1.התובעת והנתבעת 2 התקשרו בהסכם לאספקת שירותי שמירה ואבטחה במתחם מפעלה של הנתבעת 2 דאז בקיסריה. על פי ההסכם התחייבה התובעת לספק לנתבעת שומרים ב- 3 משמרות של 8 שעות מדי יום במשך 7 ימים בשבוע, וכן התקנה של 3 לחצני מצוקה, מתן שירותי מוקד במשך 24 שעות ביממה ללחצנים, "ביצוע פיקוח אלקטרוני בזמן אמת...", ו"שדרוג או התקנה למערכות אלקטרונית, ע"פ הצורך". בתמורה התחייבה הנתבעת 2 מצידה לשלם לתובעת עבור השירותים שכר שעתי לפי שעות עבודה בהתאם לתעריף הנקוב שם, והצדדים אף הגיעו להסכמות לעניין תעריף שעת עבודה בשבת ושיעור העלאה של השכר בגין שעות נוספות. על פי ההסכם נדרשה התובעת להמציא לנתבעת 2 דו"ח שעות מדי חודש בחודשו בד בבד עם הצגת דרישת התשלום והנתבעת 2 נדרשה לאשר את דו"ח השעות ולשלם בהתאם. הוסכם בין הצדדים שם כי במקרה של פיגור בתשלום יישא הפיגור ריבית שנתית מוסכמת של 8%.
2.נוסף על אלו התחייבה התובעת כי השומרים יוצבו במקום במדים ייצוגיים, וכי תמלא את חיוביה בצורה נאותה. על כל אלו הוסיפו הצדדים והסכימו בסעיף 6.17 בכתב יד כי התובעת תהא רשאית להעלות את שיעור התעריף השעתי בהודעה של 3 חודשים מראש, וכי על המזמינה יחולו חיובים בגין הטלת מיסים והיטלים על השירותים המוזמנים שיוטלו לאחר החתימה על ההסכם. לבסוף הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת לא תהא אחראית על פי חוק השומרים, כי הנתבעת לא תהא רשאית לקזז נזקים שיגרמו לה, ככל שיגרמו לשיטתה, בשל אופן ביצוע חיובי התובעת מחיוביה החודשיים וכי ההסכם (הדו-שנתי) יתחדש באופן אוטומטי משנה לשנה אלא אם תודיע מי מהן לצד שכנגד על כוונתה שלא לחדשו 3 חודשים לפני מועד החידוש הבא.
3.בהתאם להסכמות הותקנו לחצני מצוקה והתובעת החלה להציב שומרים במתחם המפעל כנדרש. השומרים נדרשו לשמור כאמור במשמרות של 8 שעות כל אחד, ובהתאמה לא צפויים היו חיובים בגין שעות נוספות אלא אם הוזמנו כאלה על ידי הנתבעת 2. התעריף השעתי התעדכן, כעולה מהחשבוניות שהוצגו על ידי הצדדים, מעת לעת, ועד לסוף שנת 2012 שילמה הנתבעת 2 את כל התוספות בגין עדכוני התעריף כאמור.
4.בחודש ינואר 2013 החלה הנתבעת 2 ולימים כך עשתה גם הנתבעת 1 להפחית מהחיוב המוצג לה את פערי התעריף שהוספו לחיוביה ממועד זה ואילך (מעבר לתעריף ששולם בסוף שנת 2012). בנוסף, הפחיתו הנתבעות מעת לעת ובמהלך כל תקופת ההתקשרות חיובים בגין שעות נוספות שלשיטתן לא הוזמנו על ידן, ושילמו, כך נראה, את יתרת החשבון כסדרו ובמועדו (מכל מקום טענות לעניין חריגה לא הוצגו לפניי).
5.בסמוך לחודש ינואר 2014 פנתה פקידת מחלקת הנהח"ש של הנתבעת 2 למנהלת החשבונות של התובעת וביקשה להוציא זיכוי בגין חשבונית חודש ינואר שהוצאה על שמה של הנתבעת 2 ולהוציא תחתיה חשבונית על שמה של הנתבעת 1, בטענה שהפעילות העסקית הועברה על שמה של האחרונה. חשבוניות מתאימות לזיכוי הנתבעת 2 ולחיוב הנתבעת 1 בגין חודש ינואר הוצאו כאמור וממועד זה ואילך הופקו חשבוניות החיוב על שמה של הנתבעת 1 והתובעת ניהלה בספריה כרטסת חדשה – על שמה של הנתבעת 1. יצויין כי אין חולק שהסכם חדש על שמה של הנתבעת 1 לא נחתם בין הצדדים. אין גם חולק כי ההתנהלות הכספית המשיכה כסדרה, באופן שהתובעת המשיכה להפיק עבור הנתבעת (הפעם – הנתבעת 1) חשבוניות המלוות בדו"ח שעות חודשי, מנהל הנתבעות המשיך לבחון את הדו"חות ולשלם את החלק שאינו שנוי במחלוקת והנתבעת 1 הפחיתה משיעור החיוב החודשי שעות נוספות שלא אושרו לשיטתו על ידו וכן את הפרשי התעריף מעבר לתעריף ששולם בסוף שנת 2012 על ידי הנתבעת 2. כמו כן אין חולק כי אנשי המפתח מולם עמדה התובעת בקשר לאחר חודש ינואר 2014 הם אותם אנשים שהיו נציגיה של הנתבעת 2 וכי השירותים המשיכו להינתן באותו אופן ובאותה שיטה בה היו נהוגים קודם לכן, ובאותו אתר.
6.כאן המקום לציין כי עת עלו יחסי הצדדים על שרטון ביקשה הנתבעת 1 לבצע קיזוז של החיוב החודשי שהוצג לה כנגד נזקים שלשיטתה נגרמו לה בעקבות התנהלות מי מהשומרים באתר, ובעקבות הבהרת התובעת בנוגע להעדר זכות קיזוז כאמור על פי ההסכם (שכאמור נחתם מול הנתבעת 2 ולא מול הנתבעת 1) – חזרה בה הנתבעת 1 מהודעת הקיזוז ושילמה את החלק היחסי שקוזז.
7.ביום 30/10/14 שלחה התובעת (באמצעות מר בן שמואל) לנתבעת 1 מכתב, באמצעות הדואר האלקטרוני, ובו הודיעה כי "בהמשך לפגישותינו בעבר בנושא חוזה התקשרות שמירה, ובהמשך לשיחתנו הטלפונית.." (פירוט תוכנהּ אינו מובא במכתב) יסתיים חוזה ההתקשרות החל מאותו יום בחצות. מנהל הנתבעת 1 השיב במייל חוזר כי ההודעה אינה מוסכמת ואינה מקובלת, וכן הוסיף והבהיר כי מדובר בהודעה שנתקבלה "לאחר תקופה בת שבע שנים של התקשרות בינינו" מבלי שניתנה הזדמנות להיערך בהתאם. למייל זה השיב מנכ"ל התובעת במייל משלו כי – "ביטול ההסכם בוצע על דעתך ומשלא נענית להעלאת התעריף כמתחייב מההסכם הקיבוצי". עוד הובהר שם שהעניין הועלה מספר פעמים כולל בפגישה שנערכה חודשיים קודם לכן ולאחר שהועלו מספר חלופות על ידי מנהל הנתבעות שלא כללו תשלום ההפרשים בשל ההכבדה על הנתבעות "וזה לגיטימי", והוא מוסיף ומבהיר כי מדובר בשינוי שהכתיב הרגולטור עליו נמסרה הודעה כבר בשנת 2013, וכי המשך ההתקשרות ללא העלאת התעריף תהא התקשרות במחיר הפסד. מנכ"ל התובעת מוסיף ומציע במכתבו כי ימשיך להעניק לנתבעת שירותים, בכפוף לכך שהנתבעת "תשלם את התוספת הזו ואת קודמתה" אותה היא מקזזת מדי חודש "לתקופת הביניים עד שתתארגן". ובסוף המכתב חוזר המנכ"ל על הדברים ומבהיר כי "באם אתה מעוניין להמשיך לקבל מאיתנו שרות באופן מידי ולו עד שתתארגן נשמח לעשות זאת בכפוף להעלאת התעריף כמתחייב מההסכם בינינו ומתקנות החוק להגברת אכיפה".
8.אין חולק כי בחודש דצמבר 2014 שלחה הנתבעת מכתב תגובה להודעת הקיזוז ששלחה הנתבעת 1 ובו לראשונה העלתה על הכתב את טענתה לעניין קיומם של חיובי עבר שלא הוסדרו, לרבות בגין הפרשי התעריף, מאז שנת 2009.
9.כתב התביעה המקורי בתיק זה הוגש ללשכת ההוצאה לפועל בחודש פברואר 2015 וזה הוגש כנגד הנתבעת 1 בלבד, בגין חיובים החל מחודש ינואר 2009 ועד לתום תקופת ההתקשרות. לאחר שהגישה הנתבעת התנגדות ובה טענה להעדר יריבות הגישה התובעת ברשות ביהמ"ש כתב תביעה מתוקן בחודש אפריל 2016 ובו ביקשה להוסיף את הנתבעת 2 כנתבעת נוספת בתיק ולחייב את הנתבעות "ביחד ולחוד" במלוא החוב הנטען.
הנתבעות טענו 4 טענות הגנה עיקריות –
10.האחת, בכל הנוגע לחיובים שנוצרו עד לשנת 2014 אין כל יריבות בין התובעת לנתבעת 1 ולגבי חיובים שנוצרו אחרי 2014 אין יריבות בין הנתבעת 2 לבין התובעת, שכן השירותים לא סופקו לה כי אם לנתבעת 1 בלבד. יובהר כי לשיטת הנתבעות אף שסופקו שירותים לנתבעת 1 החל משנת 2014, הרי שההסכם שנערך מול הנתבעת 2 אינו מחייב את הנתבעת 1, לרבות האמור בו בכל הנוגע לשינויי התעריף.
השניה, כי החיובים בגין שעות שמירה הכלולים בכתב התביעה הינם חיובים שגויים שאין לחייבן בגינם. בהקשר זה טוענות למעשה הנתבעות שתי טענות משנה – 1.כי חלק מהחיובים נובעים כאמור מחיוב בגין שעות נוספות שלא הוזמנו על ידן; 2. כי חלק מהחיובים נובעים משעות שמירה שלא סופקו בפועל בשל מחדלים מהותיים של השומרים באתר, עליהם נמסרה הודעה בזמן אמת.
השלישית, כי חלק מהחיובים הכלולים בתביעה הם חיובים בגין שירותי אחזקה ותיקון אשר נכללו בחיובי התובעת על פי ההסכם, שאין לחייב בגינם חיוב נוסף (מעבר לחיוב השעתי שהוגדר כאמצעי התשלום עבור שירותים אלו בהסכם).
הרביעית, כי על פי ההסכם והסכמות הצדדים שנערכו לאחריו לא היה מקום לחייב את הנתבעות בגין הפרשי התעריף הנטענים ללא הסכמה הדדית, וכי ממילא מחלה התובעת על זכותה לגבות חיובי עבר בגין הפרשי תעריף, נוכח העדר דרישה מטעמה ובשים לב להמשך מתן השירותים על ידה לאחר סירובה לעמוד בחיובים אלו, באופן שיצר מצג לפיו היא אינה עומדת על תשלומם ובאופן שהביא את הנתבעות לשנות מצבן לרעה ולהמשיך בצריכת השירותים לאורך זמן רב מבלי לבקש לבטל את ההסכם.
בנוסף טענו הנתבעות כי אין מקום לחיוב בריבית ההסכמית, וכי התביעה ביחס לחיובים שנוצרו לפני חודש אפריל 2009 התיישנה, שכן מדובר בחיובי הנתבעת 2 בלבד והתביעה נגדה הוגשה כאמור רק בחודש אפריל 2016.
דיון