"כל הולך על שתיים – חבר ורע. כל הולך על ארבע או בעל כנף – צר ואויב"
(פרפראזה על שבע-הדיברות, ג'ורג' אורוול חוות החיות (לאה זגגי מתרגמת) (תשי"ב)).
1.זוהי תביעה לצווֹת על הנתבעים להתפנות מדירת-מגורים, שהם שוכרים מן התובע ומרעיָתו בתל אביב-יפו. זאת, מחמת-הפרותיו הנטענות של הסכם-השכירות והן, לדדו של התובע, הפרות-יסוד. לא זו בלבד, טענו הנתבעים מנגד, שההסכם לא הופר אלא שמניעֵיה של התביעה הם זרים. מקורה בסכסוך מאוחר בין הצדדים, שאיננו קשור לדבָר מן המפורט בכתב-התביעה.
יהא המניע להגשתה אשר יהא, לא מצאתי מקום להיעתר לתביעה זו. נימוקַי לכך הרי הם להלן.
החוזה
2.הסכם לשכירתה של הדירה למשך שנה, עם אפשרות לנתבעים להאריך את תקופת-השכירות בשנה נוספת, נקשר בין הצדדים מיום 1.8.2017 ואילך (נספח א' לתצהיר-התובע). היה זה הסכם שכיח למדי של שכירות למגורים. יסוד בו הייתה מהותו של המושכר – דירת-מגורים ולה צמודה גינה גדולה. תניות נוספות, שהלכו אחר מאפייניהם של המושכר או של השוכרים, עוגנו בחוזה אך במשורה. בסעיף העשירי לו התחייבו השוכרים להשתמש במושכר למטרת-מגורים בלבד ולא להפעיל בו בית-עסק או לעשות בו שימוש לצרכים מסחריים. אפשר, שתנָיה זו נקבעה מתוך ידיעתם של המשכירים על אודות היותה של הנתבעת וטרינרית במקצועה ומפעילה, בְּמקום אחֵר בתל אביב-יפו, מרפאה לחיות.
באותו סעיף, מס' 10 להסכם-השכירות, התחייבו השוכרים "לשמור על ניקיון המושכר ולהשתמש במושכר באופן שלא יגרום למטרד ו/או אי נעימות לשכנים". בסעיף 14 הם נטלו על עצמם להשיב את המושכר, בתוּמה של תקופת-השכירות, כפי שקיבלוהו. מכל הוראותיו של ההסכם, בייחוד זו שבסעיף 17.1 נקשרה במאפייני-המושכר. השוכרים התחייבו בה "לתחזק ולטפח את הגינה ו/או החצר ולהקפיד להשקות את הצמחיה, לגזום ולבער עשביה". הגינה וחשיבותה למשכירים הוטעמו במלותיו הבאות של הסעיף: "הובהר לשוכר[ים] כי הושקעו משאבים וכספים רבים בגינה והתחייבות[ם] זו היא תנאי יסודי להסכם".
בין היתר, נקבעו הוראותיהם של הסעיפים הנזכרים – 10, 14 ו-17 – כהוראות שהפרתן היא הפרה יסודית של הסכם-השכירות. על כך ייסדה את עצמה התובענה שלפנַי. לא נטען בה להפרות צפויות של ההסכם. היא הלכה אחר טענה לביטולו מחמת-הפרות, שכבר הפרוהו השוכרים ומצדיקות את סילוקם מן הנכס.
התובענה
3.על שלושה הלין התובע, "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים" (משלי ל, 18). בְּמה, שהיה לדדו הרֶס של הגינה ובמיוחד פגיעה אנושה במדשאה שבה, הציבו הנתבעים על אדמתה בריכת-רחצה גדולה, שטחה כ-15 מטרים רבועים ומשקלה ניכר. הנזק, לפי טענתו של התובע, לא צפה אך פני עבר. מדוכן-העדים הוא הסביר: "משקל של כמה טונות על מצע כזה, יוצר מצב שיהיה קשה לגדל שם דשא אחר כך" (פרוטוקול, בעמ' 13, ש' 10-9).
הואיל וענין זה לא נתמך בשום חוות-דעת של איש-מקצוע, והרי איננו בידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, דעת לנבון נקל כי הוא נותר בגדר חשש אשר לא הוכח, כל עיקר. ממילא טענו הנתבעים, אשר בתום-הקיץ קיפלו את הבריכה ואיחסנוה, כי מה שפגע בגינה היה גיזום לא ראוי של ענפים בידי התובע וגרירתם על הדשא וכי הגינה חזרה למצבה הטוב ("הדשא כבר צמח והתחדש" – פרוטוקול בעמ' 17, ש' 20). עיקר, לדדי, מצוי בשניים: ראשית, עובדה היא כי אין החוזה אוסר, מכול וכול, על העמדתה של בריכה שכזו בחצר. אין זה מעלה, אפוא, ואין מוריד כלום התיר המשכיר את הדבר מפורשות או שלא (ממילא אינך נדרש לטענת-ההגנה, המופרכת, כאילו התיר התובע מפורשות את העמדתה של הבריכה בכך שאמר לנתבע 1: "תראה איזה גינה גדולה. אתה יכול לשים פה בריכה חצי אולימפית" (פסקה 14 לכתב-ההגנה). אולי אך מזל הוא כי הנתבעים לא הקימו בגינה בריכה אשר אלה הם ממדיה). מכל מקום, העמדתה של בריכה – לא חצי אולימפית, אלא זו שהוצבה – היא, להשקפתי, שימוש סביר של שוכרים, מטופלים בילדים, בגינה של דירת-מגוריהם. זאת, ובלבד שבבוא היום יהא בידיהם להשיב את הגינה למצבה ההולם וכך הם יעשו.
אמת, וזהו עיקר שני, את התנָיה החוזית, הנוגעת להחזקתה הטובה של הגינה, נהיר כי יש לפרשׁ כמכוונת ליום שלאחר סיומה של השכירות היינו, לכוח להשיב את הגינה למשכירים כשהיא פורחת כביום שבו קיבלוה השוכרים. לכך אחיזה בדברים, שכתבו התובע ורעיתו בתצהיריהם. התובע הטעים: "[העמדת-הבריכה] תדרוש משאבים רבים להשבת המצב לקדמותו" (הפִּסקה השביעית לתצהירו). גב' גלמור, מצדה, דיברה ב"גינה היפה והמרווחת, שבה ראינו את עצמנו מגדלים [בעתיד] את ילדינו" (פִּסקה 2 לתצהיר-עדותה הראשית). באולם-הדיונים היא הוסיפה ודיברה ב"בית שבו אני חולמת לגדל את הילדים שלי" (פרוטוקול, בעמ' 9, ש' 30). נהיר כי החלום, שאין להקל בו ראש, בדבר-גידולם של ילדי-המשכירים בדירה ובגינתה מוגבל הוא, לעת הזו, בחוזה-השכירות אשר שולל מן המשכירים, באורח זמני כמובן, את ההחזקה בנכס. עם סיומו, ולכך התחייבו הנתבעים בהסכם זה, תוּשב הגינה למצב שבו נתקבלה. דבר לא ייגָרע, כך יש לייחל, מן הכוח לממש את החלום.
4.טרונייתו האחרת של התובע נסובה על מספרם, כמו גם על ייחודם היחסי, של חלק מבעלי-החיים אשר מצאו הנתבעים מקום לגדל בביתם. "רדפתי אחרי התרנגולת", הלין התובע וביאר: "כלב, חתול, אוגרים, ארנבת ותרנגולת מסתובב[ים] ברחבי הנכס" (שם, בעמ' 12, ש' 32; פסקה 9 לתצהיר-עדותו הראשית). על ביקורו עם בנו הפעוט בדירה הוא סיפר: "הבן שלי חזר הביתה ואמר: 'אמא, מתי אפשר לחזור לגן החיות?" (בעמ' 12, ש' 31). קוראים, שיתמזל מזלם לעיין בקובץ המקורי של פסק-דין זה, יוכלו לבחון בעיניהם את התמונה הבאה, שצירפו הנתבעים לתצהיריהם:
כלום הרמוניה נשקפת מן התצלום הזה, בבחינת "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו" (ישעיהו יא, 6); או שמא הפרה יסודית של הסכם-השכירות היא זו? יגבש-נא כל קורא את עמדתו קודם שיגיע אל הכרעתי אשר בהמשך-הדברים.
דא עקא כי מאום בהסכם-השכירות לא אסר על גידולם של בעלי-חיים בדירה – יהא זה אוגר, סוס-פוני או ג'ירף (היצירתיות – לבא-כוחו המלומד של התובע. פרוטוקול בעמ' 4, ש' 8 ובעמ' 15, ש' 12). גם בנדון לא קבע החוזה דבר וחצי דבר. את מה, שנותר מחוץ לדלת, לא תכניס דרך החלון תיבת-הקסם "תניה מכללא" (שם, בעמ' 4, ש' 8); אף לא העילה, ולעתים קרובות מגלה עצמה בהיעדרן של טענות אחרות, בדבר תום-לב (שם, בש' 10).
5.אשר על כן נאחז התובע בהוראתו של סעיף 10 להסכם וחִייבה, כמצוין, את השוכרים לשמור על ניקיון-המושכר ולמנוע מפגעים בו. "קקי על כל השיש", קָבָל התובע בְּמה, שאפשר כי שב ונזקף לחובתה של התרנגולת האומללה (פרוטוקול, בעמ' 12, ש' 33-32). "ריח רע ולכלוך על רצפת המטבח והסלון", הוסיפה רעיתו בפִּסקה החמשית לתצהיר-עדותה הראשית.
"התרנגולת כבר לא איתנו", העידה הנתבעת אך אודה כי לא ירדתי לסופה של העדות – כלום נסתלקה זו, חלילה, לבית-עולמה או שמא מצאה לה משכיר ידידותי יותר? מכל מקום, אחזו הנתבעים עיקר בכרבולתו, "היא הייתה תרנגולת מזן מיוחד. תרנגולת מחמד. היא מוגדרת בחוק הישראלי כחיית מחמד. היא גם עונה לשְׁמה" (פרוטוקול, בעמ' 13, בעמ' 27-26; עמ' 17, ש' 8).
"מחמד" הוא ענין יחסי. אין המהות בְּמה, שנראה לאחד נחמד ולאחֵר פחות. אף אין היא בכוחו של בעל-החיים להשיב לשמו תחת שישמיע, למשל, קרקור המובן אך לו. אלא, ולכך בדיוק נמרץ כיוון החוזה אשר בין הצדדים, לפי לשונו ולפי מהותו, מה שיוציא את בעל-החיים מגדרי-המותר הוא אם בהחזקתו יהא "[ל]גרום למטרד ו/או אי נעימות לשכנים" (הסעיף העשירי להסכם-השכירות).
אמת, ממהותה של שכירות למגורים כי היא מקנה לשוכר חירות ניכרת לעשות במושכר כרצונו. זאת, ובלבד שלא יפגע בזכותו הקנינית של המשכיר, יפר הוראה שבדין – יהא זה חוק; יהא זה חוזה-השכירות, או יסב נזק לאחר. השכירות, אפילו שהיא פחותה מן הבעלות, לענין השימוש בנכס המושכר פורשׂת יריעה רחבה של שימושים מותרים לשוכר. חירותו היא של שוכר היא, לצורך הדוגמה בלבד, להתגורר במושכר המצוי באי-סדר או בלכלוך. כל עוד אין הדבר פוגע באחֵר או מפר את הדין, כל עוד מתחייב השוכר להשיב את המושכר לבעליו והוא מסודר ונקי וכל עוד יהא בכוחו, חרף השימוש שנקט, לעשות כן, אינני רואה יסוד להגבלתה של השכירות אלא מטעמים מפורשים, הנקובים בהסכם שבין הצדדים לה.
מכל מקום, בתמונה המצורפת לא ניכר לכלוך ואם הייתה תקופה, שבה הייתה הדירה נתונה באי-סדר תלו זאת הנתבעים בתקלה, שאותה הם הניחו לפתחו של התובע, ובגינה הופסקה באורח מוחלט אספקת-החשמל לדירה. "יש לנו מנקה שמגיעה פעם בשבוע", העיד הנתבע בדברים שנשמעו לי מהימנים, "היא לא הגיעה כי לא היה חשמל" (פרוטוקול, בעמ' 15, ש' 6-5).
6.רגלה השלישית של התביעה נעצה עצמה בהוראתו הנזכרת של סעיף 17.1 להסכם. לדדו של התובע הִפְעילה נתבעת 2 בדירה מעין "שלוחה" של המרפאה הווטרינרית שלה. זאת, בניגוד חמור לאיסור על הפעלתו של בית-עסק. שתי ראיות נמצאו לה, לתביעה, בהוכחתה של הפרה יסודית זו. מספרם של בעלי-החיים, על כלובים שבהם הם הוחזקו מעת לעת, נראה לתובע סימן לקיומו של בית-עסק. ברם עיקר החשד נפל על חתולה (במלרע) אשר, להווֹתה, מצאה לה משכן-ארעי בדירה. מוטב כי אביא דברים בשם מצהירם:
"הסתבר כי הנתבעת 2 אף הביאה לנכס חתולה החשודה כנגועה לכאורה במחלה ו/או תחת טיפול תרופתי למשך מספר ימים" (פִּסקה 11 לתצהיר-עדותו הראשית של התובע).
על הצירוף המיוחד "ו/או" כתב כבר כבוד השופט חיים כהן את מה, שדומה עלי כי קריאת-חובה היא לכל משפטן ("סכלוּת ו/אוֹ איולת" לשוננו לעם לב 3 (תשמ"א). ניתן לעיון באתר-האינטרנט של האקדמיה ללשון העברית). לא פחות חשוב לעניננו הוא היעדרו ולוּ של בדל-ראיה לשימוש בדירה כבית-עסק להבראתה של החתולה תבדל"א, או בכלל. הנתבע, מצדו, הסביר מדוכן-העדים:
"החתולה היא חתולת המחמד של המרפאה. ניתן לראות תמונות שהיא יושבת באהבה ושמחה על לקוחות המרפאה. היא לא חיה חולה" (פרוטוקול, בעמ' 14, ש' 9-8).
הוסיפה הנתבעת, בתצהירה, לאמור: "החתולה היחידה שהגיעה לדירה (לסוף שבוע אחד) היא חתולה בבעלותי הגדלה במרפאה ובסופי שבוע נלקחת על ידי האסיסטנטית שלי או על ידי" (הפִּסקה התשיעית לתצהיר-העדות הראשית. הסוגריים העגולים הם במקור). הנה כי כן, לפי הסבר זה אשר לא נסתר מכול וכול, מקורה של שהִיית-החתולה בדירה הם הסדרי-ראייה, שנתגבשו ביחס לחיה בריאה דרך כלל, אשר דרה במרפאתה של הנתבעת ובסופי-השבוע נתונה למשמורת משותפת, לסירוגין, שלה ושל עובדת במרפאתה.
עיקר, כאמור, הוא בכך שכל ראָיה לא הניח לפנַי התובע לשימוש מסחרי במושכר או להפעלתו בו של בית-עסק. מה פשוט היה, אילו הופעלה במקום מרפאה וטרינרית, לתעד את הגעתם אל הבית של מטופלים (ושל חבריהם ההולכים על שתיים) למשל, תחת התחקות נמרצת אחר עקבותיה של חתולה אחת או ספירתם של כלובי-מכרסמים. אם בכל האמור לא די הרי שהנתבעת ביארה, בענין האחרון, לאמור: "אינני מטפלת באוגרים. אין זה מתחום מומחיותי" (פרוטוקול, בעמ' 17, ש' 2-1).
7.ענין אחרון. התובע, הטעימוּ הנתבעים וגם צירפו לכך ראָיות, ידע זמן רב קודם שהוגשה תביעתו על הימצאותם של בעלי-החיים בדירה. לא זו בלבד שהוא לא הלין על כך, אלא אף נתן את ברכתו לדבָר. לתצהירי-הנתבעים צורפה הודעת-טקסט, ששיגר אליהם התובע, לפי הנטען כבר בחודש הראשון לשכירות ובו הוא כתב: "מה שבטוח ש[בנו של התובע] היה מוקסם מהחיות, [ו]בהה בהן בהערצה" (נספח ב'-לתצהירי-ההגנה). הודעה נוספת שיגר התובע לנתבעים ביום 20.9.2017, לרגל השנה העברית החדשה לאמור:
"שתהיה שנה טובה לכל המשפחה (והחיות...)" (שם. הסוגריים העגולים הם במקור).
"זה היה רמז קטן מאוד", הסביר התובע מדוכן-העדים את מה שלא הייתה, לדדו, ברכה כל עיקר כי אם הבעתה של אי-שביעות רצון מן המצב כבר אז. אני מתקשה לקבל הסבר זה של דיעבד. דומני כי את ההודעות ששלח התובע יש להבין כפשוטן. נהיר כי לא היו אלו אמירות אשר מקומן יכירן, לצורך המשל, בגן-החיות המרכזי של ורשה ("Warszawskie Zoo" – במקור). מקריאתן לא אוכל להסיק אלא כי התובע ידע על החיות אשר מחזיקים שוכריו בדירה; כי הם ידעו שהוא יודע על אלו; וכי שום התנגדות לא הובעה לדבָר חרף הידיעה הזו. התנגדות גילתה עצמה רק בשלב מאוחר יותר. לפי הנסיבות דומה כי אין להטילה על שכמם של בעלי-החיים שבדירה.
התוצאה
8.קביעתי היא כי הסכם-השכירות לא הופר – לא הפרה יסודית ולא הפרה כלל. התביעה נדחית. בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה ישלם התובע לנתבעים, יחד ולחוד, הוצאות-משפט בסך של 1,500 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 7,000 ש"ח. איחור יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ד בטבת התשע"ח, 11 בינואר 2018, שלא במעמד-הצדדים.
