ת"ק 18531-01-15 וייסמן נ' ליבנה ואח'

בכתב תביעתו, עותר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בסך של 5,000 ₪, וזאת מחמת שהפרו את זכרון הדברים שנחתם בתאריך 30.11.12, בין התובע לנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), בכל המתייחס להשכרת דירתו לנתבעים.

בכתב התביעה מפרט התובע את המהלכים שקדמו לחתימת זכרון הדברים ואת שהתרחש לאחר מכן וטען כי נגרמו לו הפסדים של שכר דירה, הפסד של שוכרים פוטנצייאלים אחרים, הצורך בביטול נסיעה מתוכננת שלו לחו"ל ובזבוז זמנו.

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את טענות התובע בדבר הפרת זכרון הדברים ובדבר נזקים כלשהם שנגרמו לתובע והסבירו את הנסיבות שבהן לא נחתם הסכם השכירות, מעבר לזכרון הדברים הנ"ל.

לאחר שהתובע והנתבעים העידו בביהמ"ש, הנני קובעת כי אכן נחתם בין התובע לנתבע זכרון דברים, שעל פיו התחייב הנתבע לשכור מהתובע את הדירה עבור מגוריו שלו ומגורי אשתו, הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת").

מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, עולה כי, למרות החתימה על זכרון הדברים, נותרו הצדדים חלוקים בדעתם באשר לחלק מתנאי השכירות ולאופן ניסוח הסכם השכירות, דבר שהביא לכך שהנתבעים בחרו לסגת, מרצונם, מכוונתם לשכור את דירת התובע.

בין המועד של החתימה על זכרון הדברים למועד שבו הסתבר, חד משמעית, כי הנתבעים אינם חפצים עוד לשכור את דירתו של התובע, חלפו 3 ימים בלבד.

כאשר התובע לא הוכיח קיומם של נזקים של ממש שנגרמו לו במהלכם של אותם 3 ימים, הנני קובעת כי הוכח נזק של הפסד זמן בלבד של התובע והנני קובעת את זכותו לפיצוי בגין כך בסך של 1,000 ₪.

הנני מקבלת את טענות הנתבעים כי הנתבעת לא חתמה על זכרון הדברים, כך שאינה מחוייבת בפיצוי התובע והנני דוחה את התביעה כנגדה.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע את הסך של 1,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.