ב"כ נתבעת 1 - עו"ד אבי אריה
ב"כ נתבעת 2 - עו"ד אבישי זיו
צד שלישי:
עיריית תל אביב – יפו
ע"י עו"ד שרון עמר
1. האם הימצאותו של כתם שמן על הכביש מהווה במקרה זה "גורם זר מתערב", שפוטר את הרכב הפגוע מאחריותו לפגיעה ברכבים שנסעו לפניו? זו השאלה העומדת לדיון בהליך זה.
הרקע והצדדים
2. הצדדים אינם חלוקים על כך שרכב התובעת (להלן: הרכב הראשון), נהוג על ידי גב' קגנוביץ (להלן: הנהגת), יצא מנתיבי איילון במחלף השלום, ונעצר בסמוך לצומת, בשל אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתה. רכב המבוטח ע"י הנתבעת 1 (להלן: הרכב השני) - הנהוג על ידי מר מנדל (להלן: מנדל) - נסע אחרי הרכב, ונעצר אחריו לפני הרמזור. זמן קצר לאחר מכן, הגיע באותו נתיב רכב שלישי, המבוטח ע"י הנתבעת 2 ונהוג ע"י מר מיכאלי (להלן: מיכאלי) ופגע ברכב השני בחלקו האחורי, וזה נהדף לעבר הרכב הראשון.
3.לטענת התובעת, פגיעת מיכאלי ברכב שלפניו, שגרמה להדיפתו ולנזק ברכב התובעת, מעידה על נהיגה רשלנית, בלתי זהירה, ואי שמירת מרחק.
4.לטענת הנתבעת 2, פגיעת מיכאלי ברכב שלפניו נבעה מהימצאותו של כתם שמן על הכביש, שגרמה לחוסר תגובה של הבלמים ולהעדר אפשרות להימנע מפגיעה ברכב שלפניו, כמו גם להדיפה המשמעותית של הרכב השני לכיוון הרכב הראשון הנתבעת 1 והתאונה היתה בלתי נמנעת. הנתבעת 2 סבורה שיש לראות בכתם השמן "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי בין נהיגתו של מיכאלי לבין הנזק לרכבים שלפניו.
על פי גרסת מנדל, לאחר התאונה כאשר יצא מרכבו, הבחין כי הוא דורך על כתם שמן שעל הכביש. לתיק לא הוגשו תמונות צבע, אולם במהלך הדיון הוצגה בפני תמונה המראה כי הכביש – כמעט לכל רוחב הנתיב ובאורך של מספר מכוניות – כהה יותר באותו אזור.
הנתבעת 2 הגישה הודעה לצד שלישי כנגד העירייה, האחראית על הכביש העירוני.
5.העירייה הכחישה את חבותה לאירוע, וטענה כי פעלה בצורה ראויה וסבירה, במגבלות האילוצים התקציביים כדי למנוע נזקים מהסוג הנטען. עוד נטען כי אין אפשרות להציב פקח בכל פינת רחוב כדי לוודא "בזמן אמת" שלא נוצרים מפגעים, וכי פעלה בהתאם לנהלים כדי להסיר את כתם השמן, לאחר שנודע לה דבר קיומו בעקבות הודעה למועד העירוני.
העירייה טענה גם בנוגע לאי בהירות באשר לתאריך האירוע, לנוכח מועדים שונים שנרשמו בטופסי הודעה של הנהגים, בכתב התביעה ובהודעה לצד שלישי. אבהיר כבר כעת כי נראה כי לא מדובר במחלוקת של ממש, שכן צורף דו"ח מוקד הנוגע למועד הדיווח על הכתם והטיפול בו. ממילא, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא נדרש לדון בסוגיה זו.
6.השאלות שבמחלוקת נוגעות לסיבה בגינה פגע הרכב השלישי ברכב השני; לאפשרות לראות בשמן שעל הכביש משום "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר בין רשלנותו של מיכאלי– אם קיימת כזו – לבין הנזק שנגרם, ובשאלת אחריותה של העירייה לקיומו של כתם השמן ולתאונה שנגרמה בסמוך לו.
דיון והכרעה
7. מיכאלי טען שהחליק על כתם השמן ולכן לא הצליח לבלום את הרכב בטרם הפגיעה ברכבים שלפניו. לדבריו "ברקסים כלום האוט התחלק ועוד החזקתי את האוטו לא לברוח ימינה שמאלה כדי לא לפגוע ברכבים... האטתי והאוטו שלי לא היה לי ברקסים. לא הצלחתי לעצור וממש נסעתי בזהירות כי היו הרכבים".
8.אחרי שהתרשמתי מטענות הצדדים, מהעדויות והראיות בתיק ונתתי דעתי למכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה כנגד הנתבעת 2 ולדחות את התביעה נגד הנתבעת 1 כמו גם את ההודעה לצד שלישי, הכל כפי שיפורט להלן.
9. כאמור, הנתבעת 2 טענה כי לא ניתן היה למנוע את התאונה משום שהשמן על הכביש מנע ממיכאלי אפשרות לבלום את רכבו והוא בבחינת "גורם זר מתערב".
כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 576/81 בן שמעון נ. ברדה, פ"ד לח(3)1 (1984), בסעיף 7 לפסק הדין: "מבחניו של קשר סיבתי זה קבועים בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיהם לא תוטל אחריות על אדם, אם 'אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק'. 'הסיבה המכרעת' נקבעת על-פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים... המבחן הראשון (מבחן הצפיות) עניינו צפיותו של המזיק, והשאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו – כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה... כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר..."
בהתאם לכך, השאלה שיש לשאול היא אם קיומו של כתם שמן היה בתחום הציפיות של הנהגים בכביש, שכן אם התשובה חיובית, אין בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי. הצפיות הנבחנת אינה חייבת להיות לעובדות המדויקות של המקרה, אלא לקיומו האפשרי של אירוע דומה, בקווים כלליים, ולסוג הנזק שנגרם.
זאת ועוד, העובדה ששני כלי הרכב הנוספים שהיו מעורבים בתאונה - וכנראה כלי רכב רבים אחרים שעברו במקום בדקות שלפני התאונה - עצרו כולם ללא סטיה או החלקה, מצביעה על כך שבנסיעה זהירה וסבירה ניתן היה להימנע מהחלקה באותו מקום, אלא שמיכאלי לא הצליח להימנע מההחלקה, ובשל כך נגרמה התאונה.
לדברי הנהגת "פשוט הגעתי לרמזור ועצרתי בקו" ובהמשך, השיבה כי אינה זוכרת שהרגישה משהו מחליק; אזכיר כי לדברי מנדל מהם עלה שלא היתה לו בעיה לבלום וכי שם לב לשמן על הכביש רק לאחר התאונה. עוד אפנה לעדותו של מנדל שלא זכר אם מיכאלי טען במקום האירוע כי החליק בשל השמן על הכביש (על אף שזכר הערה של מיכאלי בנוגע לטיפול ברכב סמוך לפני התאונה, כמו גם התייחסות לכתם השמן מצד נהג אופנוע שעבר במקום).
10.אני מקבלת את הטענה לקיומו של כתם השמן, שנתמך בעדותו של מנדל ופעולות שבוצעו על ידי העירייה בהמשך, וביניהם, פיזור חול במקום (כפי שעולה מדו"ח המוקד שצורף לכתב ההגנה להודעה לצד ג').
עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, אין לראות בשמן שעל הכביש משום גורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי בין אופן נהיגתו של מיכאלילבין התאונה, שכן אין חולק כי כלי הרכב לפניו – והיו מספר כאלה – לא החליקו, אלאמיכאלי הוא הראשון שהחליק במהלך עצירתו. יש בכך כדי להעיד כי מיכאלי נסע במהירות שאינה מתאימה לדרך עירונית בעת התקרבותו לצומת, כאשר ניתן היה לעשות כן ולהימנע מהחלקה.
על בסיס האמור לעיל ובענייננו, אני סבורה כי קיומו של שמן על הכביש, כדוגמת זה שהיה בדרך בה אירעה התאונה, הוא סיכון שנהג סביר צריך לקחת בחשבון כי הוא עשוי להיתקל בו במהלך נהיגתו.
יפים לענייננו דברי כ' השופט בך בע"א 446/82 בלגשווילי נ' אלגבארין (1988), פ"ד מב (2) 737, 744: "לכאורה, מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו'."
בהתאם לכך, אני קובעת כי אין בשמן שהיה על הכביש כדי לאיין את האשם והאחריות של מיכאלי.
11.חרף המסקנה לעיל, יש מקום לבחון אם הימצאותו של כתם השמן, שגרם להחלקה של הרכב השלישי, מחייב הטלת אחריות על העירייה, ואם אחריות זו פוטרת את מיכאלי מאחריותו, על פי הכלל של "גורם זר מתערב".
12.לא ניתן לקבוע על בסיס הראיות שהובאו בפניי, כי קיימת אחריות מצד העירייה: לא הוכח כי היה בידי העירייה מידע מוקדם באשר למפגע; לא הוכח כמה זמן היה כתם השמן במקום; לא נטען ולא הוכח כי ניתן היה, באמצעים סבירים ובכוח אדם מקובל, למנוע את היווצרות כתם השמן או לטפל בכתם השמן בטרם האירוע; לא הוכח גודלו של כתם השמן, ואם ניתן היה להמשיך בנסיעה איטית במקום, חרף הימצאותו.
כפי שנפסק בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 131 [1982]: "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק.. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה... בית המשפט... צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית."
בע"א 3124/90 מאיר סבג נ. דוד אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 107 [1995], נדונו השיקולים לקביעת מדיניות משפטית, ונפסק כי יש לערוך שקלול של הנתונים כדלקמן: "אמות המידה לקביעת מדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון, גובה הנזק הצפוי, עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק, האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון".
13.לטעמי, אין מקום לחייב רשות ציבורית לשאת באחריות בנזיקין בגין כל מפגע שנוצר בתחום אחזקתה ושליטתה, כאשר מדובר במפגע שעשוי להיווצר בתוך פרק זמן קצר ואף שניות בודדות בלבד, אלא אם ידעה – או שהיה עליה לדעת – על קיומו, או תרמה/גרמה להיווצרותו, או נמנעה לפעול באופן סביר להסרת המפגע לאחר שנודע לה דבר קיומו.
המסקנה היא, למרות שהיה כתם שמן על הכביש שגרם לתאונה, אין ניתן לייחס לעירייה אחריות בשל הפרת חובת זהירות באי הסרתו, ועל כן אני דוחה את ההודעה לצד ג' שהוגשה על ידי הנתבעת 2.
14.למעלה מן הצורך אציין כי גם אם היתה אחריות לרשות הציבורית, לא היה בה כדי לנתק את הקשר בין רשלנותו של הנתבע לבין התאונה, ולכל היותר, היה מדובר ב"מעוולים במשותף". זאת, בשים לב להלכה הפסוקה המחייבת נהג לצפות קיומם של סיכונים ומפגעים בדרך, ולהתאים את מהירות נסיעתו כך שיוכל להגיב בהתאם ולשלוט ברכבו (ע"פ 84/85 דני בן שמואל ליכטנשטיין נ. מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 141, 154 [1986]).
15.באשר לסכום הפיצוי, התובעת הוכיח את מלוא הנזקים הנטענים על ידה – תשלום למבוטח לאחר ניכוי השתתפות עצמית – בסך 15,413 ₪.
16.אחזור ואזכיר כי לנוכח עמדות הצדדים, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 1. עם זאת לטעמי, הגשת התביעה נגדה לא נעשתה בחוסר תום לב, שכן עד לקבלת כתב ההגנה של הנתבעת 2, לא יכלה התובעת לדעת בוודאות כי לא תהיה טענה של הצטרפות לתאונה קודמת.
בשל כך, בפסיקת ההוצאות להלן, יובאו בחשבון גם הוצאות נתבעת 1 ויושתו על הנתבעת 2, אשר יכלה להימנע מכל ההליך לו קיבלה על עצמה מלכתחילה את האחריות לאירוע התאונה ונזקים שנגרמו בעטיה.
סוף דבר
17.מאחר שמוסכם על הצדדים כי מנדל אינו אחראי לפגיעה ברכב הראשון, וכי הוא נהדף אליו בשל פגיעה מאחור ע"י הרכב השלישי, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1.
אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת את סכום התביעה 15,413 ₪.
כמו כן על הנתבעת 2 לשלם לתובעת ולנתבעת 1 הוצאות משפט כדלקמן:
לתובעת: 380 ₪ בגין אגרת בית משפט, 500 ₪ בגין שכר העדה ו- 2,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.
לנתבעת 1: 500 ₪ בגין שכר העד ו- 2,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.
18.אני דוחה את ההודעה לצד ג', ומחייבת את הנתבעת 2 לשלם לצד השלישי 2,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.
19.הפיצויים וההוצאות כולם ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ז חשוון תשפ"ב, 22 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.
