מבוא:
1.לפניי תביעה כספית-נזיקית, על סך 50,000 ₪, בגין מעצר שווא, פגיעה בפרטיות, ותקיפה שלא כדין על ידי שוטרי הנתבעות. נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.
טענות התובע בקצירת האומר:
2.לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, ביום שישי, ה' בכסלו התשע"א ה- 12/11/10 בשעה 12:15 או בסמוך לכך, נסע התובע מר ישי גלעד, יחד עם חברו, מר ישי דברת, באוטובוס מס' 966 מירושלים לצומת עוג'ה. השניים ירדו בתחנת האוטובוס, שם חיכתה לשניים ניידת משטרה ולצידה שני שוטרים בלבוש אזרחי. השוטרים הורו לתובע ולחברו להתקרב אליהם. התובע וחברו נענו לבקשה והתקרבו לשוטרים. השניים הזדהו בפני השוטרים ואף נערך חיפוש בכליהם. לאחר החיפוש בקשו השוטרים מהתובע להתלוות אליהם, מבלי להודיע לו שהוא מעוכב ומבלי להודיע לו את סיבת העיכוב. התובע נלקח ברכבם לבסיס צבאי "נועם" הסמוך לישוב "מבואות יריחו". בבסיס נערכה לתובע חקירה באזהרה בחשד לביצוע עבירה של כניסה לשטח צבאי סגור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
3.המקום בו עוכבו התובע וחברו הינו מקום שמותר לישראלים לשהות בו ואף יש בו תחנת אוטובוס של קו הנוסע בקביעות מירושלים לבית שאן. לאחר החקירה הודיע קצין המשטרה, רפ"ק גיל דשא, לתובע, כי הוא עצור, וזאת למרות שהתובע עוכב במקום שמותר, כאמור, לישראלים לשהות בו לפי כל דין. לטענת התובע בנסיבות אלה לא נתקיימה כל עילה למעצר לפי סעיף 23 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו-1996.
4.בנוסף מציין התובע, כי בדו"ח הקצין הממונה לא נרשמה כל עילה למעצר.
5.לאחר מכן, התובע נאזק למרות שהוא לא התנגד שום התנגדות פיזית למעצר ולא היה כל חשש סביר כי ינסה להימלט. מאוחר יותר נלקח התובע כשהוא אזוק ברכב משטרתי לתחנת משטרת 'מעלה אדומים'. לאחר כניסת השבת וחרף מחאותיו, השוטרים שזהותם אינה ידועה לתובע הסיעו אותו, מתחנת המשטרה במעלה אדומים לבית המעצר 'מגרש הרוסים' אשר בירושלים. התובע הינו יהודי שומר תורה ומצוות ולא היה כל צורך מבצעי או אחר בחילול השבת ובכפיית חילול השבת על התובע.
6. בבית המעצר 'מגרש הרוסים' הסוהרים דרשו מהתובע להתפשט וזאת בניגוד לרצונו וחרף מחאותיו וערכו עליו חיפוש חיצוני, כמשמעו בחוק החיפוש בגוף, על ידי בחינה חזותית של גופו הערום. אף על פי שהעבירה שבה נחשד לפי טענת המשטרה (כניסה לשטח צבאי סגור) אין ראיה שאפשר לאתרה באמצעות חיפוש בגוף ולא היה כל צורך בהפשטתו של התובע ערום ועריה. יתרה על כן, התובע היה עצור שלא על פי צו מעצר, ולא קמה סמכות לחיפוש חיצוני בידי סוהר. על התובע בוצע חיפוש חיצוני כמשמעו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996, וזאת ללא שקמה כל עילה לחיפוש חיצוני על גופו הערום של התובע, או הייתה כל סמכות חוקית אחרת לבצע חיפוש על גופו הערום של התובע.
7.התובע נעצר שלא כדין, לכן כל הסמכויות הקמות לשוטרים ולסוהרים ביחס לעצורים לא קמו ביחס לתובע וכל הפעולות שביצעו כלפי התובע היו שלא דין. התובע הוחזק במעצר ללא כל עילת מעצר במשך כל השבת. במוצאי שבת הובא התובע לפני שופט תורן בהיותו כבול למרות שלא התקיימה כל עילה לכבילה זו לפי סעיף 9 א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו-1996. בדיון שהתקיים בבית המשפט השלום בירושלים בפני שופט המעצרים, קבע בית המשפט, כי לא התקיימה עילת מעצר כך שהמעצר היה בלתי חוקי ואף מותר היה לתובע להתנגד בכוח למעצר משכך, העוולות שנעשו כנגד התובע אינן חוסות תחת הגנת החוק.
8.התובע טוען לרשלנות שבוצעה כלפיו באשר לעצם המעצר עצמו ובשורה ארוכה של מחדלים הנטענים מטעמו שהתקיימו במשך כל שהותו בתקופת המעצר. כמו כן, התובע טוען, לכליאת שווא ולהפרת חובות חקוקות כדלקמן: בגין מעצר שלא כדין הופרו סעיפים 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לפי סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 ולפי סעיף 377 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. במעשה הכבילה שלא כדין הופרו החובות לפי סעיף 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולפי סעיף 9א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. בהפשטת התובע ובחיפוש שנעשה על גופו הערום שלא כדין, הופרו החובות לפי סעיף 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולפי סעיפים 2 (א) (ג) ו(ד) ו3(א)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996.
הובלת עציר שומר מצוות בשבת מתחנת המשטרה (בה ניתן להחזיק עצירים) לבית מעצר, מהווה הפרת חובה חקוקה בניגוד סעיפים 4 (א)(2) ו-9(ד) לפקודת המטה הארצי 05.08.13. הובלת עציר מתחנת משטרה לבית מעצר אינו בבחינת משימה מבצעית שאין לדחותה עד צאת השבת, באשר בתחנת המשטרה 'מעלה אדומים' קיימת אפשרות להחזיק עצירים. חיקוקים אלו נחקקו לטובת אדם במצבו של התובע והפרתם גרמה לתובע את הנזק שלמניעתו נחקקו החוקים הנ"ל.
טענות הנתבעות בקצירת האומר:
9.הנתבעות מכחישות טענות התובע וטוענות, כי ימים ספורים לפני מועד האירוע נשוא התביעה, נודע לגורמי הביטחון על כוונה של מספר אזרחים ישראלים, ביניהם התובע, להגיע לבית כנסת בעיר יריחו, המצוי בשטח A אשר בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית, ואשר כניסת ישראלים אליו אסורה. לשיטתן, התובע היה דמות דומיננטית ביוזמה הנ"ל לנסות ולהיכנס לשטחי A, ומוכרת לגורמי הביטחון מאירועי עבר בהם ביצע כניסה לשטחים צבאיים סגורים, יצירת חיכוך עם האוכלוסיה הפלסטינית ועימותים עם גורמי הביטחון.
10.ביום האירוע נערכו גורמי הביטחון לרבות משטרת ישראל למנוע מימוש הכוונה לכניסה לעיר יריחו. ההערכות כללה, בין היתר, הצבת מחסומים בצירי התנועה המובילים ליריחו. בשעה 13:30 לערך נצפה התובע ביחד עם אדם נוסף בתנועה מצומת העוג'ה לכיוון הישוב ייט"ב הממוקם במבואות יריחו. התובע עוכב על ידי קצין משטרה שנכח במקום ובמהלך עיכובו אף הודה בפני אחד הבלשים שהיו במקום, כי היה בדרכו לבית הכנסת ביריחו.
11.לאחר שנגבתה מהתובע הודעה ראשונית בה סרב לשתף פעולה וחזר וענה "זו היא חקירה פוליטית ולא עברתי על החוק" ואף סרב לחתום על הודעתו, הוחלט לעצרו בעילה של מסוכנות בחשד לביצוע עבירה של ניסיון להיכנס לשטח סגור לפי סעיף 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) וכן בחשד של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. היות שבתחנת המשטרה במעלה אדומים לא היה בית מעצר ועקב המועד הקרב של כניסת השבת וריחוק הכוחות מתחנת האם באריאל, הוחלט על העברת התובע למעצר בירושלים.
12.לטענת הנתבעות, הצורך לעצור את התובע נבע מהמסוכנות שנשקפה ממעשיו, החשש והחשד המוחשיים שאם ישוחרר התובע לחופשי יחזור וינסה להיכנס לשטח האסור מיד בסמוך לאחר שחרורו, תוך סיכון ממשי של עצמו ושל אחרים והצורך להתנות את שחרורו בתנאים מגבילים מספיקים. עם צאת השבת, הובא התובע בפני שופט אשר החליט על שיחרורו ללא תנאים, זאת, נוכח הקביעה, כי התובע לא נכנס לשטח אסור ובשים לב לכך, כי התובע לא נחשד בביצוע עבירה של ניסיון כניסה לשטח אסור. הנתבעות סבורות, כי החלטת בית המשפט בטעות יסודה, זאת, הואיל ובבקשה להארכת מעצר נאמר במפורש בסעיף 5 לסעיפי האישום, כי התובע חשוד בעבירה של ניסיון להיכנס לשטח סגור ולא בעבירה מושלמת.
13.הנתבעות טוענות, כי במשך כל המעצר פעלו הן על פי הוראות הדין וללא כל התרשלות מצידן, בסבירות, מיומנות ותוך הפעלת שיקול דעת סביר. הנתבעות טוענות, כי החיפוש על גופו של התובע על ידי הסוהרים בבית המעצר היה בהתאם לסעיפים 5 ו-40 לפקודת בתי הסוהר, נוסח חדש-1971, סעיף 6.א לפקודת נציבות מספר 03.06.00.
14.לתובע נמסר, כי הינו מעוכב ואף נמסרה לו הסיבה לכך. עילת המעצר של התובע הייתה מסוכנות והצורך להביאו בפני בית המשפט לקביעת תנאים מגבילים במסגרת שחרורו. נראה כי עקב רישום האסמכתא לעיכוב בתנאי שדה ובלחץ זמן ( מפאת השבת המתקרבת) בשגגה לא סומן סימון "X" תחת חלופות העילה בטופס האסמכתא. יצוין, כי בטופס הבקשה להארכת מעצר/שחרור בתנאים לבית המשפט, נרשמה עילת המעצר "מסוכנות". עוד טוענות הנתבעות, כי בבית המעצר בתחנת מעלה אדומים לא התקיימו התנאים הנדרשים לשהיית עצורים מעבר לעיכוב של שעות ספורות.
15.בכתב תשובה שהוגש על ידי התובע הדגיש הוא, כי פעולות הנתבעות כלפיו היו חריגות ובלתי מידתיות תוך פגיעה בלתי מוצדקת בחירויות האזרח. בנוסף נטען, כי לא היה מקום להפלות בין התובע לבין חברו שהיה עימו באופן שחברו שוחרר לביתו בסמוך לפני כניסת השבת ואילו התובע נעצר. הפלייה זו מעידה על שרירות ליבו של הקצין הממונה, רפ"ק גיל דשא בהפעלת שיקול הדעת המסור לו. לעניין כבילתו של עצור במקום ציבורי נטען, כי הובלת עצורים נעשית "כשיגרה" תוך איזוקם, מהווה הודאה של המדינה בהפרה בוטה של הכלל החקוק בסעיף 9א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים, תשנ"ו-1996. כי עצור לא יהא כבול במקום ציבורי אלא ככל וקיים חשש להימלטותו.
עדויות הצדדים:
16.במהלך דיון שמיעת ראיות שהתקיים בפניי במעמד הצדדים ביום 21.6.15 העידו עדי הצדדים כדלקמן:
16.1התובע העיד, כי התגורר בזמנים הרלוונטיים בקדומים וכן, הודה, כי נעצר בעבר כפעם או פעמיים בגין עבירות דומות ואולם לטענתו זוכה מעבירות אלה במסגרת עסקת טיעון. התובע אישר, כי הוא וחברו, ישי דברת, היו חברים בגרעין הנקרא "גרעין יריחו לחידוש ההתיישבות היהודית ביריחו" שביקש להתיישב בעיר יריחו אשר ברשות הפלסטינאית וכוונתם באותו יום להתארח בשבת בחווה של 'עומר עתידיה' באזור מבואות יריחו. כאשר בתחילה חשבו להיכנס לעיר יריחו. התובע העיד, כי הם לא תאמו מראש את הגעתם. התובע לא ידע לומר מדוע עדותו בעניין זה לא באה לידי ביטוי בתצהירו. התובע העיד, כי לא המציא תצהירים של חבריו שהתארחו בחווה באותה שבת. כמו כן, אישר כי היו חברים נוספים אחרים שנעצרו באותו יום. התובע אישר כי שמר על זכות השתיקה בחקירתו במחנה 'נועם' ולא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לו רצה להתארח במקום לגיטימי. התובע העיד, כי התייעץ עם עורכי דין בעבר ולמד כי אין ליתן אמון במשטרה ויש לשמור על זכות השתיקה.
התובע אישר, כי הינו מכיר את ההזמנה שהתפרסמה באתר של ערוץ 7 באינטרנט ואולם לא זכר האם הוא פירסם אותה. לשאלה כיצד זה מספר הטלפון הנייד שלו מתנוסס בפרסום השיב שהוא אירגן את השבת הקודמת לשבת נשוא המעצר.
16.2מטעם הנתבעת נחקר, פקד רומן בספלוב, על תצהירו. לדבריו, בזמנים הרלוונטיים שימש כקצין המודיעין של מרחב שומרון והיה מלווה בשוטר נוסף. השוטרים לא לבשו מדים והיו על אזרחי. העד עיכב את התובע ולא עצר אותו הוא לא כבל אותו וערך חיפוש בהסכמת התובע בכליו. בנוסף, ציין, כי המשטרה נערכה מראש בעקבות מידע מודיעיני לקראת התובע וחבריו. בדו"ח העיכוב ציין את החשד בגינו עוכב התובע בדמות ניסיון כניסה לשטח צבאי סגור. עוד העיד, כי הכיר את התובע בעקבות חומר מודיעיני שנאסף בין היתר עליו. לדבריו, הואיל ולא עצר את התובע לא היה מקום למלא את סעיף 2 לדו"ח בדבר עילות המעצר וכי בעניין זה אין עוד צורך ליותר מחשד סביר לעבור עבירה.
16.3בנוסף העיד בפניי, רב פקד עו"ד גיל דשא, שהיה בזמנים הרלוונטיים קצין חקירות. העד אישר, כי הוא הורה על כליאתו של התובע בעילות של 'מסוכנות' ו-'חשד לשיבוש חקירה' והודיע לו, כי הינו עצור לתקופה של עד 24 שעות. העד אישר שעילת המעצר נשמטה מדו"ח המעצר. הקצין סבר, כי עילות המעצר מחייבות להותיר את התובע במעצר ולא לשחררו בתנאי ערובה, שכן, היה קיים חשש שיחזור לזירת האירוע. העד גם לא ידע ליתן תשובה לכך כי עילת המעצר של שיבוש הליכי חקירה לא בא זכרה בדו"ח המעצר. העד אישר, כי ראיין את התובע בשעה 14:00.
16.4השוטר יצחק כהן, העיד בפניי. העד העיד כי הוא מכיר את התובע ממעצרים קודמים וכי הייתה קיימת מסוכנות להימלטותו. לפי דבריו, בעת שהגיע לניידת היה התובע עצור.
16.5השוטר שמואל כהן, נחקר בפניי לדבריו הם המתינו לתובע ולחבריו בצומת עוג'ה ועיכבו את התובע ללא כבילתו.
דיון ומסקנות:
17.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי ובחנתי עדויות הצדדים בפניי ושקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.
17.1יצויין, כבר עתה, כי לא נתתי אמון בגירסת התובע באשר לשאלת הימצאותו בצומת עוג'ה בשעה 13:30, כאשר במהלך עדותו העיד אודות שינוי תוכניותיו שעה שביקש להתארח באותה שבת ב-'חוות עומר עתידיה' הנמצאת בין הישוב ייטב לישוב מבואות יריחו. עדותו זו, לא בא זכרה בדו"ח העיכוב ובחקירת התובע במשטרה שם ביקש הוא לשמור על זכות השתיקה וכן, בשל היעדר ראיות שהתובע יכול היה להמציא על מנת להוכיח טענותיו אלה ונמנע מלעשות כן. כמו כן, נוכח מידע מודיעיני שהיה קיים למשטרה עובר לעיכובו של התובע אשר קיבל אף את אישורו של התובע בחקירתו הנגדית, לפיו, הינו מהפעילים והיוזמים של גרעין התיישבות בבית הכנסת 'נערן' ביריחו. בנסיבות אלה, סבורני, כי היה באלה כדי לבסס חשד סביר לעיכובו של התובע בצומת עוג'ה ולהביאו בפני קצין חקירות. משכך, סבורני, כי לא נפל פגם בפעולות המשטרה וזאת עד להבאת העצור בסביבות השעה 14:00 בפני קצין החקירות.
17.2עם זאת, עיקר השאלה הניצבת להכרעה בתיק זה נסובה סביב בחינת פעולת קצין המשטרה בעת מילוי תפקידו בעת שהחליט על מעצרו של התובע בהתאם לסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 ב-"רשלנות שבמעשה". על בית המשפט לבחון, איפוא, האם יש לייחס לקצין המשטרה מעשה רשלני בעת קבלת החלטתו כאשר אין חולק, על הרשאתו החוקית לעשות כן. הווה אומר, אחריותן של הנתבעות כלפי התובע בגין עוולה של מעצר שווא תקום אך ורק אם יוכח, כי מעצרו מהווה רשלנות שבמעשה.
17.3המסגרת הנורמטיבית - לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכותרתו "כליאת שווא", כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו באמצעים פיזיים או על ידי הודעה של בעל סמכות. הוראות סעיף 27 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), מתנה את סמכות המעצר על ידי הקצין הממונה בקיום עילת מעצר לפי סעיף 13 לאותו חוק.
17.4הלכה פסוקה היא, כי לא כל מעשה או מחדל מוטעה של השלטון מהווה עילה לקביעת חובת זהירות כלפי הנפגע. כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת, בית המשפט לצאת מנקודת מוצא, כי המדינה לא תחויב בנזיקין למעט במקרים חריגים. אולם יתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חורגת מכל אמת מידה סבירה, שאז אל לו לבית משפט להימנע מהטלת אחריות. אולם, כאשר מדובר בשלילת חירותו של אדם שהינה בגדר זכות יסוד מן המעלה הראשונה, משתנים ההדגשים באופן שיש בכך כדי להטות את כף המאזניים לטובת זכויות אדם. הגם ולאור סעיף 8 לחוק –יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן להגביל את חירותו של אדם מכוח הוראות חוק המעצרים, נקבע, כי נקודת המוצא עברה מן האינטרס הציבורי המסמיך הגבלת חירותו של אדם, וכיום עומדת לנגד עיני בית המשפט, קודם לכל, זכות היסוד של אדם לחירות, הקבועה בסעיף 5 לחוק היסוד, שרק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה.
17.5השאלה העומדת להכרעה ברקע דברים אלה הינה, האם שיקולי קצין המשטרה בהעדפת מעצרו של התובע על פני שחרורו בערובה העצימו את הטעות מכדי טעות בשיקול דעת גרידא בה בית המשפט לא יטה להתערב עד כדי סטייה של ממש מחובת הזהירות המוטלת על הנתבעת ושלוחיה ותוך כדי התעלמות בלתי מוצדקת ובלתי מידתית מהוראות סעיף 11 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו העולה כדי התרשלות שבמעשה והדורשת התערבותו.
17.6לצורך בחינה זו סבורני, כי יפים הם דברי כב' השופט בייסקי בעניין ע"א 337/81, שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337,347-346 (1984) כדלקמן: "... לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה. ולעניין זה קשה למדיי לקבוע עקרונות ולהציב סייגים ברורים, באשר כל הפעלת סמכות או הפעלת כוח תלויות הן במשימה עצמה והן באובייקט, שכלפיו אלה מופעלות;".
17.7אציין, כי התנהגותו של התובע, פסולה ככל שתהיה, כשלעצמה, אינה יכולה להוות הגנה לנתבעות ואינה מסירה אחריות מנציגי הנתבעות להפעיל סמכותם בהתאם להוראות הדין ללא כחל וסרק. דווקא בשל הכוח הרב הנתון בידי רשויות השלטון והסמכויות הרחבות הניתנות להם לפגיעה בזכויות אזרח עד כדי שלילתם לפרק זמן זה או אחר בטרם יובאו בפני שופט מעצרים יישומן של הוראות הדין הינו הכרחי לצורך איזונם של אלה. במיוחד ראוי לציין האמור לעיל שעה שהתובע הינו בבחינת חשוד בלבד בניסיון לעבור עבירה, זאת, אף לשיטת הנתבעת.
17.8לא שוכנעתי, כי ערב שבת עם חשכה התובע, בהיותו אדם שומר מצוות, היה חוזר על עקבותיו לזירת האירוע ומנסה להיכנס לשטח הצבאי. כמו כן, לא הונח בפניי מלא המידע שהיה קיים למשטרת ישראל באשר לניסיונות נוספים להיכנס למקום באותה שבת ומשכך, הנני קובע, כי לא הוכח שהיו כאלה.
17.9בנוסף, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע זה ראה קצין המשטרה באותה שעה מקום להפלות בין התובע לבין חברו ישי דוברת, אשר שוחרר בנסיבות זהות לחלוטין. אומנם, הנתבעת טענה לקיומם של אירועים קודמים דבר התומך, לכאורה, בעילת המסוכנות ואולם לא הוגשו ראיות בעניין זה.
17.10כמו כן, מחומר הראיות שהוצג בפניי לא ניתן הסבר המניח את הדעת, לעילות המעצר הנטענות (מסוכנות וחשש לשיבוש חקירה). סבורני, כי עת שניגשים לבחון את עילות המעצר, הרי שלא די בהעלאת העילות הקבועות בדין כשלעצמן והפרחתן לחלל האוויר באופן כללי וסתמי, אלא, יש לנסוך בהן תוכן ענייני. חשש כללי בלבד, כי החשוד ישוב על מעשיו או ישוב לזירת ההתרחשות, בין היתר, לאור קיומם של מקרים קודמים אין בו, כשלעצמו, כדי להקים עילת מעצר ויש לבחון את יתר הנסיבות האופפות כל מקרה לגופו. לא הוכח, כי בוצעו פעולות חקירה לאחר המעצר ואשר לשאלת המסוכנות בנסיבות הספציפיות של תיק זה, ניתן היה לבחון הפגת החשש באמצעים פוגעניים פחות בשים לב לכך, כי למעשה אף לשיטת הנתבעת בעצם עיכוב התובע והרחקתו מהמקום סוכל, הלכה למעשה, ניסיונו להיכנס לרש"פ לאותה שבת. כאשר לא נטען, כי בכוונת התובע היה להיכנס בכל עת לרש"פ, אלא כוונתו הייתה אך לעשות את השבת הספציפית הנ"ל ביריחו.
17.11 בהחלטת בית המשפט מיום 13.11.10 שדן בבקשה לשחרור התובע בתנאים, קבע בית המשפט, כי לא היה מקום כלל למעצרו של התובע וכי רב המרחק בין מניעת כניסה של אנשים לשטחי הרש"פ לבין מעצרו של אדם בגין ניסיון לבצע כניסה מסוג זה וכי בנסיבות אלה, לא היה מקום לעצור את התובע מלכתחילה.
17.12לנוכח האמור, נדמה, כי כבר בשלב שקילת המעצר או חלופות המעצר על ידי קצין המשטרה, היה מקום לשקול בנסיבות שתוארו לעיל שחרורו של התובע בערובה. סבורני, כי סופו של המעצר בעת הגשת הבקשה לשחרור התובע בתנאים מעיד על תחילתו, קרי, כל מטרת המעצר הייתה למנוע מהתובע מלהיכנס באותה שבת לרש"פ. אולם, מטרה זו, אינה עולה כדי עילה מוצדקת למעצרו של התובע כאשר ניתן היה להביא לתוצאה זו באמצעים אחרים.
17.13נוכח האמור לעיל, סבורני, כי פעולות נציגי הנתבעת במצטבר, חרגו מרשלנות גרידא ועלו כדי 'רשלנות שבמעשה' והסבו לתובע נזקים לא ממוניים בדמות מעצרו ושלילת חירותו במהלך השבת למשך כ-36 שעות, בין היתר, תוך חילול שבת.
17.14ראוי לחזור ולשנות, כי הנזק הלא ממוני שנגרם לאדם בעקבות מעצרו ולו לדקה אחת ומקל וחומר לתקופה ארוכה יותר ושלילת חירותו אין לה מידה ואין לה שיעור. כאשר נדרש בית המשפט להעריך שיעורו של נזק מסוג זה, עליו ליתן ביטוי לאובדן הנוחות הפיזית שנגרמה לתובע, הבושה, תחושת אובדן החירות והגבלת התנועה למשך התקופה בה היה נתון במעצר.
18.סוף דבר- אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 7,500 ₪ בגין נזקיו הלא ממוניים. כמו כן, הנתבעות תישאנה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע בתוך 30 יום שאם לא כן, יתווספו לאלה הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ו, 01 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
