1.לפני תביעה בגין נזק נטען שנגרם לרכב התובעת בעטיה של תאונת דרכים שהתרחשה ביום 08.12.2016. ליבה של התביעה שלפני, עוסקת בשאלת מודעותו בפועל של נהג רכב הנתבעות דנן להחלטת משרד הרישוי בעניין התלייה של רישיון נהיגתו וכן בשאלת מעורבות קטנוע בתאונה.
עיקרי טענות הצדדים ומהלך הדיון
2.בכתב התביעה נטען, כי ביום 08.12.2016 בשדרות ירושלים באשדוד, עמד רכב התובעת במופע אור אדום ברמזור. לפתע, רכב הנתבעות פגע ברכב התובעת בחלקו האחורי. מעוצמת הפגיעה נגרם נזק לרכב התובעת וכן רכבה נהדף על ידי רכב הנתבעות אל עבר קטנוע שאף הוא עמד בצומת לפני רכב התובעת (להלן: התאונה).
3.רכב הנתבעות היה בזמן הרלוונטי לתאונה, בבעלות הנתבעת 1, בוטח אצל הנתבעת 2 ונהג בו מר אלי טפרה (להלן: נהג הנתבעות).
4.מטעם הנתבעות הוגשו כתבי הגנה נפרדים. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1, מעסיקתו של נהג הנתבעות, נטען כי דווקא נהיגת רכב התובעת היא זו שגרמה ברשלנות להתרחשות האירוע. באשר ליחסיה עם הנתבעת 2, טענה הנתבעת 1, כי רכב הנתבעות אכן בוטח אצל הנתבעת 2, וכי חרף טענותיה של הנתבעת 2, נהג הנתבעות לא ידע על השלילה שנרשמה לחובתו ביחס לרישיון הנהיגה. לטענת הנתבעת 1, הפסיקה דורשת מודעות וידיעה של הנהג בדבר שלילת רישיון הנהיגה שלו, ומשהדבר לא התקיים במקרה הנדון –יש כיסוי ביטוחי לאירוע אצל הנתבעת 2. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת2, נטען כי לנהג הנתבעות הייתה שלילה במועד התרחשות האירוע (החל מיום 1.10.2016), ומשום כך, ובהתאם לתנאי הפוליסה – אין כיסוי ביטוחי לאירוע אצל הנתבעת 2, ככל שהאחריות על התרחשות התאונה רובצת על נהג הנתבעות.
5.בתחילת הדיון שנערך לפני – הודיעו הצדדים, כי אין מחלוקת על כך שהאחריות לתאונה רובצת לפתחו של נהג רכב הנתבעות (פרוטוקול מיום 23.1.2016, עמוד 3, שורה 12). העדים (הנהגים) נחקרו בחקירתם הנגדית על הנסיבות שבעטיין התרחשה התאונה, וזאת משום שקיימת מחלוקת בין הצדדים המעורבים, האם אכן לפני רכב התובעת עמד קטנוע או לאו.
6.נהג רכב התובעת, מר יוסף וקנין, העיד ואישר את הנטען בכתב התביעה. מר וקנין ציין, כי עמד נוכח מופע אור אדום ברמזור, כאשר לפניו ובצדו הימני – עמד אופנוע. לאחר שרכב התובעת נפגע מרכב הנתבעות, כולם עצרו בצד להחלפת פרטים – כולל נהג האופנוע (עמוד 4, שורות 9-13;צ"ל– קטנוע –ו.ח.). עדותו של מר וקנין נתמכת גם בהודעתו לתובעת, שם נרשם במפורשות כי לפני רכב התובעת עמד קטנוע (נספח לכתב התביעה).
7.נהג הנתבעות, ציין בעדותו, כי לא ראה את רכב התובעת ולא שם לב שבנסיעתו עלול לפגוע בו (עמוד5,שורות 26-28; שורה 30). אך כאמור, הצדדים הסכימו, כי האחריות להתרחשות האירוע רובצת על נהג הנתבעות. עם זאת הוא ציין, כי לא היה במקום כל אופנוע, וכי הוא לא החליף פרטיו עם נהג האופנוע שנטען שהיה שם, אך הוסיף כי לאחר החלפת הפרטים, נהג רכב התובעת נשאר במקום והוא נסע (עמוד 6,שורה 4; צ"ל –קטנוע – ו.ח. ). בטופס ההודעה של נהג הנתבעות (סומן ת/1) לא מצוין דבר לעניין קיומו או העדרו של קטנוע לפני רכב התובעת. לא ראיתי לנכון לתת לעדות נהג הנתבעות משקל רב בשאלה זו, שכן האחרון התקשה לתאר באיזה אופן בדיוק התרחשה התאונה, ועמד על כך – כי רכב התובעת "לא היה ברמזור, הוא בא מלמעלה, לא ראיתי את הרכב ,פגעתי בו מאחור"(פרוטוקול מיום 23.1.2016, עמוד5, שורה 24-30).
8.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה ואת עדויות הנהגים המעורבים – הגעתי למסקנה עובדתית, כי אכן לפני רכב התובעת עמד קטנוע, וזה נפגע מהדיפת רכב התובעת, אשר בתורו נפגע מרכב הנתבעות. מכאן, שככל שנגרמו לקטנוע נזקים מפגיעה של רכב התובעת, הרי שהם תוצאת רשלנותו של נהג רכב הנתבעות. העובדה כי לרכב התובעת לא נגרם נזק בחלקו הקדמי של הרכב – אינה ראיה מכרעת להעדרו של קטנוע במקום.
דיון והכרעה
9.עיקר המחלוקת שיש להכריע בה כעת, היא למעשה מתמקדת בשאלה, האם האירוע האמור מכוסה אצל הנתבעת 2. משאין הכחשה לעצם קיומה של פוליסת הביטוח, הרי שהוכחת סייג לתחולתה של הפוליסה – מוטל על הנתבעת 2 (ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מז(5) 661 (1993) מ"ז(5)661 (1993)). בנוסף, נקבע בפסיקה, כי חבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח מודע לפסילה או לפחות נמסר לו גזר הדין בדרך מקובלת (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (פורסם במאגרים המשפטיים; 20.6.2007; להלן: עניין ממו). עוד נקבע, כי אין די בכך שהמבטח יוכיח, כי רישיונו של הנהג נפסל, אלא מוטל עליו הנטל להוכיח מודעות נהג רכב הנתבעות לכך שרישיונו הותלה כתנאי לאי-תחולת הכיסוי הביטוחי. נדרשת הודעה של ממש אודות הפסילה ועל מנת שהפסילה תשתכלל – יש צורך להביאה למודעותו של הנהג, ברמת ידיעה בפועל (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, נג(1) 450 (1999)); ע"א 678/86 חניפס נ' סבר חברה לביטוח בע"מ, מג(4) 177 (1989); ת"א (מחוזי לוד) 63182-01-14 פלוני נ' שרכת אל-חרבאוי אל-תג'אריה אלמסאהמה (פורסם במאגרים המשפטיים, 14.03.2017).
10. על כן, במסגרת הנטל המוטל על הנתבעת 2, הטוענת להסרת כיסוי ביטוחי מן הטעם של פסילת רישיון הנהג מטעם הנתבעת 1, עליה להוכיח הן שדבר הדואר המעדכן את המבוטח אודות פסילת רישיונו דוור לידיו כשורה, והן שדבר הפסילה הובא לידיעתו ולמודעותו.
11. באשר לשאלה האם דבר הדואר המעדכן את נהג הנתבעות אודות פסילת רישיונו דוור כשורה - תקנה 550(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: תקנות התעבורה) מורה, כי הודעה על פסילת רישיונו של נהג תישלח לנהג בדואר רשום, לפי הכתובת הרשומה במאגר נתוני הנהגים שבמשרד התחבורה או תימסר אישית לידיו. עוד נקבע בתקנה 550(ב) לתקנות התעבורה, כי הודעה על פסילת רישיון שנשלחה כאמור בתקנה 550(ב) – יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. בנוסף, סעיף 57ג. לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א -1971 קובע את "חזקת המסירה", לפיה רואים המצאה של מסמך בדואר רשום כמבוצעת, אם דיוור המכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היו כשורה. באותו מקרה הנמען יכול לסתור חזקה זו, אם יוכיח שלא קיבל את דבר הדואר מטעמים שאינם תלויים בו.
12.באשר לשאלה - האם דבר הפסילה הובא לידיעתו ולמודעותו של הנהג דרך המצאת הודעת הפסילה, הנטל על הנתבעת 2 הוא לא רק להראות שדבר הפסילה דוור לנהג כשורה אלא כי קיבל הודעה שכזו לידיו והיה מודע לה. אין די בהצגת ראיה המלמדת על קיומו של דבר דואר רשום שמוען למבוטח ובו הודעה על פסילת רישיונו, אלא עליה הנטל להוכיח שדבר הדואר אמנם דוור או שוגר בפועל, וכי נמסר למבוטח. לשם כך, על המבטחת לצרף אינדיקציה מטעם דואר ישראל על הגעת דבר הפסילה לידי הנהג. חובת היידוע בפועל בדבר פסילת רישיון, בדין האזרחי כבדין הפלילי. אין די ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" בדבר פסילת רישיון, אלא חייבת להיות ידיעה ממשית - קונקרטית שנמסרה לו בדבר פסילת הרישיון כדי לייחס לו ידיעה (רע"א 2330/12 עזבון המנוח מנור ז"ל נ' מויאל (פורסם במאגרים המשפטיים; 6.5.2012) . מכאן, נדרשת הודעה של ממש אודות הפסילה וצורך להביאה למודעותו של הנהג, כדי שהפסילה תשתכלל (ע"א 7602/06 עזבון חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה (פורסם מאגרים המשפטיים;11/10/2011).
13.במקרה שלפני, בהתאם לטענת הנתבעת2, ביום 23.03.2016 וביום 23.09.2016 הונפקו על ידי משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (אגף הרישוי) הודעות לנהג הנתבעות בדבר התליית רישיון הנהיגה שלו "על פי שיטת הניקוד". שתי ההודעות מוספרו באמצעות ברק-קוד ייחודי. כך, ההודעה מיום 23/3/2016 נשלחה באמצעות דבר דואר המסומן בבר-קוד RR512947792G2 (להלן: דבר הדואר הראשון), וההודעה מיום 23.09.2016 נשלחה באמצעות דבר דואר המסומן בבר-קוד RR513004643G2 (להלן: דבר הדואר השני) (הודעה נוספת – הוחזרה לשולח, מכאן – על פי אישור חברת הדואר – שאין אפשרות שזו נמסרה שעה שזו הוחזרה).
14.בית המשפט נענה לבקשת הנתבעת 2 לקבלת צו המופנה לחברת דואר ישראל בע"מ. בעקבות הצו, התקבלה תשובת חברת הדואר (מכתב מיום 15.08.2018) לפיה, דבר הדואר הראשון התקבל למשלוח ביום 02.03.2016 ונמסר לנמען ביום 21.03.2016 באשדוד. בנוסף, דבר הדואר השני, התקבל למשלוח ביום 04.09.2016 ונמסר לנמען ביום 15.09.2016 גם כן באשדוד.
15.עולה אפוא – ביחס לשני דברי הדואר האמורים – כי דברי הדואר נשלחו (בהתאם לאישור חברת הדואר) שלושה שבועות לפני שהונפקו (על פי אישור משרד התחבורה). הגם שייתכן שמדובר על טעות, אין כל הסבר לטעות זו. הנתבעת 2 טענה, כי לא חייבת להיות חפיפה בין מועד הנפקת ההודעה ובין מועד שליחתה באמצעות הדואר (עמוד 3, שורות 22-23), אלא שאין בטענה זו כל היגיון. בנוסף – אין לכך כל ראיה והצדדים לא עמדו על חקירת עורכת תעודת עובד הציבור מאת משרד הרישוי. כך או כך, אין ספק כי לנהג לא נשלחה תזכורת לפני התליית הרישיון וכי דבר הדואר לא נשלח מיד ביום הנפקתו (אלא בסמוך, כפי ההערה המופיעה על אישור משרד התחבורה מיום 14/02/2018), לא ייתכן שהוא נשלח לפני מועד הנפקתו. מכאן, שיש לדחות טענה זו.
16.מעבר לנדרש אציין, כי אין לקבל את טענת הנתבעת 2, כי ביחס לדבר הדואר השני קיימת חתימה של נהג הנתבעות. נהג הנתבעות לא נשאל על אודות כך בחקירתו הנגדית, חרף העובדה שהמסמך היה בפני כל הצדדים עוד לפני דיון ההוכחות. מכאן שעדותו שלא קיבל את ההודעות לא נסתרה. בנוסף, שעה שנקבע, כי דבר הדואר נשלח לפני הנפקתה של ההודעה על התליית הרישיון – אין נפקא מינה האם דבר דואר זה התקבל על ידי נהג הנתבעות או אם לאו.
17.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מלוא הראיות – הגעתי למסקנה, כי הנתבעת 2 לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת ידיעתו בפועל של המבוטח אודות פסילת רישיונו.
18.עדותו של נהג הנתבעות – אף היא תומכת במסקנה זו שהוא לא היה מודע לשלילה האמורה. נהג הנתבעות העיד לפני, כי בפעם הראשונה שנודע לו על כך שרישיונו לא בתוקף היה שלושה-ארבעה חודשים לאחר אירוע מושא התובענה, שעה שנבדק בבדיקה שגרתית על ידי שוטר (עמוד 5, שורות 10-11; עמוד 8, שורות 4-7). הנהג אכן אישר, כי הוא גר בכתובת אליה נשלחו שני דברי הדואר, אך הוא גר שם עם הוריו ומקבל את מרבית המכתבים הנשלחים בשבילו באמצעותם (עמוד 7, שורה 17; שורות 20-21; שורות 27-28). נהג הנתבעות העיד, כי לאחר שגילה על דבר השלילה – לא יכול היה לנהוג במשאית – פעילות שהיא פרנסתו, ורק לאחר זמן מה חידש את הרישיון ושב לעבודתו כנהג משאית (עמוד 8, שורות 1-2), כפי שהיה במועד האירוע. משום שלא היה יכול לנהוג במשאית – עבד בתקופת ביניים כעוזר נהג משאית, ושכרו היה נמוך יותר כתוצאה מכך (עמוד 5, שורות 15-18). עוד ציין, כי אילו היה יודע שרישיונו לא תקף – לא היה נוהג (עמוד 8, שורות 14-15).
19.בהינתן עדות זו של נהג הנתבעות, לה אני נותנת אמון מלא, באשר עדות הבסיסית של נהג הנתבעות חזרה על עצמה יותר מפעם אחת אף שנשאל פעם אחר פעם באותו עניין, ובהינתן התמיהות הבלתי מבוטלות שעולות ממכתבי משרד התחבורה המודיעים לנהג הנתבעות על פסילת רישיונו – הרי שיש לקבוע, כי הנתבעת 2 לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת מודעות נהג הנתבעות אודות פסילת רישיונו. מכאן, בלא ידיעה של נהג רכב הנתבעות על החלטת ההתליה – אין הוא פסול מלנהוג, ואין הכיסוי הביטוחי נשלל מחמת היותו נטול רישיון לנהוג.
גובה הנזק
20.משנקבע, בהסכמה, כי האחריות להתרחשות האירוע רובצת על נהיגת נהג הנתבעות, הרי שיש לקבל את התביעה; כמו גם לקבוע – כי האירוע מכוסה, וכי על הנתבעת 2 לשאת בתשלום הנזק בפועל.
21.התובעת הגישה עם כתב תביעתה חוות דעת שמאי מטעמה (השמאי מריאן מרגלוס; חוות דעת מיום 9.12.2016). הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית ולא ביקשו להזמין את השמאי לחקירה נגדית. על כן, יש לאמץ את מלוא הקביעות שבחוות הדעת, כולל הקביעות בעניין ירידת הערך. הנתבעת 2 לא ביקשה לחקור את השמאי על אירועים קודמים או השפעתם על ירידת הערך שהייתה, אם הייתה, בעבר. על כן, טענה זו נדחית. גם מטעם זה, אני דוחה בהקשר זה אני גם דוחה את טענת הנתבעת 2, כי אין הוכחה לשווי שרידי הרכב, אשר התאם לחוות דעת השמאי שווי שרידי הרכב הם 38,877 ₪.
22.לפני סיום אתייחס לטענת הנתבעת 2 בסיכומיה, כי התובעת לא הוכיחה את עצם התשלום למבוטח שלה. אכן, לכתב התביעה לא צורף אישור תשלום, אך אין בכך כדי להביא לקבלת הטענה. ראשית, משום שהפסיקה קבעה, כי חברות הביטוח לא משלמות כמתנדבות (והדבר נכון הן לטענה – כי האירוע מבוטח ועולה בקנה אחד עם הוראות הפוליסה של התובעת; והן לטענה – כי התובעת אכן שילמה). שנית, התובעת צירפה דרישות תשלום ("דרישת שיבוב" מיום 15.5.2017 ומיום 11.6.2017) לכתב תביעתה שנשלחה לנתבעת 1. מאישורים אלה – שלא נסתרו – ניתן ללמוד כי התובעת אכן שילמה תגמולי ביטוח למבוטח שלה.
סוף דבר
23.נוכח האמור לעיל – דין התביעה להתקבל במלואה. על כן, הנתבעות תשלמנה, באמצעות הנתבעת 2,לתובעת סך של 46,631 ₪.סכום זה יישא הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (3.10.2017); אגרת בית המשפט כפי ששולמה, שכר עדים, ושכ"ט עו"ד התובעת בסך של 5,454 ₪.
24.משהנתבעת 1 נאלצה להתגונן בתובענה באמצעות ייצוג פרטי, חלף ייצוג על ידי הנתבעת 2 במסגרת הפוליסה, ונוכח קביעתי, כי הנתבעת 2 לא הוכיחה טענתה, כי נהג הנתבעות ידע על הפסילה – הרי שעל הנתבעת 2 לשלם לנתבעת 1 את הוצאותיה בסכום של 300 ₪ (שכר עדות נהג הנתבעות) ושכ"ט עו"ד הנתבעת 1 בסכום של 5,454 ₪.
25.כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים, שכן אחרת יישאו הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ג' אדר ב' תשע"ט, 10 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.
