עבדוש נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

האם הוכחה טענת "מרמה" כמשמעה בסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), זו השאלה העומדת לפניי.

1. לפניי תביעה כספית בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בתאונה שהתרחשה ביום 25.4.2017.

    

2. כמפורט בכתב התביעה, בתאריך 25.04.2017, בסביבות השעה 23:00 עת שנהג התובע ברכב המבוטח על-ידי הנתבעת, בתחומי קריית עקרון, היה הרכב מעורב בתאונת דרכים.

   התביעה נתמכת בתצהיר תובע וכן הוגשה חוות דעת של השמאי להערכת הנזק, ממנה עולה שהרכב הוכרז כ"ניזוק באובדן גמור".

    

   התובע עותר לפיצוי בסך כולל בסך 35,550 ₪ בגין נזק לרכב בסך של 35,500 ₪ בניכוי שווי שרידי רכב בסך 3,000 ₪, שכ"ט שמאי בסך 2,000 ₪ ובתוספת הוצאות בסך 1,000 ₪.

    

3. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה, שכן שלטענתה התובע מסר לה גרסה כוזבת אודות נסיבות קרות התאונה, שארעה בנסיבות אחרות מאלה עליהן דווח, וזאת מתוך כוונת מרמה. לפיכך נטען, כי בהתאם לחוק חוזה ביטוח, פטורה הנתבעת מחבותה כלפי התובע. דחיית התביעה נסמכה על ממצאי דוח חקירה של חוקר מטעם הנתבעת.

    

   דיון והכרעה

4. מטעם התובע העיד הוא עצמו וכן נהג הרכב השני המעורב בתאונה, מר אשר גהלי. מטעם הנתבעת הוגשו חקירות שני הנהגים שנגבו על ידי החוקר מטעם הנתבעת.

    

5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם, שמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי טענותיהם, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל ולהלן נימוקיי.

    

6. הנתבעת חולקת קיומה של תאונה בשל חשד למסירת פרטים כוזבים, על פי סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח.

    

7. בהודעתו לחברת הביטוח, דיווח התובע, כי ביום 25.04.16, בשעה 23:00, בקרית עקרון "נסעתי ישר ולא שמתי לב ופגעתי ברכב בצד שמאל".

    

   בחקירתו על ידי חוקר מטעם הנתבעת מיום 05.06.17 (נ/1), מסר התובע, כי "ביום האירוע, בשעה 23:00 נסעתי ברחוב יעב"ץ, נסעתי ישר, אני לא יודע להגיד כיוונים, לי היה תמרור עצור כזה מוסתר ולא שמתי לב ואז פגעתי במישהו, ברכב של הבן אדם, כאשר פגעתי הרכבים נעצרו, היה בום כזה, אחרי האירוע ירדתי מהרכב והצד השני גם ירד מרכבו ובמקום האירוע החלפנו פרטים ואחר כך הבאתי את הרכב לבית. זה כל הסיפור".

    

   בעדותו בפניי סיפר התובע "נסעתי ברחוב יעבץ לכיוון אלי כהן, עברתי את הצומת בלי לשים לב לתמרור עצור וקרתה התאונה. אין לי יותר מה להוסיף לגבי מקרה התאונה" (עמ' 3 שורות 14-15).

    

8. מר גהלי אשר, נהג הרכב המעורב, מסר בחקירתו על ידי החוקר מטעם הנתבעת כך "זה היה בלילה, סמוך לשעה 23:00 – 23:30, תאריך אני לא זוכר, אבל זה רשום בדף הפרטים... אני נסעתי בכביש ברחוב אלי כהן, יש לי שם זכות קדימה, זו היתה הצומת, כאשר לרכב הפוגע יש תמרור עצור. אני לא הייתי במהירות גבוהה והוא אפילו לא האט ואז פגע בי בצד ימין ואז הרכבים נעצרו, אז ירדנו וראינו שכולם בסדר. ראינו שאין צורך להזמין אמבולנס, החלפנו פרטים וזה כל הסיפור".

    

9. ייאמר כבר עתה, כי קיימות סתירות בגרסתו של התובע, הן לפני התאונה והן לאחריה, אך האם הדברים עולים כדי "מרמה"?

    

   א. לאן נסע התובע כאשר ארעה התאונה?

   כעולה מעדותו בבית המשפט, התובע נסע "לקריית עקרון. נסעתי לכיוון הבית, ואחר כך נזכרתי שאני צריך להביא את אשתי מההורים שלה".

   "ש. כלומר, התאונה קרתה כאשר היית בדרך להביא את אשתך?

   ת. לפי מה שאני זוכר זה היה בדרך הזאת, אני לא זוכר בדיוק" (עמ' 5 שורות 9-16).

    

   כעולה מהודעתו שנמסרה לחוקר מטעם חברת הביטוח (נ/1), לאחר האירוע, שהסתיים בסביבות 22:00, בדרכו חזרה הביתה, "עשיתי סיבוב בעקרון", לשאלה למה לא נסע לביתו השיב "לא רציתי לחזור, רציתי אוויר".

    

   אשר לפער בין שתי הגרסאות הסביר התובע בדיון בפניי "זה הסיטואציה. נסעתי לכיוון הבית, אבל יכול להיות שהסתובבתי לעשן סיגריה, או להביא את אשתי מכיוון הוריה. אתה מדבר על שנה ושמונה חודשים" (עמ' 5 שורות 20-21).

    

   ב. טיב הקשר שבין שני הנהגים

   כעולה מעדויות התובע והנהג האחר, קיימת היכרות מוקדמת ביניהם על רקע היותם בני אותו הישוב והם למדו יחד בבית הספר אולם מאז דרכיהם נפרדו.

    

   כאשר ביקש החוקר מטעם הנתבעת מהתובע את מספר הטלפון של הנהג האחר, מר אשר גהלי, זה השיב "אין לי, מסרתי לסוכן". ואילו כאשר נשאל אשר גהלי מתי דיבר עם התובע בפעם האחרונה, השיב "האמת אתמול" והוסיף שהתובע הוא שהתקשר אליו. כאן המקום לציין שלמר גהלי עסק להשכרת ציוד לאירועים ולפי הטענה התובע התקשר אליו לצורך השכרת ציוד.

    

   בעדותו בפניי נשאל מר גהלי על טיב הקשר שבין השניים "מכירים מבית הספר, קריית עקרון זה מקום קטן. הרבה מכירים הרבה" (עמ' 9 שורה 19). בהמשך ציין, כי "אחרי התאונה היינו בקשר, אחרי שהם דחו את התביעה", וכי "הוא אמר לי שדחו את התביעה ואם אני יכול לחכות עם זה עד שיתבע את חברת הביטוח שלו" (עמ' 9 שורות 27-29). הוא נעתר לבקשת התובע להמתין עד לסיום ההליך בעניינו מול הנתבעת. העד אישר, כי קיים שיחת טלפון נוספת עם התובע בנוגע להשכרת ציוד לאירוע של התובע.

    

   כאן המקום להבהיר, רק שני הנהגים היו מעורבים בתאונה ונכחו במקום. מר גהלי כלל לא ידע להגיד להיכן נסע בעת שארעה התאונה וברשותו פוליסת ביטוח חובה בלבד. בשל הפגיעות הקשות ברכבים, שני הרכבים הוכרזו כאובדן להלכה, וחרף זאת אף אחד מהם לא פנה לבית חולים או דיווח למשטרה אודות התאונה. הרכבים לא צולמו לאחר התאונה. מדובר בהתנהלות חריגה ותמוהה של התובע ומר גהלי. יחד עם זאת, הנטל להוכחת טענת מרמה הוא על הנתבעת, דהיינו- להוכיח, כי לא מדובר באירוע של תאונת דרכים.

    

   ג. אי הגשת התביעה על ידי מר גהלי

   חרף נזקקותו לכסף מר גהלי טרם תבע את התובע או את הנתבעת בגין נזקי התאונה, אף שהתובע לא חלק על אחריותו לקרותה. לטענתו, חרף נזקקותו לכסף ואובדן רכבו בעקבות התאונה הוא מסר שהוא ממתין לתוצאות הליך זה. גם עניין זה מעלה תהיות.

10. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים", קובע "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

     

11. סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "מקרה שנגרם בכוונה", קובע "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

     

12. זה המקום לציין, כי יש להפעיל סעיף זה בזהירות רבה, הן לאור הטלת הסטיגמה על המבוטח כרמאי, והן בשל תוצאותיו הקשות הפוטרות את המבטחת באופן גורף מתשלום תגמולים למבוטח (ע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ((1.4.2012), סעיף 16). סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח פוטר את המבטחת מחבותה כלפי המבוטח מקום בו המבוטח העלים עובדות או מסר עובדות כוזבות בכוונת מרמה (שם).

     

13. על מבטחת הטוענת למרמה להביא "מידע וראיות בעלי משקל, המעוררים חשד של ממש" להוכחת טענתה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח ((26.2.1986), עמ' 603). מנגד, יש להביא בחשבון גם את נחיתותו של המבטח מבחינת המידע, והנטל להוכיח ישתנה לפי הנסיבות כאשר במקרה של ספק יזכה המבוטח בתביעתו (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ ((5.10.2006), סעיף 24)).

     

14. סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, פוטר את המבטחת מחבותה, מקום בו המבוטח או מוטב מסרו למבטחת עובדות כוזבות, או העלימו ממנה עובדות בנוגע לחבות המבטחת והדבר נעשה בכוונת מרמה. הלכה פסוקה היא כי "כוונת מרמה" כוללת שלושה יסודות; מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות המבוטח לאי הנכונות או הכזב של העובדות שנמסרו וכוונה להוציא כספים, שלא כדין, על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19.5.1998).

     

    ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ((12.4.2011), סעיף 9), עמד בית המשפט העליון על יתרון המידע שיש למבוטח על פני המבטח ביחס לנסיבות קרות מקרה הביטוח וקבע, כי "מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה שכזו".

     

15. עם כל אלו, עדיין על התובע מוטלת החובה, כמי שהגיש את התביעה, להוכיח את הנזק שנגרם לו ואת שיעורו.

     

    לענייננו, מרגע שהוכחה התאונה והאחריות לה, עובר הנטל לנתבעת להוכיח את כוונת המרמה. לאחר עיון מוקפד בחומר הראיות שעמד לפניי, וחרף הסתירות בגרסאות התובע והגם שיש לתהות על התנהלותם החריגה של התובע ונהג הרכב האחר כמפורט לעיל, עלה בידי התובע להוכיח קיומה של תאונה, וכי זו התרחשה באחריותו של התובע, ראיות שלא נסתרו על ידי הנתבעת. הדבר בא לידי ביטוי בחוות הדעת השמאי, בפגיעות הנטענות, בתיאור התאונה הן בפני החוקר מטעם הנתבעת והן בעדות בבית המשפט, כמפורט לעיל.

     

16. משהוכחה "תאונה", הנטל כאמור עובר לנתבעת להוכיח כוונת "מרמה". לאחר עיון בחומר הראיות ובעדויות הצדדים, אני קובעת, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל הנדרש להוכחת כוונת מרמה.

     

    ראשית, חוקר מטעם חברת הביטוח, מי שפגש את נהגי הרכבים כחודש לאחר התאונה וגבה מהם עדות, ממנו עלה, שהיה אירוע תאונה.

     

    שנית, עדות הנהגים לא נסתרה, וזאת למרות הסתירות שפורטו לעיל. כמפורט לעיל, הן בעדותו בפניי, הן בחקירתו על ידי החוקר מטעם הנתבעת והן בהודעתו לנתבעת מסר התובע תיאור דומה לנסיבות קרות התאונה, אשר התרחשה כאשר התובע לא שת לתמרור עצור שעמד בנתיב נסיעתו, נכנס לצומת ופגע ברכב השני בחלקו הימני. הפגיעות ברכב התובע כעולה מחוות הדעת השמאי מתיישבת עם תיאור האירוע. לא הובאו ראיות בנוגע לפגיעות ברכב השני אך התיאור חזר על עצמו על ידי שני הנהגים.

     

    שלישית, חוות הדעת השמאי נערכה כשבועיים בלבד לאחר התאונה (08.05.17), משכך מתקבל הרושם, כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק, וכי הנזק המופיע בחוות הדעת השמאי הוא הנזק שנגרם בתאונה.

     

17. אומנם, כפי שנאמר כבר לעיל, קיימות סתירות בגרסאות הנהגים שנמסרו, בין היתר הנהג האחר לא ידע לומר לאן נסע, התובע לא ציין כי יש לו את הטלפון של הנהג האחר, וכי יש ביניהם קשר כלשהו, וכן חרף התאונה הקשה, השנים לא מצאו לפנות למשטרה או לבית החולים ואף לא צילמו את הרכבים לאחר התאונה. הדבר מחשיד עוד יותר שעה שידוע שלנהג הרכב האחר ביטוח "חובה" בלבד, וכי עד היום לא פנה אל התובע בדרישה לתשלום עבור נזקי רכבו, הגם שידוע שהוא הנושא באחריות לתאונה. עם זאת, אין די באינדיקציות אלה בכדי לסתור את עדותם ולקבוע שהתאונה בוימה תוך ניסיון להוציא כספים במרמה, זאת כאשר הנתבעת לא הביאה ראיות פוזיטיביות שיאפשרו קביעה, כי התאונה זויפה.

     

18. כאמור, כאשר מדובר בטענת מרמה, המייחסת ביצוע עבירה פלילית ושוללת ממבוטח תגמולי ביטוח, נדרשות ראיות כבדות משקל (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (26.2.1986) וע"א (חיפה) 5109/07 פלדמן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (31.3.2009). לאחר עיון בטענות הצדדים ומשלא הובאו ראיות פוזיטיביות לטענת הנתבעת, כי התאונה זויפה תוך כוונת מרמה, דין התביעה להתקבל.

     

19. בהתאם לחוות הדעת השמאי עקב התאונה נגרם לרכב התובע נזק ישיר בסכום של 35,550 ₪, ממנו יש לנכות את שווי שרידי הרכב בסך של 3,000 ₪. משכך סכום הנזק הממשי הוא בסך 32,550 ₪. הרכב הוכרז כ"אובדן גמור". הנתבעת לא הציגה חוות דעת נגדית ואף לא ביקשה לזמן את השמאי לחקירה, ובנסיבות אלה זכאי התובע לפיצוי בגובה הנזק שנגרם לו, סך של 32,550 ₪. כן זכאי התובע לתשלום בגין שכר השמאי בסכום של 2,000 ₪.

     

20. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 35,550 ₪ (הנזק ושכר טרחת השמאי), בצירוף אגרת בית משפט בסך 894 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 3,970 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא התשלום הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

     

     

    זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט המחוזי מרכז – לוד.

     

    המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

     

     

     

    ניתן היום, כ' חשוון תש"פ, 18 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.