שמש נ' שושלב

1.בתביעה שלפניי עותרת התובעת לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב שבבעלותה בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 29.5.2016 בשכונת תלפיות בירושלים. התאונה התרחשה בתוך מעגל תנועה בין רכבה של התובעת, אשר היה בנתיב השמאלי צמוד לאי התנועה, לבין משאית אשר היתה מימינו, בה נהג הנתבע. הצדדים חלוקים על מי מוטלת האחריות לקרות התאונה - לטענת התובעת המשאית נסעה בנתיב הימני וסטתה מנתיבה לנתיב השמאלי בו נסעה היא, וכך אירעה התאונה; ואילו לטענת הנתבע הוא נסע בנתיב השמאלי והתובעת הגיעה במהירות וניסתה "להידחק" ברווח שנותר בינו לבין אי התנועה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ועיינתי בכל החומר שצורף ושהוגש, מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת על זו של הנתבע.

2.התובעת העידה כי היתה בדרכה לעבודה, כי היה במקום עומס תנועה (ובכך ניתן להיווכח גם מן התמונות - נ/1) ולכן לא היה באפשרותה לנסוע במהירות, וכי נכנסה למעגל התנועה בנתיב השמאלי-פנימי שהיה פנוי. עדותה של התובעת היתה סדורה וקוהרנטית, ומצאתי אותה מהימנה, והיא מתיישבת לטעמי גם עם התמונות שהוצגו. מן התמונות עולה כי במועד הפגיעה הגלגל האחורי-ימני של משאית הנתבע היה מצוי חלקו על הנתיב הימני וחלקו על הקו המקווקו שבין הנתיבים (ת/2 וכן נ/1), בזווית המלמדת על מעבר בין נתיבים, ועל כן האפשרות שהנתבע עבר מן הנתיב הימני לזה השמאלי קודם לפגיעה מסתברת יותר מן האפשרות האחרת. כמו כן, אופי הפגיעה לרכבה של התובעת (ת/1) מצביע על חיכוך בין הרכבים, ופחות מתיישב עם האפשרות שהתובעת היא שפגעה ברכבו של הנתבע כאשר נכנסה לאי התנועה במהירות ומתוך נסיון לעקוף אותו משמאל (ויצוין כי הנזק נגרם בצידו של הרכב וכי כפי שציינה התובעת המגן הקדמי יצא ממקומו באופן המעיד על גרירת הרכב ולא התעקם פנימה). עוד אוסיף כי טענת הנתבע לפיה התובעת נסעה במהירות (בלשונו "נתנה רייס") אינה מתיישבת עם טענת שני הצדדים בדבר עומס תנועה (כפי שנטען גם בכתב ההגנה). משמצאתי את גרסת התובעת מהימנה, אני מוצאת לקבל גם את הסברה לכך שעלתה במעט על אי התנועה, בנסיון להימנע מפגיעה נוספת.

אוסיף כי גם בשיחה שנערכה בין אביה של התובעת לנתבע (אשר הקלטה שלה הושמעה בדיון ותמלילה הוגש) אמר הנתבע "אני נסעתי 50% בצד שמאל בסיבוב". דהיינו גם לדברי הנתבע עצמו באותה שיחה הוא לא נסע בנתיב השמאלי באופן מלא, אלא היה בין הנתיבים. נסיעה שאינה בתוך הנתיב ומעבר בין נתיבים, בפרט על ידי רכב גדול, יוצרת מצב מסוכן, כך שגם לפי גרסה זו לנתבע אחריות לתאונה.

3.אשר לשיעור הנזק - התובעת תמכה את טענותיה בדבר גובה הנזק שנגרם לה בחוות דעת של שמאי (אשר נערכה מספר ימים לאחר התאונה) ובחשבונית מן המוסך.

הנתבע מצידו טען בדיון כי הוא חולק על חוות דעת השמאי, ובפרט על קביעתו בדבר ירידת ערך של הרכב. את טענתו ביקש הנתבע לבסס על דברים שנאמרו לו לדבריו על ידי שמאי אחר, אשר לטענתו עיין בתמונות, ונוכח שנת הייצור של רכב התובעת. אולם לא הוגשה חוות דעת מטעם אותו שמאי, כך שאין לפניי חוות דעת נגדית אל מול חוות הדעת שהגישה התובעת. כמו כן, התאפשר לנתבע להציג אסמכתא לעניין הטענה ביחס לירידת הערך, אך הוא הבהיר בדיון כי הוא מוותר על הגשתה, כך שעל יסוד החומר שלפניי אין בסיס לקבוע כי אין לקבל את האמור בחוות הדעת מטעם התובעת בהקשר זה.

הנה כי כן, בהיעדר ראיה לסתור איני מוצאת יסוד לקבוע כי חוות הדעת והחשבונית שהוגשו אינם משקפים את הנזק שנגרם לרכב התובעת, ונוכח מסקנתי בדבר אחריותו של הנתבע לתאונה אני מחייבת את הנתבע בסכומים העולים מהם, דהיינו סך כולל של 10,820 ש"ח (סכום התיקון - 9,541 ש"ח, עלות חוות דעת השמאי - 780 ש"ח, וירידת ערך - 499 ש"ח). אוסיף כי בנסיבות העניין איני מוצאת לחייב את הנתבע בגין עוגמת הנפש הנטענת, כמבוקשה של התובעת בכתב התביעה, אך אחייבו בהוצאותיה בסך של 500 ש"ח.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין, בתוך 15 ימים.