תא"ח 18411-09-15 כהן ואח' נ' שבת

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשת בהעדר הגנה ביום 29.10.2015.

טענות המבקשת בתמצית הן, כי כתב התביעה לא הומצא לה וחתימתה זויפה על אישור המסירה שנמסר לבית המשפט ולפיכך יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. עוד טענה כי בחודש אוגוסט 2015 נחתם עימה חוזה שכירות לשנה נוספת אך הוא נלקח על ידי התובעים מבלי שהושאר עותק בידיה, ובמסגרתו הוסכם כי לא תשלם דמי שכירות עד חודש נובמבר כפיצוי בגין שיפוצים שביצעה במושכר.

התביעה הוגשה ביום 09.09.2015.

ביום 27.10.2015 הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, אליו צורפו אישור מסירה של כתב התביעה והודעת בית המשפט מיום 16.9.2015 על מועד הדיון ותצהיר מטעם מבצע המסירה לתמיכה עובדות ביצוע המסירה.

בתצהיר מאשר מבצע המסירה כי, ביום 17.9.2015 בשעה 10:00 בכתובת המושכר, בוצעה המסירה לידי מורן שבת וכי אישור המסירה נחתם בפניו.

ביום 29.10.2015 ניתן פסק הדין על בסיס ביצוע מסירה כדין של כתב התביעה ביום 17.9.2015 והעדר הגנה מטעם הנתבעת ולאחר בחינת כתב התביעה. פסק הדין חייב את הנתבעת לפנות את המושכר ולשלם לתובעים סך כולל של כ- 6,363 ₪.

פסק הדין נשלח לצדדים על ידי מזכירות בית המשפט ביום 29.10.2015.

התובעים פתחו תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין וביום 01.12.2015 בוצעה מסירה מלאה של האזהרה לנתבעת.

בקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 22.12.2015.

בתגובת המשיבים לבקשה, התנגדו המשיבים לביטול פסק הדין ודחו טענות המבקשת בכלל וטענת אי ביצוע המסירה וטענת הזיוף, בפרט, תוך שציינו כי אין התאמה בין חתימת המבקשת על תצהירה (רישום שמה) לבין חתימתה על הסכם השכירות ושטר הערבות לגביהן לא טענה לזיוף, ובתמצית, טענו כי שינוי החתימה מלמד על כנות טענותיה.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."

מועד שנקבע בחיקוק מוסמך בית המשפט להאריכו אך ורק מטעמים מיוחדים שירשמו. מקור הדרישה נובע מתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

בדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד, יש להבחין בין פסק דין שניתן שלא כהלכה, שאז הביטול הוא מחובת הצדק, לבין פסק דין שניתן כהלכה וביטולו נתון לשיקול דעת בית המשפט. קיים שוני בשיקולי בית המשפט לגבי שני סוגי החלטות אלה.

בביטול מחובת הצדק בית המשפט בוחן את תקינות ההליך שהביא למתן פסק הדין, וככול שיוכח לבית המשפט הפגם הפוגע בתקינות ההליך, ייעתר בית המשפט לבקשה ושיקול הדעת במקרים אלו הוא מצומצם.

כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע: