בשנת 2008 פנתה התובעת אל משרדו של עו"ד מנחם חכמון, שלימים הלך לבית עולמו, לדאבון הלב (להלן: "עו"ד חכמון"), לצורך הגשת תביעה להשבת אגרות ששולמו ביתר לרשויות המדינה בגין עובדים זרים.
ביום 24.2.2008 נחתם הסכם שכר טרחה, וכן ניתן ייפוי כוח, לעורכי הדין חכמון ודני אליגון (להלן: "עו"ד אליגון").
ייפוי הכוח ניתן אך ורק לעורכי הדין הנ"ל, כך שעורך דין אחר לא יכול היה לטפל בעניינה של התובעת.
שולם שכר טרחה בסך של 23,500 ₪.
משרדו של עו"ד חכמון מסר לתובעת קבלות וחשבוניות- מס שהוצאו על ידי הנתבעת, ומכאן שאין חולק כי ההתקשרות הייתה עם הנתבעת.
התובעת העמידה את המסמכים הרלבנטיים להכנת התביעה.
לאחר מספר חודשים הוצגה טיוטה של עמוד אחד שלא הייתה ראויה להגשה ככתב תביעה.
התובעת דרשה לקבל את המסמכים שמסרה וכן את השבת התשלום, אלא שעו"ד אליגון הודיע שיפעל שעניינה של התובעת יזכה לטיפול מהיר.
במהלך 2009 הודיע עו"ד אליגון כי נפרד מעו"ד חכמון והטיפול בעניינה של התובעת נשאר אצל האחרון.
עו"ד חכמון הבטיח לתובעת לטפל בעניינה, אלא שבמהלך 2009 נודע לתובעת כי עו"ד חכמון נפטר, ועניינה לא טופל.
מנהל התובעת פנה לעו"ד שרון אלמקייס חכמון (להלן: "עו"ד אלמקייס חכמון"), שהינה בתו של עו"ד חכמון ז"ל, לצורך קבלת המסמכים, והשבת שכר הטרחה, אלא שזו הודיע כי אינה מאתרת את המסמכים, ויש אפשרות שהועברו לעו"ד אליגון, והבטיחה לבדוק את סוגית שכר הטרחה ששולם, אלא שהתחמקה ממתן תשובה.