תא"מ 38432-08-11 ביטוח ישיר בע"מ ואח' נ' מעצ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ

רקע התביעה וטענות הצדדים:

1. בפני תביעת שיבוב רכב ותביעת הפסדים על סך 10,208 ₪ אותם תובעת התובעת 1 בתור מבטחת רכב התובע 2 ובתור מי שפיצתה אותו בגין נזקיו עקב התאונה שתתואר להלן. התובע 2 תובע את הפסדיו הישירים כתוצאה מהפעלת פוליסת המקיף של התובעת 1 שהיתה ברשותו.

    

2. הנתבעת הינה חברה ממשלתית אשר בעת הרלוונטית לתאונה וגם כיום, אחראית לתחזוקת הכביש ולהסרת כל מפגע ממנו.

    

3. ביסוד המחלוקת בתיק, תאונת דרכים שהתרחשה בשעות אחה"צ של יום ה- 08.10.2010 (ערב יום הכיפורים) עת נסע רכב התובעים (להלן: "הרכב") נהוג בידי התובע 2 בכביש 44 מזרח לכיוון ראשון לציון (להלן: "הכביש") .

    

4. התובעים טוענים כי בעת התאונה היה התובע 2 בנסיעה חזרה לביתו ונהג ברכב בכביש, כאשר לפתע החליק על גבי כתם שמן שהיה מונח בדרכו ושנשפך קודם לכן ממשאית עקב החלקת הרכב הוא נזרק לשולי הכביש ובדרך נפגע מפסולת בטון שהיתה מונחת בצד הדרך ונגרמו לו נזקים על פי תביעה זו.

    

5. התובעים טוענים כי האחריות לתאונה חלה על הנתבעת בתור מי שאחראית להסרת כל מכשול בדרך ופיקוח על עובדיה כי כך נעשה. לולא חדלה הנתבעת באי הסרת כתם השמן ופסולת הבטון מהכביש במועדם, התאונה כלל לא היתה מתרחשת ולא היה נגרם נזק לרכב.

6. התובעים מציינים כי לאחר התאונה הרכב נגרר חזרה לכביש בעזרת עוברי אורח שכן לא ניתן היה להזמין גרר בערבו של יום הכיפורים.

    

7. התובעים טוענים כי לרכב נגרם נזק ובתור שכך הם צירפו חוות דעת שמאי רכב מטעמם אשר קבע בין היתר בממצאיו כי הנזקים נגרמו בחזית הרכב. כמו צורפו על ידם צילומי צבע מזירת האירוע שצולמו לאחר 28 שעות בשל יום הכיפורים על ידי התובע 2, אשר מציגים לטענתם בין היתר שאריות שמן על הכביש, חלקים של פסולת הבטון שנזרקה והנזק שנגרם לרכב.

8. התובעים מייחסים לנתבעת אחריות ברשלנות עקב מחדלה האמורים. טענה נוספת שהעלו התובעים, היא טענת "הדבר מדבר בעד עצמו" לעניין כתם השמן ומשטח הבטון, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").

    

9. על טענות אלו כלפיה עונה הנתבעת באמצעות מר עיסא אלהואשלה, העד מטעמה, אשר שימש בעת ההיא כאיש צוות מטעם היס"מ (יחידת סיור מרחבית- לאזור מסובים) ואשר מתפקידו היה לוודא תקינות הכביש בשוטף שהיא לא ידעה בזמן אמת על המכשול בדרך שכן מדובר בכתם שמן טרי ממשאית ואין זה סביר לצפות ממנה להיות בכל מקום ובכל זמן בכבישים שנתונים תחת פיקוחה ולפקח עליהם פיקוח צמוד והדוק. לטענתה הצוות מטעמה שאמון על אחזקת הכביש פעל במהרה, וללא השתהות להסרת כתם השמן מרגע שקיבל על כך קריאה, והגיע תוך פחות ממחצית השעה אל זירת האירוע ודאג להסרתו של כתם השמן במהירות.

    

10. בנוסף טוענת הנתבעת כי לאור השתהות התובעים להגשת התביעה (לאחר כמעט 3 שנים) לא עלה בידה לצרף חוות דעת שמאי מטעמה שכן לטענתה בשל חלוף הזמן הרב מעת האירוע לא ניתן לבדוק את הרכב ולאמוד את נזקיו ומשכך נגרם לה נזק ראייתי רב לעניין נסיבות האירוע ואופן התרחשותו.

     

11. עוד טוענת הנתבעת כי הנזקים אשר נגרמו לרכב אינם כתוצאה מפסולת הבטון שהונחה בצד הדרך כי אם כתוצאה מגרירת הרכב בצורה פיראטית ע"י אנשים מהרחוב ולא ע"י גרר מקצועי.

     

    מוקדי הנזקים ברכב:

12. ברכב נותר בין היתר נזק בפגוש הקדמי עד לכדי החלפתו כן הוחלפו מעבה מזגן וסורג לפגוש. כמו כן נותרו נזקי פחחות וצבע. הנזקים תוקנו על ידי מוסך מורשה מטעם התובעים.

    חומר הראייתי הדרוש להכרעה:

13. בפני בית המשפט הוצגו הראיות הבאות העקרוניות להכרעה בסוגיה:

     

    • כתב תביעה על נספחיו לרבות חוות דעת שמאי התובעים בצירוף תמונות צבע של הנזקים ברכב התובעים וכן של זירת האירוע התאונתי שצולמו על ידי תובע 2.

    • כתב הגנה מטעם הנתבעת.

    • הודעת התובע 2 לחברת הביטוח מטעמו בדבר גרסתו לאירוע התאונתי.

    • פרוטוקול דיון הוכחות מיום 29.10.13.

    • סיכומי הצדדים בכתב.

      דיון ומסקנות:

14. מגמת הפסיקה כיום במסגרת בחינת עוולת הרשלנות המנויה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין הינה לבחון בראש ובראשונה האם בהתנהגותו התרשל הנתבע כלפי התובע. ככל ששאלה זו תענה בחיוב אזי יבחן ביהמ"ש את יתר פרמטרי העוולה ובכללן קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הגם שברמה המושגית ובכך מקדים אני מלאכה לתורה נדמה שאין ויכוח בענייננו כי ככל בעל קרקע, כך גם לנתבעת כאן קיימת אחריות לדאוג לתקינותה של הקרקע/הכביש לרבות הסרת מפגעים מהכביש על מנת להבטיח את רכושם ושלמות גופם של הנוסעים בו.

     

15. על גישה זו עמד לאחרונה כ"ה יצחק עמית בפסק הדין פלוני ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (פורסם בנבו, 15.7.2013), באלה הדברים:

    "הביקורת על המודל המסורתי מצאה הדים בפסיקה. כיום, גוברת הנטייה לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הצפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות. כך, בע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים בפסקה 7 [פורסם בנבו] (15.9.2005), התבטא השופט (כתוארו אז) ריבלין כי ניתן לסבור ששאלת הצפיות מקומה במסגרת יסודות ההתרשלות והקשר הסיבתי. בע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1) 803, 841-837 (2007) הרחיב השופט לוי בהנמקה מדוע יש להקדים בחינת ההתרשלות לפני בחינת חובת הזהירות, והוא מעגן את מבחן הצפיות ביסוד ההתרשלות."

    על משמעותו של מבחן זה המנוי בסעיף 35 לפקודת הנזיקין עמד ביהמ"ש בפס"ד פלוני המצוטט לעיל:

    "הפרת חובת הזהירות היא התנהגות עוולתית, הנבחנת על פי סבירות התנהגותו של המזיק. זו נבחנת על פי רמת הזהירות בה נקט או לא נקט המזיק שהוא יוצר או מחולל הסיכון, המותאמת ליכולתו של אדם סביר לצפות את הסיכון במועד ההתנהגות, בנסיבות המקרה הנתון. "

16. ומהכלל אל הפרט בענייננו, יש לבחון במסגרת הראיות שהובאו בפניי האם ניתן לייחס לנתבעת התרשלות כלפי התובעים באי הסרת כתם השמן. עם זאת גמור וברור בעיניי כי הסקת מסקנה לפיה הנתבעת לא התרשלה בהסרת כתם השמן תוביל בהכרח לסיומה של הפרשה שכן כתם השמן אינו הגורם הישיר לתאונה. התובעים מייחסים גורם זה לפסולת הבטון שהונחה בשולי הכביש ואשר היא שגרמה לנזקים ברכב עקב התנגשות התובע 2 בפסולת זו עת החליק מהכתם שמן, כעדותו של זה בעמ' 1 שורה 26 לפרוטוקול הדיון:

    "אם לא היה בטון האוטו היה מחליק לחולות ואז זה לא היה קורה" ואף כעולה מטופס ההודעה על תאונה מטעמו לתובעת 1 שם דיווח על התאונה בהתאם.

17. לפיכך במקרה של הסקת מסקנה כי הנתבעת לא התרשלה בנושא זה, מתנתק מאליו הקשר הסיבתי שבין התאונה מלכתחילה לבין הנזקים שנותרו ברכב עקב הפגיעה בפסולת הבטון שכן מובן מאליו כי לולא המצאות כתם השמן בכביש לא היה הרכב מחליק ומתנגש בפסולת הבטון שבצד הדרך.

     

18. על כן במסגרת שאלה זו יש תחילה לבדוק האם הנתבעת התרשלה בנושא כתם השמן כאשר תשובה חיובית לכך תוביל בהכרח לבחינת נושא הרשלנות הקשור בפסולת הבטון. נושא כתם השמן נחלק לשתי נקודות זמן קריטיות: נקודת זמן אחת, פונה פני העתיד ובמסגרתה על בית המשפט לבחון האם הנתבעת פעלה באופן סביר להסרתו מהכביש של כתם השמן מהרגע שנודע לה על המצאותו בכביש. תשובה חיובית לשאלה זו לא תסיים את בדיקתנו שכן עתה עלינו לבחון את נקודת הזמן השנייה אשר פונה פני העבר ולראות האם ניתן היה להסיר כתם שמן זה באמצעות תחזוקת הכביש באופן שוטף בידי הנתבעת, עובר להתרחשות התאונה. במסגרת זו יש לשאול האם עמדו התובעים בנטל להוכיח כי כתם השמן על הכביש שהוביל להתדרדרות הרכב לשולי הכביש ולפגיעה במשטח הבטון הינו כתם שמן שנותר על הכביש זמן מספיק שבמהלכו, אילו היתה שהנתבעת מפקחת כראוי ביום התאונה על הכביש היא היתה מגלה ומסירה אותו ובכך התאונה היתה נמנעת. רק תשובה חיובית לאחת או יותר משתי השאלות האמורות אמורה לפתוח פתח לבחינת יתר רכיבי העוולה הגם שכבר הקדמתי תרופה למכה בכך שציינתי כי נדמה כמעט שאין מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית, לפחות, החלה על הנתבעת כלפי התובעים כפי שהיא חלה על וכלפי כל הנהגים בכביש. סוגיית הנזק ובחינתו שנגרם לרכב עקב התאונה, עשויה להבחן לאחר תום תהליך הבדיקה האמור וכפוף כמובן להבנה שהנתבעת התרשלה כלפי התובעים במסגרת זו של התביעה.

     

19. אקדים מסקנה לניתוח בכך שאומר כי לאחר בחינתן של הראיות וזיקוק עדויות העדים מסקנתי היא כי התובעים לא השכילו לשכנע את בית המשפט כי אף בהתקיימותו של קשר סיבתי שבין כתם השמן לבין הנזק ברכבם (דבר המוכחש לצורך העניין על ידי הנתבעת) וקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים, הנתבעת התרשלה באחת מנקודות הזמן האמורות ועל כן יכלה למנוע את התאונה. אציין כי שאלה זו של התרשלות שאלה שבעובדה היא ובה כאמור לא עמדו התובעים הגם שיכול והבאתן של ראיות מחזקות אחרות יכלה להטות את מאזן ההסתברות לטובתם אלא שכידוע בית המשפט ניזון ומתרשם כאחד מהראיות המובאות בפניו והמה המקור העיקרי להכרעתו.

     

     

20. נדון תחילה האם התרשלה הנתבעת בנקודת הזמן הראשונה: אין מחלוקת בין הצדדים כי באותה שעה שארעה התאונה, היה כתם שמן על הכביש אשר בגינה וכתוצאה ממנה התובעים טוענם כי הרכב הדרדר לשולי הכביש ונעצר עת פגע בפסולת הבטון אשר לעמדתם היתה שפוכה שם בצורה פיראטית. המחלוקת העיקרית לעניין כתם השמן הינה בגין התרשלות הנתבעת בהסרת כתם השמן עובר לתאונה בשוטף ובזמן אמת מרגע שנודע לה על הימצאותו.

     

    בתא"מ (שלום רחובות) 15657-11-09 מדינת ישראל נ' עיריית רחובות (פורסם בנבו, 3.2.11) נפסק כך:

    "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק.. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי זהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית".

21. יש לבחון, אם כן, האם בנסיבותיו של המקרה הספציפי התרשלה העיריה בטיפול בכתם השמן. במקרה דנן, עפ"י התשתית הראייתית שהוצגה בפניי, לא הוכח שהנתבעת פעלה בשיהוי בהסרת כתם השמן מרגע שנודע לה עליו ואף לא הוכח כי לא פיקחה כראוי על הכביש עובר להימצאותו של זה במקום. הוכח בפניי כי עניין לנו בכתם שמן טרי אשר נוצר ככל הנראה בתכיפות זמנים קרובה לשלב שבו עבר התובע 2 עם רכבו בכביש. הדבר נלמד מנסיבות התאונה ותוצאותיה:

    ראשית, הוכח מעדותו של התובע 2 כי כתם השמן לא היה על גבי הכביש יממה אחת לפחות עובר לתאונה:

    "ש. זה מקום שאתה עובד בו כל יום?

    ת. כמעט כל יום, מהעבודה הביתה.

    ש. יום לפני כן לא היה שם כתם שמן?

    ת. לא." (עמוד 2 שורות 5-8 לפרוטוקול)

    שנית, על פי התובע 2 בטופס ההודעה מטעמו, התאונה התרחשה בכביש 44 לכיוון ראשון לציון ( מקום מגוריו) בעת שנהג את בביצוע סיבוב מעוקל בשל צורתו של הכביש. הכביש בעל שני נתיבים ראשיים חד כיווניים, הינו נתיב תחבורה מרכזי המקשר בין חלקו הצפוני של גוש דן לחלקו המזרחי של אזור השפלה בואכה הערים ראשון לציון, רמלה, לוד ירושלים וישובים קרובים בסביבה. מעדותו של התובע 2 אני למד כי הוא היה הראשון שפגש בכתם שמן זה בכביש ולפניו לא החליקו רכבים:

    "לפניי לא נסעו מכוניות, אחריי נסעו רחוק מאד. כשאני החלקתי כולם עצרו אחריי." [עמ' 1 שורה 14 לפר' הדיון].

    ובהמשך עדותו לעניין זה העיד כך:

    "חוץ ממני לא החליקו רכבים, כי כשאני החלקתי מכוניות נעצרו" [שם, בשורה 22 לפר' הדיון].

    עוד אני למד מעדותו של התובע 2 כי מדובר היה בכתם שמן שנתחם לכדי כתם אחד גדול ושניים קטנים:

    " זה היה כתם אחד גדול ואח"כ 2 חלקים קטנים. ואשר טופל באופן מידי על ידי שוטר שעבר במקום: "עברה ניידת, ביקשנו שיבוא שוטר, הוא בא וראה את השמן והלך להביא שקי חול" [שם, בשורה 20 לפר' הדיון].

22. ממצבור הראיות לעיל ניתן ללמוד בהכרח כי לפנינו כתם שמן טרי. כך הוכח כי רק התובע החליק מכתם זה. הגם שהתאונה התרחשה בערבו של יום כיפור, עדיין יש לזכור כי התאונה התרחשה בשעות הצהריים ואת העובדה שמדובר בכביש מרכזי מאד. על כן ניתן לשער ברמה גבוהה מאד של סבירות שאילו כתם השמן היה מיותם ועומד זמן ממושך אזי רכבים נוספים שקודם לכן עברו בכביש, היו מחלקים אף הם ממנו. העובדה שרק התובע 2 החליק מהכתם מדברת בעד עצמה.

     

23. זאת ועוד, התובע 2 העיד על כתם שמן תחום המחולק ל-3 חלקים, האחד גדול ושניים קטנים. אילו עסקינן היה בכתם שמן לא טרי, סביר כי אף בהנחה שהוא לא היה גורם להחלקת רכבים אחרים, כי ניתן היה להיווכח במריחתו על גבי הכביש לנוכח כך שלפני כן נסעו רכבים במקום ולא בהותרתו לכדי כתמים מוגדרים וברורים.

     

24. בנוסף, הוכח כי כתם השמן טופל על ידי שוטר שעבר במקום. אותו שוטר גם ידע לספר לתובע 2 כי הכתם נגרם ככל הנראה ממשאית שעברה במקום:

    " ש. בכתב התביעה כתוב שכתם השמן נשפך על ידי משאית.

    ת. זה מה שנראה. זה מה שאמר השוטר, שאולי זה נשפך ממשאית." [עמ' 1 שורה 31 לפר' הדיון].

    לסברה זו של השוטר משקל תומך במסקנתי דלעיל בדבר טריותו של הכתם, שכן להבנתי אין מדובר בהיסק שלא מן העניין. יכול ואותו שוטר סיפר זאת לתובע 2 מתוך כך שראה את המשאית מזילה שמן או מתוך ניסיונו בדבר סוג זה של כתמים. כך או כך שוטר זה לא הובא לעדות שכן נראה כי מסיבה שאינה ברורה התובע 2 לא טרח לבקש את פרטיו ולחילופין לא ברור האם התובעים עשו מאמצים לאתר את דו"ח האירוע שדווח על ידי השוטר לאחר סיום הפרשה ובתור שכך להציג דו"ח זה כראייה מטעמם. כך או כך, אף מעדותו זו של התובע 2 אני למד כי השוטר ראה במו עיניו את הכתם והעריך לכל הפחות מהבנתו כי עסקינן בכתם שנשפך ממשאית. הערכה זו הינה מושכלות יסוד הנובעות מתוך טריות הכתם שכן ככל שלא היה זה טרי אני מתקשה לקבוע כי השוטר יכל היה להסיק מסקנה חותכת מעין זו הקשורה בתולדתו קודם לכן ממשאית. על כן אחת משתיים: או שתצורת הכתם וטריותו היא זו שהקלה על השוטר עם הסקת מסקנתו בנוגע למקורו או שהשוטר ראה את זליגת הכתם מהמשאית קודם לכן. שתי מסקנות אלו מלמדות כי עניין לנו בכתם טרי.

25. עד כאן מסקנתי כי מדובר בכתם שמן טרי. עתה יש לבחון האם הנתבעת פעלה במהירות להסרתו של הכתם מהכביש מרגע שנודע לה על קיומו ולחילופין יכלה היא לדעת על קיומו מבלי שדווחה על כך אילו פעלה לפיקוח סביר של הכביש עובר לתאונה.

    על רגע מתן ההודעה בדבר קיומו של כתם השמן הטרי אני למד מעדותו של התובע 2. בהתאם לעדות זו מי שדיווח לנתבעת על הכתם היה השוטר שהגיע למקום:

    "ש. ראית אנשים שבאים ושופכים חול?

    ת. השוטר עצמו הזעיק באמצעות מכשיר קשר מבית דגן, חול" [עמ' 2 שורות 28-29 לפר' הדיון].

     

    עד הנתבעת מר עיסא אלהואשלה, אשר שימש בעת ההיא כצוות מטעם היס"מ (יחידת סיור מרחבית- לאזור מסובים) העיד כי הגיע למקום האירוע בתוך כ- 15 דקות מרגע שדווח לנתבעת עליו:

    "קיבלתי הודעה מהמוקד על איזה שמן בכביש. זה היה אחה"צ שעה 14:40, 14:50. יצאתי למקום... הגעתי למקום אחרי איזה 15 דקות. היה שמן וטיפלנו בשקים של סופג שמן". (עמוד 3 שורות 1-3 לפרוטוקול).

    עדותו זו של העד עולה בקנה אחד עם מסמכי הודעת מוקד של הנתבעת ומסמך דיווח טיפול באירועים מעין אלו אשר הוצגו בפני בית המשפט כחלק מראיות ההגנה ואשר על פיהם האירוע דווח על ידי המשטרה, טופל ונסגר על ידי הנתבעת כמחצית השעה מרגע הדיווח עליו. על עובדה זו העיד גם התובע 2 שסיפר כי כל האירוע לקח לא יותר ממחצית השעה בעת שהוא שהה במקום [עמ' 2 שורות 27 לפר' הדיון] בא בעת שמטעם הנתבעת הגיע במעמד זה מישהו לטפל בכתם השמן ע"י שפיכת שקי חול: "היה שם אדם שפיזר חול על השמן אבל אני לא יודע מאיפה הביאו אותו" [עמוד 2 שורה 30 לפרוטוקול]. אם כן ניתן להסיק מן האופן שבו טיפלה הנתבעת בכתם השמן משעה שהתוודעה אליו כי פעלה להסרתו במרץ מהכביש.

    על כן, מסקנת הדברים עד כה היא שבנקודת הזמן הראשונה הצופה פני העתיד, נמנעה מאת הנתבעת כבעליה של הקרקע/כביש האפשרות למנוע את הנזק הנדון שכן זה התממש באופן פתאומי כשהיא לא היתה בזירת האירוע וממילא על כן לא יכלה למנוע אותו בדיעבד.

     

26. באשר לנקודת הזמן השנייה הצופה פני העבר במסגרתה נשאלת השאלה האם יכלה הנתבעת למנוע את הנזק באם היתה מפקחת פיקוח נאות יותר על הכביש ומגלה כתם זה טרם התרחשות התאונה. בנקודה זו אבקש להדגיש כי הזמן הסביר המצופה מהנתבעת לבצע סיורים במקום בכדי לגלות כתם בכביש הינו תולדה של מדיניות שיפוטית הקשורה בין היתר במידת מסוכנותו הצפויה של המכשול וטיב הפיקוח הנדרש מהרשות לנוכח מהותו של הנכס שבשליטתה. בענייננו נדמה כי לא אחטא לאמת באם אקבע כי הימצאותו של כתם שמן על גבי כביש מצוי במתחם הסכנות הגבוהות שעשויות לגרום נזק מידי לעוברי אורח ועל כן הצפייה הלגיטימית היא לטפל בו באופן מידי. יחד עם זאת סביר גם לקבוע כי אין לצפות מהנתבעת בתור רשות ציבורית כי תדאג לפיקוח מתמיד והדוק של הכבישים שבשליטתה רק מפאת החשש להימצאותם של כתמי שמן בהם. מדובר בדרישה מוגזמת וחסרת פרופורציה שאינה יכולה לעמוד באיזון הראוי שבין הצפייה מהרשות לספק פיקוח נבון ויעיל לבין יכולה בפועל לעשות כן. לשם כך נדרש איזון ראוי שבין השניים. סבורני כי איזון נכון שכזה מצוי בהדגש של נקודת הזמן הראשונה- זו הצופה פני העתיד והקשורה בטבורה בטיפול מפגע שהתגלה בכביש מהרגע שנודע לרשות על קיומו ועד למועד שבו דאגה היא לטפל בו. בנקודת זמן זו מתחיל שעון מדד רשלנותה של הרשות לפעול והוא נמדד בהתאם למהירות הטיפול במכשול ובהסרתו ביחס למידת מסוכנותו של מכשול זה. על כן קיים הבדל מהותי ברמת הזהירות הנדרשת מרשות מעין זו הנתבעת, בנוגע למידת הקשר שבין מניעה שוטפת של מכשולים בכביש לעומת מניעה קונקרטית של אלה: בעוד שמניעה שוטפת חולשת על מצבור רב של זמן, מניעה קונקרטית חולשת על זמן קצוב שבו מופעל שעון החול לנוע מרגע הידיעה על המכשול ועד לרגע הסרתו על ידי הרשות. בעוד שבנקודת הזמן הראשונה מוחזקת הרשות כמי שיודעת על המפגע ועל כן מצופה ממנה שתפעל להסרתו בהתאם למידת מסוכנותו, נקודת הזמן השנייה הצפייה הינה מרוככת יותר שכן הרשות אינה מוחזקת כמי שיודעת על המפגע ותפקידה הינו אך לפקח ולשמור על נכסיה למען כך שתימנע התרחשות מפגע מעין זה (למשל: במקרה כללי של חשש מפני זליגת שמן צפויה) או דומיו על דרך של סיור ופיקוח בקרבת מקום.

     

27. על הבחנה זו גם עמדה הפסיקה:

    תא"מ (שלום ירושלים) 23321-10-09 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו, 21.7.10:

    " מעת קבלת הודעה על קיומו של מפגע, על העיריה לפעול בשקידה הראויה ובזמן סביר על מנת להסיר את המפגע. כאשר עסקינן במפגע בכביש, זמן התגובה צריך שיהיה קצר ככל הניתן על מנת למנוע תאונות ונפגעים.". (ההדגשה שלי- ע.ס).

    תא"מ (שלום רחובות) 15657-11-09 מדינת ישראל נ' עיריית חולון (פורסם בנבו, 3.2.11.

    "עירייה אינה יכולה לחוב בנזיקין בגין כל כתם שמן בדרכים שבתחום שיפוטה, אלא אם כן, גרמה או תרמה במעשיה או במחדליה להיווצרותו, או שלא פעלה בסבירות למניעתו או להסרתו, כאשר נודע לה על קיומו.

    אין זה סביר לדרוש מהנתבעת שתדע בכל זמן נתון אודות כל מפגע שקיים בשטחה, וודאי מקום בו מדובר במפגע שיכול להיווצר בתוך שניות. צפייה שכזו תחייב את הנתבעת בהצבת פקחים מטעמה, מסביב לשעון בכל מקום שבשטחה. מיותר לציין, כי נקיטת אמצעי כזה הינו כמעט אינו אפשרי, ויהיה בו כדי להכביד באופן משמעותי על הקופה הציבורית והציבור כולו." (ההדגשה שלי- ע.ס)

28. בענייננו, מלאכתו קלה שכן הוכח כי כתם השמן שהתגלה היה טרי וכי מרגע שנודע לנתבעת עליו הוא טופל כראוי ובמהירות. בכך ניתן לקבוע כי אין רבותא לשאלת פיקוחה המתמיד של הנתבעת שכן זו "נבלעת" במסקנותיי האמורות לעיל. אף לגופם של דברים, גם לא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה בפיקוח מתמיד של אזור המפגע וחיזוק לדברים ניתן למצוא בעדותו של עד הנתבעת שסיפר כי בעת שנודע לו על המפגע בכביש הוא היה מצוי בסיורים באזור (עמ' 3 שורה 2 לפר הדיון) תוך שהדבר מתיישב עם מהירות הגעתו למקום והטיפול בכתם. התובעת לא הביאה ראיות שילמדו אחרת וממילא עדותו של עד הנתבעת אשר גובתה במסמכי תעודת ציבור בדבר חלון הזמן שבו טופל המפגע בכביש מרגע ההודעה עליו (כמחצית השעה בלבד) לא הוכיחה אחרת. ממכלול הדברים ניתן לומר כי הנתבעת הקצתה צוות אשר תפקידו לאתר ולטפל במפגעים על הכביש בתחומי שיפוטה (צוות מסובים) אשר פעל כנדרש עובר לתאונה ולאחריה. למעשה נותרתי עם המסקנה האחת והיחידה כי במקרה זה התובעים לא הצליחו להראות כי סיבת החלקתו של הרכב על הכביש קשורה באחד או יותר מהגורמים הטמונים בתחזוקתו הלקויה של הכביש בפיקוח עליו ובהקשר ישיר לכך להתרשלותה של הנתבעת בתור מי שלא דאגה להסרתו של כתם השמן בזמן סביר מרגע שנודע לה עליו.

     

29. טרם נסיים מלאכתנו נזכור כי התובעים אף מפנים חציהם כלפי הנתבעת על בסיס תחולתו של כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" המנוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

     

    על תחולתו של הכלל האמור, עמד לאחרונה כ"ה ניל הנדל בפרשת אמג'ד, באלה הדברים:

     

    "סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת "הדבר מעיד על עצמו". כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש אי ידיעתו או אי יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושה התנאים, "על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה". (ע"א 7692/09 אמג'ד מרעי נ בית חולים "משפחה קדושה", פורסם בנבו 28.2.11 ).

     

    די להתמקד במסקנתנו דלעיל הקשורה בשלילת התרשלותה של הנתבעת כלפי התובעים, בכדי לשלול באותה דרך את קיומו של התנאי השלישי של הכלל הנדון והואיל ועסקינן כאמור בתנאים מצטברים גם את קיומו בכללותו של זה.

     

30. מעברם של הדברים אציין אף זאת כי בענייננו, התובעים "נופלים" כבר בתחילת הדרך בגדרי התנאי הראשון הקובע כי התובע אינו יודע או יכול לדעת את נסיבות קרות הנזק, שכן כפי שתואר, מעדותו של תובע 2 עולה כי הלה מודע היה לנסיבות התאונה ואף העיד על כך:

     

    "כשאני פונה ההגה נזרק, אין ברקס, אין כלום. ברור שפניתי בכיוון ההגה. נזרקתי הצידה לשיחים, לצד ימין. פתאום האוטו נתקע במשהו, ירדתי לראות, זה היה בטון שפוך." (עמ' 1 שורות 16-18 לפר' הדיון).

     

    "ש. נכון שיש לכביש שוליים ואחרי זה יש צמחיה? ואתה אומר שחלקי הבטון היו בתוך הצמחייה?

     

    ת. קרוב לשוליים. איפה שהצמחיה. הוא היה מההתחלה ועד הצמחיה והלאה. הבטון בלט לפני הצמחיה." (עמ' 2 שורות 9-12 לפר' הדיון).

     

     

    לפיכך, משהתובעים טענו הן בכתב תביעתם והן בעדות מטעם התובע 2 את נסיבות קרות הנזק כביכול, אני קובע כי התובעים לא עמדו בהתקיימותו של התנאי הראשון המצטרף לשלילת התנאי השלישי הקשור בכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" המנוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

     

31. סוף דבר- ניתוחו של אירוע זה שלפנינו מתחילתו ועד סופו מוביל למסקנה כי עניין לנו באירוע תאונתי לא צפוי, ביישור מבט ביקורתי לאחור, החלקת הרכב על כתם השמן התרחשה ללא סימנים מקדימים הקשורים בתחזוקתו הלקויה של הכביש ו/או ביכולתה של הנתבעת למנוע את הנזק שנגרם לרכב בדיעבד. משבלב המחלוקת עומדת שאלת רשלנותה של הנתבעת כבעליה של הכביש, להבדיל מאחריותה המוחלטת, לא שוכנעתי מתוך מארג הראיות שהונח לפניי כי ניתן לייחס לנתבעת זו אחריות כלשהי בין במעשה ובין במחדל לנזקים שהתגלו ברכב התובעים לאחר התאונה. נזכור כי בתיקי רכוש מעין אלו על התובע לעמוד בנטלי הוכחה הקשורים לרוב בעוולת הרשלנות (כפי שנתבע בפועל כאן) על מנת שבית המשפט יעניק לו סעד של פיצוי כספי לנוכח אשמתו האזרחית של אחר כלפיו. משכך לא נעשה בענייננו כאמור, עת לא חצינו את רף האחריות הנדרשת, דינה של התביעה להידחות ועל כן כך כן אני מורה.

     

32. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות התובענה דנן בסך 2,000 ₪ והוצאות העד מטעמה בסך 350 ₪ כפי שנפסק בדיון וזאת לתשלום בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו סכומים אלה הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר לצדדים.

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ט"ז אב תשע"ג, 12 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

     

    5129371

    54678313

     

     

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, י"ז אב תשע"ד, 13 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.