ת"ק 12804-05-15 אברהם נ' המכללה לעיצוב אופנה בישראל בע"מ

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות.

התובעת נרשמה לקורס עיצוב בגדי-ים אצל הנתבעת. לדבריה, הקורס נוהל בצורה לא מקצועית ולא ענה על הציפיות. בין היתר מציינת התובעת כי חלק מהמשתתפות בקורס הגיעו עם ידע קודם, זאת אף שעובר לרישום הוצג לתובעת – והיא הסתמכה על כך – כי אין צורך בידע קודם. עוד הועלו טענות לגבי חוסר בציוד, היעדר הדרכה מספקת במהלך השיעורים, בזבוז זמן ובאופן כללי – אי-הקניית הידע והמיומנות בתחום הנלמד.

בכתב התביעה התבקש פיצוי בסכום של 5,640 ₪, הכולל החזר של שכר הלימוד ששולם (2,925 ₪) וכן הפסד שעות עבודה בגין יציאה מוקדמת לשיעורים, עלות הנסיעות לשיעורים, עגמת נפש והוצאות משפט. יצוין, כי בנוסף לטענותיה של התובעת בכל הנוגע לקורס עצמו, היא העלתה טענה נוספת לגבי סכום ששילמה עבור שיעור מסוים, שבפועל לא התקיים בשל חג הסוכות – סכום שהובטח כי תזוכה בגינו, אף בפועל הזיכוי לא בוצע.

הנתבעת מצדה מכחישה את טענותיה של התובעת, ובין היתר מציינת כי התובעת עצמה לא ניצלה את האפשרויות שהועמדו לרשותה לצורך למידה והתקדמות. לא ניתן ללמוד עיצוב בגדי-ים במספר מועט של שיעורים וללא תרגול – כך טוענת הנתבעת. לגבי הזיכוי עבור השיעור שלא התקיים, גורסת הנתבעת כי נשלח פקס לחברת האשראי, הכולל בקשה לביצוע הזיכוי.

ביום 15.11.2015 התקיים דיון לפניי, ובו שמעתי את הצדדים והעליתי הצעה ליישוב המחלוקת בפשרה. משלא צלח הדבר – להלן פסק-דיני. נימוקי הכרעתי יובאו באופן תמציתי, כמצוות הדין בהליך בבית המשפט לתביעות קטנות.

מבחינה משפטית, הטענה העיקרית של התובעת היא להפרת התחייבויותיה של הנתבעת בכל הנוגע לקורס. אלא שטענה זו לא הוכחה כנדרש בהליך שלפניי. כך, באשר לטענה כי הוצג לתובעת שלא נדרש ידע מוקדם לצורך השתתפות בקורס, הרי שמצג זה אין משמעותו, מניה וביה, הבטחה כי לא ייטלו חלק בקורס גם מי שיש להן ניסיון כזה או אחר. מעבר לכך, טענותיה של התובעת – כגון לגבי בזבוז זמן, חסר בציוד וקושי של המורות לנהל שיעור תקין – הן בבחינת טענות כלליות שלא מצאתי להן בסיס ראייתי מספק, וחלק מן הטענות הן בעלות אופי סובייקטיבי במידה רבה. אמת, לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו, נחה דעתי כי התובעת לא הייתה היחידה שחשה חוסר שביעות רצון מן הקורס. עם זאת, לא מצאתי כי הוכח במידה הנדרשת, בתיק שלפניי, שהדברים עולים כדי הפרת התחייבויות מצדה של הנתבעת, ואין די בתכתובות ה"וואטסאפ" שהוגשו בדיון, המתעדות לכאורה חילופי דברים בין כמה מהמשתתפות בקורס, כדי להרים את הנטל בעניין זה.

כאן המקום להדגיש נקודה נוספת, הנוגעת לתובעת באופן ספציפי. אין מחלוקת כי התובעת נרשמה מראש, בשל אילוצים אישיים, לעשרה שיעורים בלבד, שעה שהקורס המלא נמשך 18 שיעורים. במאמר מוסגר אציין כי ניתן לתהות אם מלכתחילה היה סיכוי גבוה שהתובעת תגיע לתוצאות משביעות רצון בכמות שיעורים שהיא כמחצית מהקורס המתוכנן, אך בכל אופן, זה היה הסיכום בין הצדדים, והתובעת שילמה שכר לימוד בהתאם לסיכום זה. בפועל, התובעת טוענת כי היא הגיעה לשבעה שיעורים מתוך העשרה שאליהם נרשמה. במצב דברים זה, כאשר התובעת נטלה חלק ב- 70% מהשיעורים שעבורם שילמה בהתאם לסיכום המוקדם, סבורני כי בקשתה היום, לקבל זיכוי מלא, מוקשה.

יודגש, כי לא נעלם מעיני שלפי רישומיה של הנתבעת, התובעת הגיעה למספר קטן יותר של שיעורים (חמישה). התובעת מצדה עמדה על כך שהגיעה לשבעה שיעורים, והסבירה כי בדיקת הנוכחות לא נעשתה באופן מסודר. איני רואה חשיבות מכרעת בדבר, אך אשוב ואדגיש כי לפי טענתה של התובעת עצמה, היא למעשה השתתפה במרבית השיעורים שאליהם נרשמה.

בהקשר זה ראוי להוסיף ולומר כי לכתב התביעה צורף המסמך אשר מפרט את תנאי ההשתתפות בקורס; במסמך זה כלול בין היתר נוהל ביטול הרשמה, שלפיו ביטול ההשתתפות בקורס לאחר פתיחתו לא תזכה בהחזר כספי כלשהו, וסטודנט שיפסיק את לימודיו בכל שלב שהוא, יחויב בתשלום מלוא שכר הלימוד. כאן המקום להפנות גם לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010, הקובעות את פרק הזמן ואת התנאים שבהם אפשר לבטל הסכם לרכישת שירות (ובכלל זה – חוגים וקורסים; ראו סעיף 2 לחוק ופרט 9 לתוספת). בענייננו, ברי כי לא מתקיימים התנאים שנקבעו בתקנות.