עניינה של התביעה שלפני בטענה להפרת חובת סודיות של בנק.
רקע
1.בתקופה הרלבנטית לארועים מושא התביעה, היתה התובעת בעלת חשבון פרטי בסניף 138 של בנק יהב בחדרה (להלן: "החשבון הפרטי"). בנוסף לכך היו התובעת ובעלה בעלי חשבון משותף בסניף 123 של הבנק בירושלים (להלן: "החשבון המשותף").
2.במהלך תקופת קיומו של החשבון הפרטי, היתה התובעת היחידה שהורשתה לפעול בו ולטענתה, שלא הוכחשה, היא גם לא העניקה יפוי כח לכל אדם אחר לפעול בחשבון זה או לקבל בשמה או עבורה מידע מכל סוג שהוא המתייחס אליו.
3. אין חולק על כך שבחודש יולי 2014, במסגרת החשבון הפרטי, נטלה התובעת מהבנק הלוואה
בסך של 25,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), כמו גם על העובדה שבמהלך חודש דצמבר 2014 התקשרה נציגת הבנק אל בעלה של התובעת, הציעה לו "אפשרות לממש הלוואה בכל תחום עד 35,000 ₪" וציינה כי באמצעותהלוואה זו הוא יוכל, בין השאר, "לסגור" גם את ההלוואה הקודמת בסך 25,000 ₪ - הלוואה שעל אודות נטילתה על ידי התובעת, הוא לא ידע דבר.
טענות התובעת
4.התובעת עותרת לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך 33,500 ₪ ואלה הן טענותיה:
א.ההלוואה ניטלה על ידה בשעתה מבלי שהיא סיפרה עליה לבעלה ולא בכדי, שכן הלה
לא היה מעוניין בנטילת הלוואות משום שהוא מאוד מחושב כלכלית.
ב.בעקבות המעשה של נציגת הבנק, היא נאלצה להודות בפני בעלה כי הסתירה את
הדבר מפניו וכתוצאה מכך נסדקה מערכת היחסים ביניהם, הם עברו משבר אמון
קשה ואף עמדו על סף גירושין.
ג.ביום 21.2.16 פנה עורך דין מטעמה אל הבנק בדרישה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה,
אלא שהבנק אשר לא היה מודע לעובדה שהשיחה בין נציגתו לבין בעלה הוקלטה (ר' התמליל ת/1), הכחיש את טענותיה וטען כי האחריות למשבר שארע בינה לבין בעלה צריכה להיות מוטלת עליה בלבד.
ד.גם בהמשך, לאחר שעורך דינה העביר אליו את ההקלטה הנדונה, המשיך הבנק לטעון
כי הוא לא מחוייב היה לצפות שהיא תסתיר מידע מבעלה שעמו היא מנהלת משק
בית משותף וכן כי נציגתו לא אמרה לבעל באופן מפורש כי היא נטלה את ההלוואה.
ה. התובעת טוענת כי במסירת המידע לבעלה הפר הבנק את חובות הסודיות, הזהירות
והנאמנות שלו כלפיה, הן מכוח הסכם מפורש והן מכללא, שכן היא נתנה בו אמון
מלא וסמכה עליו כי לא יגלה את מצב החשבון הפרטי שלה לאיש.
ו.התובעת מוסיפה וטוענת כי מעשה הבנק מהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות.
5.בעדותה בפני חזרה התובעת על טענות אלה וסיפרה כי בעלה אשר הבין מיד את משמעות דברי נציגת הבנק בשיחתה עמו, על אף שזו לא אמרה לו באופן מפורש כי היתה זו היא שנטלה את ההלוואה במסגרת החשבון הפרטי, אלא דברה על "ההלוואה הקודמת של 25,000 ₪" וכשהבינה שהוא לא יודע על כך דבר טענה כי כנראה התבלבלה (ר' בתמליל ת/1), התקשר אליה בעלה מיד לאחר מכן בכעס ומאז התנהלה מערכת היחסים ביניהם במשך זמן ממושך באווירה של בגידה:
"...המטרה שלי לא הייתה לשקר לו אבל זה זכותי לבחור מתי להגיד לו ואיך.
עצם זה שהוא קיבל את המידע מגורם שלישי התנהלנו תקופה כל כך הרבה
כאילו בגדתי בו כי העניין שחשפו כביכול את השקר שלי. הם באותו רגע
שחשפו את המידע לא שיקרתי, אמרתי "נכון", במשך שנה היינו בטיפולים
זוגיים, בבית זה השפיע על הילדה שלנו שראתה אותנו בהתפוצצויות, הוא
עזב את הבית לכמה ימים וחזר. היינו בסערה... האמון בינינו נשבר...
...אני זוכרת שהייתי בהיסטריה, אני זוכרת את המקום שבו עמדתי בבית.
המילים שאמרתי, אמרתי מילים מאוד קשות, אף אחד לא יודע איך
הדברים התגלגלו, הייתי בהיסטריה. באותו רגע הרגשתי שהקרקע
נופלת לי מן הרגליים. לא נתנו לי את האפשרות לעשות זה את זה בדרך
שלי... התגובה המזלזלת שבה נתקלתי והפניית האצבע המאשימה אלי
פגעו בי יותר מכל...".
למשמע דברים אלה וגם לנוכח הערת נציג הנתבע בהקשר זה, סברתי כי נכון אעשה אם אשמע גם את גרסת הבעל ואעיין בסיכום שהוכן על ידי המטפלת שטיפלה במשפחה ולפיכך התקיים בתיק זה דיון נוסף שבו העיד בעלה של התובעת, מר א.ש..
6.ואכן, בעדותו בפני, כשסערת הרגשות בה הוא היה נתון ניכרה עליו היטב, חיזק בעלה של
התובעת את גרסתה וסיפר בכנות רבה:
"...אני ברגע שעדכנו אותי במה שעדכנו אותי, אני מתייחס לשיחה עם
פקידת הבנק, אני סירבתי להאמין לזה כי לא האמנתי שנ' יכולה
לעשות דבר כזה, אנחנו די מתקשרים בינינו ויודעים פחות או יותר
מה האופק הכלכלי שלנו ובמה יכולים לעמוד ובמה לא, ולקחת כזאת
הלוואה. באותו רגע שהבנתי שזה מה שקרה, הרגשתי בגידה, הרגשתי
שעם מי אני ישן, עם מי אני חי, איך לא מתייעצים איתי בדבר כזה,
איך עושים דבר שנוגד את כל מה שאני מאמין לו. היו לנו מחשבות
על לקחת כל מיני הלוואות ואני דחיתי אותן על הסף כי ידעתי שזה
יקשה עלינו ואולי אפילו ימוטט אותנו. מאוד נעלבתי. באותו יום
חזרתי מהעבודה, היה לנו איזה ויכוח קולני במשך חצי שעה, אני
יצאתי עם תיק, לא חזרתי לבית 4 ימים ואני האמנתי שפה זה הקש
ששבר את גב הגמל ומזה לא נוכל לצאת, שזה משבר אמון. חזרתי לבית
אבל הדברים לא חזרו כל כך מהר למסלולם, זה לקח קצת זמן. האירוע
קרה אחרי תקופה יחסית של שקט שהיה לנו. היום אנחנו בשקט. לצערי
אני בשנת אבל על אמא שלי ואני חושב שאם לא המקרה הזה, הדברים
היו יכולים להיראות אחרת בינינו... אני מאמין שהיינו מגיעים לגירושין
אם לא הפטירה של אמא שלי ז"ל.
לשאלת נציג הנתבע האם הוא סבור כי הבנק אשם במשבר שארע בינו לבין התובעת, השיב: "...התכניות של אשתי היו אחרות. היא רצתה כנראה להגיד לי בזמן מתאים ולא שאשמע את זה בצורה ששמעתי את זה...".
7.מן המסמכים הנוספים שהוגשו מטעם התובעת בקשר להליך הטיפולי בו נטלה המשפחה חלק
בעקבות הארוע עולה כי בתם הקטינה הופנתה לאבחון וטיפול רגשי ביום 23.3.15 והיתה
מטופלת במשך כשנה מאז מאי 2015 ועד יוני 2016, בין השאר על רקע היותה חשופה למתחים
שהיו בין התובעת לבעלה, אך לא רק בעטיים.
טענות הנתבע
8.במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמו העלה הבנק את הטענות הבאות:
א.בעלה של התובעת היה מודע לדבר קיומו של החשבון הפרטי.
ב.בשיחה שהתקיימה בין נציגת הבנק לבעל לא נאמרו דברים מפורשים אודות נטילת ההלוואה על ידה במסגרת חשבונה הפרטי ולשאלת הלה האם קיימת הלוואה כזו בחשבונה, השיבה הנציגה כי "התבלבלה מבחינת היתרה".
ג.הדעת נותנת שמערכת היחסים בין התובעת לבעלה היתה "טובה" או "רעה" ללא שום קשר לשיחה הנדונה ואם היא אכן התערערה הרי שהדבר קרה בעקבות התנהגות התובעת ולא בגלל הבנק.
ד.בשלב כזה או אחר היתה התובעת מגלה לבעלה את דבר נטילת ההלוואה שכן ההחזר החודשי שלה עמד אז על כ- 10% ממשכורתה.
ד.עובדה היא שהתובעת ובעלה עדיין נשואים ואף נטלו מהבנק בשלב מאוחר יותר הלוואה בסך של 75,000 ₪ במסגרת החשבון המשותף.
ה.מעשה הבנק במקרה זה איננו עולה כדי הפרת חובת הסודיות המוטלת עליו, הן מפני הנימוקים הנ"ל והן מכיוון שבחתימתה על מסמכי פתיחת החשבון הפרטי ויתרה התובעת במשתמע על הסודיות בעניין ההלוואה שנטלה בכך שהקנתה לבנק זכות קיזוז עכבון ושיעבוד בקשר לכל חשבונותיה לרבות חשבונות על שמה וחשבונות משותפים.
ו.גם אם ייקבע שהיתה במקרה זה הפרה של חובת הסודיות הבנקאית, אין מדובר בהפרה של חוק הגנת הפרטיות הקובע "רשימה סגורה" של אירועים המהווים פגיעה בפרטיות והתובעת הנדרשת להוכיח את נזקיה, לא עשתה כן.
9.בטיעוניו בעל פה בפני, חזר נציג הנתבע על הטענות דלעיל ואמר: "...אנחנו תופסים את התביעה ככזו שמאשימה אותנו בכל מה שקורה במערכת היחסים בין בני הזוג לפני ואחרי האירוע ואני חושב שאין לזה בסיס..." וכן: "קצת קשה להבין על מה הסכום..." (סכום התביעה – ר.ס.מ).
המסגרת הנורמטיבית
10.בהעדר הוראה מפורשת בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, אזי המקור המשפטי של חובת הסודיות הנהוגה בין בנק ולקוחו נעוץ בסעיפים 1 ו- 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
סעיף 1 לחוק זה קובע כי: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".
סעיף 2(8) לחוק קובע כי:
"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם,
שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע".
מטרתו העיקרית של חוק הגנת הפרטיות היא להגן על זכותו של אדם לפרטיותו כך שזו לא תהפוך לנחלת הכלל. זכות זו מעוגנת גם בסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולמעשה ניתן לה מעמד של זכות יסוד.
11.ברע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח', פ"ד מז(5) 764, נכתבו על ידי בית המשפט העליון
הדברים הבאים:
"מוסכם על הכול כי מוטלת על הבנק חובת סודיות באשר לענייניו של לקוחו.
חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופיה של
מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו
הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם
פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות...בלעדי
אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי- כלכלי בקיומה של
מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית
ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו".
דברים דומים נכתבו בשעתם גם על ידי כב' השופט י' עמית בת"א (עכו) 2483/97 שאלתיאל סיגל נ' בנק המזרחי המאוחד:
"...תמוה הדבר, אך המחוקק בישראל לא עיגן בחוק את חובת הסודיות
הבנקאית. נראה כי העדר הוראה מפורשת בחוק, נובע מההנחה כי
הנושא כולו קשור בקשר בל הינתק עם פרטיותו של אדם ולכן מקור
החובה בחוק הגנת הפרטיות, וספציפית, בסעיף 8) 2) לחוק...
ההנחה היא כי חובת הסודיות נובעת מתנאי מכללא בהסכם בין הבנק
לבין הלקוח כי לא ימסר מידע אודות חשבונו בבנק... אלו הגורסים כי
תורת התנאי מכללא נכחדה משיטתנו המשפטית עם חקיקת חוק החוזים,
יעגנו את מקור החובה בעקרון תום הלב והדרך המקובלת נוכח יחסי
האמון המיוחדים בין בנק ללקוחו (ד. פלפל "הסודיות הבנקית היקפה
וחריגיה" מחקרי משפט יא תשנ"ד - 125, 1994).
12.עקרון תום הלב החל על מערכת היחסים בין הבנק ולקוחו מכוח חוזה השירות ביניהם מחייב גם הוא את הבנק לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ולא להעביר מידע על לקוחותיו, פרט למקרים בהם הגילוי מותר ואף מחוייב (ר' בספרו של ר' בן אוליאל, דיני בנקאות חלק כללי, בעמ' 108).
דיון והכרעה
13.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי לראיותיהם, דעתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה. ואלה הם נימוקי:
א.התובעת הוכיחה את טענותיה העובדתיות הן באמצעות תמליל השיחה שהתקיימה בין נציגת הבנק לבעלה (ת/1) – שיחה שתכנה, גם אם לא משמעויותיה, אינו מוכחש, והן באמצעות עדות בעלה אשר חיזק את תיאוריה אודות המשבר אליו נקלעה מערכת היחסים ביניהם בעקבות הארוע מושא התביעה. דברי התובעת ובעלה הותירו עליה רושם מהימן עד מאוד ואני מאמינה להם כי הארוע הנדון הוביל לשבר גדול בקשר ביניהם – שבר שנבע בעיקר מן העובדה שהבעל שמע אודות קיומה של ההלוואה בדרך לא דרך, ולא מהתובעת אשר חששה מלספר לו על כך בשל התנגדותו שהיתה ידועה לה, אך לדבריה תכננה לעשות כן במועד ובנסיבות אחרים שיתאימו יותר.
ב.בת"א (חדרה) 1082/02 רחל שחר נ' בנק לאומי סניף זכרון יעקב נדון מקרה דומה
מאוד בעובדותיו למקרה שלפני ובהשיבה על השאלה האם הפר הבנק את חובת הסודיות שלו כלפי לקוחתו במקרה ההוא, כתבה אז כב' השופטת ד' סלע את הדברים הבאים:
"...עובד או עובדת של הבנק מסרה לבעלה של התובעת כי בחשבונה
הפרטי הופקד סכום כסף, וביקשה לדעת כיצד לנהוג בו. הנתבע טען
כי הבעל היה מודע לקיומו של החשבון הפרטי, ושיחת הטלפון לא
פגעה בפרטיותה של התובעת. דין טענה זו להידחות.
הבעל היה מודע לקיומו של חשבון הבנק הפרטי של אשתו. ברם, יש
מרחק רב בין הידיעה על קיומו של החשבון לבין מסירת מידע בדבר
פעולה כלשהי בחשבון ובעיקר על הפקדת סכום כסף בהיקף כזה,
אשר בגינו מצאה לנכון פקידת בנק להתקשר טלפונית ולברר
כיצד להשקיעו, ואשר הבעל לא היה מודע למקורו או לקיומו.
מעצם הדברים שנאמרו לבעל כי הפקידה אינה יודעת מה לעשות
בכסף, ניתן היה להבין כי מדובר בסכום נכבד. אף שהבעל היה
מודע לעצם קיומו של החשבון, התברר לו להפתעתו כי הופקדו
לחשבון כספים, מבלי שהוא ידע כי הגיעו לתובעת כספים בהיקף
נכבד... בכך יש משום פגיעה ממשית בפרטיותה של התובעת,
ואין כל משמעות לכך שפקידת הבנק לא מסרה את היקף הסכום
המצוי בחשבון. מסירת ידיעה לאדם שאיננו הלקוח בדבר פעולות
כספיות או מצבו הכלכלי כעולה מחשבון הבנק שלו, היא הפרה של
חובת הסודיות המוטלת על הבנק מכח הדין...".
ג.אכן, במקרה שלפני לא מדובר היה במסירת מידע מפורש, אלא ככל הנראה בטעות
של נציגת הבנק אשר חפצה לשכנע את בעלה של התובעת כי ייטול את ההלוואה
שהוצעה לו על ידה ובתוך כך השתמשה במידע שהיה ברשותה לגבי חשבונה הפרטי
של התובעת וכשהבינה כי טעתה ניסתה לחזור בה, ללא הצלחה. ואולם, גם מעשה
זה עולה לדעתי כדי הפרת חובת הסודיות של הבנק וגם אם ספק בעיני כי מדובר היה
במעשה שלווה בחוסר תום לב, אזי לכל הפחות היתה כאן רשלנות שנבעה מאי בדיקת
כל הנתונים הרלבנטיים ביסודיות לפני מעשה (לעניין זה יפים הדברים הנוספים
שנכתבו ע"י כב' השופט עמית בעניין שאלתיאל הנ"ל: "...יהא מקור החובה אשר
יהא, אין חולק כי הבנק חב כלפי התובעת חובת סודיות... עד לחקיקת חוק הגנת
הפרטיות, בנק שהפר את חובת הסודיות, נתחייב בהפרת הסכם ושמא גם
ברשלנות".
ד.טענת הבנק לפיה התובעת ויתרה במשתמע על הסודיות בעניין ההלוואה שנטלה בכך שהקנתה לבנק זכות קיזוז עכבון ושיעבוד בקשר לכל חשבונותיה לרבות חשבונות על שמה וחשבונות משותפים, איננה רלבנטית בעיני לנסיבותיו של מקרה זה שאינן נסיבות שהתעורר בהן צורך בקיזוז, שיעבוד או עכבון.
הנזק
14.התובעת ובעלה טענו כאמור כי הארוע הנדון הסב לשניהם ואף לבתם הקטינה סבל רב, אף אם הם הצליחו בסופו של דבר לאחות את הקרע שנוצר ביניהם והם ממשיכים לחיות יחדיו. בעלה של התובעת הגדיר את החוויה שהוא חווה כ"בגידה".
התובעת הבהירה בעדותה כי ההלוואה שניטלה על ידה היתה "הלוואת סטודנט" שמטרתה היתה לאפשר לה לסגור את חשבונה בבנק הפועלים ולעבור לבנק יהב שבעלה המליץ לה עליו. גם בעניין זה נשמעה לי גרסתה מהימנה ושוכנעתי כי בעלה נתן בה אמון מלא וכי היא בחרה שלא לספר לו אודות ההלוואה שנטלה מחמת היותה רגישה כלפיו, ולא על מנת להסתיר ממנו את המידע הזה לעד.
15.מכיוון שגרסאות התובעת ובעלה בעניין זה היו מהימנות עלי ומאחר שהמטפלת שטיפלה בבתם הקטינה בתקופה שלאחר מכן התייחסה במסמך שהוגש מטעמה לקשיים נוספים אחרים שלה, אך לא העידה בבית המשפט ולכן לא היתה לנציג הנתבעת ההזדמנות לחקרה בחקירה נגדית, החלטתי שלא ליתן משקל לטענות בדבר הקשר הסיבתי הישיר בין מצבה של הקטינה לארוע בו עסקינן. עם זאת, אני סבורה כי יש בידי לקבוע, על סמך נסיון החיים והשכל הישר, כי מצב הקשר בין הוריו של ילד משפיע גם הוא בהכרח, על מצבו הרגשי של הלה.
16.במצב דברים זה, הנני קובעת כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מעשה הבנק הסב לה עוגמת נפש גדולה וכי הקשר הזוגי בינה לבין בעלה ספג פגיעה קשה לאורך זמן.
ואטעים - גם אם מערכת היחסים בין בני הזוג במקרה זה לא היתה מושלמת קודם לכן – והרי אין מערכות יחסים מושלמות שאינן סובלות מעת לעת מגלי עליה וירידה כאלה או אחרים, אזי היה זה לטעמי הבנק שגרם למשבר האמון המסוים שארע ביניהם ולכן אני סבורה כי עליו לשאת בתוצאותיו של משבר זה. גם העובדה שהשניים השכילו והצליחו לשקם את ההריסות ואף נטלו הלוואה נוספת בחשבונם המשותף, אין בה כדי להקהות את מידת הסבל שנגרמה להם באותו הזמן.
סוף דבר
17. משקבעתי כי הבנק אכן הפר את חובת הסודיות בה הוא חב כלפי התובעת ואף התרשל התרשלות מסוימת כלפיה וכי זו סבלה מנזק לא-ממוני בלתי מבוטל כתוצאה מכך, ומאחר שעל פי הפסיקה "בפסיקת הפיצויים על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו את העקרון כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר" (ר' ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי ואח'), אני מחליטה להעמיד את גובה הנזק הלא-ממוני במקרה זה על סך של
15,000 ₪. סכום זה בתוספת הוצאות בסך 750 ₪ ובסה"כ 15,750 ₪ ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנתבע, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.
זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 ימים.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ב אב תשע"ז, 14 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.
