מדינת ישראל נ' ביטון

הנאשם זכאי.

הנאשם הואשם בכתב האישום בעבירות הבאות: ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1),(2),(3) וסעיף 25 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") והתפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

לטענת המאשימה ביום 8.1.2014 בשעה 22:00 לערך היה אירוע הפרות סדר והתפרעויות באזור צומת הרחובות בר אילן ושמואל הנביא בירושלים (להלן: "ההפגנה"). מאות האזרחים שהשתתפו בהפגנה חסמו צירי תנועה, שרפו פחי אשפה ויידו אבנים לעבר כוחות המשטרה שנכחו במקום. המאשימה גורסת שהנאשם נטל חלק בהתפרעויות ויידה אבן לכיוון השוטרים שעמדו באותה עת בצומת.

הנאשם מכחיש את ביצוע העבירות הנטענות. לגרסתו על אף שבדרכו חזרה משיעור בו השתתף באותו ערב עבר באזור ההפגנה לא נטל בה חלק בה ולא יידה כל אבן לעבר השוטרים. כפי שעולה מעדותו בבית המשפט:

"עישנתי סיגריה בדיוק, אני זוכר שראיתי אנשים בחצר, לפני שנכנסתי שמתי לב שיש עיניים לכיווני של בלשים שאני הכרתי אותם והם הכירו אותי ודקות ממש אחרי שנכנסתי לחצר ... באו הבלשים ... ואני בכלל לא ניסיתי להתחמק או לברוח ... כי לא הייתה סיבה שאני אעשה את זה ... עברתי בחנות כדי לקנות סיגריה, יצאתי מהשיעור שלי והחנות ליד השיעור כבר היתה סגורה ונאלצתי ללכת עד הצומת ששם קרה כל ההפגנה הזאת ... אבל לא הייתי חלק מההתפרעות עצמה ... החצר ממוקמת מיד אחרי החנות, החנות מתפרסת על כל העיגול של הצומת, הם עמדו על הפינה של החנות וראו אותי נכנס לחצר ואז היו כמה דקות עד שבאו וביצעו עלי מעצר".

(ע' 78-79 לפרוטוקול הדיון מיום 29.10.2017)

כבר בהודעתו במשטרה מיום 9.2.2014, אשר נגבתה בשעה 1:02 על ידי השוטר רס"ר מני חדד (מסומנת ת/2) מסר גרסה דומה לגרסתו בבית המשפט:

"אני לא זרקתי שום אבן ולא הרמתי שום אבן מהרצפה. אני עברתי שם זה ליד הבית שלי חזרתי מהשיעור ... בסביבות 21:30 ... והלכתי לכיוון הקבר של מרן אבל קלטתי את העניין של הבלגן של ההפגנה ואני סתם עמדתי בצד והסתכלתי לא הרמתי שום אבן ..."

השאלה העיקרית העומדת לדיון בענייננו היא שאלת אמינות זיהויו של הנאשם. אפתח תחילה בדבריו של כב' השופט טירקל בעניין זיהויו של נאשם:

"הכול מסכימים כי זיהויו של אדם הוא מקור לא אכזב של טעויות וטעויות כאלו בזיהויו של אדם, גרמו למקרים טרגיים של עיוות דין ... הרשעתו של אדם על פי זיהוי בלבד היא דין קשה, הנעשה קשה שבעתיים כאשר לא הוטל ספק במהימנותו של העד המזהה, והשאלה היחידה היא אם אפשר לסמוך על כוח זכרונו הוויזואלי ... לפיכך נהגו בתי המשפט במקרים כאלה בזהירות מופלגת וכאשר לא היה הזיהוי בטוח כל צורכו לא הסתפקו בכך ונזקקו לראיה מסייעת לצורך ההרשעה ... לא אחת מתעתע בנו הזיכרון ... חוששני שכאשר הגבול בין הרשעתו של אדם לבין חפותו דק ומטושטש כל כך וכאשר אנו עומדים נוכח הסכנה שבהרשעת אדם חף מפשע על פי זיהויו של קורבן העבירה לבדו, די בספיקות ובתהיות כאלה כדי שהזיהוי לא יוכל לשמש בסיס להרשעה".

(ע"פ 6508/02 פלוני נ' מדינת ישראל, (ניתן על ידי השופטים בייניש, טירקל וריבלין, ביום 6.2.2003).

במקרה דנן, העד היחיד שראה את הנאשם בעת שביצע את העבירה היה השוטר רס"ר בן קורנפלד ששימש כתצפיתן בעת האירוע (להלן: "התצפיתן"). כך עולה, למשל, מעדותו של השוטר עזרא יוסף, אחד השוטרים שהשתתפו במעצרו של הנאשם:

"הייתה הפגנה. קיבלנו בקשר על חשוד שלובש קפוצ'ון לבן וזורק אבנים. הגעתי עד אליו. אותו בן אדם שמסר את תיאור החשוד שאלתי אם אכן זה הוא וברגע שהתשובה הייתה חיובית אני עצרתי את הבחור... התצפיתן בן קורנפלד

ש. ומה היה התיאור

ת. בחור עם קפוצ'ון לבן וכובע על הראש

ש. וכשהגעת למקום איך ידעת שזה החשוד ...

ת. ... החשוד נמצא באזור הבתים בבר אילן מול בית הקברות סנהדריה. בהפגנה של חרדי בחור עם קפוצ'ון לא תמצא הרבה. הוא היה בתוך גינה".