, וכתוצאה מכך נפגעה המתלוננת באיזור הבטן, החזה והרגליים.

המתלוננת הצליחה לקום על רגליה, נטלה את המעיל שלה, ביקשה לקחת את מכשיר הטלפון הנייד שלה, אשר היה מונח על השולחן, אך הנאשם לא איפשר לה זאת, והיא ברחה מהדירה.

מחומר הראיות עולה, כי הנאשם והמתלוננת הינם בני זוג מזה מספר שנים, הם התגוררו יחד בדירה ברחוב XXX בXXX.

מדברי המתלוננת, עולה כי היא עסקה בזנות, ועשתה שימוש תדיר בסמים, וכך גם בן זוגה הנאשם, אשר לדבריה, באותה עת עשה שימוש בתחליף סם מסוג מתדון.

בהודעה מיום 2.2.18 (ת/8), התייחסה המתלוננת לשני אירועי התקיפה, לא בסדר כרונולוגי:

בהודעה, מסרה המתלוננת, כי היא יומיים כבר לא מתגוררת בדירה וישנה ברחוב, הואיל והיא מפחדת מהנאשם. לדבריה, היא נמצאת במרכז יום "אופק נשי", לשורדות רחוב, והיא נמלטה מהבית בגלל שהנאשם היכה אותה. היא טענה, כי הכינה לנאשם אוכל, ובעת שאכל, גנבו לו את האופניים החשמליות שלו. הוא האשים אותה בכך, והיכה אותה בדירה (שם, בשורות 3-13). זהו למעשה, האירוע השני נשוא כתב האישום.

רק כאשר נשאלה האם זו הפעם הראשונה שהוא מכה אותה, היא השיבה שגם שבוע לפני כן הוא היכה אותה, והתייחסה לאירוע הראשון מיום 19.1.18. היא ציינה כי באותו אירוע, הגיע הנאשם הביתה כשהוא תחת השפעת חומרים משכרים, והחל להכות אותה, וכתוצאה מהמכות היא לא יכלה לזוז (שם, בשורות 15-20). עוד ציינה, כי היא מפחדת ממנו, מאחר והוא לא שולט בעצמו, ולדבריה הוא אמר לה שהוא יהרוג אותה.

ב-5.2.18, נגבתה מהמתלוננת הודעה נוספת (ת/9), בה התבקשה להרחיב ולפרט את האירועים האלימים המתוארים לעיל.

אשר לאירוע הראשון שהתרחש ב-19.1.18, ציינה המתלוננת כי מדובר באירוע שהתרחש כשבועיים לפני שמסרה את עדותה הקודמת, ולא כשבוע לפני כן, כפי שמסרה מלכתחילה בעדותה. לדבריה, היא הייתה תחת השפעת סמים כשמסרה את התלונה והייתה מבולבלת (שם, בשורות 44-47).

עוד מסרה, כי לאחר האירוע היא הייתה במרכז "אופק נשי", ביום 21.2.18. אשר לאירוע עצמו, היא ציינה כי הנאשם היה תחת השפעת סמים. לדבריה, "רטלין או עוד משהו, אני לא יודעת הוא נרקומן הוא אוהב להשתמש בסמים, הוא היה עצבני..." (שם, שורות 50-51). הנאשם נכנס הביתה, היא הייתה במטבח, וכל האירוע התרחש במטבח. הנאשם הפיל אותה לפתע פתאום על הרצפה, תפס אותה בשערה, והטיח את ראשה ברצפה. הוא אחז במחזיק מפתחות בצבע שחור, כלי חד, ונתן לה באמצעותו מכות בראש עם הכלי החד, וכתוצאה מכך, נגרמה לה נפיחות שם. לאחר מכן, החל בועט בה עם רגליו בכל הגוף, ולאחר מכן החל חונק אותה, כאשר היא שוכבת על הרצפה. הוא אחז בה בגרונה עם שתי ידיו, עד אשר לא היה לה אוויר לנשום. לדבריה, התחננה בפניו שישחרר אותה, ורק אז הוא שחרר אותה, והיא קמה והלכה לחדר השינה (שם, שורות 51-57).

כאשר הציג בפניה החוקר את תמונת המוצג שנתפס מידיו של הנאשם, אותו "מחזיק מפתחות" שחור, דמוי חרוט מוארך (ת/5), ושאל אותו אם באמצעות הכלי הזה היכה בה, היא השיבה בחיוב (שם, שורות 58-60).

עוד הוסיפה המתלוננת, כי יום למחרת, שב הנאשם לדירה, הבחין בסימנים הכחולים בפניה, וביתר החבלות, ואמר "שהוא לא מרגיש טוב עם זה" ושהוא יכול להרוג אותה, כשהוא לא שולט בעצמו. הוא האשים אותה בכך שהיא זו שגורמת לו להתנהג כך (שם, שורות 63-66).

אשר לאירוע השני, נשאלה המתלוננת מה קרה בתאריך 2.2.18, לאחר שהיא נמצאה על ידי אישה אחת בפארק בנורדאו בחיפה, היא הסבירה שהיא כבר יומיים ישנה מחוץ לבית, הואיל והנאשם תקף אותה. יומיים קודם להימצאותה בפארק, ביום 31.1.18, יצא הנאשם בבוקר מהבית, וחזר בסמוך לשעה 16:00, היא הכינה לו אוכל, הוא אכל ויצא. הוא חזר בלילה, סמוך לשעה 23:30, היה עצבני, ואמר לה שהוא עצבני משום שגנבו לו את האופניים החשמליות, ושעכשיו היא צריכה ללכת ו"לעבוד בכביש" בשביל להחזיר לו את הכסף על האופניים. הוא הבהיר לה, שעד שהיא לא תחזיר לו את הכסף, אין לה מה לחזור הביתה (שם, בשורות 10-15).

אשר לאופן התקיפה, היא ציינה כי מיד לאחר שאמר לה את הדברים הנ"ל, הוא דחף אותה, היא נפלה על הרצפה, והוא החל בועט בה בגוף, פגע לה בבטן, החזה והרגליים. היא הצליחה לקום, לקחה את המעיל, רצתה לקחת את הטלפון הנייד שלה שהיא על השולחן, אך הנאשם לא איפשר לה זאת, והיא ברחה מהבית. באותו לילה ישנה ברחוב, ולמחרת בבוקר חזרה להשתמש בסמים. לדבריה, השתמשה בסמים בשירותים בפארק נורדאו, וגם ביום שישי שמצאו אותה, השתמשה בסמים בפארק (שם, בשורות 15-18). לשאלה אם סיפרה למישהו על התקיפה, אמרה כי הייתה באותו יום בבית חולים בני ציון, הרופאים ביקשו שהיא תישאר לטיפול, אך היא לא הסכימה, ולכן שוחררה.

יום למחרת, ביום שבת, בתאריך 3.2.18, הגיע חבר של הנאשם אליה הביתה, בחור בשם רוסלן ספנייב (עד תביעה מס' 10). היה זה בשעות הערב. הוא אמר לה שהוא בא לחפש את הנאשם, כי הנאשם חייב לו כסף. היא אמרה לספנייב, שהנאשם היכה אותה, וגנב לה את הטלפון, ושאם הוא לא יחזיר לה את הטלפון, היא תתלונן עליו במשטרה.

ספנייב אמר לה שהוא ייגש לשוחח עם הנאשם, שנמצא מספר רחובות מהדירה. לאחר כרבע שעה הוא חזר אליה, עם הטלפון הנייד שלה, ואמר לה שהנאשם הסכים להחזיר את הטלפון הנייד, כנגד ביטול התלונה. בתגובה, השיבה לו שהיא טרם התלוננה, ואז, אותו ספנייב עזב. היא התקשרה אליו, ושאלה אותו היכן הנאשם, הוא מסר לה שהוא לא יודע. עוד ציינה, כי לא פירטה בפני ספנייב כיצד תקף אותה הנאשם, היא רק אמרה לו באופן כללי שהוא תקף אותה, ושבגללו היא הייתה בבית חולים.

השוטר תפס מידה של המתלוננת סיכום ביקור במרכז הרפואי בני ציון מיום 2.2.18 (ת/13).

עד כאן, גרסאותיה של המתלוננת, במשטרה, ביחס לשני האירועים.

בעדותה בבית המשפט, חזרה בה המתלוננת מגרסאותיה ביחס לשני האירועים הללו וטענה כי לא מסרה אמת במשטרה, בשל היותה תחת השפעת סמים, וכך באו לידי ביטוי הדברים בעדותה בבית המשפט:

"לשאלת בית המשפט לא קרה שום דבר, הייתי באשפוזית, נפלתי על סמים חזק, והייתי לא במצב הכי טוב, התחלתי להיות במרכז יום ואמרו לי שאפשר להשתמש בתוך הבית ומסטולית נתתי את כל [ה]עדות...אנחנו גרנו בתוך (צ"ל – בתור – ש.ב.) בני זוג ברחוב XXX בXXX, בתאריך 31/1/18 שעה 23:30 היה ויכוח, אני לא זוכרת, זה לא היה בקשר לאופניים, היה משהו עם אופניים, אבל אני לא זוכרת טוב, ביקשתי להשתמש (בסמים – ש.ב.) אבל הוא לא נתן לי, הלכתי לחפש בחוץ. לשאלת בית המשפט האם הנאשם האשים אותי בגניבת האופניים ואמר לי שאצא לעבודה על מנת להחזיר לו 4500 ₪ אני משיבה שלא, לשאלה האם תקף אותי או דחף אותי אני אומרת לו (צ"ל – לא – ש.ב). אמרו לי להוציא אותו מהדירה ולא רק אדם אחד, אמרו לי, ומתוך הסטלה אמרתי את הדברים האלה. לשאלת בית המשפט, אני מסרתי עדות שקר במשטרה, הוא יושב סתם במעצר" (עמ' 30 שורות 11 עד 19 לפרוטוקול).

גם כשהטיח בה התובע ואמר לה: "אני אומר לך שמה שמסרת במשטרה זה נכון, מה יש לך לומר?" היא השיבה לו: "זה לא נכון" וחזרה וציינה כי נגבתה ממנה הודעה במשטרה, כשהיא תחת השפעת סמים (עמ' 30 שורות 22-27 לפרוטוקול).

עקב חזרתה מגרסתה במשטרה, הוכרזה המתלוננת כעדה עוינת, לבקשת המאשימה, ונחקרה בחקירה נגדית (ראו החלטה מיום 7.6.18 בעמ' 31 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתה, אישרה המתלוננת כי הודעתה ת/8 נגבתה ונחתמה על ידה, לאחר שהוקראה ואושרה כנכונה על ידה. כמו כן, היא זכרה שלאחר מכן זומנה שוב לתת עדות במשטרה, אך טענה: "כן את זה אני זוכרת, לקחו ממני הודעה וגם הייתי מסטולית, בבית חולים הייתי מסטולית יש על כך מסמכים, והקאתי באוכל" (עמ' 32 שורות 23-24 לפרוטוקול).

כמו כן, מסרה המתלוננת, כי כתבה מכתב למשטרה (ת/10), את המכתב הכתיבה לבחורה שכתבה את הדברים מפיה. במכתב, הבהירה כי הנאשם לא היכה אותה, אלא היא נפלה במדרגות, ויש שכן שראה זאת. עוד ציינה, כי הנאשם, בן זוגה, לא זרק אותה מהבית, כלשונה, אלא רצה שהיא תלך להוסטל על מנת להתנקות מסמים, מאחר והיא הייתה תקופה ארוכה נקיה מסמים. הוא גם לא גנב ממנה את הטלפון הנייד שלה, אלא רצה שהיא תפסיק לעבוד בזנות, וכך באו לידי ביטוי הדברים במכתב שכתבה:

"...חבר שלי לא הרביץ לי, אני נפלתי במדרגות ויש שכן שראה את זה, ולא זרק אותי מהבית ורצה שאני ילך להוסטל שאני ילך להתנקות, כי אני הייתי תקופה נקיה הוא לא גנב ממני פלאפון, רצה שאני יעבוד בזנות וזה לא נכון! מכתב מהפסיכיאטר על המצב שלי והוא לא אשם בכלום! ומה שאני רושמת אני לוקחת אחריות מלאה. ויכולה להעיד בבית משפט." (ראו ת/10 נושא תאריך 28.3.18).

בהמשך דבריה, כאשר עומתה עם תמונת מחזיק מפתחות (ת/5), שעל פי הנטען על ידה במשטרה, שימש את הנאשם כשהיכה אותה באמצעותו, אישרה המתלוננת כי אכן היא מזהה את מחזיק המפתחות הזה, אבל אמרה שהיא מזהה אותו מאחר והיא גרה עם הנאשם יחד כבר שנה וחצי (עמ' 32 שורות 27-31 לפרוטוקול).

כאשר הטיח בה התובע שהיא טענה במשטרה שהנאשם הפיל אותה על הרצפה, תפס אותה בשיער ונתן לה מכות באמצעות מחזיק המפתחות השיבה: "לא זוכרת מה אמרתי זוכרת שלא היה דבר כזה, ואני לא זוכרת מה סיפרתי" (עמ' 33 שורות 4-6 לפרוטוקול).

התובע המשיך ולחץ עליה, ואמר לה שהיא סיפרה שהנאשם תפס אותה בגרון בשתי ידיה והמתלוננת השיבה: "לא היו לי סימנים" (עמ' 33 שורות 7-8 לפרוטוקול). בתגובה לכך, עימת אותה התובע עם עדותה של מדריכת היום במרכז "אופק נשי", גברת רויטל סוקר, שציינה שראתה עליה סימנים. לכך השיבה המתלוננת: "רויטל ראיתי במרכז יום, רויטל ראתה סימנים שנפלתי במדרגות, ולא היה נעים לי להגיד ששתיתי" (עמ' 33 שורות 9-11 לפרוטוקול).

כאשר נשאלה על ידי בית המשפט, מדוע לא סיפרה לרופא שנפלה במדרגות, השיבה שלא היו סימנים ולא היה כלום. לדבריה, לרופא היא מסרה שהנאשם היכה אותה, אך עשתה זאת כי לדבריה, היו אנשים שמשתמשים בסמים, שאמרו לה שתגיד שהנאשם מרביץ לה, וכך אמרה:

"...אנשים שמשתמשים אמרו לי שאני אגיד שהוא מרביץ לי, לפני זה היו איתי אנשים, לא שהייתי ליד הרופא, אני שיקרתי גם לרופא כי המשטרה שלחה אותי לבית החולים, לרויטל סיפרתי כי לא רציתי להגיד ששתיתי ונפלתי. לשאלת בית המשפט, האם לשוטרים שגבו ממני עדויות כמה פעמים לא אמרתי אמת, אני אומרת שפעמיים שיקרתי, האמנתי בסיפור הזה כסיפור שזה היה אמת, שנתתי עדות הייתי מסטולית והייתי בהשפעת סמים ויש לי מכתב מפסיכיאטר, עכשיו אני משתתפת בקבוצות ונכנסת למרכז יום בטיפול הזנות וסמים, כשאני משתמשת אני אדם אחר, יש דברים שמספרים לי ואני לא מאמינה, הגוף נקי השתמשתי קצת מסתובב לי הראש" (עמ' 33 שורות 24-32 לפרוטוקול).

יצוין, כי המתלוננת מסרה גם לאמו של הנאשם, אותה פגשה אחרי אחד האירועים האלימים, ולכך גם התייחסה בחקירתה: "יש מצב שמסרתי את זה לאימא שלו (שהנאשם היכה אותה – ש.ב), סתם אמרתי, ואמרתי לפסיכיאטר שסתם הכנסתי בן אדם לבית סוהר" (עמ' 34 שורות 7-8 לפרוטוקול).

כאשר בית המשפט עימת את המתלוננת עם גרסתה הנוכחית, ואמר לה שמשמעות דבריה היא שהנאשם יושב מאחורי סורג ובריח לחינם, בשל גרסה שקרית שמסרה במשטרה אמרה:

"אני מצטערת אבל זה נכון, בגלל זה רצתי ורשמתי מכתב, אחרי שהתנקיתי והבנתי מה שעשיתי. לשאלת בית המשפט האם אני פוחדת מהנאשם וחוששת שהוא יפגע בי שהוא ישתחרר אם אמסור אמת, אני משיבה, שאני יכולה להוציא צו הרחקה, אני לא מפחדת, אני אומרת עכשיו את האמת, במשטרה אז שיקרתי בטוח ובוודאות" (עמ' 34 שורות 10-15 לפרוטוקול).

המתלוננת הופנתה להודעתה ת/9, שם טענה כי היא מפחדת מהנאשם שישתחרר ממעצר ויהרוג אותה, ולכך השיבה: "לא זה היה לפני הרבה זמן, באמת המצאתי סיפור, לא יכולתי להסתכל בנאשם בפנים ששיקרתי והאשמתי אותו סתם" (עמ' 34 שורות 17-20 לפרוטוקול).

היא הבהירה לבית המשפט, כי לאחר שהנאשם ישתחרר, הם לא יגורו יחד, ובלשונה: "לשאלת בית המשפט אם הנאשם ישתחרר נגור ביחד, אני משיבה שלא, שני משתמשים, לא הולך לנו יחד, ניסינו, לא הסתדרנו, אחרי כל מה שקרה, וגם יש לי מישהו אחר, אני התלוננתי והכנסתי אותו, אני לא רוצה קשר איתו, אני לא אוהבת אותו יותר, לא בגלל שאני חוששת ממנו" (עמ' 34 שורות 23-25 לפרוטוקול).

לאחר שבחנתי את עדותה של המתלוננת בפניי, עליה מבוססת הוכחת שני האירועים האלימים הנוגעים לה, נשוא חלקו הראשון של כתב האישום, חוששני, שמכרסם ספק משמעותי בליבי, מעבר לספק סביר, ביחס לאמיתות גרסתה, ולא אוכל לאמץ את גרסתה במשטרה, כמשקפת נכונה את האירועים הללו. להלן, אנמק את קביעתי זו.

סעיף 10א (ג) לפקודת הראיות קובע כדלקמן:

"בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן, לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו"

סעיף 10א (ד) לפקודת הראיות קובע כדלקמן:

"לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה".

ראית החיזוק חייבת להיות תואמת לפרטים רלוונטיים לעבירות המיוחסות לנאשם, ובלבד שיהיה בה כדי לשכנע שלא מדובר בבדיה (ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן; ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 675; ע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג (4), 405).

המאשימה מבקשת שביהמ"ש יאמץ את גרסתה של המתלוננת, בהודעות שנמסרו על ידה במשטרה, ויעדיפה על פני עדותה בבית המשפט. המאשימה מבקשת לעגן את החיזוק הראייתי לגרסת המתלוננת במשטרה, במספר ראיות חיצוניות, אותן אסקור בהמשך הדיון, אך קודם שאפנה לכך, אבקש להעיר שלוש הערות יסוד לצורך דיון זה:

ראשית, מדובר בעדות יחידה במשפט פלילי - גרסת המתלוננת, אל מול גרסת הנאשם, ולכן, יש חשיבות רבה למשקל שייוחס לאמינות גרסתה של המתלוננת. ערכה של עדות המתלוננת, ומהימנותה, הם עניין של בית המשפט להחליט בו, על פי התנהגותה של המתלוננת על דוכן העדים, התרשמותו של בית המשפט ממנה, ואותות האמת המתגלים לאורך עדותה במשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות). יצוין בהקשר זה, כי התרשמותו הכללית של בית המשפט, באופן בלתי אמצעי מהמתלוננת, היא התרשמות המקשה על בית המשפט לאמץ את גרסתה של המתלוננת, כגרסה אמינה ומהימנה, שניתן על יסודה לקבוע ממצאים עובדתיים באשר לתקיפת המתלוננת.

ניכר היה מהאופן בו מסרה המתלוננת את עדותה, כי מדובר בעדה, אשר על פי גרסתה שלה, מסוגלת לשקר ולא לומר אמת, על מנת שהדבר ישרת את האינטרסים שלה. העדה מסרה את המניע שעמד מאחורי מסירת הגרסה הכוזבת, שלדבריה מסרה במשטרה, והדברים עלו גם במהלך שיחה שלה עם חברו של הנאשם, עד תביעה מס' 10, שלעדותו אתייחס בהמשך הדברים.

לא נעלם מעיניו של בית המשפט החשש כי העדה מסרה על דוכן העדים גרסה המטיבה עם הנאשם בשל חשש מפניו. עניין זה עלה במהלך עדותה ובית המשפט אף עמד על כך בשאלות שהפנה אליה והיא הבהירה שאין לכך יסוד (עמ' 34-35 לפרוטוקול). היא חזרה והדגישה, כי לא אמרה אמת במשטרה מאחר ורצתה להרחיק את הנאשם מהדירה, והאמינה לסיפור שבדתה מליבה ודבקה בו, וכך באו לידי ביטוי הדברים בדיון:

"ש: אני אומר לך שעצם העובדה שסיפרת סיפור אחד לכולם, מצביע שזה האמת, וגם חלק מהדברים שאת מזהה, אומר שזה אמת, אני אומר לך שאת היום באה ומספרת שנפלת מהמדרגות, זה לא נכון? ת: נפלתי מהמדרגות. הייתי שיכורה ומסטולית, הכי קל היה לי להגיד ככה, היום אני מוסרת עדות אמת כי עכשיו אני בסדר, אני בשבילי האמנתי וסיפרתי את הסיפור הזה, ואנשים אמרו לי תספרי הכל, וחשבתי מה להגיד, והתחלתי לספר לכולם, עד שהתנקיתי והבנתי מה שאני עושה"

 (עמ' 36 שורות 11-16 לפרוטוקול) .

אף אם יש לבית המשפט חשש כי הגרסה הזו על דוכן העדים מוטלת בספק, שילובה עם מצבה של המתלוננת, עובר לדיווחים השונים (היותה תחת השפעה סמים), מעיב קשות על היכולת לסמוך את שתי הידיים על עדותה בבית המשפט, נוכח הרף הראייתי הנדרש בפלילים להוכחת האשמה.

שנית, בעדותה בבית המשפט, המתלוננת כמעט ולא מתייחסת לאירוע הראשון, והיא לא מסרה שום פירוט ביחס לאירוע הזה. למרות שבית המשפט הכריז עליה כעדה עוינת, ואיפשר חקירה נגדית שלה על ידי התובע, היא לא נשאלה שאלות שבכוחן להבהיר את תמונת האירועים ביחס לאירוע מיום 19.1.18, ועיקר השאלות שהופנו אליה על ידי המאשימה, היו ביחס לאירוע השני.

שלישית, על מנת לקבל את גרסת המתלוננת במשטרה, ולהעדיפה על פני עדותה בבית המשפט, נדרשת תוספת ראייתית מסוג של חיזוק. הגם שדרגתה של תוספת ראייתית זו אינו גבוה, הרי שהדין מחייב שהראיות המובאות לחיזוק אמרת החוץ "...תצבענה על אמינות הגרסה של האמרה ושתהוונה תוספת משקל לאמינות..." (ע"פ 2251/90 מדינת ישראל נ' חוסאם בן מוג'הד חאג' יחיא, פ"ד מה (5) 221, בעמ' 233). עוד נקבע כי משקלו של החיזוק משתנה בהתאם לנסיבות העניין ולאופי הסיכון שעמו עליו להתמודד. נפסק, כי יש ויהיו מקרים בהם לא יהיה בתוספת הראייתית מסוג חיזוק, כדי לתמוך באמינות העדות שאותה הוא אמור לתמוך, ותידרש תוספת ראייתית גבוהה יותר:

"...דרישת סעיף 10א (ד)... היא הגבול התחתון למהותה של הראיה הנוספת. גבול זה... לא רק שמידתו אינה אחידה, אלא יש ואין די בו כדי לשמש "חגורת ביטחון" לחיזוק האמינות... ותתחייב ראיה בעלת משקל ניכר יותר, שאף תגיע לכדי דרגת סיוע... על בית המשפט לשוות לנגד עיניו תמיד כי עליה [האמרה – ש.ב] לעבור את שלב האמינות... גבול הביטחון... ייקבע על פי "קו אדום" המתחייב בכל מקרה...".

 ובאותו מקרה קונקרטי, המשיך וקבע בית המשפט העליון –

"נסיבות מתן האמרה... מלמדות כי היה נתון אותה שעה במצוקה נפשית... האפשרות על כן כי ביקש לנקות עצמו ולגולל את האשמה... על המערערים... אינה תלושה מן המציאות. האפשרות הזאת חייבה את בית המשפט למשנה זהירות... ולא זו בלבד, אלא שהתחייב מן האפשרות האמורה, כי משקלו של הדבר לחיזוקה של האמרה, אף הוא יגדל" (ע"פ 2264/91 מדינת ישראל נ' צורי מסיקה ואח', פ"ד מו (2) 39, בעמ' 44).

סקירת ראיות החיזוק עליהן מתבססת המאשימה, מלמדת, כי אין בראיות להוות את דרגת החיזוק הנדרשת לעדותה של המתלוננת, נוכח הבעייתיות העולה מעדות זו והמצוקה הנפשית והפיזית בה היתה שרויה המתלוננת, בשל השימוש התדיר בסמים.

מכאן, לסקירת 'ראיות החיזוק':

התיעוד הרפואי –

המתלוננת טענה כי פנתה למרכז הרפואי בני ציון, לאחר האירוע השני מיום 31.1.18, והתביעה מבקשת ללמוד מהתעודה הרפואית (ת/13) חיזוק לגרסתה כי היא אכן הותקפה.

בתעודה הרפואית ישנו תיעוד של הרופא המטפל, המציין כי המתלוננת טוענת כי "לפני יומיים הוכתה על ידי בן זוגה, ומאז ישנה ברחוב, ואף הזריקה סמים". הרופא מציין כי מדובר באישה שהיא נרקומנית פעילה, ובבדיקה הגופנית הוא מציין, שכאשר הגיע לבחון אותה, היא "...ישנה בישיבה עם הראש בתוך מנת האוכל שלה לאחר שהתעוררה, מתקשרת בחופשיות [ה]רושם כי [היא] תחת השפעת סמים". עוד הוא מציין כי הבחין ב"אודם ונפיחות בכפות הידיים והרגליים – לדבריה לא חדש". כמו כן, צוינה רגישות בבית החזה השמאלי התחתון ובבטן השמאלית העליונה, והרופא מסכם את הבדיקה כי "לא ניתן להתרשם ממצבה הנוירולוגי בשל היותה תחת השפעת סמים". בסיכום בדיקותיו מסכם הרופא: "אין עדות ברורה לחבלה טרייה".

יוצא אפוא, כי לפי הדברים שרשם הרופא, עולה כי המתלוננת הייתה תחת השפעה חזקה של סמים, והאודם והנפיחות שהבחין בהם, אינם ממצאים המעידים על חבלה חדשה, תוך שהוא מדגיש שאין עדות לחבלה טרייה.

בתעודה הרפואית התייחסות גם של השירות הסוציאלי של בית החולים. בפרק זה של סיכום הביקור במרכז הרפואי, מציין השירות הסוציאלי, כי הוא נקרא לשוחח עם המתלוננת, אשר טענה כי לפני כיומיים נפגעה מבן הזוג, אשר לקח לה את מפתח הדירה, והיא מבלה את אותם יומיים ברחוב. עוד מציין השירות הסוציאלי, כי המתלוננת הגיעה למיון באמצעות מד"א, עקב תלונות על כאבים והיא הגישה תלונה במשטרה אודות האלימות.

לכאורה, התיעוד הרפואי מתעד אמרות חוץ של המתלוננת, אשר נאמרו בסמיכות לאירוע האלים. אלא, שהמשקל שניתן לייחס לנאמר הוא מוגבל ביותר מהטעמים הבאים.

לא זו בלבד שהתיעוד הרפואי לא משקף חבלה טריה וסימני אודם שאינם חדשים, התעודה הרפואית ממחישה ביתר שאת, את העובדה שמדובר במתלוננת אשר עושה שימוש תדיר בסמים, ונמצאת באופן תדיר תחת השפעה של סמים, גם כאשר מסרה את האמרות הללו, ולכן מתחזק החשש שאמרותיה, אינן משקפות את התרחשות האירועים כהווייתם.

 הימצאותה של המתלוננת בפארק נורדאו -

עיגון נוסף לגרסתה של המתלוננת, מבקשת המאשימה למצוא בדיווח שקיבלה המשטרה, על ידי עוברת אורח, אשר מצאה את המתלוננת ישנה בפארק נורדאו בחיפה ליד המזרקה (ת/12). באותו דיווח, אותרה המתלוננת על ידי עוברת אורח בשם גב' ריטה קורוקין, אשר מסרה את הטלפון הנייד שלה למתלוננת, ונטען, כי האחרונה, דיווחה על בן זוג שנטל ממנה את הטלפון הנייד, דרש ממנה לעבוד כדי להשיג את הכסף בעקבות גניבת האופניים שלו, כאשר לדבריה היכה אותה, וזרק אותה מהדירה.

עדותה של אותה עוברת אורח, חשובה שכן היא יכולה היתה לשפוך אור אודות המצב בה נמצאה המתלוננת בפארק. היא שמעה את גרסתה בדבר הימצאותה שם, היא יכולה היתה להבחין בחבלות על גופה או למסור דברים שהמתלוננת עצמה מסרה לה, אודות אירוע אלים, ובסמוך לו.

המשטרה ניסתה להביא לעדות את אותה מודיעה, אך מעיון במזכר ת/6, עולה כי אותה מודיעה לא שיתפה פעולה, כך שאין בכוחו של הדיווח הזה, לשפוך אור על האירוע.

זאת ועוד, השוטרים אלירן קדוש ושותפו שהגיעו לפארק נורדאו, בעקבות הדיווח של אותה מודיעה, שמעו מהמתלוננת דיווח דומה, אך יחד עם זאת, ולמרות שפגשו את המתלוננת, בסמוך לכאורה, לאירוע האלים השני נשוא כתב האישום - שבמסגרתו, יש להדגיש, הותקפה המתלוננת, לדבריה, באופן קשה, בבעיטות בכל חלקי גופה, ונפגעה בבטן, בחזה וברגליים - לא הבחינו בדבר, כאשר פגשו בה, אין בדוח שערכו, עדות לציון חבלה כזו או אחרת (ראו ת/2).

עדת התביעה הגב' רויטל סוקר -

העדה מסרה כי המתלוננת הגיעה אליה לקראת סוף ינואר 2018 והיא הבחינה בחבלות בצד שמאל של פניה ולאחר שיחה עמה, בה ניסתה לברר מה מקור החבלות, סיפרה לה המתלוננת שבמהלך סוף השבוע, בן זוגה היכה אותה. היא לא פירטה מעבר לכך, אך הראתה לה גם חבלה נוספת בירך, וסימני חבלה נוספים. לדבריה, האירוע האלים התרחש כיומיים לפני שהגיעה אליה (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 3-11).

עדות זו של העדה, יונקת מגרסתה של המתלוננת, כאשר המתלוננת טענה בבית המשפט כי שיקרה והמציאה את הטענות בדבר אלימות של הנאשם כלפיה. היא הבהירה בעדותה כי שיקרה את המדריכה מכיוון שחשה אי נעימות, בשל העובדה שהייתה במרכז "אופק נשי", בהדרכתה, לצורך גמילה ועלייה על דרך הישר, אך למרבה הצער, מעדה ונפלה שוב לסמים ולעבודה ברחוב.

זאת ועוד, הפרטים שמסרה המתלוננת לעדה, אינם מפורטים, אלא נטענו באופן כללי, מבלי יכולת להשוות פרטים עובדתיים כגון: כיצד הותקפה, היכן הותקפה, מתי בדיוק הותקפה, האם היה אירוע אחד, האם היו מספר אירועים, מה הייתה הסיבה שבעטיה הותקפה. פרטים עובדתיים אלה, משמעותיים ביותר, שעה שבית המשפט מבקש לבחון את כנות גרסתה של המתלוננת. ציון החבלות עצמו הוא חשוב, אך לא מספק, שכן עדותה של המתלוננת בבית המשפט, ואף מחוצה לו (ראו ת/10), היא כי מקור החבלות אינו נעוץ בנאשם.

עדת התביעה אמו של הנאשם, הגב' ז.ל. –

לפי הנטען, המתלוננת הגיעה לאימו של הנאשם, אשר החזיקה במפתח נוסף של הדירה בה התגוררו בני הזוג. לפי הנטען המתלוננת הגיעה אליה על מנת לקבל את המפתח, וסיפרה לה כי בנה, הנאשם, היכה אותה.

העדה הדגישה, כי מדובר במתלוננת שעושה שימוש תדיר בסמים, ומסרה שהיא לא זוכרת שהמתלוננת אמרה לה שהיא מבקשת את מפתח הדירה, בשל כך שבנה הרביץ לה (עמ' 38 שורות 11-14 לפרוטוקול).

העדה חזרה והדגישה בעדותה הראשית והנגדית, כי המתלוננת נתונה באופן תדיר תחת השפעת סמים (עמ' 38 שורה 25 לפרוטוקול ועמ' 39 שורה 12 לפרוטוקול).

לא ברור מעדותה, מתי בדיוק פגשה בה המתלוננת, וגם אם פגשה בה בסמוך לאחר האירוע השני, עדיין נותר קושי לייחס לאמרתה של המתלוננת בפניה משקל ממשי נוכח המניע הברור של המתלוננת באותה עת, להרחיק את הנאשם מהדירה, לצורך השימוש בסמים שהיא ביקשה לעשות בדירה, באין מפריע, כפי שהעידה המתלוננת מפורשות בבית המשפט.

עד התביעה רוסלן ספנייב -

עד זה מסר שהוא פגש את הנאשם ביום שבת בערב (הסמוך ליום 31.1.18), ושמע ממנו שהמתלוננת התלוננה עליו שהיכה אותה. הנאשם ביקש ממנו שהוא יעזור לו, הואיל והוא שכח "ניירות בבית".

העד הגיע לדירה המשותפת של בני הזוג, והמתלוננת סיפרה לו שהנאשם "הרביץ לה", הוא פנה אליה ואמר לה שהנאשם אמר לו שהוא רוצה לקחת מהבית את אותם ניירות, והוא "לא רוצה לסבך את העניינים" ובתגובה, המתלוננת דרשה שהוא יחזיר לה את הטלפון הנייד שלה (עמ' 43 שורות 25-29 לפרוטוקול).

העד חזר אל הנאשם, לקח ממנו את הטלפון הנייד של המתלוננת, החזיר לה אותו, ובזה הסתיים העניין.

כשרוענן זכרונו, העד אישר כי המתלוננת מסרה לו שהנאשם הפיל אותה על הרצפה ובעט בה, אך טען שהוא לא זוכר את הדברים.

כאשר הוצג בפניו תמונת מוצג, אותו מחזיק מפתח שאיתו תקף הנאשם את המתלוננת, טען כי זהו מחזיק מפתחות, במפתחותיו של הנאשם, הוא מכיר את מחזיק המפתחות הזה, אך לא קשר בעדותו את מחזיק המפתחות לאירוע האלים.

בחינת עדותו של העד, מלמדת כי העד לא מסר בעדותו בבית המשפט את שמסר במשטרה. בבית המשפט מסר שפגש את הנאשם, והאחרון אמר לו שיש לו בעיה, מאחר והמתלוננת התלוננה עליו. דברים אלה, לא עלו בחקירתו במשטרה. כאשר עומת עם הדברים בעדותו, התעקש העד שמסר זאת במשטרה, אך מהחקירה בבית משפט עולה כי הוא לא מסר את הדברים האלה במשטרה, אלא לאחר שהגיע לבית בני הזוג, ופגש במתלוננת, פנה והתקשר לטלפון הנייד שלה, הנאשם ענה לו, ואז הוא פגש בו, ואז מסר לו הנאשם שגנבו לו את האופניים החשמליות, וכלל לא דיבר איתו על המתלוננת.

נוסף לכך, גם עד זה, חזר ואישר, כי באותה תקופה, חזרה המתלוננת להשתמש בסמים, והייתה מסוממת, וכך העיד:

"ש: ל' העידה כאן ואמרה שהיא באותה תקופה חזרה להשתמש בסמים, היא הייתה מסוממת?

ת: כן.

ש: למה לא אמרת את זה במשטרה?

ת: לא שאלו אותי" (עמ' 45 שורות 26-30 לפרוטוקול).

עוד ציין העד, כי המתלוננת אמרה לו, שהיא ביקשה ממנו שהוא יעזוב את הדירה, וכך אמר:

"ש: הוא ביקש ממך שהיא תבטל את התלונה?

ת: היא ביקשה להשאיר את הדירה בשבילה, עם כל מה שיש בדירה, ושהוא יעזוב את הדירה. סיפרתי לו את זה, הוא אמר "כן אני מסכים רק שתעזוב אותי בשקט". זה המילים שלו היו" (עמ' 46 שורות 8-10 לפרוטוקול).

לסיכום, בנסיבות המפורטות לעיל, לא נמצא כי קיימות במכלול האמרות שהובאו, משום חיזוק לגרסת המתלוננת. העובדה שהמתלוננת הייתה חבולה ונצפתה על ידי העדים השונים כך, מאמתת ומחזקת את העובדה שהמתלוננת הייתה חבולה, אך אין בהם כדי ליצור את הקשר והזיקה, הנדרשים על פי אמת המידה בפלילים, לתקיפה שאירעה בסמוך מצד הנאשם. שכן, הרופאים האמונים על בחינתם של חבלות, מציינים מפורשות, כי "אין עדות לחבלה טרייה" וכן צוין על ידם, מפי המתלוננת עצמה, כי האודם והנפיחות שהבחינו, אינם חדשים. כך שגם אם יינתן משקל מלא לאמירות אלו, אין בכוחן לחזק את גרסתה של המתלוננת, כשגרסתה הסותרת הן בבית המשפט והן מחוצה לו (ת/10), היא, שנחבלה מנפילה.

על כל אלה יש להוסיף את העובדה, שדבריה של המתלוננת נאמרים באותה עת בפני מרבית העדים, כשהיא נתונה תחת השפעת סמים כבדים, ורצונה להגיע אל הסם, ולצרוך אותו באין מפריע, בדירה, כשהנאשם איננו, ולא מפריע לה לצרוך את הסמים, מוביל את המתלוננת לפעול כפי שפעלה. דבר זה מקים אף הוא חשש, שהמתלוננת מספרת חצאי אמיתות, על מנת להשיג את מטרתה.

במציאות דברים זו, קיים יותר מחשש בדבר כנות גרסתה של המתלוננת, וקושי של ממש לבסס על גרסתה של המתלוננת ממצאים עובדתיים, וכפי שנפסק, "...ריבוי גורמים המעלים חשש לחוסר אמינות מחייב את בית המשפט בזהירות מיוחדת...", שעה שהוא מבקש לבסס את הכרעתו על ראיות מסוג של חיזוק (ע"פ 4048/91 מדינת ישראל נ' דאהר).

התוצאה היא, שמנקר ספק בלב בית המשפט, בשאלה האם האירועים התרחשו, כפי שהמתלוננת מתארת אותם, אם לאו. מספק זה, יש להנות את הנאשם. על כן, נקבע בזאת, כי המאשימה לא הוכיחה ברמה הנדרשת בפלילים, את האירועים האלימים, בחלקו הראשון של כתב האישום, ומכאן שיש לזכות את הנאשם, ביחס לאירועים אלו.

מכאן, לחלק השני של כתב האישום, הנוגע לעבירת האיומים ותקיפת השוטרים.

האיומים ותקיפת השוטרים:

כזכור, לפי כתב האישום, לאחר שנלקח הנאשם לתחנת משטרת חיפה, ובשעה שהשגיח עליו השוטר יוגב, פנה אליו הנאשם, ואיים עליו, כמפורט בכתב האישום, ולאחר מכן, פנה לשוטר אלירן, ואיים עליו באופן דומה, תוך שהוא מתקרב אל השוטר אלירן ואומר לו "תרביץ לי אני רוצה לז... אותך במח"ש".

השוטרים ערכו דוחות מפורטים אודות האירוע, במסגרתם תיארו את הסיטואציה בה איים הנאשם עליהם.

עד התביעה השוטר ויטאלי בולדוזוב –

השוטר מסר כי הוא סייר בתחנת חיפה, בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום מסר כי הוא שמר על הנאשם בתחנה, יחד עם שותפו השוטר יוגב יצחקי. במקום היו שני עצורים, הנאשם ועצור נוסף, הם ישבו יחד איתו מחוץ לחדר החקירות, ושמרו על הנאשם, והשוטר בולדוזוב ערך שני מזכרים על כך, כולל מזכר הבהרה (ראה ת/1 ות/15).

הוא ציין כי הוא שמע צעקות, יצא החוצה מחדר החקירות, ושמע את הנאשם צועק: "אני אכניס את כולכם למח"ש בואו תרביצו לי" תוך שהוא פונה לעצור השני ואומר לו "תביא לי את הפרטים שלך ושנינו נגיד שהרביצו לנו בגלל שביקשנו אוכל". השוטר ציין כי כשהוא יצא הוא לא ראה כלום, הוא רק שמע את הצעקות, אך הבחין בנאשם רוכן אל עבר העצור השני, ואומר את הדברים שייחס לו. לדבריו, הוא פנה לעצור השני בשפה הרוסית, והוא דובר השפה הרוסית.

עוד הבהיר לבית המשפט, כי הצורך במזכר הבהרה, עלה מאחר והמזכר הראשון שערך, ת/1, נערך ונחתם אלקטרונית בטאבלט, וכאשר הבחין במחשב, שהמזכר מופיע על שם השותף שלו, ולא על השם שלו, הוא ערך מזכר והבהיר זאת.

עד התביעה השוטר יוגב יצחקי –

העד מסר כי עבד יחד עם השוטר ארקאן מנצור, בתחנת המשטרה, כשהם שומרים על הנאשם עד שהוכנס הנאשם לחדר החקירות. בזמן ההמתנה, החל הנאשם לקלל את המשטרה ואיים כמפורט בדוח ת/1, שערך השוטר, ובעדותו הראשית של השוטר. הוא ציין כי היה במקום עצור נוסף, והנאשם פנה אליו בשפה הרוסית, הוא ביקש ממנו שלא ידבר עם העצור האחר, ואז הנאשם המשיך לקלל אותו, ולדבר איתו, ובתגובה אמר לו הנאשם "זה בדיוק מה שרציתי שתרביצו לי נו תרביץ לי עכשיו אני יז... אותכם במח"ש".

עד התביעה השוטר אלירן קדוש –

עד התביעה מסר כי הוא משרת כשוטר סיור ומעורבותו הייתה בכך ששמר על הנאשם, שהיה דרוש חקירה. במהלך השמירה, הנאשם החל לקלל, לצעוק, ולהגיד "אני אז... את אחותך אני לא סופר אותך ממטר לא רואה אותך ממטר", הנאשם התקרב אל השוטר לפניו, והחל להגיד לו: "תן לי מכות תרביץ לי אני אז... אותך במח"ש" אך השוטר לא התקרב אליו והנאשם המשיך לקלל והמשיך לצעוק. השוטר ציין, כי נכחו לידו השוטר יוגב והשוטרת מיטל, אשר שמעו את הדברים.

עדת התביעה השוטרת מיטל מנשירוב –

מסרה כי היא שירתה באותה עת כשח"מית בתחנת חיפה, ויחד עם השותף שלה אלירן קדוש, שמרה על שני עצורים בו זמנית. הם ביצעו הפרדה בין השניים, על מנת שלא יהיה ביניהם קשר עין, אך הנאשם החל לקום ולהתפרע, קילל את השוטר אלירן, ואמר לו "אל תדאג יש מצלמות אתה עוד תגיע למח"ש". כשרוענן זכרונה עם הדוח שערכה (ת/14), אישרה כי אכן הנאשם אמר לשוטר "אני אז... אותך אני שם עליך ז.. למה מי אתה".

הנאשם מאשר כי ישב ליד מעוכב אחר, ושוחח איתו ברוסית. הוא טען כי אחד השוטרים תפס אותו באזיקים ועיקם אותם כלפי מעלה, הדבר הכאיב לו, ולמרות זאת הוא פנה לשוטר בדברים, ושאל אותו "על מה אתה מתנהג ככה" והשוטר השיב לו: "אתה סתם נרקומן מסריח". עוד ציין שהשוטר השני התלווה לשוטר שתקף אותו, השניים הצמידו אותו לקיר, ובעטו בו, ניסו לחנוק אותו, תוך שהוא מדגים עם היד (עמ' 60, שורות 26-32 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט, מדוע לא אמר את הדברים האלו לחוקרת, טען הנאשם "אני אמרתי את זה. לשאלת בית המשפט אני אומר שאמרתי את זה בחקירה, כפי שזכור לי אין מצב שלא אמרתי, גם בחקירה אצל רסמן אמרתי את זה" (עמ' 61 שורות 1-3 לפרוטוקול).

השוטרים נחקרו חקירה נגדית מקיפה וממצה, וככל שנחקרו, התרשמתי מאמינות גרסתם. לקביעתי, ניכר שהשוטרים מוסרים גרסת אמת, המשתקפת היטב בעדויותיהם. כאשר עלתה סתירה מסוימת, או אי דיוק כזה או אחר, הם הבהירו והסבירו זאת באופן מניח את הדעת. יש לזכור כי השוטרים מטפלים באירועים רבים, ואין לצפות כי הגרסה של השלושה תהיה תואמת באופן מתמטי ומדויק, מעל דוכן העדים. מרבית תכני עדותם, משתלבים האחד בשני, ומלמדים על גרסה אחידה בדבר האיומים שהשמיע הנאשם בתחנה כלפי השוטרים.

מנגד, גרסתו של הנאשם, בכל הנוגע לאירוע עם השוטרים, עשתה על בית המשפט רושם בלתי אמין. ניכר היה כי הנאשם מתחמק מאמירת אמת, מוסר דברים "תוך כדי תנועה". מחד, טען כי היה תחת השפעת סמים כבדה, ולכן לא שיתף פעולה בחקירה עם השוטרת אפרת חרפי, ומאידך, זכר לפרטי פרטים את האופן בו ישב ושוחח עם עצור אחר, את האמירות שהופנו אליו על ידי אותו שוטר, אשר כינה אותו "נרקומן מסריח".

עוד טען, כי אמר לחוקרת את דבר התקיפה, אלא שבהודעתו לחוקרת, אין זכר לטענה זו. נוסף לכך, הנאשם טען כי הותקף קשות על ידי השוטרים, תקיפה אשר כללה בעיטות ושימוש באזיקים על פרק היד, תוך שהשוטר מעקם את האזיקים כלפי מטה, וגורר אותו באמצעות האזיקים, ואף ניסיון חניקה של השוטר, תוך שהוא מדגים צורת חניקה. למרות התקיפה הברוטאלית, לכאורה, אותה מתאר הנאשם, אין ולא היה זכר לדברים בחקירתו של הנאשם, לרבות לא בצילום של החקירה.

סוף דבר:

אני מזכה את הנאשם מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבן זוג, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין + סעיף 382 (ב) ומרשיע אותו בעבירה של איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ניתנה היום, י"ב אב תשע"ח, 24 יולי 2018, במעמד הצדדים