ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזק כספי שלטענת התובע נגרם לו בעקבות עבודות שיפוץ במסגרת תמ"א 38 שבוצעו בבניין בו התגורר. התובע הגביל את סכום תביעתו על תקרת הסמכות של בית המשפט.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
בין התובע לנתבעת נחתם ביום 27.1.10 הסכם לביצוע עבודות שיפוץ במסגרת תמ"א 38 (להלן: "ההסכם") בבניין בו מצויה דירתו. ביום 4.3.14 נחתמה תוספת להסכם (להלן: "התוספת").
בהתאם להסכם הפרויקט היה אמור להסתיים ביום 28.2.14 אך בפועל הדירות נמסרו לדיירים רק ביום 3.5.15 . ראוי לציין שהתובע המשיך להתגורר בבניין משך כל תקופת עבודות השיפוץ .
טענות הצדדים
לטענת התובע הפרויקט היה אמור להתבצע בהתאם להסכם בתקופה שבין חודש ספטמבר 2012 ועד לחודש פברואר 2014 אולם הסתיים באיחור כמפרט לעיל. לכן הוא זכאי לפיצוי בגין הארכת ההסכם לביצוע העבודות וכן לפיצוי בגין 7 חודשי איחור בביצוע העבודות. בנוסף הוא עותר לפיצוי בגין "סבל מיותר ועוגמת נפש". מלבד זאת הוא טוען, כי הנתבעת חרגה משעות העבודה עליהן הוסכם במסגרת עבודתה בימי שישי. הוא מפרט שדירתו הוצפה מספר פעמים בתקופה שבין 17.1.16 לבין 8.2.16 , והוא נאלץ להזמין איש מקצוע באופן פרטי, שבדיקתו העלתה , כי צנרת הדירה שנבנתה מעל דירתו חוברה באופן לא תקין. אחרון טוען התובע , שהצנרת בדירתו הוחלפה באיחור של 6 חודשים מהמועד שנקבע בהסכם והתקלות שנוצרו עקב כך תוקנו רק לאחר מספר חודשים.
אני מוצאת לנכון לציין, כי בשולי כתב התביעה ציין התובע שהוא מודע לכך שסכום הפיצוי לו הוא עותר נמוך ממה שהוא סבור שזכאי לקבל, מאחר והוא בחר להגיש תביעתו כתביעה קטנה כדי להימנע מעלויות ייצוג עו"ד. גם בדיון שהתקיים בפניי עת פירט התובע את הסכומים שלשיטתו הנתבעת חבה לו שבתי והבהרתי לו, כי שעה שהליך מתנהל כתביעה קטנה הרי שקיימת תקרת פיצוי.
לטענת הנתבעת סכומי הפיצוי שהתובע עותר להם משוללים כל יסוד . הנתבעת לא חולקת על העובדה שחל עיכוב בסיום העבודות כמפורט לעיל, אך לטענתה חישוב הפיצוי בגין האיחור צריך להיעשות בהתאם להסכם ולתוספת ולפיכך היא סבורה שהתובע זכאי לפיצוי בסך של 12,904.91 ₪.
באשר לטענה בדבר חריגה בשעות העבודה בימי שישי, טוענת הנתבעת שבמרבית ימי השבוע העבודה הסתיימה גם קודם לשעת הסיום המוסכמת ורק לעיתים נדירות עבדו מעבר לשעות המוסכמות, ולא חרגו בהרבה.
באשר לטענת התובע בדבר ההצפה טוענת הנתבעת, כי מקורה ברשלנות התובע שביצע שינויים בצנרת הביוב בדירתו עובר לתחילת ביצוע עבודות השיפוץ בבניין, והנתבעת לא ידעה על כך, וזה הוביל לזרימת המים מהדירות שמעליו לדירתו. רשלנות זו של התובע גרמה לנזקים בדירות הרוכשים שנאלצו לעבור שיפוץ נוסף לאחר כניסתם לדירה.
כמו כן טוענת הנתבעת, כי ההסכם שבין הצדדים לא קבע מועד לביצוע העבודות בדירת התובע שהינו שונה מזה הקבוע בהסכם הכללי. בשולי הגנתה מציינת הנתבעת שהיא הגישה תביעה כנגד התובע בשל פיצוי לו היא זכאית בגין מלוא העבודות שביצעה עבורו, ולכן היא מבקשת לדחות התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות.
דיון
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, המסמכים שהוגשו לעיוני במהלך הדיון והאזנתי בקשב רב לעדויות הצדדים בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה.
המחלוקת בין הצדדים צריכה להיבחן בשני אספקטים. האחד בפוף למטרייה של דיני החוזים ובהתאם להוראות ההסכם והתוספת לו שנחתמה בשלב מאוחר יותר, והשני בראי דיני הנזיקין.
מאחר וחלק מהפיצוי לו עותר התובע מכח החוזה אינו שנוי במחלוקת אדון תחילה בטענותיו במישור הנזיקי.
התובע טען שנגרם לו נזק וטירדה מעצם העובדה שהנתבעת חרגה מהמוסכם בחוזה באשר לשעות העובדה בימי שישי. לצורך הוכחת טענה זו הגיש התובע תכתובת דואר אלקטרוני (ת/1) בודדה במסגרתה הוא פנה למנהל פרויקט השיפוץ בזו הלשון "לידיעתך: בעיקר בימי שיש (וערבי חג) העבודה חורגת משעות הסיום הנקובות בהסכם!" מלבד זאת כל הנטען באשר לחריגה בשעות עבודה בימי שישי נעדר כל תימוכין. נציג הנתבעת הודה בהגינותו כי בחלק מימי השישי היתה חריגה מסוימת ואף בזמן שהדבר נעשה הוצע לתובע פיצוי מהקבלן בגין חריגה זו . בסעיף 9.6 להסכם אכן ישנה הוראה בדבר הגדרת שעות העבודה בימי חול ושישי, מהנתונים שבפניי ניכר, כי לתובע נגרמה אי נוחות בחלק מימי השישי בגין החריגה בשעות העבודה, אך אין כל דרך לאמוד בדיוק בכמה ימים מדובר שכן, מבחינת התשתית הראייתית מונחת בפניי קיימת תכתובת יחידה מטעם התובע והודאה של הנתבעת שאכן היו חריגות בשעות העבודה. לפיכך בשל עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לתובע בגין רכיב זה בתביעה אני מוצאת לנכון להורות על דרך אומדנא דדיינא על מתן פיצוי גלובאלי בסך של 1,500 ₪.
באשר לטענות התובע בדבר הצפת דירתו מספר פעמים עקב עבודות שינוי תשתית האינסטלציה שביצעה הנתבעת עולה, כי מדובר בתקלה שאותרה לאחר תקופה מסוימת, ולאחר שהתובע הסתייע בשרברב באופן פרטי לאיתור התקלה, התובע הגיש בזיקה לכך חשבונית תיקון ע"ס 700 ש"ח לתמיכה בטענתו (ת/2). נציג הנתבעת טען, כי טיפל בנושא זה באופן אישי ולא שלל את עובדת התרחשות ההצפה אך הטיל את האחריות על התובע שערך שינויים מספר שנים קודם לכן, ולא עדכן את הנתבעת ביחס לכך. בסופו של יום הנתבעת טיפלה בתקלה ונציג הנתבעת העיד ביחס לכך כדלקמן: "הייתה עבודה לא קטנה . לא חייבנו את התובע בהוצאות אלה. כל קבלה של בעל מקצוע שהתובע הפנה אלינו , בהינתן שהיא מוצדקת , שילמנו. כשהגענו הבנו שהרשלנות שלו ולא חייבנו אותו".
התובע הגיש המחאה (ת/2) משוכה לפקודתו, מצד הנתבעת להוכיח, כי הוחזר לו הסכום ששילם לשרברב ובכך סבר, כי יצא ידי חובתו להוכיח שהנתבעת הכירה באחריותה לנזק שנגרם לו, ולכן הוא זכאי לפיצוי בגין נזקי ההצפה. אני סבורה כי התובע לא ביסס את תביעתו בנקודה זו. בכדי לקבוע אחריות משפטית של הנתבעת כלפי התובע , יש לבחון האם הנזק שנגרם לתובע נבע מהתרשלותה. על מנת לבסס נזק על התובע להוכיח קשר סיבתי בין התנהגותה העוולתית של הנתבעת כלפיו לבין הנזק, וזאת לפי מאזן ההסתברות. עמד בנטל – יפוצה על מלוא הנזק; גם אם יוכיח התנהגות עוולתית ונזק , ולא עלה בידו להוכיח , לפי מאזן ההסתברות, את הקשר הסיבתי – לא יזכה בשום פיצוי [ע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', תק-על 2005(1), 26].
מהעדויות הוברר כי התקלה בעטיה נגרמה ההצפה לא הייתה עקב מעשי הנתבעת אלא בשל שינויים שביצע התובע בצנרת דירתו עובר, לביצוע עבודות השיפוץ במסגרת התמ"א 38. התיעוד שהגיש התובע (ת/2) לא מבסס כל אחריות של הנתבעת. לצורך ביסוס אחריותה היה צריך לתמוך הטענות בחוו"ד מקצועית ו/או בראיות נוספות לעניין תשתית האינסטלציה שהייתה עובר לביצוע העבודות ולהוכיח שההצפה נבעה משינוים שבוצעו ע"י הנתבעת, אך דבר זה לא נעשה. לכך מצטרפת העובדה שעדות נציג התובעת הותירה עליי רושם אמין בנקודה זו, וסבורני שהנתבעת נהגה באופן ראוי כלפי התובע עת התגלה הליקוי בצנרת (שלא הוכח שנבע ממעשיה של הנתבעת) ומיד תיקנה את התקלה, כולל החזר עבור הוצאה בה נשא התובע.
טענת התובע בדבר איחור החלפת הצנרת בדירתו באיחור ממה שקבוע בהסכם, לא הוכחה גם כן. התובע צירף לכתב התביעה תמונות מהן ניכרת בעיית רטיבות בחדר האמבטיה (כלל הנראה) אך אין כל ביסוס בהסכם באשר למועד ספציפי לגביו התחייבה הנתבעת לביצוע העבודות בדירת התובע, ובכל מקרה אין בתמונות שצורפו כדי לבסס כדבעי טענה בדבר איחור (שלא הוכח) והנזק שנגרם עקב כך.
אחרון, נושא הפיצוי בגין הארכת ההסכם לביצוע העבודות והאיחור בביצוען. בדיון שהתקיים בפניי העיד התובע בפירוט לגבי האופן שלטעמו יש לערוך החישוב. לצורך ביסוס טענותיו הוא הגיש תכתובת דואר אלקטרוני (ת/3) מחודש פברואר 2015 בדבר מסירת המעלית, וסיום מתחמי הגישה לבניין והמעברים. כמו כן הוגשה אספות הודעת הנתבעת לדיירים (ת/4) ממנה עולה, כי העבודות הסתיימו ביום 3.5.15 , המעלית הופעלה ביום 24.3.15 וכן הודעה בדבר השלמת עבודות בתקופת מבצע "צוק איתן". נציג הנתבעת גם הוא פירט את אופן חישוב הפיצוי לו זכאי התובע בגין המסירה אך בתמציתיות שכו טענה זו זכתה להתייחסות נרחבת של הנתבעת בכתב ההגנה.
אבחן להלן את הוראות ההסכם והנתונים שהוכחו בפניי באשר לזכאות התובע לפיצוי. בסעיף 12 להסכם נכתב כי כלל עבודות התמ"א 38 ומסירת החזקה בנכס יתבצעו בתוך 18 חודשים ממועד תחילתן, קרי עד ליום 28.2.14 . בפועל העבודות הסתיימו ביום 3.5.15. למעשה עסקינן בעיכוב של 14 חודשים בביצוע העבודות.
בסעיף 1 לתוספת להסכם שכותרות "פיצוי הגין איחור במסירת העבודות " נקבע מנגנון הפיצוי לפיו בגין התקופה הנוספת שעד למועד ההשלמה הפיצוי יחושב כך- 4,000$ חלקי 18 חודשים X תקופת האיחור עד למועד ההשלמה.
בסעיף 2 לתוספת נכתב, כי הנתבעת תסיים את העבודות המהותיות עד ליום 31.8.14 לכל המאוחר. בהתאם לסעיף זה עבודות מהותיות נחשבת גם התקנת המעלית והפעלתה. בסעיף 3 לתוספת באשר ליתר העבודות ובהן חניות נקבע כי יסתיימו עד ליום 31.12.14 כאשר מועד זה הוגדר כ"מועד ההשלמה".
כמו כן בסעיף 4 לתוספת נכתב, כי כל איחור במועד השלמת העבודות המהותיות ו/או במועד ההשלמה , יישא פיצוי לכל דייר בסך של 150 ₪ ליום וזאת בנוסף לסכומים שפורטו בסעיף 1 לתוספת.
פועל יוצא מן האמור לעיל, שבגין האיחור במסירת הפרויקט , בהתאם לפיצוי הקבוע בסעיף 1 זכאי התובע לפיצוי מהנתבעת בסך של 12,040 ₪ (4000 $ חלקי 18X 3.87 X 14).
באשר לאיחור במועד השלמת העבודות המהותיות – הנתבעת התייחסה לכך באופן כללי בכתב הגנתה ובטיעונים שבפניי זנחה טיעוניה באשר לנושא זה. בסעיף 4 לתוספת נקבע מנגנון פיצוי נוסף ומעבר לפיצוי שקבעתי לעיל . בהתאם לתוספת ובצירוף לעובדה שהוכח לי שהמעליות הופעלו רק ביום 24.3.15 (ת/4) ולנוכח העובדה שמדובר בעבודה מהותית שהייתה אמורה להסתיים עד ליום 31.8.14 בהתאם לסעיף 2 לתוספת, הרי שהזכאות לפיצוי בגין תקופה של 245 ימים ובניכוי תקופת לחימה ב"מבצע צוק איתן" (נ/1) ו- 30 ימי התארגנות המוקנים לנתבעת בהתאם להסכם (סעיף 12.4), הרי שמדובר בפיצוי המסתכם בסכום של 24,750 ₪ (150X 165 יום).
יוער, כי לא מצאתי לנכון לדון בפיצוי בגין איחור במסירת מחסנים וסיום המעברים שכן לא הובאו בפניי אסמכתאות המבססות טענות אלה.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל ובהתחשב בתקרת הסכום שאותו ניתן לפסוק במסגרת הליך של תביעה קטנה , כקבוע בסעיף 60 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) , התשמ"ד- 1984 אני פוסקת כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסכום של 33,500 ₪ ובצירוף הוצאות משפט בסך של 500 ₪.
התשלומים לעיל ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן – יישא אותו סכום שלא ישולם הפרשי הצמדה וריבית כחוק - ממועד מתן פסק דין זה ועד למועד ביצוע התשלום בפועל.
הזכות לבקש מבית משפט המחוזי רשות ערעור על פסק דין זה – תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, י"ד אלול תשע"ו, 17 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.
