ציטרין ואח' נ' קווי חופשה בע"מ

מונחת לפניי בקשה לאשר הסדר פשרה על-פי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות).

עניינה של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית היה בשאלה אם הנתבעת נהגה למכור כרטיסים לטיסות שכר אשר שעות ההמראה והנחיתה שלהן היו בדויות, בעוד שהיה ידוע לה כי אותן טיסות לא תמראנה במועדן מפני שנקבעו לשעות מבוקשות שאותן לא תאשר רשות שדות התעופה לטיסות שכר. התובעים טענו להטעיה מכוּונת של לקוחות הנתבעת, והעילות ששימשו תשתית לתובענה אשר ביקשו לאשר היו הפרתם של איסור ההטעיה ושל חובת הגילוי בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981; הפרה של חובת תום הלב מכוח סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973; עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979; עוולות התרמית והרשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הפרת חובות חקוקות ובפרט זו שבתקנות שירותי תיירות (סוכנויות), התשס"א–2000. הנזק שנגרם לתובעים היה לשיטתם נזק ממון ונזק שאינו ממוני, בדמות אי-נוחות, עוגמת נפש ופגיעה באוטונומיה של הרצון. הנתבעת השיבה כי שעות הטיסה שניקבו בכרטיס הן השעות שתיאמה עם המוביל האווירי. במועד מכירתם של הכרטיסים לתובעים, הסבירה, ניתן אישור מרשות שדות התעופה (סלוֹט) שתאם את הזמנים הנקובים בכרטיס, אלא שהרשות שינתה אותם ללא תיאום. טיסה אחרת של התובעים לא יצאה בזמן מחמת עיכוב בקבלת היתר לחברת התעופה לפעול בישראל.

בהחלטתי מ-4 בפברואר 2016, שניתנה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי מקרים שבהם הזמנים שצוינו בכרטיסי הטיסה תאמו את הסלוטים שניתנו במועד הרכישה, אך השתנו בעקבות בקשתה של חברת התעופה. במקרים אחרים לא התאים זמן הסלוט לזמן שנרשם בכרטיס. הנתבעת הודתה בקיומו של נוהג למכור כרטיסים לטיסות במועדים שלא אושרו בסלוטים, מתוך תקווה ואמונה כי עד הגיע מועד הטיסה יתקבל האישור לטיסה בזמן הנקוב בכרטיס או בזמן קרוב אליו. ניתחתי את העדויות ואת המצב המשפטי והגעתי למסקנה כי קיימת אפשרות סבירה שתתקבל טענת התובעים כי הנתבעת הטעתה את הלקוחות, לא גילתה להם את מלוא המידע הנוגע לעניין והפרה את חובתה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת לקראת כריתתו של חוזה ובביצוע חיוביה על-פיו. כן קבעתי כי יש אפשרות סבירה שתתקבל הטענה להפרת החוזה, וכי נזקם של התובעים מתבטא בפגיעה באוטונומיה של הרצון ובתחושות כעס ועלבון וכן בעוגמת נפש ובאי-נוחות. את הטענה כי נגרם לתובעים נזק ממון דחיתי, הואיל וסברתי שהיא לא הוכחה. הקבוצה הוגדרה בהחלטה כדלקמן:

[...] כל מי שרכש או שנרכשו בשבילו, מן המשיבה או מאחרים המורשים מטעמה (גם מסוכנויות נסיעות), כרטיס טיסה או חבילת נופש הכוללת כרטיס טיסה בשבע השנים שקדמו לכניסתו של חוק ביטול טיסות [חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2012] לתוקף, אשר מועד הטיסה הנקוב בכרטיס שלו היה שונה שינוי ניכר מהנקוב בסלוט שהיה בתוקף בזמן מכירת הכרטיס, אשר הטיסה שבה טס לא המריאה במועד הנקוב בכרטיס ואשר האיחור בטיסתו לא היה עיכוב של מה-בכך ולא נבע מסיבה אחרת. [...]

(פסקה 13)

ואת השאלות המשותפות לחברי הקבוצה ניסחתי כך:

א)         האם מכרה המשיבה ללקוחותיה כרטיסי טיסה שמועד הטיסה אשר היה נקוב על-גביהם לא תאם את המועד שאישרה לטיסה רשות שדות התעופה, והאם אותה טיסה לא יצאה בזמן בהעדר סלוט מתאים.

ב)         האם הטעתה המשיבה את לקוחותיה והפרה את חובת הגילוי כלפיהם, האם נגרם להם נזק לא-ממוני והאם קיים קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת לבין הנזק הלא-ממוני הנטען.

ג)          האם הפרה המשיבה את חובת תום הלב בניהול משא-ומתן עם לקוחותיה ובקיום ההוראות שנקבעו בחוזים שכרתה עמם, האם הפרה את אותם חוזים והאם נגרם לחברים בקבוצה נזק שאינו ממוני בעקבות הפרת חובות אלו.