1.הנאשמות, סיגלית מזרחי ורות לוי, הורשעו על פי הודאתן בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בביצוע ריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות של קטינים שהן היו אחראיות עליהם, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק).
2.כפי שתואר בכתב האישום המתוקן, במהלך השנתיים שקדמו ליום 20.5.11, עבדו הנאשמות כמטפלות ב"גן פריד" בירושלים, השייך למנהל הקהילתי "לב העיר". את הגן פקדו כ- 13-15 פעוטות, בגילאי שלושה חודשים עד שלוש שנים. הנאשמות הודו, כי במהלך החודשים ינואר עד מאי 2011 (להלן – התקופה) הן נהגו להשליך כדורים וצעצועים על ראשו של הפעוט א' וגרמו לשאר הפעוטות להצטרף אליהם למעשה ולהשליך גם הם צעצועים על ראשו. הנאשמות, התייחסו לכך כאל משחק, אותו כינו בשם "כדורי". בנוסף, במהלך התקופה נהגו הנאשמות לומר לאותו פעוט א', שהינו בנה של עובדת זרה, "גוי, ערבי, יימח שמך". כן נהגו לצבוט את הפעוטה ר' בלחיה, פעולה אשר כתוצאה ממנה נוצרה אדמומיות על לחיה של ר'. מעבר לכך, הודו הנאשמות, כי הן נהגו לכנות את הפעוטה א' בשמות "קובבה" ו"שמנה", ונהגו למשוך את הפעוטות בבגדיהם, על מנת לאחוז בהם ולהושיבם בכוח על כיסא או על הרצפה.
3.הנאשמת 1 הודתה, כי כחודש לפני יום 20.5.11, היא תפסה את הפעוטה א' בזרועה, לאחר שזו הפריעה לה בזמן שהאכילה את הפעוט נ', ומשכה אותה אחורנית בחוזקה. א', אחזה בזרועה, הרכינה את ראשה ועצמה עיניה. כן הודתה, כי ביום 20.5.11, בסביבות השעה 12:00, לאחר שהפעוטה ש' ביקשה ממנה ביסקוויט נוסף, היא השיבה לה בצעקה: "את לא תקבלי עוד ביסקוויט ולא מעניין אותי אם תבכי". ש' פרצה בבכי והנאשמת 1 אחזה בחולצתה בחוזקה, משכה אותה על הרצפה והושיבה את ש' בין רגליה בחוזקה על הרצפה.
הנאשמת 2 הודתה, כי במהלך התקופה, במספר הזדמנויות, היא שפכה את שארית המשקה שלה על הפעוטות, קיללה, צבטה אותם וזרקה עליהם חפצים.
4.בהסדר הטיעון הוסכם, כי הנאשמות תשלחנה לעריכת תסקיר שירות מבחן וכי הצדדים יהיו חופשיים לטעון לעניין העונש.
5.הנאשמת 1 הינה בת 46, אלמנה ואם לבת בגיל 18.5 שנה. היא התאלמנה בגיל 30, לאחר כ-5 שנות נישואין ובעת שבתה היתה בת 3. בעקבות הטרגדיה, התפרצה אצלה מחלת האפילפסיה, אשר מוגדרת כיום כיציבה וההתקף האחרון שחוותה, היה לפני כשנה. בהיבט התעסוקתי עלה, כי במהלך השנים החליפה הנאשמת 1 מספר רב של מסגרות תעסוקה, מסיבות שונות. בשנים האחרונות עבדה כמטפלת בילדים במסגרת מעון, שם בוצעו העבירות נשוא תיק זה ומאז (בשלוש השנים האחרונות) היא אינה עובדת. הנאשמת 1 מתגוררת כיום בסמוך להוריה וקצינת המבחן התרשמה, כי יחסיה עם ההורים מאופיינים בתלות ובתמיכה הדדית וכך גם נראה, כי הנאשמת 1 תלויה במידה ניכרת בבתה, שהינה חיילת ומגיעה ללון בבית אימה מידי יום.
6.בהתייחסה לעבירות הנידונות, מסרה הנאשמת 1 לקצינת המבחן, כי היא נהגה באופן אלים כלפי הפעוטה ש', כשמשכה אותה אליה במקום להרימה כראוי, אך הוסיפה, כי שרר מצב של כאוס בגן והיא חששה, שהפעוטה תפגע בילדים אחרים. לדברי קצינת המבחן, הנאשמת 1 הביעה רגשות חרטה וצער עמוקים על הדרך בה בחרה לנהוג עם הפעוטה. קצינת המבחן העריכה, כי קיימת אצל הנאשמת 1 התייחסות מצמצמת, השלכתית-הגנתית ביחס למעשיה והיא מתקשה לקבל אחריות מלאה ולראות את חלקה במעשים באופן מלא. בצד זה, התרשמה קצינת המבחן, שהנאשמת 1 מסוגלת להפיק תועלת וביטחון בתוך קשר עם גורמי תמיכה וטיפול. בנוסף, העריכה, כי לנוכח ההצפה הרגשית בה נתונה הנאשמת 1 ובשים לב למצבה הבריאותי שאינו יציב, תתקשה הנאשמת 1 לעמוד בענישה מחמירה של מאסר בעבודות שירות. כן ציינה, כי לנאשמת 1 שתי הרשעות קודמות בגין עבירות בנייה ללא היתר ואי קיום צו בית משפט. בשנת 2002 הוטלה עליה התחייבות כספית, קנס וצו הריסה ובשנת 2004, הוטל עליה עונש מותנה, קנס וצו הריסה נוסף.
7.מטעמים אלה, ובהינתן שקיבלה אחריות חלקית על מעשיה, המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשמת 1 צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות, צו מבחן למשך שנה במהלכו תשתלב בטיפול קבוצתי בקבוצה המתקיימת בשירות והטלת עונש מותנה, שיהווה גורם הרתעתי נוסף.
8.הנאשמת 2 הינה בת 29, נשואה ואם לשני ילדים, בני שלוש ושנה. בעלה והיא, נקלעו למשבר כלכלי והם מנסים כיום להשתקם. אשר לעבירות שביצעה הנאשמת 2, ציינה קצינת המבחן, כי אלה בוצעו בעת שירותה הלאומי של הנאשמת 2, אשר התנדבה במשך שנה כסייעת בגן הילדים. קצינת המבחן התרשמה, כי הנאשמת 2 לקחה אחריות חלקית על מעשיה והביעה צער. ניכר, כי היא מתקשה להסביר את המניעים העומדים בבסיס התנהגותה הפוגענית ולהערכת קצינת המבחן, ברקע לביצוע העבירה עמדו הקשיים האישיים והמשפחתיים אותם חוותה, כמו גם תחושות של ניצול ותסכול במקום עבודתה בגן. קצינת המבחן לא התרשמה מקווים אלימים באישיותה של הנאשמת 2 וציינה, כי אין לנאשמת 2 הרשעות קודמות וזוהי לה עבירה ראשונה, שאינה מאפיינת את התנהגותה בדרך כלל. בנוסף, הביעה הנאשמת 2 רצון להשתלב בטיפול וניכר, כי ההליך הפלילי המתנהל נגדה מהווה עבורה גורם מרתיע והיא חווה בושה על סוג העבירה שביצעה. בשים לב לכל אלה, ממליץ שירות המבחן על הטלת של"צ בהיקף של 250 שעות, מאסר על תנאי וצו מבחן.
9.בפתח טיעוניה לעונש, הודיעה ב"כ המאשימה, כי אף שניתן היה לראות בכל פגיעה ופגיעה אירוע בפני עצמו, הרי שלנוכח טיב המעשים, הדמיון ביניהם ולמען יעילות הדיון, התייחסותה תהא לכל פעוט שנפגע. גם לגבי הודאת הנאשמות, לפיה הן נהגו כדבר שבשגרה למשוך את הפעוטות בחולצתם ולהושיבם בכוח על הרצפה, הודיעה המאשימה, כי התייחסותה תהא לכל המקרים הללו כאירוע אחד. לגופם של דברים, עמדה ב"כ המאשימה על הערך המוגן שנפגע והוא, שמירה על שלומם של קורבנות העבירה. במקרה הנדון, טענה, כי הפגיעה בערך המוגן מתעצמת, בהינתן שמדובר בקטינים חסרי ישע. הנאשמות, מעלו באמון שניתן בהן, לשמור על רווחתם ושלומם של ילדים רכים בשנים, תפקיד, "שספק אם יש אחראי ממנו" (ר' בע' 7 ש' 22). כלומר, מעבר לפגיעה הפיזית ישנה פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך ובאותם אנשים שאמורים להיות אמונים על ילדים. ב"כ המאשימה ציינה, כי הוריהם של הילדים לא היו מעוניינים להעיד בבית המשפט או להגיש הצהרות נפגע, אך הנזק שנגרם לפעוטות הוא ברור ואין צורך להכביר עליו במילים. היא הוסיפה, כי למרות שכל מעשה כשלעצמו אינו ברף הכי חמור של אירועים מסוג זה, יש לייחס חשיבות להצטברותם של המעשים: מדובר במספר רב של פגיעות, שהתרחשו על פני תקופה ממושכת, במספר רב של פעוטות. בנוסף, ישנה העובדה, שהפגיעות התרחשו בתוך הגן כשכל הילדים רואים אותם. לדידה, בנסיבות אלה, ניתן לטעון אף לחומרה יתרה, כאמור בסעיף 40ט(10) לתיקון 113 לחוק העונשין.
10.בהתייחסה למתחם הענישה הראוי, הפנתה ב"כ המאשימה למספר פסקי דין בעבירות דומות ופירטה את עמדתה באשר לכל פעוט שנפגע: לגבי הפעוט א', טענה, כי המתחם הראוי הוא מעבודות שירות במשך 6 חודשים ועד למאסר בפועל, בהדגישה, שהשלכת החפצים עליו לוותה בהשפלה, בקללות וקריאה לשאר הילדים להצטרף לביצוע המעשים, וכל זאת במשך חודשים ארוכים. לגבי הפעוטה א', טענה, כי המתחם הראוי הוא משל"צ עד עבודות שירות, בהפנותה לכך שתפיסתה בזרוע ומשיכתה בחוזקה לוותה בכינויי גנאי. אשר לפעוטות ר' וש', טענה למתחם משל"צ עד עבודות שירות. לגבי המעשים שבשגרה של משיכת הפעוטות בחולצתם והושבתם בכוח על הרצפה, ביקשה המאשימה לקבוע מתחם של של"צ עד עבודות שירות. בפרט, לגבי מעשיה של הנאשמת 2 – שפיכת משקה על הפעוטות, צביטתם, זריקת חפצים עליהם וקללות – טענה המאשימה למתחם של עבודות שירות עד מאסר בפועל.
11. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, כי אף שאין לנאשמות עבר פלילי (למעט עבירות בנייה שביצעה הנאשמת 1) ומדובר בנשים נורמטיביות, אשר הודו וחסכו מזמנו של בית המשפט, לא ניתן להסתפק בעונש עליו המליץ שירות המבחן. שכן, להשקפתה, מסכת האירועים הקשה העולה מכתב האישום מחייבת עונש של מאסר בפועל, בהתאם לעקרון ההלימה העומד בבסיסו של תיקון 113 לחוק העונשין. בעניין זה, גם הפנתה לכך, שהנאשמות לקחו אחריות חלקית בלבד על המעשים שביצעו. משכך, ביקשה ב"כ המאשימה להשית על כל אחת מהנאשמות עונש כולל של 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצויים לארבעת הפעוטות (הפעוט א', הפעוטה ר', הפעוטה א' והפעוטה ש').
12.ב"כ הנאשמת 1, לעומת זאת, ביקשה לאמץ את המלצת שירות המבחן במלואה. היא טענה, כי הפגיעות לא היו פרי תכנון מוקדם ולא באו "מתוך רוע כלפי ילד ספציפי" אלא מדובר ב"תגובה ספונטנית מוגזמת להתנהגות הילדים" (בע' 11 ש' 7 וש' 15). בפרט, טענה, כי הפגיעה בפעוטה ש' התרחשה לאחר שזו השתוללה מאוד. בהמשך לכך, הציגה ב"כ הנאשמת 1 מכתבי הערכה שכתבו לה הורים על הטיפול בילדיהם, המעידים, כך לשיטתה, כי לא מדובר באישה שמתנכלת לילדים על דרך השגרה וכי האירועים נשוא כתב האישום אינם מייצגים את מסירותה לאורך השנים לטיפול בילדים. כן טענה, כי קשה לטעון במקרה זה על נזק שנגרם לפעוטות ולא בכדי, לא באו ההורים להעיד בבית המשפט ולא הוכן תסקיר נפגע.
13.ב"כ הנאשמת 1 הוסיפה וביקשה להתחשב בכך שהנאשמת 1 לקחה אחריות על המעשים שיוחסו לה באופן אישי. אשר לשאר האירועים, טענה, כי הנאשמת 1 לא הובילה אותם ולכן היא רק לקחה אחריות על כך שלא הפסיקה את התרחשותם. לדבריה, הנאשמת 1 חשה בושה על מעשיה וההליך המשפטי נגדה מהווה עבורה חוויה משמעותית. בעקבות המקרה היא פוטרה מעבודתה ומזה שלוש שנים היא אינה עובדת. כך גם לא תחזור לעבוד בתחום הטיפול בילדים. מעבר לכך, ביקשה ב"כ הנאשמת 1 להתחשב בנסיבות חייה של הנאשמת 1: התאלמנותה בגיל צעיר, העובדה שהיא מגדלת לבדה את בתה היחידה, מצבה הבריאותי הקשה ומצבה הנפשי, אותו הגדירה ב"כ הנאשמת 1 כ"שביר", בהוסיפה, כי הוא משליך ישירות על מחלת האפילפסיה ממנה סובלת הנאשמת 1. בהינתן כל אלה, טענה, כי מאסר בכלא יגרום לנאשמת 1 "נזק בל יתואר" (בע' 11 ש' 24). כן ביקשה להתחשב בחלוף הזמן של שלוש שנים מאז האירועים ובכך שכתב האישום הוגש כשנתיים וחצי לאחריהם. לבסוף, הפנתה למקרים בהם הסתפק בית המשפט בהטלת של"צ, אף שדובר במעשים חמורים יותר מהמקרה דנן.
14.ב"כ הנאשמת 2, ביקש גם הוא לאמץ את המלצת שירות המבחן. בהתייחסו להתנהגות המתוארת בכתב האישום, טען, כי אין המדובר בהתנהגות אלימה המכוונת לפגוע בילדים אלא מדובר בהתנהגות לא ראויה, שנועדה להשתלט על כ-15 ילדי הגן. ודאי, שזהו אינו ה"גיהינום שמתארת המאשימה" (בע' 13 ש' 1-2). בהקשר זה, הוסיף וטען, כי אם היה מדובר בהתעללות חמורה, הילדים לא היו רוצים לבוא לגן והוריהם היו מגישים תסקיר נפגע. מכל מקום, לשיטתו, המעשים הפיזיים שביצעו הנאשמות היו מינוריים: את שפיכת המשקה על הפעוטות, ניתן לראות כסוג של השתעשעות והכדורים שנזרקו על הפעוט א', היו כדורי צמר. לדידו, המעשה שדורש התייחסות הוא האמירות שנאמרו לפעוט א' ולפעוטה א', אך על אמירות כאלה, לא שולחים אדם לבית הסוהר. גם לא על משיכת ילד בבגדו על מנת שישב על הרצפה.
15.כן ביקש ליתן משקל לכך, שהנאשמת 2 לקחה אחריות מלאה על המעשים שביצעה והיא חשה חרטה ואף מתייסרת עליהם. לטענתו, ההתנהגות המתוארת בכתב האישום אינה מאפיינת את הנאשמת 2, אשר היתה גננת במשך 5 שנים והיא עצמה מתקשה להסביר את התנהגותה. לבסוף, ביקש להתחשב בנסיבותיה האישיות של הנאשמת 2, אשר מנסה לשקם את המצב הכלכלי הקשה בו נתונה המשפחה והיא מגדלת שני ילדים קטנים, בני שנה ושלוש שנים. הוא הפנה לפסקי דין בהם הוטל עונש של מאסר בעבודות שירות בגין מעשים חמורים יותר, של התעללות, וטען, כי בנסיבותיה של הנאשמת 2, גם עונש מסוג זה אינו מתאים. שכן, פרנסת המשפחה תלויה בנאשמת 2, אשר עובדת כיום בטיפול בקשישים, ושליחתה לביצוע עבודות שירות עשויה לסבך את מצבה הכלכלי של המשפחה עד כדי ש"לא יהיה להם מה לאכול" (בע' 14 ש' 14-15). לכן, ביקש להטיל על הנאשמת 2 של"צ, כפי שהמליץ שירות המבחן.
16.בסוף טיעוני ההגנה, הביעו הנאשמות בפני בית המשפט חרטה על המעשים שביצעו.
דיון
17.כאמור, הנאשמות הורשעו בביצוע ריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות של קטינים שהן היו אחראיות עליהם. מכאן, עולה השאלה, האם העבירות מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. בעניין זה, מקובלת עליי עמדתה של המאשימה, כי במקרה שלפנינו נכון לקבוע מתחם נפרד ביחס לכל פעוט ופעוט, אשר יתייחס לכלל המעשים שבוצעו בו, וזאת במקום לקבוע מתחם ענישה ביחס לכל אירוע ספציפי בפני עצמו (לדוגמא, בגין כל מעשה של זריקת צעצועים על הפעוט א'). שכן, לגבי כל פעוט מדובר במסכת אחת של מעשים דומים, אשר התרחשו באופן חוזר ונשנה בין החודשים ינואר עד מאי 2011. בהיותם כאלה, הם מהווים "אירוע עברייני אחד".
18.אשר למתחם הענישה הראוי. אין צורך להכביר במילים על הערך המוגן שנפגע במעשיהן של הנאשמות והוא, שלמות גופם של קטינים או חסרי ישע, המהווים חוליה חלשה וחשופה בחברה, שאין לה הכוח להגן על עצמה. בעניינן של הנאשמות, פגיעה זו מתעצמת, בהינתן שהנאשמות הן אלה שהיו אמורות לשמור על אותם פעוטות. הן לקחו על עצמן תפקיד, אשר היטיב לתאר כבוד השופט א' א' לוי כתפקיד, ש"ספק אם יש אחראי ממנו - לחנך עוללים וילדים שאין רכים מהם בראשית דרכם. זהו תפקיד המחייב את העוסק בו למיומנות, נשמה-יתרה, ובעיקר אהבה וסבלנות שאין להן קץ, כי הרי מדובר בילדים שחלקם אף טרם למדו לבטא את עצמם" (בע"פ 5986/08 כחלון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.11.08, בפסקה 12). למעשה, הוריהם של הפעוטות הפקידו בידי הנאשמות את היקר להם מכל ויצאו לשגרת יומם, כשהם סומכים עליהן שיעניקו לילדיהם סביבה מוגנת ובטוחה. ברם, הנאשמות מעלו באמון שניתן בהן ויצא, כי דווקא מי שהיו אמורות לשמור על שלומם ורווחתם של הפעוטות – הן אלה שפגעו בהם. מעבר לפגיעה חמורה זו באמונם של הורי הפעוטות בגן, הרי שישנה גם פגיעה כללית יותר באמון ציבור ההורים באשר הם. שכן, מעשים כגון אלה של הנאשמות, נוטעים בקרב הציבור הרחב פחד לשלוח את ילדיהם לגן, שמא גורל דומה עלול לקרות לילדיהם. הם גם מחלישים את אמון הציבור במערכת החינוך, כי היא מעסיקה אנשים בעלי יכולת מקצועית ונפשית, לעבוד עם ילדים.
19.עינינו הרואות, כי במקרה דנן עסקינן בפגיעה חמורה במספר ערכים חברתיים: הן בשלמות גופם של הפעוטות נשוא כתב האישום, הן באמונם של הוריהם והן באמון הציבור בכללותו, ביכולתה של מערכת החינוך לספק טיפול מקצועי לילדיהם, בסביבה מוגנת ובטוחה, ולבחור אנשים מתאימים לביצוע תפקיד רגיש וחשוב זה. ואכן, לא בכדי, קבע המחוקק כפל ענישה כאשר מדובר בתקיפה של קטין או חסר ישע, על ידי מי שהוא אחראי עליו, והעמיד את העונש על 4 שנים (בסעיף 382(ב) לחוק).
20.על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של פגיעה בקטינים רכים בשנים ע"י מי שאחראי עליהם, ניתן ללמוד ממספר פסקי דין. כך, בע"פ 5986/08 כחלון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.11.08) הוטלו על מנהלת גן ילדים 18 חודשי מאסר בפועל, בגין מעשים של הושבת ילדים בכוח באמצעות משיכה בחוזקה בידיהם, משיכת שיער, הדיפת ראשם בכוח לכיוון הקיר, זריקת נעליים, נקישה עם האצבעות על ראשם, הטלת ילדים לעבר מזרון והחזקת ילדים בחדר חשוך, כאמצעי ענישה. בע"פ 5248/06 גוריאצקין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 9.11.06), הותיר בית המשפט העליון על כנו את עונשה של מטפלת בתאומים בני ששה חודשים, אשר נגזרו עליה 18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי, בגין טלטול התינוקות בחוזקה והכאתם. במקרה אחר, בו דובר במטפלת בפעוטון אשר משכה בשערותיהם של פעוטות, סטרה להם, הניפה אותם באוויר והטילה אותם על הרצפה, גזר בית המשפט 10 חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה למשך 18 חודשים (ת"פ (ת"א) 40016/08 מדינת ישראל נ' גילה, ניתן ביום 5.2.09). בעניינה של מטפלת אשר סטרה לתינוקת, האכילה אותה בכוח, דחפה אותה, הכתה אותה, תפסה בה בחוזקה והתעלמה מבכייה במשך שעות, העמיד בית המשפט המחוזי את עונשה על מאסר של 6 חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות (ע"פ (ת"א) 71313/07 פסחוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.2.09).
חשוב לשים לב, כי במקרים שתוארו לעיל, הופעל כוח פיזי משמעותי בהרבה מזה שהופעל ע"י הנאשמות במקרה שלנו וכך גם בצד העבירה של תקיפה, הואשמו הנאשמים באותם מקרים גם בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע לפי סעיף 368ג לחוק, אשר העונש בגינה, הינו חמור יותר (תשע שנים) (כאמור, בכתב האישום המתוקן בו הורשעו, לא יוחסה לנאשמות שלפנינו העבירה של התעללות בקטין).
21.מקרה שהוא קרוב יותר למקרה שלפנינו, ניתן למצוא בע"פ (ת"א) 71220/06 הנגבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.10.07). שם, דובר במטפלת שנהגה לצעוק על התינוקות בפעוטון, לכנותם בשמות גנאי, ללעוג להם ולקללם. הכוח הפיזי שהפעילה, היה מינורי יחסית והתמצא באחיזתה בחוזקה את אחת התינוקות בפרק ידה, הרמתה והטחתה אל תוך הלול. כל שאר המעשים שיוחסו לה, היו התבטאויות מילוליות, שכללו, כאמור, קללות, העלבות, כינויי גנאי ולעג כלפי הפעוטות ("מכוערת, "החזיר של הגן", "ראש גדול מכוער", "מסריח", "פליצה" וכדומה). בית המשפט המחוזי מצא להפחית את העונש שנגזר על המטפלת בבית המשפט השלום (שנת מאסר בפועל) ולהעמידו על מאסר בפועל במשך 6 חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות. יוער, כי באותו מקרה הורשעה הנאשמת בעבירה של התעללות ולא בעבירה של תקיפה. במקרה אחר, החמיר בית המשפט המחוזי את עונשה של סייעת בגן ילדים, אשר תפסה קטין בידו, הושיבה אותו במושב בטיחות, הכתה אותו בפניו ודחפה את ידו לתוך פיו משום שבכה. כך גם הרימה קטינה בידיה באוויר, דחפה קטין ברגלו באמצעות מריצת פלסטיק והכתה קטינה על ידיה. בית המשפט המחוזי העמיד את עונשה על ששה חודשי מאסר בעבודות שירות, במקום ארבעה חודשים שגזר בית משפט השלום. יצוין, כי הרשעתה של הסייעת באותו מקרה, היתה בעבירה של תקיפת קטין או חסר ישע ע"י אחראי בנסיבות מחמירות (עפ"ג (חיפה) 5500-03-09 זולצמן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.6.09).
22.אציין, כי ב"כ הנאשמות הציגו גזרי דין בהם הוטלו עונשי של"צ בלבד, בגין אלימות פיזית של ממש (הטחת ראש בקיר, הכאה באגרוף, הכאה באמצעות צינור גומי ודריכה על רגל). ואולם, ספק בעיני האם ניתן ללמוד גזירה שווה ממקרים אלה לענייננו, שכן דובר שם באלימות של מורים כלפי תלמידים שהינם בני 10 שנים, אשר שלא כמו הפעוטות בענייננו – מסוגלים להתבטא מילולית, לזעוק זעקתם ולתבוע עלבונם. בנוסף, האלימות שהופעלה באותם מקרים היתה נקודתית ולא מתמשכת כמו במקרה שלנו.
23.בהמשך לדברים אלה, בבואי לבחון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות שביצעו הנאשמות, תחילה, אני רואה לייחס משקל לפער הכוחות הטבעי שקיים בין קטינים לאחראים עליהן, אשר, כאמור, מתעצם במקרה זה, בהינתן שמדובר בפעוטות רכים בשנים, בגילאי שלושה חודשים עד שלוש שנים. תינוקות בגילאים אלה, לא רק שאינם בעלי יכולת להגן על עצמם, אלא שהם אינם יכולים להתבטא מילולית ולדווח להוריהם על שקרה להם. בנוסף, מוצא אני לייחס חשיבות לכך שמדובר במספר רב של פגיעות, במספר לא מבוטל של פעוטות, שהתרחשו על פני תקופה ממושכת של מספר חודשים. יש בכך להשפיע על חומרת מעשיהן של הנאשמות ולשלול את הגדרתה של ב"כ הנאשמת 1 את מעשיה של מרשתה, כ"תגובה ספונטנית מוגזמת", כמו גם את אמירתו של ב"כ הנאשמת 2, כי לא מדובר ב"התנהגות אלימה מכוונת לפגוע בילדים" אלא בהתנהגות "לא ראויה", אשר נועדה להשליט סדר בגן. העובדה, שמדובר במעשים חוזרים ונשנים, כלפי מספר רב של פעוטות, שוללת את האפשרות שמדובר במעידה חד פעמית ברגע של חולשה, ומקימה את הרושם, כי זו היתה התנהגותן הרגילה של הנאשמות. השתיים, עשו לעצמן שיטה, להשליט סדר בגן בדרך של פגיעות פיזיות ומילוליות בפעוטות. מה גם שברור, כי אין בפעולה של השלכת החפצים על הפעוט א' משום השלטת סדר אלא מדובר בהתעמרות גרידא.
24.אומר, כי ער אני לקושי שבטיפול בילדים רכים בשנים, ודאי שבמספר רב של פעוטות כבענייננו (15 במספר). אכן, מדובר בתפקיד תובעני וקשה, אשר העוסק בו ייתקל, לא אחת, בסיטואציות בהן נדרשת ממנו תעצומת נפש. ואולם, בצד זה, ברור הוא, כי אין בקושי זה משום הצדקה או אמתלה כלשהי, למעשים מהסוג שביצעו הנאשמות. השלטת סדר בגן מהווה חלק אינטגרלי מהתפקיד של מטפלת או גננת ומי שלא ניחנה באותן תכונות מיוחדות של מסירות, אחריות וסבלנות רבה, אל לה לקחת על עצמה תפקיד זה. המשמעות לענייננו היא, כי אין לקבל טענה אפשרית, שהנאשמות ביצעו את המעשים על מנת להשתלט על הפעוטות. סיבה זו אינה יכולה לעמוד להן לקולא ולהפחית מחומרת המעשים שביצעו, ודאי שלא להצדיקם.
25.בהמשך לכך, אמנם, לא הופעלה כלפי הפעוטות אלימות פיזית קשה. כך גם, למעט אדמומית בלחיה של ר' כתוצאה מצביטתה בלחי, לא נגרמו לילדים פגיעות פיזיות. ואולם, לטעמי, במקרה זה, העובדה שלא הופעלה כלפי הפעוטות אלימות פיזית קשה, אינה מכהה, כטענת ההגנה, את העוקץ מחומרת מעשיהן של הנאשמות ואיני מוצא להקל ראש במעשים שביצעו השתיים יחדיו וכל אחת לחוד: משיכת הפעוטות בבגדיהם על מנת להושיבם בכוח, שפיכת משקה עליהם, השמעת צעקות וקללות כלפיהם, צביטתם וזריקת חפצים עליהם. אף שלמרבה הצער, כבר התרחשו במחוזותינו מקרים של אלימות פיזית חמורה יותר של מטפלים כלפי קטינים שהיו תחת אחריותם, הרי שאין להתעלם מן העובדה, שמעשיהן של הנאשמות התרחשו על פני תקופה ממושכת, לעיני כל הילדים בגן. זו מצביעה על חומרה רבה. כלומר, אף שכל מעשה בפני עצמו אולי אינו נמצא ברף הגבוה, הרי שחזרתן של הנאשמות על המעשים הללו פעם אחר פעם, "מעלה אותם דרגה" למדרג גבוה של חומרה. יש גם לקחת בחשבון, שהתנהגותן של הנאשמות השפיעה גם על פעוטות אחרים בגן, אליהם לא כוונה ישירות התנהגותן. ודאי, שחשיפתם הממושכת למעשים שתוארו לעיל, עשויה לערער את אמונם במבוגרים האמורים להעניק להם ביטחון והגנה. אומר גם, כי אמירתו של ב"כ הנאשמת 2, לפיה ניתן לראות את שפיכת המשקה על ידי מרשתו "כהשתעשעות" (בע' 13 ש' 1), מוטב היה, שלא תיאמר.
26.בנוסף, בהתייחסו לפגיעה בפעוט א', הפנה ב"כ הנאשמת 2 לכך, שהכדורים שזרקו עליו הנאשמות היו כדורי צמר וטען, כי מדובר בפגיעה פיזית "מינורית". ואולם, גם אם אכן מדובר בכדור צמר, הרי שהנאשמות הודו, כי השליכו גם צעצועים על אותו פעוט. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מהפגיעה החמורה שיש במעשה מסוג זה על נפשו של פעוט, פגיעה אשר ודאי התעצמה אף יותר בכך שהנאשמות גרמו לשאר הפעוטות להצטרף אליהן למעשה ולהשליך גם הם צעצועים על ראשו. סבורני, כי הסיטואציה, בה כל הנוכחים בגן – המטפלות והילדים (בהוראת המטפלות) – זורקים יחדיו צעצועים על אחד מהפעוטות, זאת על דרך השגרה בחסות של משחק בשם "כדורי", הינה סיטואציה שהדעת אינה יכולה לסבול. אני מוצא בה פן של התאכזרות של ממש, תוך ניצול לרעה של הנאשמות את מעמדן, בכך שגייסו את שאר הפעוטות לעשותם כמותן. יש בכל אלה, להגביר את חומרת המעשה שביצעו הנאשמות כלפי הפעוט א', כאמור בסעיפים 40ט(10) ו-(11) לתיקון 113 לחוק העונשין.
27.ניתן גם לראות, כי השפלתו הפומבית של הפעוט א' לא תמה בזריקת החפצים עליו, אלא היא המשיכה בכינויו בפני כל הפעוטות במילים "גוי, ערבי, יימח שמך". ב"כ הנאשמת 2 טען, כי מדובר באמירות בלבד, עליהן "לא שולחים אדם לבית הסוהר", אך לדידי, השפעתן של אמירות אלה על נפשו של פעוט, אינה נופלת מפגיעה פיזית. לעיתים, השלכותיה אף חמורות יותר. הדברים נכונים גם לגבי כינוי הפעוטה א' בשמות "קובבה" ו"שמנה", כינויי גנאי שהם אכזריים, מבישים ומעוררי סלידה. ומתאימים הם דבריו של כבוד השופט ד' מגד בגזר הדין שהגישה ב"כ הנאשמת 1 במסגרת סיכומיה: "תוצאות הפגיעה הגופנית נעלמות בדר"כ כעבור מספר ימים. האם כך הדבר גם לגבי הפגיעה הנפשית?" (ת"פ (ב"ש) 2173/01 מדינת ישראל נ' שפר (ניתן ביום 12.12.02), בפסקה 7).
28.כאן גם המקום לומר, כי אינני שותף לטענת ההגנה לפיה, ניתן להסיק מכך שלא הוגש תסקיר נפגע ושהורי הפעוטות לא העידו בפני בית המשפט, כי לא נגרם לפעוטות כל נזק. מפאת גילם הצעיר, ספק האם הפעוטות יכולים לבטא את שעבר עליהם בפני הוריהם ומעבר לכך, לדעתי, ישנו קושי מובנה לאמוד כיום את הנזק הנפשי שנגרם לפעוטות (אם נגרם כזה) ואת מלוא עומקו והשלכותיו. שכן, ידוע הוא, כי לעיתים התוצאות של אותן פגיעות נותנות את אותותיהן רק בחלוף הזמן. לכן, אני סבור, כי היעדרן של ראיות על נזק מוחשי שנגרם לפעוטות, אינה יכולה לעמוד לנאשמות לקולא. מטעם זה, גם איני מוצא ליתן משקל לטענת ההגנה, כי הפעוטות באו בשמחה לגן ואהבו את המטפלות. אוסיף, כי תגובותיהן של הפעוטות א' וש', כפי שתוארו בכתב האישום המתוקן, יכולות להעיד על השפעתם הלא מבוטלת של המעשים שבוצעו בהן: לאחר שהנאשמת 1 משכה את א' לאחור בחוזקה, אחזה א' בזרועה, הרכינה את ראשה ועצמה עיניה. הפעוטה ש', מצידה, פרצה בבכי לאחר שהנאשמת 1 צעקה עליה.
29.שקלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, מידת אשמתן של הנאשמות ורמת הענישה הנוהגת, מובילים אותי לכלל מסקנה, כי מתחם הענישה ההולם נע כדלקמן:
לגבי המעשים שבוצעו בפעוט א' (השלכת צעצועים תוך השמעת קללות וכינויי גנאי), אני קובע מתחם שבין 6 חודשי עבודות שירות לבין 6 חודשי מאסר בפועל; לגבי המעשים שבוצעו בפעוטה ר' (צביטתה בלחי), אני קובע מתחם של של"צ עד שלושה חודשי עבודות שירות; לגבי תפיסתה של הפעוטה א' בזרועה ומשיכתה לאחור בחוזקה (ע"י הנאשמת 1) אני קובע מתחם של של"צ עד שלושה חודשי עבודות שירות; לגבי אחיזתה של הפעוטה ש' בחולצתה, משיכתה והושבתה על הרצפה בחוזקה (ע"י הנאשמת 1) אני קובע מתחם של של"צ עד חודש עבודות שירות; לגבי המעשים הכלליים של משיכת הפעוטות בבגדיהם לצורך הושבתם בכוח, אני קובע מתחם של של"צ עד חודש עבודות שירות; ואחרון, לגבי שפיכת המשקה על הפעוטות, השמעת קללות כלפיהם, צביטתם וזריקת חפצים עליהם (ע"י הנאשמת 2) אני קובע מתחם שבין שני חודשי עבודות שירות עד לחודשיים מאסר בפועל.
אומר, כי אף שישנם הבדלים מסוימים במעשים שביצעו הנאשמות מעבר למעשים המשותפים שלהן (הנאשמת 1 משכה את הפעוטות א' וש' בכוח ואילו הנאשמת 2 שפכה שאריות משקה על הפעוטות, קיללה וזרקה חפצים) הרי שאני מוצא שהם שוכנים באותו מדרג של חומרה ולכן ההתייחסות אל שתי הנאשמות תהא זהה.
30.בנסיבות המקרה, לא מצאתי, כי מתקיימים החריגים המאפשרים חריגה ממתחם העונש: שיקולי שיקום והגנה על הציבור, כאמור בסעיפים 40ד ו-40ה לחוק.
31.אשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. הנאשמות הינן נשים נורמטיביות ואינן בעלות קווים עברייניים. זוהי להן פגישה ראשונה עם מערכת החוק (מלבד עבירות הבנייה של הנאשמת 1) והן הודו במעשים שיוחסו להם וחסכו מזמנו של בית המשפט. תסקיר המבחן בעניינן היה חיובי בעיקרו והצביע על נסיבות חיים לא פשוטות. בפרט, ער אני למצבה הבריאותי של הנאשמת 1, הסובלת מאפילפסיה, וכך גם למצבה הנפשי, המתאפיין בנדודי שינה, דיכאון וחרדות. בנוסף, לא נעלמו ממני דבריה של הנאשמת 2 על מצבה הכלכלי הקשה והעובדה, שהיא אם לשני ילדים רכים בשנים, בני שנה ושלוש. כן ישנה העובדה, שמאז האירועים חלפו כשלוש שנים והנאשמות, לא יעבדו יותר עם ילדים ומכאן שגם לא צפויה סכנה פוטנציאלית נוספת. כל אלו הם שיקולים לזכותן. לצד אלה, חשוב לציין, כי בתה של הנאשמת 1 הינה בגירה ומשרתת כיום כחיילת, כך שבכוחה לדאוג לעצמה. אשר למחלת האפילפסיה ממנה סובלת הנאשמת 1, זו נמצאת במצב יציב וההתקף האחרון שחוותה, היה לפני שנה (ר' דברי קצינת המבחן והגיליון הרפואי שהגישה מיום 26.11.12). כן מוצא אני לייחס משקל לכך, ששתי הנאשמות לקחו אחריות חלקית בלבד על מעשיהן. התרשמתי, כי הן מתקשות להפנים באופן מלא, את חומרת הפסול במעשים שביצעו.
32.ועתה, לגזירת עונשן של הנאשמות בתוככי מתחמי הענישה, שקבעתי זה עתה. קשה היא מלאכת גזירת הדין ובמקרה זה, קשה היא במיוחד. לאחר שנתתי את דעתי למכלול שיקולי הענישה, ולא בלי התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה זה יש לבכר את השיקול הציבורי של הרתעת הרבים ואת עקרון הגמול בענישה, על פני נסיבותיהן האישיות – ולהטיל על הנאשמות עונשי מאסר בפועל. שכן, העבירות שביצעו הנאשמות נושאות אופי מיוחד, שעל בתי המשפט לחדד את המודעות להן, על מנת שילדינו יוכלו לגדול, להתפתח ולשהות בפעוטונים בתנאי ביטחון פיזי ונפשי. שומה על בית המשפט להוציא מסר תחת ידיו, כי מי שיחצה את אותו קו אדום ברור וחד, ויפגע בתינוקות רכים בשנים, צפוי לענישה קשה ומחמירה. בנוסף, יש לייחס חשיבות רבה לעובדה, שאין מדובר באירוע בודד אלא עסקינן במעשים מקוממים שבוצעו על פני תקופה ממושכת, על דרך השגרה. דעתי היא, כי הדבר חייב לבוא לידי ביטוי במסגרת הענישה ולהוביל לענישה של מאסר בפועל. ענישה כזו, גם עולה בקנה אחד עם תיקון 113 לחוק העונשין, אשר העמיד כעקרון מנחה בגזירת העונש את עקרון ההלימה, המבטא למעשה את "עקרון הגמול": קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ואשמו של הנאשם לבין חומרת העונש שיושת עליו.
33.נוכח האמור, מסקנתי היא, כי אין מנוס מהטלתו של עונש מאסר בפועל במקרה דנן. עם זאת, בשים לב לנסיבותיהן האישיות של הנאשמות, העובדה שמדובר בפגיעות פיזיות מינוריות יחסית והעובדה, שהואשמו בביצוע עבירה של תקיפה ולא התעללות, מצאתי, כי ראוי להעמיד את העונש ברף התחתון של המתחמים ולקבוע עונש כולל לכל האירועים השונים. לפיכך, אני גוזר על כל אחת מהנאשמות עונש של חודשיים מאסר בפועל.
כמו כן, אני מטיל על כל אחת מהנאשמות מאסר על תנאי למשך שישה חודשים ואולם, הנאשמות לא יישאו בעונש זה אלא אם כן יעברו תוך תקופה של שנתיים מיום שחרורן על עבירה של תקיפה מסוג כלשהו ויורשעו עליה.
נמנעתי מלהטיל על הנאשמות קנס כספי או פיצוי לפעוטות, אף שאלה ראויים לכך, זאת בשים לב לעונש המאסר שהטלתי עליהן ובפרט, למצוקה הכלכלית בה שרויה הנאשמת 2.
המזכירות תשלח העתק לשירות המבחן.
הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתנה היום, י"ט תמוז תשע"ד, 17 יולי 2014, בהעדר הצדדים.
