רקע
לפניי תביעה על סך 54,000 ₪ לביצוע שלוש המחאות, שנמשכו מחשבון הנתבעת: הראשונה על סך 20,000 ₪ למועד פירעון ביום 15.6.18, השניה על סך 17,000 ₪ למועד פירעון ביום 25.9.18, השלישית על סך 17,000 ₪ למועד פירעון ביום 25.10.18. שתי ההמחאות הראשונות סורבו מחמת "אי כיסוי מספיק" והשלישית סורבה מחמת היות חשבון הנתבעת מוגבל.
תיאור המקרה וטענות הצדדים
התובעת היא חברה לניכיון שיקים, באישור משרד האוצר. במסגרת פעילותה עוסקת בניכיון ממסרים דחויים, לרבות מתן הלוואות חוץ בנקאיות. הנתבעת, אדם פרטי, עובדת כמנהלת מדור במוסד לביטוח לאומי.
לטענת התובעת, ביום 16.1.18 ביצעה עסקת ניכיון על סך 449,767 ₪ מול מר עלי מקבל ריאן (להלן: "ריאן"). במסגרת עסקה זו נוכתה המחאה אחת, והנתבעת נתנה לריאן תמורתה המלאה. ביום 27.5.18 בוצעה עסקת ניכיון נוספת על סך 268,632 ₪ של שתי המחאות, וגם עבורן נתנה הנתבעת לריאן תמורה מלאה. התובעת ציינה כי בעבר מספר שיקים לא מבוטל של הנתבעת, נוכו אצל התובעת וכובדו.
הנתבעת טוענת שהתובעת לא עומדת בתנאי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות" או "החוק"). בין היתר לא עמדה בתנאי סעיף 2 לחוק המחייב עריכת חוזה בכתב ותיעוד הסכמת הלקוח; תנאי סעיף 3 לחוק המחייב את גילוי סכום ההלוואה ושיעור הריבית; תנאי סעיף 8 המחייב את התובעת לצרף את הסכם ההלוואה;
כמו כן, לשיטתה, לא התקיימו תנאי סעיף 10 לחוק המחייב את ראש ההוצאה לפועל שלא לנקוט בהליכים, אם היה לו יסוד להניח כי חוזה ההלוואה או תנאי בו אינם מתאימים לדרישות החוק.
עוד טענה הנתבעת, שאיננה מכירה את ריאן ומעולם לא מסרה לו כל המחאה. לגרסתה, החתימה על גבי ההמחאות זויפה. הנתבעת סבורה שהתביעה דנא היא פיקציה, לצורך הסתרת פעילות התובעת, בהיותה מלווה בריבית. לא ברור מי הוא אותו ריאן אשר פורע מאות אלפי שקלים אצל התובעת, ובפרט פורע בעסקה אחת המחאה על סך כחצי מיליון ₪.
הנתבעת טענה שעבריינים ניסו לסחוט אותה, בעניין נושא התביעה, לכן פחדה להגיש תלונה במשטרה אודות הזיוף, מהחשש כי יפגעו בה ובבני משפחתה. בדיון שנערך בפניי ביום 8.3.21, הציג ב"כ הנתבעת טענה חדשה, לפיה לנתבעת היה פנקס שיקים שנעלם, וכן כי הנתבעת לא עקבה אחרי חשבון הבנק שלה, בשל מחלוקות שהיו לה עם בעלה. טענות אלה לא נטענו שוב בתצהיר העדות הראשית שהגישה הנתבעת.
התובעת טענה בתצהירה כי היא אוחזת כשורה בשטרות, או לכל הפחות אוחזת בעד ערך. לטענתה הנתבעת משנה גרסאות, טענה לסחיטה באיומים, הגם שההמחאות חזרו מחמת אי כיסוי מספיק, ולא מחמת ביטולן על ידי הנתבעת. לטענת התובעת, לא ברורה התנהלות הנתבעת לפיה איננה עוקבת אחר חשבון הבנק שלה עקב סכסוך עם בעלה, חרף העובדה שפנקס ההמחאות שלה אבד וחתימותיה זויפו. התובעת תמהה כיצד שוקטת הנתבעת על שמריה, ולא נוקטת כל פעולה כגון הגשת תלונה במשטרה, או למצער ביטול כל ההמחאות שנותרו בפנקס עובר להיעלמותו.
עוד טענה התובעת שעסקינן בעסקת ניכיון טהורה, ולא בהלוואה, ולכן העסקאות אינן טעונות מסמך בכתב.
דיון והכרעה
חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות – חוק אשראי הוגן
ראשית אדרש לשאלה האם יש לסלק את התביעה כיוון שאינה עומדת בתנאי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. התובעת טענה כי ענייננו עסקת ניכיון טהורה ולא הלוואה, ולכן אינה נדרשת לעמוד בתנאי החוק. מעיון בחוק נראה, שעל פניו הוא עוסק בהלוואות "קלאסיות" בלבד. אלא שבשנת 2017 תוקן החוק, שמו שונה ל"חוק אשראי הוגן", ובין היתר נוספה לסעיף 1, סעיף ההגדרות, הגדרתה של הלוואה: "הלוואה" – כל עסקת אשראי, לרבות ניכיון שטר...". יש לבחון איפוא מהו הדין בענייננו – האם החוק עובר לתיקונו או לאחריו.
החוק תוקן בשנת 2017, אולם התיקון נכנס לתוקף רק ביום 25.8.19 (על השתלשלות החוק והתיקונים שנעשו בו ראו: רע"א 7146/18 קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ נ' ששון ששון (22.10.2019)). לפיכך, בבואי לדון בתביעה זו, עליי לבחון אותה על פי נוסח חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.
החוק במתכונתו הישנה, אינו מגדיר מהי הלוואה. אולם, גם בטרם תיקון החוק, נטתה הפסיקה לראות בעסקאות לניכיון שיקים כעסקאות הלוואה, במובן זה שחל עליהן חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. כב' השופט שלמה פרידלנדר, קבע בבש"א (ת"א) 154821/05 אטינגר דימור מיכל נ' ברק דוד (25.7.2005):
"פרשנות תכליתית של המונח 'הלוואה', לעניין תחולתן האפשרית של הגנות צרכניות, עשויה להקיף עסקאות רבות.. עסקת ניכיון שיקים עשויה להיחשב לעסקת הלוואה, באשר מי שבידיו שיקים מעותדים, הנזקק למזומנים, מקבל מזומנים מאחר, תוך שהוא נותן לו, לפירעון או לביטחון, שיקים בסכום גבוה יותר ממה שקיבל, באופן שהמותר משקף את הריבית על קרן ההלוואה. ניתוח זה נתמך על ידי הגדרת 'מילווה' בסעיף 1 בחוק הריבית, תשי"ז- 1957, לאמור: 'מילווה'-כל עסקת אשראי, לרבות ניכיון שטר והעברת חוב על פי שטר בדרך אחרת". בעניין זה ראו גם: ת"א (תל אביב-יפו) 30324/06 פורטל ליסינג והשקעות בע"מ נ' מרקם – סוכנות לביטוח בע"מ ואח' (26.02.2009); תא"מ 50469-10-12 לידיה אנה מסינג נ' במזומן בזמן (19.05.2013); ת"א (הרצליה) 2908-07-08 יורו דיסקונט בע"מ נ' ארביב (05.08.2010).
אין לי אלא להצטרף לדברים הנ"ל, ולדון בתביעה שבפני בכפוף להוראות החוק. אציין, כי עצם הכללת עסקאות ניכיון שיקים, במסגרת הגדרת :הלוואה" בחוק לאחר תיקונו, מלמד שהמחוקק ביקש לאמץ את הפרשנות הנ"ל שבפסיקה.
מן הכלל אל הפרט - הצדק עם הנתבעת, בטענתה כי התובעת לא עמדה בתנאי החוק בעת הגשת תביעתה. על פי סעיף 2 לחוק, חוזה ההלוואה טעון מסמך בכתב. בענייננו, לא רק שהתובעת לא הציגה מסמך בכתב, היא אף הודתה כי לא קיים מסמך בכתב. כזכור, התובעת טענה שמאחר ומדובר בעסקת ניכיון טהורה, היא אינה נדרשת להסכם הלוואה בכתב (סעיף 14 לכתב התביעה). משמע, התובעת עצמה מודה כי לא עמדה בתנאי סעיף 2 לחוק.
נוסף לכך: כיוון שלא נכרת הסכם הלוואה בכתב, בין התובעת לבין ריאן, ברי כי לא מולאו תנאי סעיף 3 (א) ו-(ב) לחוק, הקובעים שיש למסור ללווה העתק הסכם ההלוואה וכן להכליל בו פרטים ספציפיים, כגון: סכום ההלוואה, שמות המלווה, הלווה והערב וכו'.
סעיף 8 לחוק קובע סדרי דין ייחודיים, הנוגעים להגשת תביעה או בקשות לביצוע שטר, על ידי מלווה חוץ בנקאי:
"(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי הענין.
(ב) בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה:
(1) כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב);
(2) התשלומים ששילם הלווה לפירעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום;
(3) יתרת החוב במועד הגשת התובענה;
(4) התשלומים שבפיגור...;
(5) כל סכום שמועד פירעונו הוקדם..;
(6) כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים בהתייעצות עם שר האוצר".
עת התובעת לא ערכה מסמך הלוואה, ברי כי לא מולאו תנאי סעיף 8. האם אי עמידה בתנאי סעיף זה, מהווה סיבה מספקת לסלק התביעה, מבלי לדון בטענות המהותיות?
בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (21.1.2009) התייחס בית המשפט המחוזי לשאלה זו –
"17. ...בניגוד לסעיף 9 לחוק, אשר קובע כאמור מנגנון בקרה במקרה של אי מילוי אחר סעיפים 5-7 לחוק, בסעיף 8 לא קבע המחוקק סנקציה מפורשת במקרה של אי עמידה בסדרי הדין שנקבעו בו. עם זאת, אין לראות בשתיקתו של המחוקק בעניין זה, משום רצון להקל על המלווה או לוותר על תנאי הסף האמור. לא בכדי צויין בהצעת החוק בהתייחס לסעיף זה (סעיף 7 בהצעת החוק):
"...מלווה המבקש לתבוע לווה או לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגדו יהיה חייב לצרף העתק מחוזה ההלוואה ולציין בפירוט מלא את אופן החישוב של הסכום הנתבע". ...
18. ודוק, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, ענינו של סעיף 8 אינו בהיבט הפרוצדוראלי בלבד אלא יש בו היבט מהותי, לרבות בהתחשב בהוראות האחרות שבחוק...
...
23. וכאן עלינו לחבר בין הדבקים. הוראת סעיף 8 משמעותה כי עילת התביעה הבסיסית גם בעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, חוזה ההלוואה והפרטים שעל המלווה לפרטם כהוראות סעיף 8. משהתובע לא עומד בכך אין לפנינו עילה ברת תביעה (הדגשה זו שלי, י.א)...".
היינו, בהתאם להלכה מנחה זו, דרישות סעיף 8 לחוק הינן דרישות מהותיות והכרחיות לצורך ביסוס עילת התביעה, ובהתאם לתוצאת פסק הדין הנ"ל, בהעדרן "אין לפנינו עילה ברת תביעה". על פסיקתו זו של כב' בימ"ש מחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחה. משכך, ובעת שאין חולק כי התובעת לא עמדה בתנאי סעיף 8, הרי אין לתובעת כל עילה כנגד הנתבעת, ודין תביעתה להידחות.
למעלה מן הצורך
גם אם הייתי קובעת כי אי העמידה בתנאי סעיף 8 לחוק איננה מהווה סיבה מספקת לדחיית התביעה, התוצאה לא הייתה משתנה, שכן, לטעמי, גם במישור המהותי, לא הצליחה התובעת להוכיח תביעתה, בין היתר עקב מחדלים שבאי הגשת מסמכים מהותיים.
כזכור, התובעת טענה לאחיה כשורה בהמחאות. איני מקבלת טענתה זו. סעיף 28 לפקודת השטרות (להלן: "הפקודה") מגדיר אוחז כשורה כך –
"(א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:
-
נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל.
-
נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".
עיון בהמחאות מעלה שעל פניו לא היו שלמות בעת מסירתן לתובעת. ניתן להבחין כי הן לא נושאות את שם המוטב, אלא הוספה חותמת של התובעת בשם הנפרע. מי שקיבל שטר שאינו שלם, לא יוכל להיחשב לאוחז כשורה.
הנתבעת הכחישה את עצם העברת השיקים לריאן. הכחשתה זו לא נסתרה. לכל הפחות, לו אכן בוצעה עסקה, הרי שזו בוצעה בין הנתבעת לבין ריאן. התובעת לא הוכיחה כיצד בוצעה העסקה אל מול ריאן, לרבות הבדיקות שערכה לבירור זהות מושכת ההמחאות. יתרה מכך, נציגת התובעת העידה כי מעולם לא פגשה את הנתבעת (עמ' 8, שו' 17-18), וכשנשאלה מי הופיע מול התובעת, השיבה: "ריאן" (עמ' 10, שו' 7-8).
כלומר, גם לפי שיטת התובעת, בעת שקיבלה את השטרות לא הכירה את המושכת, לא היה לה דין ודברים עמה, לא נכחה במעמד חתימת המושכת לכאורה. בנסיבות אלה, לא יכולה להיות מחלוקת שבמעמד קבלת ההמחאות לא צוין בהן שם הנפרע, ושמה של התובעת נוסף, בדרך של הטבעת חותמת על ידה, לאחר מכן. על כן, התובעת איננה אוחזת כשורה בשטר, שכן קיבלה המחאות לא שלמות. יצוין, כי נציגת התובעת שהעידה במשפט, כלל לא הייתה נוכחת בעת ניכיון ההמחאות לכאורה (עמ' 9, שו' 35-36), ועל המשמעות המשפטית של הדבר אעמוד בהמשך.
לחילופין טענה התובעת, כי למצער היא אוחזת בשטרות בעד ערך. בנספח ג' לכתב התביעה, הציגה התובעת את הקבלה שהנפיקה לריאן עבור ניכיון שיקים, בהם שני שיקים שלכאורה משכה הנתבעת, על סך 20,000 ₪ כל אחד, שרק אחד מהם חולל. ניתן לראות שחשבונו של ריאן זוכה בסך של 449,767 ₪, אך לצד זה, באותה קבלה, נכתב כי הועברו במזומן 0 ₪. עוד צוין בקבלה, כי מי שהפיקה אותה היא דנה. התובעת לא הביאה את דנה להעיד מטעמה במשפט.
הנתבעת טענה שהקבלה הנ"ל אינה מוכיחה מתן ערך. עדת התביעה, הגב' חני וייס, העידה שהתובעת העבירה תשלום לריאן, וברשותה מסמכים להוכחתו. מסמכים אלה לא הוגשו. עוד העידה, שהתשלום בוצע במזומן ובידה קבלה, חתומה על ידו, לאישור קבלת התשלום. עדות זו של וייס, איננה עולה בקנה אחד עם המופיע בקבלה (נספח ג' לכתב התביעה,) לפיה לא שולם דבר לריאן במזומן. למעשה, מדובר בעדות שמועה, משום שוייס לא העידה מידיעתה האישית, אלא מתוך הקבלה שבפניה, והתובעת לא הביאה תיעוד נוסף לביסוס התשלום לריאן.
כאמור, התובעת לא טרחה לזמן את מפיקת הקבלה דנה, שעל פניו נכחה במעמד העסקה בין התובעת לריאן, ולא זימנה לעדות את ריאן, שיתמוך את האמור בקבלות. לא זו אף זאת, התובעת העידה רק את וייס, אשר הודתה בפה מלא כי לא הייתה מעורבת בעסקאות אלו ולא נכחה בפגישות הרלוונטיות, משמע עדותה היא עדות שמועה בלבד, ואין לה כל משמעות משפטית. ודוק, לבקשה לביצוע שטר צורף תצהירו של אילן בכור, שאף הוא לא העיד. כלל ידוע הוא, כי צד הנמנע מלהביא ראיה או להעיד עד, כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ע"א 8151-98 ביאטריס שטנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001)). התובעת לא נימקה את אי הבאת אותם עדים, שביצעו לכאורה את ניכיון ההמחאות, על אף שהיה בעדותם לשפוך אור על נסיבות המקרה. מחדליה אלה, מקימים את החזקה כי לו היו מעידים, הייתה עדותם פוגעת בגרסת התובעת.
לא נעלמה מעיניי העובדה שגם הנתבעת לא הוכיחה טענותיה על עבריינים שגנבו, או מצאו, את פנקס השיקים שלה ואיימו עליה שלא תתלונן. לצד זאת, הנתבעת טענה לזיוף חתימותיה בהמחאות נושא התביעה. כידוע, הנטל להוכחת אותנטיות החתימה על גבי השטר אותו מבקשים לפרוע, מונח על הטוען לכשרות השטר, קרי על התובעת. זו לא הביאה שמץ ראיה להוכיח כי הנתבעת היא זו שחתמה על ההמחאות דנא. על פי הפקודה – באין חתימה אין שטר.
אשר על כן, גם מבחינה מהותית, ולגופם של דברים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
סוף דבר
התביעה נדחית.
תיק ההוצאה לפועל שנפתח לביצוע ההמחאות, ייסגר.
בשים לב להתנהלות הצדדים בהליך, אני מחליטה לחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסך 5,000 ₪ בלבד.
ניתן היום, כ"ד אייר תשפ"ב, 25 מאי 2022, בהעדר.
