ת"פ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
38759-12-14
20/09/2015
|
בפני השופט:
שמואל מלמד
|
- נגד - |
מאשימה:
מדינת ישראל
|
נאשמים:
1. עדה חנה לנדאו 2. יהלי רם שרר
|
פסק דין |
ביום 12.04.15 הגיעו הצדדים להסדר לפיו הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, ובטרם הרשעה נשלח לקבלת תסקיר שירות מבחן. בכפוף לתסקיר חיובי שיצביע על פגיעה קונקרטית בנאשם, התביעה תסכים לאי הרשעה, של"צ ופיצוי. במידה והתסקיר לא יצביע על פגיעה קונקרטית, הטיעונים לעונש יהיו פתוחים.
על סמך הודאת הנאשם, נקבע כי ביצע את המיוחס לו בעובדות כתב האישום בעבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977.
על פי עובדות כתב האישום, בין התאריכים 28.04.12-29.04.12, במועד שאינו ידוע למאשימה במדויק, הסיגו הנאשמים גבול ליאכטה שבבעלות המתלונן, בכך שנכנסו ליאכטה, ושוטטו בה.
בעניינו של הנאשם התקבל תסקיר שירות מבחן לפיו, הנאשם בן 22, כיום גר בגפו באזור קריית שמונה ונמצא בתהליכים של חיפוש עבודה. קיבל פטור משירות צבאי מטעמי בריאות. בהתייחסותו לעבירה נשוא הדיון, הסביר כי נכנס ליאכטה במרינה בהרצליה, בעת בילוי עם בת זוגו, מבלי שהייתה לו כוונה פלילית במעשיו, וכי פעל ללא שיקול דעת ומתוך חוסר הבנה של גבולות החוק. הנאשם קיבל אחריות לביצוע העבירה, הכיר בתוצאות מעשיו, הביע חרטה וביטא נכונות לביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור כעונש. במסגרת הליל המעצר זומן הנאשם למסירת בדיקות שתן, אולם לא הגיעה בשלושה המועדים שתואמו עמו. נוסף על כך, זומן הנאשם לשתי פגישות בשירות המבחן, לצורך גיבוש תוכנית של"צ עבורו, אך גם אליהן לא הגיע. לעניין שאלת הרשעתו, סבר השירות כי הרשעתו עשויה לפגוע ביכולת פרנסתו העתידית וביכולתו לבסס את עתידו התעסוקתי, עם זאת הנאשם התקשה לשתף פעולה עם השירות, על אף שניתנו לו מספר הזדמנויות לכך, התנהלות המעידה על חוסר פניות רגשית ומצביעה על קושי עתידי בביצוע עונש חינוכי הדורש מחויבות ועמידה בלוח זמנים קבוע מראש. לאור האמור, נמנע שירות המבחן מנתינת המלצה טיפולית בעניינו. שירות המבחן המליץ לבית המשפט להטיל על הנאשם תשלום פיצוי למתלונן לצד התחייבות כספית משמעותית.
המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם, לטענתה לא נשקפת לנאשם פגיעה קונקרטית. בנוסף טענה המאשימה כי הנאשם לא שיתף פעולה עם שירות המבחן בצורה הנדרשת.
ב"כ הנאשם התייחס לתסקיר, לפיו הנאשם קיבל אחריות על מעשיו והביע חרטה, התייחס למשמעות ההרשעה לגבי הנאשם ולעניין הפגיעה העתידית בפרנסתו. לדבריו מדובר במי שעתיד ללמוד לימודים אקדמיים. ציין כי המשטרה החליטה שלא להעמידו לדין, אולם הוגש ערר ובהמשך כתב אישום. הנאשם חסך מזמנו של בית המשפט, מדובר בשניים שנכנסו למעגן יאכטות בכדי להצטלם על היאכטה.
לשאלת ההרשעה אני סבור כי יש מקום להרשיע את הנאשם. הפסיקה חזרה ושנתה את המבחן הכפול על פי הלכת כתב ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 לפסק - דינה של כבוד השופטת ד' דורנר. הימנעות מהרשעה, חרף הקביעה כי הנאשם ביצע את העבירה, היא תוצאה חריגה, השמורה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שני תנאים מצטברים נקבעו, על מנת שניתן יהיה להימנע מהרשעה
"ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים."
וכן י' קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני-כרך ב, " הוצאת דיונון תשס"ט - 2009, (ע"מ 1632):
"במצבים חריגים מיוחדים... כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה... בנאשם... לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי, נתון בידי ביהמ"ש הכוח להחליט, כי חרף אשמתו... הוא לא יורשע" (שם, שם).
שירות המבחן בחן את שאלת ההרשעה והתייחס לכך שהרשעה עתידת לפגוע בתעסוקתו העתידית נוכח גילו הצעיר של הנאשם. לא מדובר בפגיעה קונקרטית. שירות המבחן נמנע מהמלצה לעניין של"צ בחוסר פנייות רגשית וקושי בהתמדה הנדרש בעונש מסוג של"צ.