השטר הוגש לביצוע שלא על-ידי מי שאחז בו במועד החילול (סעיפים 10-12 לתצהיר הנתבעת).
6.ביום 28.3.2019 נדונה בקשת הרשות להתגונן שהגישה הנתבעת בפני כב' הרשמת הבכירה יפעת שקדי שץ. בסופו של דיון ניתנה לנתבעת, בהסכמת התובע, רשות להתגונן, והתיק הועבר לדיון בפניי בסדר דין מהיר.
7.בהחלטתי מיום 31.3.2019, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית וקבעתי את התיק לדיון (שמיעת ראיות הצדדים וסיכומים בעל פה) ביום 15.9.2019.
8.בתצהירו מיום 13.8.2019 טען התובע כי הוא מכיר את הנתבעת ובעלה מזה שנים רבות וכי במשך שנים רבות שררו בין בני הזוג לבינו יחסי חברות. עוד טען התובע כי עבד בעסקים שונים שניהל בעלה של הנתבעת (חברות תקשורת שונות) החל מיולי 2012.
9.לעניין נסיבות מסירת השטר טען התובע כדלקמן:
"6. במהלך שנת 2017, פנה אליי בעלה של הנתבעת וביקש ממני סיוע בסכום של 65,000 ₪. מאחר ומדובר בחבר לא חשבתי פעמיים לסייע לו, אם כי ביקשתי ממנו להמתין כמה ימים כדי לנסות להשיג את הסכום.
7. לאחר כשבועיים, הצלחתי להשיג את הסכום. נפגשנו בחיפה ומסרתי לו את הסכום הנ"ל במזומן. כנגד הסכום הנ"ל, מסר לי בעלה של הנתבעת כבטוחה שלושה שיקים דחויים מחשבונה של הנתבעת וחתומים על ידה, אם כי ללא שם. אמר כי ידאג לשלם לי במזומן את הסכום של כל שיק ושיק טרם מועד פירעונו:
א. שיק בסך 35,000 ₪ לתאריך 14.5.2018. נשוא תיק זה;
ב. ....
..."
10.יצוין כי בגין שני השטרות הנוספים שמסר לתובע, לטענתו, בעלה של הנתבעת, מתנהלים הליכים נפרדים.
11.לטענת הזיוף טען התובע כי לא כתב אף מילה בשטר, וכי אם מישהו כתב או הוסיף מילים או ספרות על גבי השטר, הרי אלה הנתבעת או בעלה. התובע הוסיף כי השטר הופקד בחשבון צד ג' מאחר ואינו מנהל חשבון בנק (סעיף 19 לתצהיר התובע).
12.לטענתה של הנתבעת כי חשבון הבנק ממנו נמשך השטר נסגר בשנת 2002 השיב התובע כי אם יתברר כי כך הדבר, הרי אין זאת אלא שבעלה של הנתבעת החזיק בידיו שיקים חתומים על ידי הנתבעת וחותמת העסק, ומסר אותם לתובע בידיעה כי החשבון נסגר (סעיף 20 לתצהיר).
13.במועד שנקבע לדיון העידו התובע והנתבעת וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם. לבקשת ב"כ התובע ניתנה לצדדים אפשרות להגיש רשימת אסמכתאות בשאלה על מי מוטל נטל הבאת הראיות בכל הנוגע לטענת זיוף עד יום 23.9.2019.
14.ביום 22.9.2019 הגיש ב"כ הנתבעת רשימת אסמכתאות. ביום 23.9.2019 הגיש ב"כ התובע הודעה ובקשה. בהודעתו ציין ב"כ התובע כי לעמדתו לא קמה לנתבעת טענת זיוף בכל הנוגע לחתימה על השטר, שכן בענייננו לא הייתה הכחשה גורפת וחד משמעית של הנתבעת בכל הנוגע לחתימתה על השטר. לפיכך, הודיע ב"כ הנתבעת, אין בדעתו להמציא אסמכתאות משפטיות בשאלה זו. יחד עם זאת, ביקש ב"כ הנתבעת לצרף לתיק בית המשפט את תצהירה של הגב' תמר אבו עקל, בחשבונה הופקד השטר, צילום תעודת הזהות של גב' תמר אבו עקל ופלט הכולל את צילום פני וגב השטר וסיבת חילולו.
15.ביום 24.9.2019 הגיש ב"כ הנתבעת בקשה להוצאת המסמכים שצורפו לבקשת התובע מתיק בית המשפט.
טענות הצדדים
16.טענות התובע:
א.השטר ניתן לתובע כנגד תמורה שנתן לבעלה של הנתבעת. הנתבעת לא הציגה כל גרסה נגדית באשר לאופן בו הגיע השטר לידי התובע ולא סתרה את גרסתו כי השטר נמסר לו על-ידי בעלה. בהקשר זה, יש את לזקוף לחובתה של הנתבעת את אי זימון בעלה למתן עדות;
ב.בבקשת הרשות להתגונן העלתה הנתבעת טענת זיוף ביחס למועד פירעון השטר בלבד. הנתבעת הודתה כי החותמת הנמצאת על גבי השטר היא חותמת העסק (המסעדה) ולא הכחישה באופן נחרץ כי חתימתה היא זו המתנוססת על השטר. בנסיבות אלה נטל הראיה מוטל על הנתבעת להוכיח כי חתימתה זויפה. בנטל זה לא עמדה;
ג.הטענה כי ההלוואה שניתנה לבעלה של הנתבעת לא עומדת בהוראות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (אשר בהתאם לסעיף 1 לתיקון מספר 5, שפורסם בספר החוקים 2663, י"ז באב התשע"ז, 9.8.2017, שונה שמו לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993), מהווה הרחבת חזית.
17.טענות הנתבעת:
א.התביעה הוגשה בעילה שטרית. במסגרת תצהירה, כמו גם עדותה, טענה הנתבעת כי הפרטים המופיעים על גבי השטר לא נכתבו על ידה. הנתבעת אף לא אישרה כי החתימה המתנוססת על גבי השטר היא חתימתה. בנסיבות אלה נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח כי הנתבעת היא שחתמה על השטר – וזאת בגדר הנטל המוטל עליו להוכיח כל אחד מרכיבי עילת תביעתו השטרית.
לעניין זה הפנה ב"כ הנתבעת לפסקי הדין הבאים: ע"א 5293/90 בנק הפועלים נגד שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 261 (1993); רע"א 2107/11 אי.בי. סופט בדייב בע"מ נגד לריסה פוליאקובסקי (31.8.2011); תא"מ 43372-06-14 ורשימת המקורות בסעיפים 10.4-10.5 לפסק הדין; י' זוסמן, דיני שטרות, מה' שישית, שמ"ג-1983, עמ' 258.
למעלה מן הדרוש הבהיר ב"כ הנתבעת כי התובע אף לא הוכיח כי הנתבעת נתנה לבעלה הרשאה לחתום בשמה על השטר. לעניין זה הפנה ב"כ הנתבעת לפסקי הדין הבאים: ע"א 4294/90 עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נגד רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ(1) 453. ברשימת האסמכתאות שהגיש ב"כ הנתבעת הפנה אף לפסקי הדין הבאים: ע"א 642/61 זאב טופר נגד שלמה מרלה, פ"ד טז 1000; ע"א 268/56 ששון נוי נגד עירית חדרה ואח', פ"ד יב 353, 358 (1958); ע"א 232/77 רוזנברג נגד אברהמוף, פ"ד לב (2) 197, 201 (1978); ע"א 641/66 צבי אריה ומאיר שפיר נגד אוה (חוה) קליבנסקי ומשה שפיר, פ"ד כא (2) 358 (1967); ע"א 673/95 (תל-אביב) דניאל לוגסי נגד מרגלית חן (1991) בע"מ (בכינוס נכסים) (18.6.1997); ת"א 162/02 פדלון אביבה נגד סבטלנה מנשירוב (12.9.2005); ע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd. נגד רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נג (2) 289 (1999).
יתר על כן, התובע טוען כי ההלוואה ניתנה לבעלה של הנתבעת בלבד. בנסיבות אלה אין מקום להידרש לטענת הרשאה, שממילא לא נטענה. כן מפנה ב"כ הנתבעת לפסק הדין שניתן בתא"מ 50143-06-15 (נתניה) פיני בן דוד נגד אביגיל גלי עפר (11.2.2018) והאסמכתאות המפורטות שם;
ב.הנתבעת העידה כי לא קיבלה כל תמורה מהתובע. גרסתו העובדתית של התובע בנקודה זו הייתה דלה ומכל מקום לא הובאה כל ראיה המעידה על כך שנתן לנתבעת תמורה כנגד השטר. אף לא הוגשו כל מסמכים המעידים על מתן ההלוואה;
ג.לא זו בלבד שהתובע אינו אוחז בעד ערך בשטר, הוא אינו אוחז כשורה ולמעשה אינו אוחז כלל בשטר. השטר הופקד לחשבון צד ג' שהתובע לא ידע לנקוב את שמה בתצהירו או בעדותו. התובע לא הציג את השטר המקורי או צילומו. משכך, לא הוכיח התובע כי השטר בקניינו ואף לא אפשר לנתבעת ולבית המשפט לעמוד על הפרטים המצויים על גביו. בנסיבות אלה קבלת התביעה תחשוף את הנתבעת לסיכון של תביעה נוספת על-ידי צד ג' שהפקידה את השטר בחשבונה ואוחזת בו;
ד.התובע לא מסר לנתבעת הודעת חילול כדין;
ה.ההלוואה הנטענת לא ניתנה בהתאם להוראות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות").
דיון והכרעה
18.כעולה מטענות הצדדים, יש לדון בפלוגתאות הבאות:
א.על מי מוטל הנטל להוכיח כי חתימת הנתבעת מתנוססת על גבי השטר בנסיבות העניין;
ב.האם יש לראות בתובע אוחז / אוחז בעד ערך / אוחז כשורה בשטר;
ג.נפקות אי משלוח הודעת חילול.
אדון בפלוגתאות אלה כסדרן.
19.אומר מיד כי אני מקבלת את טענת התובע כי טענות הנתבעת בכל הנוגע לתחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות מהווה הרחבת חזית משלא הועלתה במסגרת בקשת הרשות להתגונן או התצהיר, ומשהתנגד ב"כ התובע לטענה משהועלה במסגרת ישיבת יום 15.9.2019. למעלה מן הדרוש אציין כי ממילא איני סבורה כי הוראות החוק רלבנטיות לדיון בתביעה בשים לב לכך שעילתה שטרית בלבד.
נטל הראיה בכל הנוגע לחתימה על השטר – המסגרת הנורמטיבית
20.התביעה שהגיש התובע הנה תביעה שטרית, כלומר תביעה שעילתה היא השטר – והוא בלבד. למעלה מן הדרוש יצוין כי כעולה מתצהירו של התובע ועדותו בפניי, ממילא אין לתובע עילה חוזית כנגד הנתבעת, באשר לטענתו הלווה כספים לבעלה של הנתבעת, ולא לה.
21.בתביעה שטרית על התובע מוטל הנטל להוכיח את רכיבי השטר – הוא עילת תביעתו. רכיבי השטר הם הפרטים המפורטים בסעיף 3(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת השטרות"), ואלה הם: "שטר חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסוים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה". ס"ק (ב) מוסיף וקובע כי "מסמך שלא נתקיימו בו תנאים אלה, או שיש בו פקודה לעשות מעשה בנוסף על פירעון כסף, איננו שטר חליפין". לעניין זה ראו פסק הדין בע"א 641/66 צבי אריה ומאיר שפיר נגד אוה (חוה) קליבנסקי ומשה שפיר, פ"ד כא (2) 358 (1967), סעיף 7:
"בקבעם מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, הולכים דיני הראיות אחר המשפט המהותי. כל אימת שבעל דין סומך על הלכה מהלכות המשפט המהותי, עליו הראיה שנתקיימו אותן העובדות בהן מתנה 'הלכתו' את מתן מבוקשו: ע"א 642/61, פד"י, כרך טז, ע' 1000, 1005. מכאן שמי שבא לבית-המשפט בתביעת שטר, עליו הראיה שנתקיימו במסמך כל היסודות המנויים בסעיף 3 לפקודת השטרות, שבלעדיהם אין הנתבע חייב. ואילו נתבע המתגונן בטענת פירעון, מבקש לפטור עצמו מן החבות ועליו להוכיח שפרע, שאם לא עשה כן, אינו פטור: ע"א 642/61, הנ"ל. העדר הפטור עקב פירעון אינו אחד מיסודות התביעה. אך יש והתובע חייב להוכיח גם את אי פירעון החוב, והוא כאשר סמך תביעתו על דין שעל-פיו נמנה אי הפירעון על יסודות התביעה, כגון שתבע פינוי על יסוד סעיף 36(1) לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, לפיו אין בעל הבית זוכה בצו פינוי אלא אם הדייר 'לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו': ע"א 216/64."
22.חתימת הנתבע על השטר היא אחד הרכיבים המופיעים בסעיף 3(א) לפקודת השטרות. משכך, הוא מהווה חלק מעילת התביעה שנטל הראיה להוכחתה מוטל על התובע. לעניין זה ראו גם שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, התשס"ז-2007, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, ע' 250-251:
"... העובדה, כי הנתבע חתם על השטר, היא חלק מעילת התביעה, וכאשר הנתבע מכחיש את חתימתו רובץ נטל ההוכחה על התובע. בעניין זה אין להבחין בין דיני השטרות לבין תחומים אחרים ואין רלבנטיות למעמדו של התובע כאוחז כשורה, משום שתחילה יש להוכיח את זכות הנתבע הנכון. לאחר שהוכיח התובע, כי החתימה על השטר היא של הנתבע, קמה נגד האחרון עילת תביעה שטרית, והתובע זכאי להנות מחזקות ראייתיות שונות".
23.לא זו בלבד שחתימה הנה אחד מיסודות שטר חליפין, כאמור בסעיף 3(א) לפקודת השטרות, מדובר ביסוד שאין בלתו. לעניין זה ראו סעיף 3(ד) לפקודת השטרות (המפרט שלושה רכיבים שאין בחסרונם בכדי לפסול את השטר, וחתימה אינה אחד מהם), כמו גם סעיף 22 (א) לפקודת השטרות הקובע כדלקמן:
"אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה."
על סעיף זה כותב המלומד שלום לרנר: "זיוף חתימתו של אדם הוא פגם חפצי. על פי סעיף 22 (א) לפקודה, האדם שחתימתו זויפה אינו חב, גם לא בפני אוחז כשורה. ולא זו בלבד שאין חבות, אלא באמצעות הזיוף אינה עוברת כל זכות בכלל " (שם, בעמ' 251).
24.לעניין זה ראו גם הוראות סעיף 23(א) לפקודת השטרות המוסיף:
"חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו."
עליו אומר המלומד שלום לרנר, כי: "נוסח חד משמעי זה קובע שתי תוצאות: ראובן אינו חייב כלל על פי השטר, אפילו כלפי תובע האוחז בו כשורה, ומי שרכש את השטר לאחר הזיוף אינו מקבל בו קניין, אפילו כלפי מי שחתם עליו כדין לפני הזיוף" (שם, ע' 408, וכן בעמ' 410-413).
25.משכך, "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה, וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו..." (י' זוסמן, דיני שטרות, מה' שישית, תשמ"ג-1983, בעמ' 50, לעניין זה ראו גם עמ' 257-8).
26.התובע יכול להוכיח כי חתימת הנתבע מתנוססת על השטר באחת משלוש דרכים: הודאה של הנתבע כי כך הדבר, עדות של צד ג' כי הנתבע הוא שחתם על השטר, חוות דעת מומחה התומכת בטענה כי חתימת הנתבע היא המתנוססת על השטר. לא די בהצגת השטר כשעליו חתימה הנחזית כחתימת הנתבע בכדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל על התובע. לעניין זה ראו פסק הדין בע"א 5293/90 בנק הפועלים נגד שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 261 (1993), סעיפים 14-15:
"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של ש' וינרב ואח', בעמ' 328, 331; ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח', בעמ' 315- 316; י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי – כמו כתב הערבות בענייננו – חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר 'עמוד התווך של התובענה' (ע"א 316/79 הנ"ל, בעמ' 315). לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית.
הבנק אינו חולק על כללים אלה אך טוען, כי משהוגש ת/4 כמוצג לבית המשפט ללא כל התנגדות שהיא, הרים הבנק את הנטל להראות כי לכאורה מדובר במסמך החתום על-ידי המשיבה השלישית, והנטל להראות כי החתימה אינה חתימתה עבר אל שכמי המשיבה השלישית.
לטענה זו אין בידי להסכים. קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: א הרנון, דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל ... שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144- 145); והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון ... המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור. מכיוון שכך, אין לקבל את התיזה לפיה בעצם הגשת המסמך הרים הבנק את הנטל להראות, כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת למשיבה השלישית. בהסכמת המשיבה השלישית ובא כוחה להגשת המסמך אין כדי לשנות מצב דברים זה. דברים ברוח זו אומר המלומד הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144:
'כאשר תובע מסתמך על מסמך והנתבע מכחיש את חתימתו, על התובע להוכיח את אמיתות המסמך, גם אם הנתבע אינו חוזר ומכחיש זאת בעת הגשת המסמך כראיה'".
27.כן ראו לעניין זה פסק הדין שניתן ברע"א 2107/11 אי.בי. סופט בדייב בע"מ נגד לריסה פוליאקובסקי (31.8.2011).
"בפסק דינו נשען בית המשפט המחוזי על נטלי הראיה, מצב בו צד טוען כי לא חתם על שטר החוב. ככלל, עובדת חתימת הנתבע על השטר היא חלק מעילת התביעה השטרית, ומשחתימה זו מוכחשת – על התובע להוכיח כי החתימה היא חתימת הנתבע (וראו: שלום לרנר דיני שטרות (מהדורה שנייה, 2007)). ואל תשיבני כי לצורך העמקת הפער בין דיני החוזים לדיני השטרות - קיומו של שטר בידי התובע מכביד את העול המונח דווקא על כתפי הנתבע. בכל מצב, יש ראשית להוכיח כי השטר תקף. בשל כך יש להוכיח את אמיתות החתימה. ההיגיון והדין מורים כי נטל זה מונח על שכמו של התובע (וראו: ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל (15.3.2011); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240)). נוכח האמור, לא נראה שנפלה טעות בגישת בית המשפט המחוזי לפיה המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את אמיתות החתימה."
28.וכן כב' השופט י' זוסמן בע"א 642/61 זאב טופר נגד שלמה מרלה, פ"ד טז 1000:
"דרך משל: על-פי סעיף 37(1) לפקודת השטרות, אוחז השטר זכאי לתבוע את פירעון השטר; על-כן חייב, מי שתובע כאוחז בראיה, כי אמנם אוחז הוא, וכי נתקיימו במסמך כל היסודות המנויים בסעיף 3 לפקודת השטרות, לרבות חתימת החייב: ע"א 268/56 ששון נוי, ואח' נגד עירית חדרה, ואח': פד"י, כרך יב, תשי"ד/תשי"ט-1958, ע' 353; פי"ם, כרך לג, תשי"ח-1958, ע' 103, שאם לא כן, אין המסמך שטר, על-פי סעיף 60(א) לפקודה הנ"ל, 'השטר נפקע בפירעון כשורה על-ידי הנמשך או על-ידי המקבל או מטעמם'. בא הנתבע וטוען, כי נפקע השטר, עליו הראיה שהיה פירעון כשורה כאמור בסעיף 60 הנ"ל.
לא הוכחה עילת התביעה, לא יוכל השופט לחייב את הנתבע על-פי הלכת הסעיף 37(1) הנ"ל והתביעה תידחה. לא הוכחה עילת ההגנה האמורה, נבצר מהשופט לקבוע כי השטר נפקע, ומשלא נפקע השטר, חייב עושהו בפירעון. בעל-חוב חייב להוכיח את העובדות המעמת את זכותו, והחייב – את העובדות המפקיעות ומבטלות זכות שקמה ...."
כן ראו פסק דינו של כב' השופט י' זוסמן בע"א 268/56 ששון נוי נגד עירית חדרה ואח', פ"ד יב 353, 358 (1958); פסק הדין שניתן בע"א 673/95 (תל-אביב) דניאל לוגסי נגד מרגלית חן (1991) בע"מ (בכינוס נכסים) (18.6.1997); פסק הדין בע"א 232/77 יעקב רוזנברג נגד עמנואל אברהמוף, פ"ד לב (2) 197, 201 (1978) והאסמכתאות המובאות שם.
ומכאן לענייננו.
יישום המסגרת הסטטוטורית על נסיבות העניין
29.בבקשת הרשות להתגונן והתצהיר התומך בה העלתה הנתבעת טענת זיוף, אולם צודק התובע כי טענה זו התייחסה לתאריך, ולייתר דיוק השנה במועד הפירעון הנקוב על גבי השטר (הוספת הספר "8" לשנה "01").
30.דא עקא, בישיבת יום 28.3.2019 (הדיון בבקשת הרשות להתגונן), העידה הנתבעת כי הרישום על גבי השטר אינו בכתב ידה. לא זו בלבד שב"כ התובע לא התנגד לעדות זו ולא טען כי מדובר בהרחבת חזית, הוא הוסיף ושאל את הנתבעת שאלות ישירות בעניין חתימתה על השטר. וכך העידה הנתבעת בדיון בבקשת הרשות להתגונן:
"ש. הצ'ק נשוא ענייננו את יכולה לעיין בו?
ת. זה לא כתב ידי.
ש. מה בדיוק לא הכתב שלך החתימה היא שלך?
ת. כן, יכול להיות שהיא שלי. הצילום הזה לא כל כך ברור, החתימה שלי היא אחרת, ואם זה חתום זה לא הכתב שלי בכלל.
ש. אני מראה לך את פלט הבנק מה בדיוק לא הכתב שלך?
ת. כל מה שרשום בצ'ק לא שלי.
ש. גם החתימה?
ת. אני לא בטוחה שזו החתימה שלי. חוץ מזה מה שאני בטוחה ב-100% זה לא כתב ידי בכל המילים המופיעות בצ'ק לא שלי.
ש. גם המילים והמספרים?
ת. הכל." (ע' ש' 15-26)
ובהמשך:
"... אני אומרת שהחתימה שנמצאת לא בטוחה שהיא כן שלי או לא שלי, יתר הדברים מה שרשומים בצ'ק אם זה לפקודת ואם זה הסכום ואם זה תאריך זה בכלל לא שלי" (ע' 5, ש' 1-3).
"ש. איך הצ'ק הזה הגיע לידי הזוכה?
ת. לא יודעת. מעולם לא נתתי לו ביד צ'ק. אף פעם לא מסרתי לו צ'קים" (ע' 5, ש' 30-31)
31.גם בדיון בתביעה (ישיבת יום 15.9.2019) העידה הנתבעת:
"אני מעולם לא נתתי לבעלי את השיקים האלה כדי שימסור אותם לתובע. לא מסרתי לא לבעלי ולא לתובע, וגם השיקים האלה לא רשומים בכתב ידי" (ע' 8, ש' 26-27)
32.משלא התנגד ב"כ התובע לעדותה של הנתבעת בכל הנוגע לחתימתה על השטר ואף שאל אותה באופן ישיר על נקודה זו, הרי הוא מהעלאת התנגדות לעדותה זו.
33.אכן, צודק ב"כ התובע כי הכחשתה של הנתבעת, בכל הנוגע לחתימה המתנוססת על גבי השטר, לא הייתה גורפת, בשונה מהכחשתה בכל הנוגע ליתרת הכיתוב על גבי השטר. דא עקא, כל עוד לא הודתה הנתבעת במפורש כי החתימה המתנוססת על השטר חתימתה היא, נטל הראיה בעניין זה מוטל על התובע. כאמור, הודאת הנתבעת בחתימתה על השטר הנה אחת הדרכים בהם יכול התובע להוכיח את עילת תביעתו השטרית, אולם הודאה בעניין זה הנה:
"הודאה בעובדה – פירושה הודאה בקיומה של 'עובדה' הדרושה להוכחת זכותו של היריב לקבל את נושא תביעתו; בין עובדה הדרושה להוכחת זכות שמכוחה זכאי היריב לנושא תביעתו, ובין עובדה הדרושה להוכחת הזכות נושא התביעה במישרין" (י' קדמי, על הראיות, כרך שלישי, דיונון הוצאה לאור, בעמ' 1386).
34.בענייננו, אין לומר כי הנתבעת הודתה בקיומה של העובדה – כלומר חתימתה על השטר המהווה את עילת התביעה. בנסיבות אלה, נטל הראיה בכל הנוגע לחתימת הנתבעת על השטר מוטל על התובע.
35.מעדותו של התובע עולה כי אינו יודע מי חתם על השטר:
"ש. מי לשיטתך חתום על השיקים האלה?
ת. תשאל את הנתבעת ואת בעלה. הנתבעת בטח חתומה עליו כי אחרת היא הייתה הולכת למשטרה, ואומרת להם שהחתימה מזויפת." (ע' 4, ש' 8-9 וכן בע' 6, ש' 15-17)
36.התובע לא הגיש חוות דעת התומכת בטענה כי חתימתה של הנתבעת היא המתנוססת על השטר. התובע אף לא זימן לעדות את בעלה של הנתבעת, אשר ייתכן ויכול היה למסור עדות בנקודה זו. משכך, לא עמד התובע בנטל הראיה בכל הנוגע לתביעתו השטרית ודין תביעתו להידחות.
למעלה מן הדרוש אציין כי מצאתי ממש אף בשאר טענותיה של הנתבעת.
מעמד התובע ביחס לשטר
37."אוחז" מוגדר בסעיף 1 לפקודת השטרות כ:
"מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז"
38.ההגדרה מחייבת, אם כן, שני תנאים: האחד, שהתובע הנו הנפרע או הנסב של שטר לפקודה; השני, כי הוא מחזיק בו החזקה פיזית (possession). לעניין זה ראו אהרון ברק, מהותו של שטר, הדפוס האקדמי בירושלים, בעמ' 45:
"האוחז מוגדר בפקודה כנפרע או כנסב המחזיקים בשטר לפקודה, או המחזיק בשטר למוכ"ז. נמצא, שפלוני אוחז בשטר אם נתקיימו בו שני אלה: ראשית, לשון השטר (או ההיסב) מצביעים על כך שהחיוב מופנה כלפי פלוני. בשטר לפקודה, משמעות הדבר היא שפלוני הוא הנפרע או הנסב. בשטר למוכ"ז זהו המחזיק; שנית, החזקה (possession) בשטר. עולה מהגדרה זו, כי נמשך, קבל, עושה, מושך, 'כעין מסב', וערב המחזיקים בשטר, אינם אוחזים בו.
נמצא, שאחיזה והחזקה אינם היינו הך. ההחזקה (possession) היא תנאי הכרחי לאחיזה, אך לא כל מחזיק אוחז בשטר. ראובן עשה שטר לפקודת שמעון, השטר נגנב משמעון. הגנב מחזיק בשטר, אך אין הוא אוחז בו. הוא הדין אם שמעון, האוחז בשטר כנפרע, מעביר את השטר בתמורה ובתום לב ללוי, וזאת בלא חתימת היסב. לוי מחזיק בשטר, אך אינו אוחז בשטר.
ההחזקה (possession) היא תנאי הכרחי לאחיזה. לא כן הדרך בה נרכשה ההחזקה. גישתה של הפקודה היא סטטית, לא דינמית. על כן פלוני יהיה אוחז בשטר אם לשון השטר מצביע על כך שהחיוב מופנה אליו, ואם הוא מחזיק בשטר, תהיה צורת רכישת ההחזקה אשר תהיה. פלוני עשוי לרכוש ההחזקה בשטר משום שהשטר נמסר לו; או משום שהוא מצא השטר (למוכ"ז) ברחוב; או משום שהוא גנב את השטר; או משום שהשטר סוחר אליו.
מכאן מתבקשת מסקנה חשובה. החזקתו של האוחז, יכול שתהיה כדין (lawful possession) ויכול שתהיה לא כדין (unlawful possession) במקביל לכך, יהיה פלוני אוחז כדין (lawful holder) ואוחז שלא כדין (unlawful holder)...."
39.אכן, ייתכן פיצול בין הבעלות בשטר לבין החזקה בו (א' ברק, שם, בעמ' 26), והשטר יכול להיות אובייקט לזכויותיהם של מספר אנשים (שם, שם, בעמ' 27). אחיזה, החזקה (כדין ושלא כדין) ובעלות (בדין או ביושר) הם מושגים העשויים לדור בכפיפה אחת, אך עשויים גם להתקיים בנפרד (שם, בע' 49).
40.ואולם, הכוח "לתבוע על פי השטר בשם עצמו" (סעיף 37(1) לפקודת השטרות) הוא כוח שניתן לאוחז בלבד. ודוק: הכוח לתבוע אינו חופף את הזכות (הקניינית) על פי השטר (שם, שם, בעמ' 50-51). הזכות לתבוע על פי השטר היא זכותו של אוחז בלבד, גם אם אינו בעל הזכות הקניינית בשטר:
"נראה לנו, כי אין לדרוש בעלות בשטר כדי לזכות על פיו. בעל השטר יכול להעבירו (ללא היסב) לצרכי גביה, או ביטחון. במקרים אלה, נתונה הזכות על פי השטר לגובה או לבעל הביטחון, ולא לבעלים" (שם, בע' 106, ובע' 129-131).
41.לעניין זה ראו גם שלום לרנר, בעמ' 207-8:
"ההחזקה (possession) היא תנאי הכרחי לאחיזה, לא כן הדרך בה נרכשה ההחזקה. הפקודה דורשת כי אוחז יחזיק בשטר אך אינה עומדת על כך כי החזקתו תהא כדין מבחינת דיני הקניין ....
האחיזה בשטר, כלשעצמה, היא תנאי מספיק לביסוס העילה השטרית. על אוחז השטר להזכיר בתביעה את עובדת אחיזתו, ואין לו צורך לציין את העסקה שבמסגרתה קיבל את השטר ואת פרטיה ....".
ובהמשך:
"המחזיק כדין בשטר רשאי, דרך משל, לתבוע את פירעונו ישירות בהוצאה לפועל, משום שהתביעה מבוססת, כאמור, על העילה השטרית. בשל היעדר האחיזה יהא על המחזיק לפרט כיצד הגיע השטר לידיו. בשל אותה סיבה לא יוכל המחזיק להיות אוחז כשורה." (שם, בעמ' 211).
ומכאן לענייננו.
42.התובע לא הציג את השטר המקורי. מעדות התובע אף עולה כי אינו מחזיק בשטר. לטענתו, מסר אותו לשכנתו, גב' תמר אבו עקל, על מנת שתפקיד אותו בחשבון הבנק שלה – מאחר ואינו מנהל חשבון בנק. מעדותו של התובע לא ברור אם הסב את השטר לגב' תמר אבו עקל או מסר אותו ללא חתימת היסב. השטר חולל בהיעדר פירעון, ולטענת התובע לא הוחזר על-ידי הבנק. משאין התובע מחזיק בשטר (חזקה פיזית), אף אינו אוחז בו – וממילא אין לו מעמד בתביעה שטרית המבוססת על השטר בלבד. משכך, ואף מטעם זה, דין התביעה להידחות.
43.ויובהר, לא די בנטען בסעיף 5 לתצהירה של גב' תמר אבו עקל, שצורף להודעתו של ב"כ הנתבעת מיום 23.9.2019, בכדי לשנות את התוצאה. אף אם אתעלם מכך שהתצהיר הוגש ללא היתר, לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם וללא שהתאפשר לב"כ הנתבעת לחקור את המצהירה כמו גם מכך שמדובר בהצהרה כללית וסתמית ("מי מפקידי הבנק מסר לי ...."), הנטען בסעיף 5 לתצהיר גב' אבו עקל הנו עדות שמועה ומכל מקום אין בו לייתר את דרישת ההחזקה המהווה תנאי להגשת תביעה שטרית. ודוק: גם אם אקבל את גרסתו של התובע כי הוא בעל הזכות הקניינית בשטר, משאינו מחזיק בו בפועל, אין הוא רשאי לתבוע מכוחו. למעלה מן הדרוש אציין כי הטענה כי הבנק אינו מחזיר שטרות שחוללו בהיעדר פירעון לא הוכחה. התובע לא הגיש בקשה למתן צו המורה לבנק להמציא לתיק בית המשפט את השטר ואף לא זימן לעדות מי מפקידי הבנק שיאשר טענתו זו.
הודעת חילול
44.לבסוף, טוענת הנתבעת כי התובע לא שלח לה הודעת חילול.
45.סעיף 47 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:
"בכפוף להוראות הפקודה, מקום שהשטר חולל במיאון או באי-פרעון, יש ליתן למושך ולכל מסב הודעת חילול, וכל מושך או מסב שלא ניתנה להם ההודעה – מופטר; ואולם –
(1)שטר שחולל במיאון ולא ניתנה הודעת חילול; לא יפגע המחדל בזכויותיו של אוחז כשורה לאחר המחדל;
(2)שטר שחולל במיאון וניתנה הודעת חילול כראוי, שוב אין צריך ליתן הודעה על חילול באי-פרעון שבא אחר כך, אלא אם כן קובל השטר בינתיים."
(לעניין סעיף זה ראו פסק הדין בע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אברהם אשכנזי, פ''ד מח(3) 563)
46.התובע לא התייחס כלל לטענתה של הנתבעת כי לא נמסרה לה הודעת חילול, לא הכחיש אותה וממילא לא צירף כראיה מטעמו הודעת חילול. התובע אף לא טען לקיומן של נסיבות מהנסיבות המפורטות בסעיף 49 לפקודת השטרות ומצדיקות איחור או הפטר ממסירת הודעת חילול.
משכך, לא ננקטו כל ההליכים הנדרשים לאחר חילול השטר ואין המושכת (הנתבעת) חבה על פיו (סעיף 55(א)(1) לפקודת השטרות).
47.נוכח התוצאה אליה הגעתי אף תוך התחשבות בראיות הנוספות שהגיש התובע ללא היתר ולאחר שסיכמו הצדדים טענותיהם, התייתר הצורך להכריע בבקשת הנתבעת כי אורה על הוצאת המסמכים מתיק בית המשפט.
48.אשר על כן, מכל אחד מהטעמים שנמנו לעיל ומכולם כאחד, אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך 9,000 ₪ תוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ג' תשרי תש"פ, 02 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.
