ת"ק 47901-01-15 טייב נ' ענק הממתקים בע"מ ואח'

1. קראתי לעומקו את מלוא החומר שבתיק והאזנתי לדברים נוספים, שהשמיעו בהרחבה באולם-הדיונים התובעת ונתבע 2. האחרון דיבר גם בשמו של נתבע 3, שנטען כי הוא אביו, ולא התייצב לדיון. מסקנתי היא כי יש כל יסוד לתביעה זו, ולפיכך היא מתקבלת.

2. התובעת היא מתווכת נדל"ן. בשנת 2013 היא פרסמה באתר-האינטרנט "יד 2" מודעה, המציעה את שירותיה ונכסים, שעמדו להשכרה בתיווכה. נתבע 3, בעצמו, פנה אל התובעת והשניים קבעו להיפגש. פגישתם התקיימה בבית-עסק של נתבעת 1 ברחוב לוינסקי מס' 76 בתל אביב-יפו בתאריך 19.4.2013. נתבע 2 לא נכח בפגישה זו. באולם-הדיונים סיפרה התובעת, בפירוט ובדייקנות, על אודותיה של הפגישה הזו, שניכר כי נחרתה בזיכרונה. מתיאורה, ובניגוד לעמדת הנתבעים שביקשו להציג את נתבע 3 כאדם כבד-ראיה שאינו מבין מימינו ומשמאלו, עולה כי נתבע 3 היה אז במלוא חושיו, ידע היטב את מטרת-הפגישה – שכירת שירותיה של התובעת על מנת שתאתר עבורו נכס, עיין במסמכים שהוצגו לו וחתם מרצונו החופשי, בחתימות-ידו, על הסכם לשירותי-תיווך. כך סיפרה התובעת, במקובץ:

"הגעתי לנכס בעקבות פגישה, הגעתי אליהם למשרד בעקבות פגישה שנקבעה. הם הגיעו אלי בעקבות מודעה שפרסמתי, דיברתי איתו על מספר נכסים, עניינו אותו [את נתבע 3] שניים ועל שניהם החתמתי ואת שניהם הם [הנתבעים] היו אמורים לראות מבחוץ. כשהגעתי ללוינסקי 76 לפגישה מתואמת, ישבנו, יש שם משרד בצד ימין של החנות, משרד של [נתבע 3] – שם ישבנו, התחלנו לדבר, היו הפרעות. פגשתי את הנתבע 3, מר טדי שוורץ, אביו [של נתבע 2]. הוא איש מאוד נחמד. לשאלת בית המשפט, האם היה [זה] אדם שאינו מבין מימינו ומשמאלו, אני משיבה שאני לא יכולה לומר אם הוא כבד ראיה או לא, אין לי יכולת לומר כמה הוא רואה. ישבנו, דיברנו. הוא עבר על מסמכים. המתנתי שהוא יסיים, כך שאני מעריכה שאם הוא עבר על המסמכים הוא גם ראה מה כתוב שם. הוא לא קרא את המסמך [את הסכם-התיווך], אני הקראתי לו את המסמך, אבל לא מילה-במילה. אמרתי לו שיש כאן כתב התחייבות לשירותי תיווך, הוא ביקש ממני שאמלא את שמו. אמרתי לו אוקיי, אני מחתימה אותך. הוא שאל כמה אני גובה, אז אמרתי לו חודש שכירות – המסמך כאן מחתים אותך על חודש שכירות. אמרתי לו במלים שהם מבקשים הרבה יותר ממה שאני כותבת אפילו, הם חשבו שיקבלו 160 ש'ח למטר, אמרתי לו שזה מנותק מהמציאות ושהלקוח האחרון שהבאתי הציע 125 ש'ח ושאני כותבת את זה. מדובר היה בשתי חנויות נפרדות, אחת 170 [מטרים רבועים] והשניה 220 [מ'ר]. החנות הזאת היא 220 [מ'ר]. לשאלת בית המשפט האם יכול להיות ש[נתבע 3] לא ידע על מה אני מחתימה אותו, אני משיבה שאין מצב, כי הוא איש עסקים; כשאמרתי לו על מקומות – נתתי לו כתובת והוא ידע בדיוק על איזה חנויות אני מדברת, היו חנויות שנפסלו, כי הוא אמר שזה איזור שלא מעניין אותו. הוא לא נראה בן אדם שלא מבין. סיכמנו שאחרי שהוא ובנו או בנו יסקרו את הנכסים בחוץ הם יחזרו אלי ויגידו לי איזה נכסים הם רוצים לראות מבפנים" (פרוטוקול, מעמ' 4, ש' 20).

            אם הארכתי בהבאתם של דברים אלה לא היה זה רק משום תוכנם, אלא גם היות שהיו הם כנים, מפורטים והותירו בי רושם של עדות מהימנה. התובעת לא ניסתה להתאים את הדברים לעמדתה. היא לא היססה להודות כי היא זו שהקריאה את הסכם-התיווך לנתבע 3; כי לא הקריאה את ההסכם מלה-במלה אלא את עיקריו וכי איננה יודעת לשלול את הטענה שהנתבע 3 כבד-ראייה. לאחר כל אלה נותר ברור כשמש כי נתבע 3 ידע היטב באיזו עסקה הוא נקשר, על מה חתם ולְמה התחייב. הסכמי-תיווך אינם חוזה מורכב, ארוך ורב-פרטים. יש בם את העיקר – העובדה שמדובר בתיווך, שיעורם של דמי-התיווך, מהותו של הנכס ומיהות הצדדים. את כל אלה לא נותר ספק כי התובעת ביארה לנתבע 3 ברחל בתך הקטנה, וכי הוא הבין וחתם מרצונו. לכתחילה היה זה, הלא, נתבע 3 שהזמין את התובעת למשרדו לצורך זה ולא אחֵר. הניסיון להציג את נתבע 3 – שמחזיק באותה עת לבדו בחנות פעילה, שיש לו בה משרד, שמתקשר ביוזמתו למתווכת ושקובע עמה פגישה – כאדם שאינו בחושיו, דינו להיכשל מכל וכול. אין בו אלא להצביע על היעדר תום-לבם של הנתבעים בפרשה שבפנַי. העובדה כי נתבע 3 הוא נכה צה"ל, לפי מכתב שהוצג לי במעמד-הדיון, אינה גורעת מאום מן העובדות המתוארות. אין היא גורעת מן המסקנה המובהקת, שאליה הן מוליכות עובדות אלו.

3. בשום שלב לא טענה התובעת, חרף ניסיונו של נתבע 2 במעמד-הדיון להציג זאת כך, כי הוא עצמו חתם על הסכם-התיווך. אמת, על ההסכם שתי חתימות שונות, ואפשר שהן מעט שונות זו מזו, ממש כשם שאין חתימתו האחת של אדם זהה לאחרת. לגרסת התובעת, שאותה אני מקבל כמהימנה לחלוטין, מי שחתם את שתי החתימות הללו היה לא אחר מנתבע 3, לבדו. "אני ראיתי אותו חותם פעמיים, אותו אדם, בוודאי", היא הטעימה, "אני נתתי לו לחתום על שתי שורות" (פרוטוקול, בעמ' 5, ש' 32-31). כל יסוד, אדגיש, אין לטענת-הנתבעים כי מאן דהוא, למשל התובעת, זייף את החתימות על גביו של הסכם-התיווך. אם חתם נתבע 3 בשם "תדי", במקום שמו "טדי" – ואודה כי מתקשה אני לראות זאת על גביו של הסכם-התיווך, כל יסוד יש לחשד, בהעדרו של הסבר אחר המתקבל על הדעת, כי היה במטרה להתנער מאוחר יותר מהסכם-התיווך, כפי שנעשה עתה. מכל מקום ברי כי אין זה פרי עשייתה של התובעת, והרי בכל מקום אחר בהסכם היא רשמה מפורשות "טדי" (ראו נספח ב' לכתב-התביעה).

4. עובדה היא כי זמן לא רב לאחר מכן פעלו הנתבעים באורח עצמאי מול בעליו של הנכס המושכר לשם שכירתו ללא תיווך, כפי שעושים הם עד היום. אין לך ראיה מובהקת מזו לרצונם לחמוק מקיומו של הסכם-התיווך, לרצונם לחמוק מתשלומם של דמי-תיווך בגין שירות ממשי שקיבלו, ולרצונם לרוקן את שירותי-התיווך מתוכן על מנת שלא לשאת בתמורתם. בעליו של הנכס, אגב, חלק את דבר-ההשכרה לנתבעים עם התובעת, יידע אותה בדבר סכומם של דמי-השכירות המשולמים לו בידי הנתבעים ואפילו שילם לה את חלקו בדמי-התיווך.

5. לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי נתבע 3 לא טרח להתייצב באולם-הדיונים, בטענה שלא גובתה בשום תעודה רפואית שהיא כי מצבו הבריאותי מנע זאת ממנו. כך נדרש היה לעמוד, מפי השמועה בלבד, מבנו, שכאמור לא נכח במעמד-החתימה, על הקורות בה. אין צורך להכביר מלים על ערעור, שמערער הדבר את עמדתם של הנתבעים בהליך זה.

6. התובעת הייתה, ללא ספק, הגורם היעיל בקשירתה של ההתקשרות בין בעליו של הנכס לבין הנתבעים. כדבריה, שאני מקבלם, "הבאתי את הנכס לידיעת הנתבעים והחתמתי אותם. הפגשתי את הנתבעים עם בעלי הכנס פעמיים, תיאמתי את הפגישות ונכחתי בהן, ניהלתי משא ומתן בשם הנתבעים ועדכנתי אותם במחיר המינימלי לסגירת העסקה. כשהנכס עמד למכירה, הודעתי לנתבעים, עדכנתי מה המחיר לרכישה והצעתי להם לשקול לתת הצעה" (פרוטוקול, בעמ' 5, ש' 16-13). הנתבעים לא הוכיחו במאום את טענתם כי ההסכם היה "מסמך פרוצדוראלי" בלבד, שתוקפו ממילא פג במועד שבו הם התקשרו ישירות עם בעלי-הנכס. בהיעדר תימוכין יש לדחות טענה זו מכל וכול.

7. התובעת לא ביקשה לחלץ מן הנתבעים סכום כסף מופרז. אדרבה, היא תבעה סכום נמוך במידה ממשית מזה, שאותו סברה כי הנתבעים ישלמו כדמי-שכירות; ואפילו – מטעמי "עיגול" – סכום נמוך מזה, שאליבא דבעלים משלמים הנתבעים בפועל בגין חודש אחד של שכירות. בהתחשב בטִרחה ובעוגמת-הנפש שנגרמה לתובעת, ובפרט בהתחשב בהתנהלותם של הנתבעים, שעמה לא אוכל להשלים בשום פנים, מצאתי לקבל את התביעה גם בכל הנוגע למרכיביה הנוספים – עוגמת-נפש וטרחה, בנוסף לפסיקתן של הוצאות-ההליך כמקובל.

בתוך 14 ימים מיום המצאתו של פסק-דין זה לידיהם ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעת סך של 25,960 ש"ח בגין עילתה העיקרית של התביעה – הפרתו של הסכם-השכירות; עוד סך של 3,000 ש"ח בגין טרחה ועוגמת-נפש, כפי שנתבע; וכן סך של 2,200 ש"ח להוצאות-המשפט. בסך הכול על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 31,160 ש"ח. איחור יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.