נדחתה תביעה בגין הפלייה בכניסה למועדון הליהמן ברדרס בת"א

לפניי תביעה, בסדר דין מהיר, לפיצוי בגין הפליה נטענת בכניסה למועדון.

1. בתביעתו ציין התובע כי הוא ממוצא ערבי, יליד 1978, תושב פתח תקווה ובעל תואר אקדמי. הנתבעת, כהגדרתו בתביעה (הגדרה שנוסחה באופן הנראה כנועד לשמש תבנית תביעות במקום תביעה קונקרטית, ובהמשך התברר כי אכן אין התביעה יחידה): "הפעילה ו/או שימשה כבעלים ו/או החזיקו בבר ו/או מועדון" ששמו "ליהמן ברדרס", ברח' התערוכה בתל אביב.

    

2. תמצית טענת התובע בתביעתו (וזו עברה גלגולים ומהפכים) היא זו: מי שהוגדרה בידו כ"יחצ"נית המועדון", בשם גלי (להלן: גלי, שבהמשך הוברר כי גלי גב שמה, וכי אינה יחצ"נית המועדון), הזמינה אותו למועדון ביום 27.10.12. היא הציבה את שמו של התובע (וכעולה מחלופת המסרונים ביניהם, שצורפה לתביעה – גם שמות של חבריו) ברשימות המוזמנים האמורות להמתין בכניסה. ברם כאשר הגיע התובע למועדון באותו יום, בשעה 23:20, סירבו העומדים בשערי המועדון להכניסו, משך כשעה של ניסיונות, בטענה כי מדובר ב"מסיבה פרטית" והוא אינו רשום אליה, וכן כי אין הם מכירים "גלי" כלשהי. לטענת התובע, נבע הדבר מכך שהשומרת בכניסה זיהתה את מבטאו הערבי הקל ואף שמעה אותו מדבר בטלפון הסלולרי. כל זאת, בעוד בליינים שאינם ממוצאו, חזותו או מינו ממשיכים לבוא בשערי המועדון, נטען. התובע עזב את המקום פגוע, סבור שהופלה על רקע מוצאו, או שמא חזותו, או שמא מינו. מכאן התביעה, שבסיסה בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק ההפליה), שמכוחו עותר התובע לפיצוי של 60,000 ₪, ללא הוכחת נזק. לתביעה, נטען, מצורף "תיעוד מערב האירוע" אף שזה לא צורף בפועל, כי אם רק לאחר בקשות והחלטות.

    

   כתב התביעה נתמך בתצהיר אימות של התובע לבדו, אשר לא הגיש כל תצהיר נוסף.

    

3. הנתבעת דחתה בהגנתה את טיעוני התובע. לוז טענתה: אכן, באותו ערב הייתה במקום מסיבה פרטית. התובע, ככל הנראה, לא נמנה עם המוזמנים. ההבחנה היחידה שבוצעה הייתה על יסוד אותה רשימת מוזמנים, לא על יסוד מין, מוצא או חזות כלשהן. מי היא אותה גלי שלכאורה הזמינה את התובע – אין הנתבעת יודעת.

    

   כתב ההגנה נתמך בתצהיר אימות של מר לירון עופרי (להלן: עופרי), שהצהיר כי ארגן באותו ערב אירוע פרטי במועדון, וכי אין כל "גלי" ששימשה כיחצ"נית של המועדון או כמארגנת יחד עמו. כן נתמך כתב ההגנה בתצהיר של מר מיכאל הלחמי (להלן: הלחמי), שתפקידו לא צוין ובהמשך טענה הנתבעת כי הוא מנהלה, שעמד רק על כך שסרטי הצילום מן האירוע לא נשמרו, משחלפו למעלה מ-60 יום ממועד עריכתו.

    

4. ישיבה מקדמית (או מה שאמור היה להיות כזו) נערכה ביום 9.9.13. בגדרי הדיון הוברר כי התובע לא העביר לנתבעת העתק מצילום האירוע שבוצע בידו. כן עמדה הנתבעת על כך שגילתה כי התובע הוא סדרתי, כהגדרתה, שכן מחיפוש במקורות שונים גילתה כי הלה הגיש לא פחות מכתריסר תביעות, דומות לזו הנוכחית, והיא ביקשה לקבל העתק מהן. התובע אישר כי הגיש תשע או עשר תביעות, ובא כוחו הבטיח להמציאן לנתבעת. בהיעדר מלוא המסמכים (שבשלב זה אמורים היה להיות כבר בידי הצדדים), לא ניתן היה לקיים את הישיבה המקדמית. עם זאת נתבקש התובע, שעמדתו הייתה רחוקה מסדורה, לבחון כבר בעקבות הישיבה עמדתו ביחס לתביעה.

    

5. התובע, שביקש כפי זכותו להמשיך בבירור תביעתו, לא פעל כפי התחייבות בא כוחו, ועיכב את מסירת המידע לצד שכנגד. מסירת הקלטת מערב האירוע נתעכבה. לאחר קבלתה ביקשה הנתבעת להגיש תצהיר משלים של עופרי, הנסמך על הצפייה בקלטת ומלמד לשיטתה על היעדר כל הפליה כלפי התובע. הדבר ניתן לה. אשר לתביעות הנוספות שהגיש התובע, הרי שהעתק כמה מהן הועבר בידי התובע לבא כוחו שלו (ומשם לצד שכנגד) רק לאחר חודשים ולאחר שבית המשפט צריך היה להידרש לעניין; ואף זאת – תוך שרק אחדות מן התביעות הוצגו לבסוף.

    

6. ישיבה מקדמית נערכה אפוא ביום 6.1.14. גם במהלכה צפו המחדלים הדיוניים בהצגת המסמכים בידי התובע, שטרם תמו באותו שלב. בראשית הישיבה, ביקש ב"כ התובע להציג כראיה העתק מעמוד הפייסבוק של אותה גלי, המתייחס ליום האירוע משנת 2012, מסמך שמרשו ראה לנכון למסור לו לדבריו עשר דקות לפני הדיון. הוא הביע רצונו לאפשר את הבאת עדותה של גלי. הוריתי לו להגיש בקשה סדורה בעניין, והוא עשה כן בחלוף שבוע. אפשרתי לו לזמן את גלי לעדות, אף בלא למסור תצהיר. מועד הוכחות נקבע ליום 19.5.14.

    

7. בדיון ההוכחות העידו התובע עצמו, עופרי, והלחמי. לא נרחיב כאן, ונציין רק כי בעדותו העלה התובע טענות עובדתיות חדשות על יום האירוע, שלא בא זכרן בתצהירו. את הלחמי לא ביקש התובע לחקור. בנוסף התייצבה גב' גלי גב, היא "גלי" האמורה. התובע חקר אותה בקיצור נמרץ, הנתבעת ויתרה על חקירתה הנגדית, שאז ביקש התובע לחקור אותה במה שהגדיר כ"חקירה חוזרת", מה שלא ניתן לו כמובן בהיעדר חקירה נגדית. לאחר דברים אלה ביקשו הצדדים לסכם בכתב, ואפשרתי להם לעשות כן. התובע הכביר בסיכומים של לא פחות מ-20 עמודים, שעל עיקריהם אעמוד בפרק הדיון, הנתבעת השיבה בקיצור יחסי, ועל כך ביקש התובע להוסיף ולהשיב – והתרתי לו לעשות כן. משנתכנסו הסיכומים, הגיעה עת הכרעה.

    

   דיון והכרעה

    

8. דין התביעה להידחות. אנמק בתמציתיות במידת הניתן, כמצוות מחוקק המשנה בכל הקשור לתביעות המתבררות בסדר דין מהיר. מובן שלא אידרש כאן לכל אחת ואחת מטענותיו של התובע, ודאי משראה לפרוס באופן בלתי ראוי את משנתו על פני עשרות עמודי סיכומים. מובן גם שבחנתי ביסודיות את כל אחת ואחת מטענותיו, ואם לא נדרשתי להן כאן אין זה אלא כיוון שממילא אין בהן כדי לשנות את התוצאה המתחייבת.

    

9. נעיר ראשית על המסגרת החוקית של הדיון. זו תחומה בחוק איסור הפליה, שהמחוקק התקינו על מנת לשרש את התופעה המגונה של הבחנה בין שווים (באותם הקשרים שהמחוקק ראה לעמוד עליהם), לרבות במשפט הפרטי, וכך לקדם את השיוויון בין פרטים הנמנים עם קבוצות שונות בחברה ולשמור על כבודם (עיינו: רע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות (16.11.2011)).

    

10. סעיף 3 קובע, בין היתר, כי המפעיל "מקום ציבורי" (ואין חולק כי מועדון הוא מקום שכזה) לא יפלה במתן האפשרות להיכנס לאותו מקום, מחמת גזע, דת, לאום, מין, או תבחינים נוספים המנויים באותו סעיף. כיוון שקשה להוכיח כי הפליה נעשתה מחמת שיקולים לא רלבנטיים אלה, הוסיף המחוקק חזקת הפליה, ככל שעלה בידי התובע להוכיח אחד מכמה מצבים עובדתיים, שעיקרי בהם הוא זה המנוי בסעיף 6(2) לחוק, ולפיו "הנתבע ... מנע כניסה למקום ציבורי ... לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה".

     

11. ההפליה העיקרית שהתובע טוען לה קשורה בהיותו ערבי (הן במוצאו והן בחזותו, כך לשיטתו). בתביעתו טען אף להפליה על רקע מינו. נוכח האמור בסיכומיו (בפרט סעיף 21: "... הסיבות שבגללן סורבה כניסתו של התובע למועדון הייתה המבטא הערבי וחזותו הערבית") דומה כי נסוג בו מטענה זו, שלא פורטה ולא בוססה, מה גם שאין כל ראיה כי נמנעה כניסה מגברים. טענות אחרות, ברוח אלו שנידונו בעניין פרוז'אנסקי שעסק בהפליה מסוג זה, לא פותחו ולא בוססו. נידרש להלן אפוא להפליה הנטענת על רקע מוצאו וחזותו.

     

12. טרם שנעמיק יותר בטיעוני הצדדים, יש להידרש להתנהלותו הדיונית החריגה של התובע. המדובר בהתנהלות כה בעיייתית, שכשלעצמה יש בה כדי להצדיק את דחיית תביעתו. אציין אך אחדים מתוך מחדליו:

     

    -אי הצגת הסרט (החלקי) שצילם התובע בהיחבא בפתח המועדון: על המגיש תביעה בסדר דין מהיר לגלות ולצרף את כל ראיותיו לכתב התביעה. התובע טען לקיומו של "תיעוד מערב האירוע", ברם לא צירפו ולא מסרו לנתבעת. מאמצים של הנתבעת לזכות בצפייה בסרט לא צלחו. נדרשו מספר החלטות שיפוטיות, עד שהתובע המציא לבסוף את הסרט. ואכן, מצפייה בסרט הוברר מדוע לא רצה להציגו. ראשית, איכות השמע היא דלה במיוחד, ומקשה על השמיעה ועל קביעת ממצאים על יסוד הסרט. שנית, בסרט ניתן לצפות גם באחרים (שאין כל טענה כי מוצאם כמוצאו של התובע), שאינם מוכנסים למקום, בצד אחרים הנכנסים. שלישית, מתברר כי הסרט כלל אינו מקיף את כמחצית השעה הראשונה של האירוע, שהיא ללא ספק חיונית להבנת שהתרחש לא פחות ממחצית השעה האחרת שצולמה. מניתוח העדויות עולה כי התובע הגיע למקום בשעה 23:20; הסרט מתחיל בשעה 23:47, ומסתיים כרבע אחר חצות. כל ניסיונותיו הראשונים של התובע להיכנס, שיחת הטלפון שניהל לפי הנטען בערבית, שהיא שהניעה את השומרת שלא לאפשר את כניסתו – אינם מתועדים. אין תימה כי התובע ניסה עד כמה שניתן לדחות את המועד שבו ימסור את הסרט לעיון הנתבעת, ודאי לאחר שנדרשה להגיש את תצהירי האימות מטעמה. טענה ל"תיעוד מצולם של האירוע" היא לעתים בעלת עוצמה גדולה יותר, לדוגמה – לצורך השגת פשרות (והתובע העיד כי במקרים אחרים עלה בידו להגיע לפשרות קודם לדיון), מאשר עת יש להציג את שבידו. בכל מקרה, דרך הבאת הסרט הביאה לישיבה מיותרת, החלטות מיותרות, ולעיכוב בקידום הדיון.

     

    -אי הצגת התביעות האחרות שהגיש התובע: כפי שציינתי כבר באחת ההחלטות במהלך הדיון, העובדה שאדם הגיש מספר רב של תביעות בטענת הפליה אינה מלמדת כמובן באופן אוטומטי שטענותיו כזב הן: ייתכן הרי גם שהופלה שוב ושוב, שכן אלו הם פני הדברים בחברתנו, והוא מביא את תביעותיו הצודקות בזו אחר זו לבית המשפט. עם זאת, על מנת שניתן יהיה להבחין בין תביעות סרק סדרתיות לתביעותיו של מי שאכן מופלה שוב ושוב, זכותו של הנתבע לקבל לידיו העתק אותן תביעות. בא כוח התובע, בדיון מיום 9.9.13, אף לא חלק על כך. ברם חרף ניסיונות חוזרים של ב"כ התובע לקבל מידי מרשו את התביעות (תשע או עשר במספר, לטענת התובע עצמו), לא עלה הדבר בידו אלא לאחר עיכובים לרוב, עד כדי כך שאפילו בישיבה המקדמית מיום 6.1.14 טרם נאסף כל החומר, ואף כשנאסף – חסר הוא את עיקר התביעות, ללא כל הסבר, ובאופן שאך מותיר תהיות לגבי אותנטיות טענותיו של התובע להפליה חוזרת.

     

    -הבאת גלי לעדות: בתחילה לא סבר התובע כי עדות גלי נדרשת לו. כך הבהיר כבר בדיון מיום 9.9.13, שעה שהטעים כי רק תצהירו ישמשו. לאחר מכן, משהתחוור לו נוכח עמדת הנתבעת ותהיית בית המשפט בעניין כי אי-הבאתה בעייתית, החליט לפעול להבאתה לעדות. אף זאת עשה תוך שרק עשר דקות קודם לישיבה המקדמית מיום 6.1.14 מסר לבא כוחו את המסמך המלמד על זהותה של אותה גלי, שרק אז יכול היה בא כוחו לפעול לזימונה של גלי לעדות. אף זאת עיכב את הדיון, הדגים דרך התנהלות דיונית בעייתית, והותיר תחושה של תביעה המשתנה לפי צרכי התובע.

     

    -ניסיון להתחמק מתשלום אגרה: משנקבע התיק להוכחות, תנאי לכך שבית המשפט יידרש לתביעה הוא תשלום המחצית השניה של האגרה. בפתח דיון ההוכחות, כאשר נשאל ב"כ התובע האם שולמה האגרה, פנה הלה למרשו, וזה ציין כמשיח לפי תומו כי לא שילם. בעקבות זאת פנה התובע ללא אומר לגזברות על מנת לשלם את האגרה, תוך עיכוב ניכר בתחילת הדיון כתוצאה מכך. כל זאת אירע, אף שבא כוחו של התובע הבהיר כי אמר למרשו מראש שעליו לשאת בתשלום האגרה. מהלך זה באולם נחזה כשל תובע שעשה מאמץ לחמוק מתשלום האגרה, אף שידע היטב כי עליו לשלמה, לא מן הנמנע – מתוך תקווה (שנכזבה) כי בית המשפט לא ישית ליבו לאי תשלום האגרה.

     

13. כל אלו הן דוגמאות, שאינן ממצות, של התנהלות דיונית בעייתית. חשוב לציין כי הטעם המרכזי להתנהלות נעוץ בתובע עצמו (ולא בבא כוחו, לדוגמה), שאף שניכר כי הוא מצוי היטב בנפתולי ההליכים המשפטיים, פעל באופן שהקשה על בירור ההליך, עיכב את ניהולו והצריך זמן, דיון, בקשות והחלטות מיותרות על מנת לנסות ולהשיב את שמיעת ההליך למסלולה התקין. התנהלות מעין זו, בעיקר של מי שמלין בפני בית המשפט על התנהלות בלתי ראויה והגונה של אחרים, יכולה להצדיק גם לבדה את דחיית תביעתו. בכל מקרה, היא ודאי מצדיקה התייחסות עם קב חומטין לתביעתו, וכן התייחסות בשאלת ההוצאות.

     

14. נעבור לגוף הדברים. בניגוד למה שהוא כנראה סברתו של התובע, הרי שאמירה של בעל דין כי הוא ממוצא פלוני ולא זכה להיכנס למקום ציבורי – אינה מחייבת מיד את קבלת את התביעה. על תובע מעין זה לבסס אחת משתיים: ראיה ישירה להפליה (וכזו, כפי שהשכיל המחוקק לבטא, יתקשה תדיר תובע לאתר); או קיומה של תשתית עובדתית המקימה את הפעלת אחת החזקות בסעיף 6 לחוק איסור הפליה. ככל שהמדובר במניעת כניסה למועדון, החזקה הרלבנטית היא זו שבסעיף 6(2) לחוק איסור הפליה, שצוטט לעיל.

     

15. בענייננו, בהיעדר ראיה ישירה להפליה, הרי שהנתיב של התובע לקבלת התביעה עובר בהצגת גרסה סדורה באשר לאי הכנסתו המפלה-לכאורה של התובע למועדון, באופן שיביא להפעלת החזקה שבסעיף 6(2) לחוק איסור הפליה. ניסיון זה כשל. מסקנה זו נסמכת על מגוון טעמים, המשתלבים זה בזה, ונסקור אותם להלן.

     

    א.ניסיון התובע לייצר בעדותו גרסה מאוחרת לביסוס חזקת ההפליה: הפליה כלפי קבוצה

     

16. סעיף 6(2) לחוק קובע כי חזקת ההפליה, שהנטל להפרכתה יעבור לכתפי הנתבע, תקום ככל שביסס התובע את הנתונים הבאים:

     

    "הנתבע ... מנע כניסה למקום ציבורי ... לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה".

     

17. גרסתו של התובע בתביעתו ובתצהיר האימות התומך בה הייתה לאקונית במיוחד בכל הקשור לאירועי הערב מושא התביעה, והקשתה על האפשרות לבסס את רכיבי חזקת ההפליה. עד כדי כך, שבסיכומים המפורטים להפליא שהגיש, לא נכלל אפילו ציטוט אותו סעיף, תוך הדגמה כיצד בדיוק עונה המקרה על תנאי הסעיף. בפרט היה הדבר בקשר עם הצגת ראיות לכך שמי שנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה (קרי, כאן, בעלי מוצא ערבי) – נמנעה כניסתם, ומי שאינם נמנים עם הקבוצה – לא סורבו.

     

18. כאשר עומת התובע בחקירתו עם גרסת ההפליה שהעלה, חש הוא כנראה צורך (שאינו חיוני בדין) לבסס את גרסתו בדרך של שכנוע בקיומה של קבוצת אנשים שלמה שעמה הוא נמנה, שכולם הופלו. התובע העלה לפתע טענה כי: "היו שם איזה 4 ערבים לפני שהתחלתי לצלם, רצו להיכנס למועדון הם היו בנמל, איך שהם הגיעו לא הספיקו לדבר ואמרו להם לא שזה אירוע פרטי, משהו סגור" (עמ' 11, ש' 7-6). קרי: הא ראיה כי ערבים הופלו. הקושי בטענה זו: אין לה זכר בתביעת התובע ובתצהיר האימות התומך בה. ועוד: תהה ב"כ הנתבעת, אם אכן קיימים אותם מופלים נוספים, מדוע לא פנה אליהם התובע, ולו לצרכי הגשת תביעתו, שאז הסביר התובע כי לא הכיר אותם, וכי "אני דואג רק לעצמי, אני לא יכול להגן על כל הערבים שיש במדינה, אני לא יכול להגיש בשמם תביעה, אם אני מרגיש מופה אני מגש בשמי תביעה" (עמ' 11, ש' 30). הסבר זה, פרט לכך שהוא יוצר תחושה בלתי נוחה ביחס לגישתו העקרונית של התובע שזעקת הפגיעה בשוויון בגרונו, נעדר היגיון רב, שכן ברור שהשגת עדים (אם היו קיימים) רק הייתה מקלה על ביסוס התביעה.

     

19. דבריו של התובע באשר למופלים לכאורה נוספים, היא כאמור גרסה מאוחרת. בדרך שבה הושמעה, וההסברים שביקש התובע ליתן לה (עמ' 13-11 לפרוטוקול), הותיר התובע רושם בלתי מהימן, של מי שביקש לייצר עובדות יש מאין, לביסוס התביעה שעה שהובהר לו כי אדניה אינם יציבים דיים (ולא היה זה העניין היחיד שבו הותיר התובע תחושה שכזו). אין בידי לקבל את טענותיו.

     

20. יוער, כי דומה שהתובע עצמו (או שמא בא כוחו) חש אי נוחות מן הניסיון להעלאת הטענה האמורה. על כן הגיע לטענה העובדתית רבת החשיבות – לו הייתה נכונה – בעניין המופלים הנוספים רק בשולי טענותיו, בעמ' 18 מתוך 20 לסיכומים, וטען כי "לא פירט על אותה חבורה של ערבים שלא נכנסו למועדון מפני שלא יכול היה להוכיח טענה זו ולכן היא גם לא הופיעה בכתב התביעה שאמורה להכיל את העובדות העיקריות". בהתחשב בכמות הטענות שהעלה התובע בכתב התביעה בלא שיכול היה להוכיחן, דומה שהסבר זה הוא בלתי משכנע במיוחד, ומדגים את הקושי שבטענה.

     

    ב.ניסיון התובע לייצר בעדותו גרסה מאוחרת לביסוס חזקת ההפליה: אי-הכנסת מי שאינו נמנה על הקבוצה המופלית

     

21. טענת ההפליה נסמכת על כך שנמנע מן התובע להיכנס, ומאחרים, שאינם נמנים עם קבוצת ההפליה – לא נמנע הדבר. בסרט שצילם התובע נצפים (דקה 18:15 – דקה 21:00 לערך) ארבעה גברים שונים (מהם שניים יחדיו) שלאחר שיח ושיג נמנעה כניסתם. בסיכומיו מנסה התובע לייחס לכך משמעות דלה, ולטעון כי לא ניתן לשמוע מה בדיוק נאמר – כשל שאכן קיים, אך מקורו באיכות הנמוכה של ההקלטה, האמורה לעמוד לרועץ לתובע, לא לנתבעת.

     

22. בניגוד לאמור בסיכומים, הרי שבזמן אמת, כאשר נשאל התובע מדוע לא הוכנסו גם אחרים למועדון, לא הכחיש כי הם נדחו (עמ' 13 לפרוטוקול). התמודדותו עם העניין הייתה בדרך של העלאת גרסה שונה וחדשה מזו שבתביעתו ותצהירו: הוא הסביר כי לאחר שמונעים ממנו את כניסתו בשל מוצאו, הרי שגם כלפי אחרים "מתחילים להמציא להם תירוצים כמוני רק בשביל שאני אשתכנע שזה רק מוזמנים, אם לא הייתי שמה לא היו מונעים מהם, אלא היו מכניסים את כולם" (שם, ש' 17-14). דבר זה, הסביר התובע, קורה במועדונים נוספים. קרי: המועדונים מפלים מדעת, וכאשר נחשפים השומרים בכניסה למצב של "תביעה פוטנציאלית", הם מונחים למנוע כניסה גם מאחרים, על מנת להפיס את דעתה של הנדחים מחמת השתייכותם לקבוצת ההפליה.

     

23. בעניין זה יש לומר: אין כל דרך לדעת האם "תיאוריית קונספירציה" זו היא נכונה. אפשר כמובן שיש קיום להתנהגות מצערת ממין זה; ייתכן שלא. אילו היה מעלה התובע את טענתו כבר בגדרי תביעתו, במקום לטעון באופן גורף שבזמן שהוא הופלה אחרים הוכנסו למועדון (סעיף 15 לתביעה), ניתן היה אולי לבררה. אז באמת היה ניתן לצפות מן הנתבעת שתובא השומרת לעדות, כפי שטען התובע, שכן אז היה ערך לעדותה, שתתייחס למדיניות כללית של המועדון, מה שאין כן ביחס לעדותה על אירועי ערב פלוני מן העבר הרחוק שאין סיכוי כי תזכור אותו. אולם התובע לא העלה טענתו זו ב"זמן אמת", אלא רק בחקירתו. משפעל בדרך זו, הרי שקעקע במו ידיו את תביעתו, שכן הודה שמה שנאמר בתביעתו אינו מדויק, וכל שנותר מגרסתו הייתה אותה תיאוריית הפליה מחוכמת, שלא הייתה כל דרך לבחון את אמיתותה ביחס לאירועי הערב המסוים, מושא התביעה.

     

    ג.ניסיון התובע להשלים בסיכומיו את שאין לו זכר בראיות

     

24. סמן מובהק לתביעה שלא צלחה, היא עת תובע מנסה לייצר בסיכומיו טענות, שלא בא זכרן בגדרי הראיות שהציג. כך היה במקרה דנן. נציג מספר דוגמאות, שלמרבה הצער אינן ממצות.

     

    א.גרסתו של התובע בתביעתו נסמכה על חלופת מסרונים עם היחצ"נית הנטענת גלי, שצירפה את התובע לרשימת המוזמנים למועדון. התובע דאג שיירשמו עמו שלושה נוספים (יניב מדנצקי, ושתי בנות נוספות), וכך נעשה. עולה השאלה – וזו התעוררה כבר בגדרי הישיבה המקדמית – מה אירע עם אותם חברים? האם להם נתאפשרה הכניסה? או שמא אף הם סורבו, ובכך יש ללמד על כי אירעה תקלה בהבאת הרשימה לשומרת, לא הפליה?

     

    שאלות אלה לא זכו למענה. בתביעה אין כל התייחסות לגורלם של אותם "חברים", והשאלות נותרות בעינן, עד כדי כך שמתבקש כי חסרונם של אותם "חברים" יפעל לחובתו של התובע. התובע, ער לקושי זה (שכן הוא עלה כבר בגדרי הישיבה המקדמית), ביקש לתת לכך הסבר בסיכומיו: "למען הסר ספק, חבריו של התובע שהיו אמורים להצטרף אליו לא הגיעו בסופו של דבר ולכן התובע ויתר על עדותם שלא הייתה תורמת דבר לבירור עובדות המקרה" (סעיף 11). לטענה זו אין כל עיגון כמובן בטענותיו של התובע בתביעתו או בדיון. ככל שאותם חברים אכן קיימים, ולא הומצאו רק בגדרי ניסיונו של התובע להביא להכללתו ברשימת המוזמנים, הרי שהיה מקום להידרש לקורותיהם בערב האירוע. ההסבר המאוחר, בסיכומים, על כך שהחברים "לא הגיעו בסופו של דבר" נעדר עיגון עובדתי, תמוה, ואף מותיר שאלות בלתי פתורות באשר למאורעות.

     

    ב.התובע העיד כי התביעה הנוכחית היא הראשונה שהגיש. מאז הגיש, כפי שהודה, תביעות רבות נוספות. דומה שמאז צבר ידע ניכר באשר לנעשה במועדונים, היכרות עם הנפשות הפועלות, וכן מה שהוא מזהה כדרכי ההפליה המקובלות. ברם התביעה הנוכחית לא כללה דבר ביחס לאותן דרכי פעולה ואותם אנשים. את שהחסיר, החליט התובע להשלים בסיכומיו. וכך בפרק המחזיק לא פחות מתריסר פסקאות ומכונה, בצנעה, "מעט על עולם המועדונים והמסיבות", מבקש התובע לגשר בין התביעה הלאקונית לבין מה שהוא מזהה כדרכים מקובלות להפליה (סעיפים 40-29 לסיכומיו). שם הוא מפליג בהסברים על היחסים שבין מועדונים, יחצ"נים, ובליינים; על "שרשרת המזון" של היחצ"נים האמורים להביא למילוי המועדונים; ועל מהותם של "אירועים פרטיים" כמכשיר להכשרת ההפליה האסורה לפי חוק. אותה סקירה לא פוסחת גם על השערות ביחס למיקומה של גלי בתחתית "שרשרת המזון" של היחצ"נים – אותה מזמינה לאירוע שבתחילה ראה התובע להגדיר אותה כ"יחצ"נית המועדון".

     

    אין ספק: המדובר בקריאה מאלפת. ברם אין היא אלא סקירה עובדתית, החיונית לשיטת התובע עצמו להבנת ההתרחשויות ולעיגון קיומה של התשתית הנדרשת ליצירתה של חזקת ההפליה. טענות עובדתיות מקומן בתצהירים, לא בסיכומים. יש לדחות את כל טענותיו של התובע, לא כי הן שגויות, אלא כי הובאו לראשונה בסיכומים ולא הייתה כל דרך לבוחנן.

     

    מהלך זה, שכמובן פסול דיונית, מקעקע את התביעה. התובע עצמו חש כי תביעתו אינה מבוססת כל צרכה, ועל כן נדרש לאותן טענות עובדתיות. משנדחות אותן טענות, שאין להן זכר בראיות, הרי שמאליה קורסת גם התביעה.

     

    ג.באופן דומה: התייחסותו של התובע לסרט (החלקי) שצילם. הנתבעת לא ביקשה כי הסרט ייצפה במסגרת החקירה הנגדית, והסתפקה בתצהיר המשלים שהגיש עופרי, המתייחס לסרט. התובע ביקש להתייחס לסרט בסיכומיו. אפשרתי כמובן לצדדים להתייחס ולפרש את הסרט כהבנתם, כפי זכותם. ברם התובע הרחיק לכת, ובמקום רק לציין את שנראה להבנתו בסרט, החליט להוסיף טענות עובדתיות באשר לזהות הגורמים השונים הנצפים בסרט, ויש להם זיקה כזו או אחרת למועדון או למצהיר עופרי: פלוני הוא יחצ"ן, ואלמוני הוא יחצ"ן אחר, שתחתיו עבדה גלי, אחר הוא יחצ"ן לשעבר, ואחר הוא הבעלים (עמ' 5 לסיכומיו). את כולם ידע התובע לזהות בשמותיהם, הכיר את תפקידיהם, וחלק זאת עם בית המשפט בסיכומיו, משל היו אלה ראיות שהוצגו כדין.

     

    שוב, לפנינו מהלך פסול דיונית. ראיות מובאות בגדרי הראיות, לא בסיכומים. אולם עצם הניסיון לדחוק מידע זה לסיכומים, מביא לקריסת התביעה. שוב, התובע חש כי על מנת לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת, עליו להציג את המארג המדויק של היחסים בין בעלי התפקיד השונים במועדון, ולזהות כל אחד מה עשה, איך השפיע, ואיך התנהגותו מלמדת בסופם של דברים על ההפלייה המערכתית. שוב, אין בידי להביע כל עמדה ביחס לטענות אלה של התובע, שכן לא היה להן זכר בראיות. אולם עצם היזקקותו של התובע לטענות אלה, שיש לדחותן מחמת אי קיומן בחומר הראיות, מלמד על כך שלשיטת התובע עצמו – תביעתו כמות שהיא וקודם ל"שיפוצה" הנרחב במסגרת הסיכומים, אינה מבוססת דיה.

     

     

     

     

    ד.העלאת גרסה עובדתית ומתפתחת של התובע שאינה מתיישבת עם טענת ההפליה

     

25. טענה הנתבעת: המדובר ב"מסיבה פרטית", ששמות המוזמנים אליה צוינו ברשימה, ושמו של התובע, ככל הנראה, לא נכלל בה.

     

26. התובע מפנה לפסיקה המלמדת על כי טענת בעל מקום ציבורי לקיומה של "רשימת מוזמנים" יכולה לעתים להתברר כנטולת יסוד, מסווה דק להפלייה (לדוגמה: ע"א (חי') 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' מזרחי). ואכן, תובע (במקרה עיוני אחר), יכול להעלות סברה כי טענת קיומה של "רשימת המוזמנים" שמנעה את כניסתו, אינה אלא עורבא פרח. אין כל רשימה, ורק כאשר יאותר המבקש להיכנס למקום שאינו רצוי למקום (באופן פסול בעליל כמובן), הרי שתועלה טענת "רשימת המוזמנים" או "האירוע הפרטי" אף שאין כל רשימה או אירוע שכזה. נוכל להעלות על הדעת תביעה נוספת (במקרה עיוני נפרד) שלפיה רשימת מוזמנים אכן קיימת, אולם היא נבנית באופן שמלכתחילה לא תכלול אנשים מקבוצות שאינן רצויות. איני מחווה כל דעה באשר להיתכנות מצבים תיאורטיים שכאלה, שכן אינם רלבנטיים כאן, אף שמן הפסיקה שאליה הפנה התובע – עולה כי מצבים מצערים אלה מתרחשים במציאות.

     

27. הקושי הניצב בפני התובע הוא זה: לטענת התובע עצמו, אכן קיימת הייתה רשימת מוזמנים, שהיכללות בה אפשרה כניסה למועדון – ובכל זאת לא עלה בידו להיכנס. לטענת התובע עצמו, אותה רשימת מוזמנים, שהוא הודה בקיומה, נבנתה באופן שאיפשר את הכללתו בה. הבחירה בנתיב זה כובלת את התובע. היא מוליכה לכך שאי-הכנסתו לאירוע, כפי שטוענת הנתבעת בצדק, אינה נחזית כפרי הפליה כלפי המזדמן המקרי מקבוצת המופלים לפתח המועדון, כי אם כפרי טעות: הייתה רשימה, התובע נכלל בה, אך בגלל חוסר תיאום מספק עם המזמינה, לא נתאפשר לו להיכנס.

     

28. סיכומי התובע הם ניסיון מורכב ומרשים להתחמק מן הקושי האמור, להצניע את שאינו נוח לתובע, ולהבליט את שנוח. אולם את המכשלה שתוארה לא עלה בידו לצלוח.

     

29. בשולי הדברים יוער: גרסתו של התובע בעייתית גם כיוון שכל התנהלותו בכל הקשור לאי-הכנסתו למועדון, נחזית תמוהה. הוא היה ברשימת המוזמנים. כאשר לא הוכנס בידי השומרת הוא בא בדברים בדרך של חלופת מסרונים עם גלי, שאל על הרשימה, ונענה כי הוא אכן ברשימה. לאחר מכן, קשה לומר כי יצא מגדרו בניסיון להיכנס למועדון. ואם לא די בכך, לא חלפו אלא כשלושה ימים מן האירוע והוא המשיך בחלופת המסרונים עם אותה גלי (נספח א' לתצהירו), תוהה לגבי האירוע הבא שיוכל להיות מוזמן אליו (וניתן לתהות שמא זהו אתר התביעה הבאה שלו), בלא כל טרוניה כלפי גלי על כי לא עלה בידו להיכנס לאירוע בפעם הקודמת. תמיהות אלה לא זכו להסבר כלשהו.

     

    ה.ניסיונו של התובע להתגבר על מכשלותיו באמצעות הידרשות לשאלת העדים שלא הובאו – נעדר תוקף

     

30. התובע, שאדני תביעתו רעועים, מטיל משקל רב על ההלכות המוכרות שלפיהן עד שניתן היה לצפות כי יובא ולא הובא – ייחשב הדבר לחובת מי שאמור היה להביאו לעדות.

     

31. גישת התובע נעדרת עיגון. ראשית, היה זה התובע שעדויות "חבריו" חסרו. שנית, את גלי זימן לעדות, בדוחק רב ורק לאחר תהיות בגדרי הישיבה המקדמית היכן עדותה. ומשזומנה, נמנע התובע לשאול אותה כמעט דבר שיוכל לשפוך אור על נסיבות המקרה, וכל שנותר מעדותה היה כי אינה יחצ"נית המועדון כלל ועיקר. שלישית, אותם עדים שחסרו לתובע (דוגמת השומרת, או יחצ"ן בשם ניר ודנה שהתובע מצא כי הוא רב חשיבות), לא הייתה כל מניעה לתובע לזמנם, אם אכן חשב שעדותם חיונית – בדיוק כפי שזימן, לבסוף, את גלי, "יחצ"נית המועדון". לא הודגמה כל שליטה מיוחדת של הנתבעת על אותה עדה ששימשה שומרת בערב האירוע, כשנה ומחצה קודם לדיון ההוכחות. אותה טענה באשר לחסרון השומרת כעדה יכולה להיות מופנית אפוא לתובע, באותה המידה. רביעית, דרך הילוכו של התובע, שאינה ייחודית, היא זו: מי שהתייצב להעיד, דוגמת עופרי (אף שהוא מארגן האירוע גם לשיטת התובע) – אינו רלבנטי. מי שלא התייצב (דוגמת השומרת או ניר ודנה) – הוא החסר ועדותו הייתה מכרעת. גישה בעייתית זו הודגמה בכך שאפילו כאשר עמד מר הלחמי לחקירה נגדית, ויתר התובע על חקירתו. הלחמי זוהה אמנם רק בסיכומי הנתבעת כבעלי המועדון, אולם קשה להלום שהתובע, שהדגים שליטה מופלאה ממש בזהותם של כה רבים מיחצ"ני נמל תל-אביב, דווקא זהותו של הלחמי וקרבתו למועדון נשמטה מידיעתו.

     

32. מן המקובץ עולה אפוא כי לא עלה בידו של התובע לבסס את התשתית – המינימלית למדי, לרוב – הנדרשת לשם הפעלת החזקה הופכת הנטל שבסעיף 6 לחוק איסור הפליה. ראוי להעיר, כי אם היה הדבר צולח בידי התובע, הייתה תביעתו מתקבלת. הנתבעת ודאי לא הפריכה את החזקה, שכן גם מעדיה שלה קשה היה לחלץ ראיות ברורות כלשהן. יתרה מכך, עופרי עצמו אף הוא לא הצטיין בעקביות יתר בטענותיו, כפי שציין התובע בצדק (חלקי), כאשר דוגמה אחת לכך היא התייחסותו לאנשים שנצפו בסרט לידו כאל "עוזרים" שלו שדאגו להבאת המוזמנים (סעיף 6 לתצהירו מיום 24.11.13), וכאל אנשים שהיו במקום בלא תפקיד כלשהו באותו ערב (עמ' 18, ש' 19). אולם משעה שנמצא כי התובע כשל בביסוס קיומה של חזקת ההפליה, הרי שאין בקושי זה בעדויות הנתבעת כדי להביא לקבלת התביעה.

     

    יודגש שוב כי איני נדרש לכל אחת ואחת מטענותיו הרבות של התובע, שאין בהן כדי לשנות מן המסקנה האמורה.

    סוף דבר

    הורנו המחוקק, בחוק איסור הפליה: הפליה במשפט הפרטי, ביחס לקבוצות מוגדרות וביחס למתן שירותים שונים – אסורה. בין היתר, פרנסיו של מועדון מנועים מלהחליט כי אדם ממוצא ערבי או שצבע עורו כהה לא יוכל להיכנס בשערי המועדון, ורק אנשים "רצויים" יזכו לכניסה המיוחלת. מי שהופלה, זכאי לפיצוי. אף על הוכחת ההפליה הקל המחוקק, עת קבע חזקה לקיומה, משהוכחה תשתית עובדתית מינימלית המלמדת לכאורה על הפליה שכזו, תוך שנטל הפרכת החזקה עובר לכתפי הנתבע. פסיקתם של בתי המשפט השונים מלמדת על כי הפליה – קיימת, החוק – לא הופנם תמיד, ולעתים אכן זוכים התובעים בפיצוי ראוי.

     

    ברם בין תביעה וקבלתה, עובר עדיין מרחק. על תביעה להיות סדורה. על מגישה לנהוג בהתאם לאמות המידה המקובלות בכל הנוגע לניהולה של התביעה, של מסירת מידע לצד שכנגד ולבית המשפט, ושל מתן אפשרות לבירור תקין של ההליך. על תובע לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת להקמת חזקת ההפליה. עליו למסור בעדותו מידע מדויק, לא להאדיר, להוסיף ולשנות מגרסתו. עליו להציג גרסה, גרסת אמת כמובן, ולדבוק בה.

     

    לא כך נהג התובע. התנהלותו הדיונית הייתה בעייתית ביותר, אף שניכר כי הוא מכיר את רזי החוק, ועד כדי פעולה בניגוד להנחיות בא כוחו הגיע הדבר. מידע הוכמן ועוכב בידו. לגוף הדברים, הציג גרסה מתפתחת, מה שנחזה כמעט כשתי תביעות: האחת, זו שהגיש ובה יש לדון, האחרת – זו שבסיכומיו הארוכים להפליא. את שחסר בתצהירו ביקש להשלים יש מאין ובאופן בלתי מהימן בעדותו, ואת שחסר גם בעדותו ביקש להשלים יש מאין בסיכומיו. סופם של דברים שמנע אפשרות מעשית בהתנהלותו זו לבחון האם יש יסוד לטענת ההפליה שלו, אם לאו. תשתית מינימלית לביסוס תביעתו לא הניח.

     

    סופם של דברים, ומן הטעמים המפורטים בפסק הדין, הרי שתביעתו של התובע נדחית. רק כיוון שלא ניתן היה להתרשם יתר על המידה גם מהגנתה של הנתבעת והמצהיר העיקרי מטעמה, לא אפסוק את מלוא הוצאותיה. ברם דרך התנהלותו הדיונית של התובע, כשלעצמה, כבר די בה לחייבו בהוצאות משפטיות לטובת הנתבעת. התובע יישא אפוא בשכר טרחת עורכי דינה של הנתבעת בסכום של 7,500 ₪.

     

    ניתן היום, י"ב אלול תשע"ד, 07 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.