1.לפניי תביעה לקבלת תגמולי ביטוח שהגישה זכיינית להפעלת דוכן של מפעל הפיס שנשדדה.
2.התובעת ובעלה מפעילים דוכן של מפעל הפיס. ביום שני, ה-19.12.2016, נשדדה התובעת בעת שהייתה בדוכן, ונגנבו ממנה 4,000 ש"ח. התובעת מבוטחת על-ידי הנתבעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן – הפניקס או הנתבעת). הביטוח כולל כיסוי למקרה של שוד.
3.הפניקס אינה מכחישה את קרות השוד. עם זאת, הפניקס טוענת שהתובעת אינה זכאית לתגמולי הביטוח שכן על-פי תנאי הפוליסה, תנאי לכיסוי הביטוחי הוא ש"יש להפקיד בבנק הכספים מידי יום בכפוף ובהתאם לשעות הפעילות של הזכיין והבנק" (עמ' 2 לפוליסה, מוצג מ/1). לטענת הפניקס, הסתבר שהתובעת לא הפקידה בבנק את הפדיון היומי ביום הקודם ליום שבו ארע השוד, ועל-כן לא עמדה בתנאי הפוליסה. הפניקס מוסיפה כי התובעת נוהגת לצבור מזומנים מספר ימים ואז להפקידם בבנק, בניגוד לתנאי הפוליסה. עוד מוסיפה הפניקס כי מאחר שהסכום שנגנב הוא 4,000 ש"ח וסכום זה מתייחס לפדיון של יומיים, הרי שההערכה היא שמחצית מכך מתייחסת לפדיון שנצבר ביום הגניבה, היינו 2,000 ש"ח, ומחצית מכך ליום הקודם. והנה, גובה ההשתתפות העצמית הוא 2,000 ש"ח (עמ' 4 לפוליסה), ועל כן התובעת אינה זכאית לתגמולי ביטוח כלל.
4.במהלך הדיון שמעתי את עדות התובעת ובעלה. אלו הותירו בי רושם מהימן ביותר. התובעת ובעלה הם זוג מבוגרים אשר דוכן הפיס הוא מקור פרנסתם. בני הזוג הם זכיינים של מפעל הפיס, כך שבמקרה של שוד הם שנושאים על כתפיהם את הסיכון שבאבדן הכסף. בני הזוג תיארו בפני את המציאות שבה הם חיים: מידי יום נצברים אצלם סכומים נכבדים במזומן, אותם עליהם להפקיד בבנק. בנסיבות אלו, לדבריהם, מקרי שוד הם דבר שבשגרה לעוסקים בתחום. זאת ועוד, התובעת ובעלה תיארו בפניי את הקושי לעמוד בתנאי הפוליסה. כך, ביום שישי, במוצאי שבת וביום ראשון הבנק שלהם סגור. בנוסף, לזוכים עד סכום מסוים ניתנים כספי הזכייה במזומן ובמקום, כך שעל הזכיינים להחזיק בכמה אלפי שקלים במזומן בקופה בבוקרו של כל יום עבודה.
5.לגבי השוד עצמו, הרי שכאמור, הפניקס לא מכחישה את התרחשותו. עם זאת אציין את התרשמותי לטובה מעדות התובעת. התובעת תיארה בפניי את נסיבות השוד, והעידה שהיא די בטוחה שנגנבו ממנה יותר מ-4,000 ש"ח, אולם בכל זאת בחרה להצהיר כי נגנב ממנה סכום זה על מנת שחלילה לא לחטוא ולתבוע כספים שאינם מגיעים לה (עמ' 2 שורות 19-18 לפרוטוקול). התובעת הוסיפה, כי הפדיון של היום שבו אירע השוד היה בסביבות 5,700 ש"ח (עמ' 2 שורות 23-22, עמ' 4 שורות 18-17 לפרוטוקול).
6.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בניכוי דמי ההשתתפות העצמית. קיימים מספר טעמים אשר די בכל אחד מהם כדי להביא למסקנה זו.
7.ראשית, לטעמי הסייג לחבות המבטחת לא התקיים לגופו של עניין. כאמור, הפוליסה מורה שתנאי לכיסוי הביטוחי הוא כי "יש להפקיד בבנק הכספים מידי יום בכפוף ובהתאם לשעות הפעילות של הזכיין והבנק" [ההדגשה הוספה, א.ו.]. היינו, על-פי הוראת הפוליסה, חובת הפקדת המזומנים בבנק היא מידי יום, אולם זאת "בכפוף ובהתאם" לשעות פעילות הבנק. כפי שכבר נאמר, סניף הבנק של בני הזוג סגור בימי ראשון. לא מוטלת בפוליסה חובה על התובעים להחזיק חשבון בבנק הפתוח מידי יום ביומו. אם הייתה דרישה כזו של המבטחת מובן שהיה מקום לציינה במפורש בפוליסה, ולא זאת אף זאת, הוראות הפוליסה מניחות שקיימות מגבלות הנובעות משעות פעילות הבנק. נמצא, שמאחר שהבנק סגור בימי ראשון, לא חלה על התובעת חובה להפקיד את הכספים שהצטברו אצלה בתום יום ראשון בשבוע.
בחוות-דעת השמאי מטעם הנתבעת כתב זה, שאומנם הבנק אינו פתוח בימי ראשון, אולם היה על התובעת להפקיד את הסכומים שהצטברו אצלה ביום שני בשעות הבוקר (עמ' 2, סעיף 5 לחוות-דעתו). אין בידי לקבל עמדה זו. בהוראות הפוליסה אין התייחסות או הנחייה מפורטת כיצד על המבוטח לנהוג בימים שבהם הבנק סגור. כל שנאמר בפוליסה הוא שחובת ההפקדה מידי יום ביומו חלה "בכפוף ובהתאם לשעות הפעילות של... הבנק". אם זוהי הלשון העמומה שננקטה בפוליסה, הרי שיש לזקוף זאת לחובת המבטחת, וכידוע, יש לפרש עמימות המתגלה בהוראות הפוליסה לרעתה. כלומר, אין לראות את הפוליסה כמחייבת הפקדה של הכספים דווקא בבוקר שלמחרת היום שבו הבנק היה סגור, ולא בתום יום המחרת. אם סברה המבטחת שכך על המבוטח לנהוג, הרי שהיה עליה לרשום זאת במפורש בפוליסה (וכן להביא את הדבר לידיעתו). אף יש לשים גבול סביר לדרישה מהמבוטח להיטלטל לסניף הבנק.
8.שנית, אף אילו היה מתקיים בענייננו הסייג לחבות, לא היה מקום לשלול את הכיסוי הביטוחי. מהימנה ביותר בעיני עדות התובעת, שלפיה הסכום שנגנב ממנה, בסך 4,000 ש"ח, נמוך מהפידיון שנצבר באותו יום. כאמור, התובעת העידה כי ביום השוד הפדיון היומי עמד על סכום של כ-5,700 ש"ח. אומנם, התובעת העידה בדיון וכך גם הצהירה בפני חברת הביטוח, כי ביום הקודם ליום השוד, שהיה יום ראשון בשבוע, לא הפקידה את הפדיון היומי בבנק. עם זאת, נוכח עדותה של התובעת שהסכום שנגנב נמוך מהפדיון שנצבר ביום השוד, לה אני מאמין, נמצא שהחלוקה שעשתה הנתבעת של ה-4,000 ש"ח לשני ימים (2,000 ש"ח לכל יום) נטולת בסיס עובדתי.
יצוין, כי בחוות-דעת השמאי נרשם, כי התובעת ציינה באוזני השמאי כי הסכום שנגנב הוא פדיון של יומיים (עמ' 2, סעיף 3 לחוות-הדעת, מוצג מ/2). עם זאת, השמאי לא בא ליתן עדות על שנאמר לו, ומשכך אין בידי ליתן משקל לתיאור העובדתי המופיע בחוות-דעתו. מכל מקום, אני מעדיף את עדותה של התובעת, ממנה התרשמתי באופן בלתי אמצעי, על פני הנאמר בחוות-דעת השמאי.
שומה לזכור, כי התנאי בפוליסה שלפיו על התובעת להפקיד את הכסף בבנק מידי יום ביומו הוא סייג שהנטל להוכחת תחולתו מוטל על כתפי הנתבעת (ראו, ירון אליאס, דיני ביטוח 670 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן – אליאס): "כל תניה אשר יש בה כדי לשלול או לצמצם אחריות לנזקים, אשר לולא כן היו מכוסים על ידי הפוליסה, מהווה 'סייג' - כמשמעותו בדיני הביטוח"). זאת, אף אם מדובר בסייג שכונה בפוליסה בשם "תנאי לכיסוי" (ראו, שם; וכן השוו, רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי, פיסקה 25 (15.9.2013) (להלן – עניין סלוצקי)). בכלל זאת, על המבטחת להוכיח לא רק את נסיבות התקיימותו של הסייג, אלא גם קשר סיבתי בין הסייג לבין היקף תגמולי הביטוח (ראו, אליאס, בעמ' 696: "מבטח החפץ להשתחרר מחבותו על פי הפוליסה אינו יוצא ידי חובתו בהצביעו על התגבשות סייג לכיסוי. פטירת המבטח מאחריות מותנית בהוכחת קשר סיבתי בין התקיימות הסייג לבין מקרה הביטוח, חבות המבטח או היקפה"). בהינתן העדות, שלה אני מאמין, כי הפדיון היומי ביום השוד היה גבוה מהסכום שנשדד, הרי שלא הוכח על-ידי הנתבעת שקיים קשר סיבתי בין אי-הפקדת הפידיון של היום הקודם לבין גובהו של הסכום שנגנב. כלומר, יתכן בהחלט שגם אילו היה מופקד בבנק הפידיון של היום הקודם, עדיין היו נגנבים מן התובעת 4,000 ש"ח, והנטל על הנתבעת להוכיח אחרת. לשון אחר, לא הוכח שהייתה הצדקה עובדתית לייחס חצי מסכום הגניבה ליום האתמול.
9.שלישית, אף אילו היו מתקיימות נסיבות המקימות את הסייג לכיסוי הביטוחי, הרי שהתנאי בפוליסה שלפיו על המבוטח להפקיד את סכום הכסף בבנק מידי יום הוא אמצעי להקלת הסיכון (סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח)). משכך, וכידוע, אי-נקיטה באמצעי זה אינה מביאה לשלילת הסיכוי הביטוחי, אלא להפחתה יחסית בשיעור תגמולי הביטוח בהתאם לייקור בדמי הביטוח שהיו משולמים אילולא היה נדרש בפוליסה אותו אמצעי, אלא אם מוכח שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח שכזה (סעיף 18(ג) לחוק). עוד כידוע היטב, הנטל לשכנע במידת ההפחתה בתגמולי הביטוח או בשלילתם מוטל על המבטח (עיינו, עניין סלוצקי; רע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (23.7.2014); רע"א 3461/14 בר נתן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (3.7.2014)). הפניקס לא עמדה בנטל זה, ולא הביאה ראיה בדבר מידת ההפחתה היחסית בשיעור תגמולי הביטוח או בדבר מבטח סביר בנסיבות העניין. די גם בכך כדי להביא לקבלת התביעה.
10.רביעית, התובעת ובעלה העידו כי לא היו מודעים לתנאי הפוליסה (עמ' 3 שורות 6-5 לפרוטוקול), ומצאתי את עדותם מהימנה. לפי ההסברים שנתנו, מדובר בפוליסת ביטוח הנרכשת באופן מרוכז על-ידי "מפיץ" של מפעל הפיס, וכל אותם זכיינים העובדים עם אותו מפיץ משלמים על הביטוח דרכו. בשל התנהלות עקיפה זו מול חברת הביטוח, כך הסבירו, לא היו מודעים להוראות הפוליסה. כידוע, לשם הסתמכות המבטחת על סייג בפוליסה עליה לוודא שהמבוטח מודע לתנאיה (ראו, אליאס, בעמ' 710-709), וגם בשל טעם זה אין הנתבעת יכולה להסתמך על הסייג הנטען.
11.נמצא כי דין התביעה להתקבל, אולם אין מנוס מהפחתת דמי ההשתתפות העצמית (הגבוהים) בסך 2,000 ש"ח מסכום הגניבה בסך 4,000 ש"ח.
12.אשר להוצאות המשפט, דעתי היא שיש לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט גבוהות יחסית לסכום שנפסק. ראשית, על הוצאות אלו לשקף את הזמן של התובעת שהוקדש לשם הגעה לדיון בבית המשפט, ואשר לוותה בדיון בבעלה. שנית, יש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה ששללה את הכיסוי הביטוחי תוך חריגה מלשון הפוליסה והתעלמות מהתנאים בדין להסתמכות מבטח על סייג לכיסוי הביטוחי. התנהלות זו מעוררת תחושת חוסר נוחות. שלישית, לטעמי יש לחייב מבטח שנדחתה טענתו בדבר שלילת הכיסוי הביטוחי בהוצאות שישקפו תמריץ ראוי למבטחים לשקול היטב את עמדתם טרם שלילת הכיסוי. אחרת עשוי המבטח לנהוג חלילה במה שמכונה "שיטת מצליח", והדברים ידועים.
13.אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 2,000 ש"ח. על סכום זה יתווספו הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח.
סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק-הדין ועד יום התשלום בפועל.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום, י"א טבת תשע"ח, 29 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
