תא"ק 36383-12-15 טלגם נ' לוריא ואח'

פתח דבר

1. עניינו של פסק דין זה הוא בקשת רשות להתגונן שהוגשה בתובענה לתשלום דמי שכירות בסך כולל של 1,395,875 ₪.

    

2. בבקשה עותרים הנתבעים לכך שתתקבל גרסתם לפיה במהלך שנים ארוכות שילמו את דמי השכירות לאלמוני זר שפרטיו לא ידועים וזהותו עלומה; במשך למעלה משתים עשרה שנים נפגשו הנתבעים או מי מהם עם האלמוני הזר – אך למרות זאת לא ידעו את שמו וכן לא את מספר הטלפון שלו ואפילו את מראהו לא הצליחו לתאר. סכומי הכסף שולמו לאותו אלמוני זר ללא כל אסמכתא ובמזומן כאשר את מלאי המזומנים סיפקה מזוודה מלאת דולרים אותם קיבלה הנתבעת, בת כ-70 במועד הדיון, מסבה אשר הגיע מארה"ב בעבר. כך נטען.

    

3. יצוין כבר עתה כי הבקשה נדחתה. האמור בבקשה הוא בגדר הגנת בדים וגרסת הנתבעים לא זו בלבד שקרסה אל תוך עצמה – אלא ראיות נוספות שהוצגו בחקירה הנגדית של הנתבעים אך הבהירו עד כמה מופרכת היא.

    

עיקרי העובדות הדרושות לענייננו

1. הנתבעים שכרו את דירתו של התובע משך שנים ארוכות. מצדו של התובע נוהלו כל ענייני הדירה המושכרת על ידי אשתו ז"ל, עו"ד במקצועה ובשלב מסוים נזקק התובע לדירה לצרכיו האישיים והחליט להביא את יחסי השכירות לסיומם.

    

2. אין מחלוקת על כך שנכרת בין הצדדים הסכם שכירות ביום 06/12/1999 וכי הנתבעים יושבים במושכר מכח הסכם זה; אין מחלוקת על כך שמכוח הסכם זה היה על הנתבעים לשלם לתובע את דמי השכירות; עוד אין מחלוקת כי דמי השכירות, ככל ששולמו, לא שולמו לידיו של התובע אלא לידיו של אלמוני זר שהנתבעים לא יכולים לנקוב בשמו, פרטיו או מראהו.

    

   הנתבעים טענו כי מכיוון ועיקר קשריהם היה עם רעייתו המנוחה של התובע – סברו הם כי האלמוני הזר הוא בן זוגה של המנוחה, קרי הוא התובע. כך אמרו. דא עקא ובניגוד למצופה מאדם המגלה כי הולך שולל הרי כאשר ראו הנתבעים לראשונה את התובע – לא נזעקו מיד ולא השתוממו כיצד התובע, בן זוגה של המנוחה הוא אינו אותו אלמוני זר. כאן המקום גם להוסיף ולציין כי כפי שהוכח, גם לאחר הפגישה הראשונה עם התובע ומשידעו כי האלמוני הזר אינו התובע, עדיין המשיכו הנתבעים לשלם לאלמוני הזר.

    

3. על פי כתב התביעה, טוען התובע כי בתקופה הראשונה לאחר חתימת החוזה שילמו הנתבעים את שכר הדירה כסדרו באמצעות המחאות אותן הפקידו בידיו על חשבון דמי השכירות למשך 12 חודשים. עם סיום שנת השכירות הראשונה הודיעו הנתבעים על רצונם לממש את האופציה שניתנה להם במסגרת חוזה השכירות, ולהאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת. בשלב זה, טוען התובע כי ביקש מהנתבעים להפקיד את דמי השכירות לחשבון בנק בהעברה בנקאית. למרות האמור הפקידו הנתבעים בידי התובע 12 המחאות, אשר נפרעו כסדרן, ע"ח דמי השכירות לתקופת האופציה החל מיום 01/03/01 ועד ליום 01/03/02. גם לאחר תקופה זו המשיכו הצדדים את יחסיהם החוזיים, תוך מימוש האופציה הקבוע בחוזה השכירות בהסכמה וזאת עד לשנת 2014.

    

4. חשוב לציין כי במהלך תקופת השכירות העלו הנתבעים טענות ביחס ליקויי בניה הקיימים בדירה והוסכם בין הצדדים על מנגנון שיפוי במסגרתו יקזזו הנתבעים את סכומי השיפוי מדמי השכירות. עוד יש לציין כי דמי השכירות היו אמורים להיות מופקדים לחשבון בנק ייעודי, אותו ניהלה המנוחה - אשת התובע. כך, על פי הנטען בכתב התביעה, לאחר שנתיים שבהם קיימו הנתבעים את ההסכם כסדרו, סבר התובע כל אותה עת כי הנתבעים מפקידים את דמי השכירות כסדרם לחשבון הבנק על פי בקשתו ובהתאם להסכמות הצדדים. אולם בדיעבד הסתבר לו כי דמי השכירות לא הופקדו לחשבון ולמעשה לא שולמו כלל החל מיום 01/03/2002.

    

5. במהלך שנת 2014 ערכו הצדדים פגישה עקב רצונו של התובע להביא לסיום השכירות. רק לאחר פגישה זו פנה המבקש למשיב והודיע לו כי עד לאותו מועד, ובמשך תקופה של שנים, שילמו הנתבעים את דמי השכירות במזומן לאדם אשר הגיע לדירתם ואשר אותו חשבו להיות התובע.

    

6. על בסיס עובדות אלה תבע התובע את תשלום דמי השכירות מכוח חוזה השכירות לתקופה של 73 חודשים שקדמו למועד סיום השכירות ביום 24/11/2014 (כאשר בכל שנה החל מיום 01/03/01 ישנה תוספת של 5% לדמי השכירות הבסיסיים, ע"פ ההסכם), בתוספת ריבית והצמדה. יצוין כי על פי הנטען בכתב התביעה לא שילמו הנתבעים את דמי השכירות במשך תקופה של 154 חודשים (החל מיום 01/03/2002 ועד ליום 24/11/14), ואולם החוב הנתבע מהם הוא זה המתייחס ל – 7 השנים שקדמו להגשת התובענה. בהתאם לאמור ועל פי תחשיב שצורף לכתב התביעה, תובע התובע סכום של 1,395,875 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

    

טענות הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן

1. בבקשתם למתן רשות להתגונן טענו הנתבעים כי בסמוך לתום תקופת השכירות הראשונה, ולאחר שפנו בעניין ליקויי הבניה שנמצאו בדירה, הופיע בדירתם אלמוני זר שהציג את עצמו כתובע ואשר לדבריו הגיע על מנת לטפל בליקויים אלה. באותו מעמד הציע המבקש לאחר כי ישלם לו את דמי השכירות, במזומן, בדולרים, מידי 3 חודשים. זאת, לאחר שהנתבעים קיבלו לידם סכום כסף מזומן בדולרים במתנה מסבה של הנתבעת.

    

2. האלמוני הזר קיבל את הצעת הנתבעים ואכן הגיע לדירתם מידי 3 חודשים על מנת לגבות את דמי השכירות. כך, לטענת הנתבעים, הם שילמו לידי האלמוני הזר את דמי השכירות כסדרם, במזומן, במשך שנים ארוכות, תוך שהם סבורים כל אותו זמן כי האחר הוא התובע. רק במהלך שנת 2014, כאשר פגשו את התובע לראשונה, התחוור להם לדבריהם כי האדם אשר גבה מהם את דמי השכירות אינו התובע.

    

3. בבקשת הרשות להתגונן טענו הנתבעים כי עמדו בכל התחייבויותיהם על פי חוזה השכירות ושילמו את דמי השכירות כסדרם, כאמור. עוד טענו כי מנסיבות העניין, ובעיקר לנוכח שתיקתו של התובע ורעייתו משך השנים, ניתן ללמוד כי האלמוני הזר אינו מתחזה אלא שלוח של התובע או של רעייתו, אשר הגיע לגבות את דמי השכירות בשמם.

    

על בקשת רשות להתגונן - המסגרת הנורמטיבית 

1. תביעה בסדר דין מקוצר מהווה חריג להליך התביעה הרגיל ובמסגרתו אין לנתבע זכות אוטומטית להתגונן מפני התביעה אשר הוגשה נגדו ועליו "להיאבק" על זו [להרחבה ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 12 – 2015) 751 (להלן: "גורן")]. הנטל המוטל על המבקש רשות להתגונן אינו כבד והכלל הוא כי תינתן לנתבע רשות להתגונן כאשר תצהירו מגלה הגנה אפשרית, ולו בדוחק, מפני התביעה [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 46 (2004)]. כך, בבואו של בית המשפט להכריע באם לתת לנתבע רשות להתגונן אם לאו, אין הוא בוחן שאלות של מהימנות או את סיכויי ההגנה או את טיב הראיות שיש בידי הנתבע להוכחת הגנתו. כל שעליו לבחון הוא, האם בהנחה שהאמור בתצהירו של הנתבע אמת הוא, קיימת לנתבע הגנה אפשרית מפני התביעה [ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 25/11/93)].

    

2. לצד האמור, לא תינתן לנתבע רשות להתגונן כאשר מתברר כי הגנתו היא "הגנת בדים" היא, כלומר- הגנה המשוללת כל יסוד על פניה ואשר אין לה על מה שתסמוך (ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים, 15/06/09).

    

3. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון בע"א 469/87 יוסף בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מג(3) 113, 121 (1989) את הדברים הבאים:

    

   "בבוא בית המשפט לשקול מתן רשות להתגונן, עליו להניח, כי העובדות שהמבקש טוען להן אמנם נכונות, ובהנחה זו עליו לבדוק, האם יש באלה כדי להצביע על הגנה אפשרית, ולו אף בדוחק.

   אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר (ראה: ע"א 102/83 [6], בעמ' 257; זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 619, ופסקי הדין בה"ש 111). כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גרסאות נוגדות. אלא עניין לנו בגרסה אחת, המופרכת מעצמה".

    

מן הכלל אל הפרט – קריסת הגרסה העובדתית לה טוענים הנתבעים

1. בענייננו, סיפור הגנתם של הנתבעים, כפי שנפרש בבקשה למתן רשות להתגונן ובתצהירים, אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון והמציאות הידועה וכל כולו בגדר "הגנת בדים". הגם שאין בדרך כלל לבחון את טיב הראיות או את סיכויי ההגנה בשלב זה של ההליך, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלמבקשים אין ולו בדל ראיה להוכחת הגנתם הנטענת וכל גרסתם נסמכת על טענות מפיהם בלבד כשגם אלה, במלוא הכבוד, מופרכות כשלעצמן. אם לא די בכך, הרי במהלך החקירה הנגדית התגלו סתירות מהותיות בין טענות הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן לבין ראיות חפציות שהוצגו להם, סתירות אשר לא ניתן להן הסבר אף לאחר שהנתבעים עומתו איתן, כך שלא יכול להיות ספק כי גרסת ההגנה המופיעה בתצהירי הנתבעים היא הגנת בדים אשר נוצרה לשם התמודדות עם התביעה שהוגשה ותו לא. על כך ארחיב להלן:

    

   1. ראשית - אין לנתבעים בדל ראיה להוכחת תשלום דמי השכירות - ראש וראשונה יש לציין כי כל הגנתם של הנתבעים נסמכת על טענות מפיהם בלבד ואין כל ראיה להוכחת תשלום דמי השכירות על ידם. הנתבעים טוענים כאמור כי שילמו את דמי השכירות במזומן, בדולרים, לאדם לא ידוע שהגיע לדירתם באופן קבוע מדי שלושה חודשים במשך תקופה העולה על שתים עשרה (12) שנים. משך כל אותו זמן לא קיבלו הנתבעים ולא דרשו כל אסמכתא לביצוע התשלום. כשנשאל על כך הנתבע בחקירתו הנגדית השיב כי אין בידו ראיה כתובה כלשהי ואף לא רישום שערך בכתב ידו (עמ' 4 ש' 4-7 בפרוטוקול מיום 13/07/16). אין ראיה אפילו למשיכת כספים על ידי הנתבעים לצורך ביצוע תשלום כלשהו שכן לשיטתם קיבלו סכום כסף מזומן גדול במתנה, אותו החזיקו בדירתם ואין לגביו כל תיעוד. היעדר קיומן של ראיות חיצוניות כלשהן לתמיכה בגרסתם של הנתבעים אינו סביר, בייחוד כאשר מדובר בתקופה כה ארוכה של ביצוע תשלומים לכאורה מכוח התחייבות חוזית. חסר זה נזקף לחובתם של הנתבעים והוא מתיישב עם הטענה שמדובר בהגנה שהיא הגנת בדים אשר אין מאחוריה דבר.

       

   2. שנית - חוסר יכולתם של הנתבעים לתאר את האלמוני הזר או לתת פרטים ביחס אליו – על אף שלכאורה ועל פי שיטת הנתבעים הגיע לדירתם אותו אלמוני זר באופן קבוע מידי 3 חודשים ובמשך תקופה ארוכה העולה על 12 שנים, הנתבעים נכשלו למסור פרטים מתארים אודות אותו אדם. בחקירתם הנגדית התבקשו לתת את תיאורו של האלמוני הזר ובתשובה לשאלות שהופנו אליהם השיבו באופן כללי ומבלי לתת פרטים המתארים אותו וכך למשל כאשר המבקש התבקש לתאר את האדם השלישי השיב: "בערך בחור בן 50, 60, נראה אדם מן הישוב" (עמ' 5 ש' 7-8 בפרוטוקול מיום 13/07/16). הנתבע אף השיב לשאלות ספציפיות של בית המשפט, אך לא הוסיף פרטים (עמ' 5 ש' 16-23 בפרוטוקול) ולשאלה אם אותו אדם היה נמוך או גבוה השיב: "בינוני".

       

      גם הנתבעת לא ידעה למסור תיאור מפורט של אותו אלמוני זר ובתשובה לשאלות שהופנו אליה השיבה כי "הוא היה אדם סימפטי ונחמד" (עמ' 3 ש' 3 בפרוטוקול מיום 20/07/16). כשהתבקשה לתארו השיבה: "איש נחמד עם שיער חום שטני, לא עם קרחת. איש נחמד. בינוני. כמוך " (עמ' 3 ש' 24 בפרוטוקול מיום 20/07/16).

       

      בנסיבות העניין, כאשר על פי שיטת הנתבעים עצמם הגיע אותו אדם לביתם באופן קבוע משך תקופה העולה על 12 שנים, תיאורו של אותו אדם באופן כוללני ומופשט כפי שנעשה על ידי הנתבעים, אינו מתקבל על הדעת. כישלונם למסור פרטים תיאוריים ספציפיים אודות אותו אדם אינו מתיישב עם טענתם לפיה פגשו בו באופן קבוע משך תקופה של שנים ומלמד על כך שמדובר בטענה שאין מאחוריה דבר.

       

   3. שלישית – לאלמוני הזר אין שם, אין מספר טלפון, אין דוא"ל – הנתבע טען כי לא היו בידו פרטי התקשרות עם אותו אלמוני זר. בהגיע המועד לתשלום היה אותו אדם מתקשר ביוזמתו אל הנתבע ולאחר מכן מגיע לביתו על מנת לגבות את הכסף. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית האם מספר הטלפון של אותו אדם מופיע בטלפון הנייד שלו והוא השיב "כנראה" (עמ' 5 ש' 3-4 בפרוטוקול מיום 13/07/16). למרות האמור, הנתבע לא הציג את מספר הטלפון שממנו לכאורה בוצעו השיחות, או את רישומי השיחות הנכנסות למכשיר הטלפון שלו, אשר היו יכולים לתמוך בטענתו. נוסף לזאת, אף לאחר שהתברר שאותו אלמוני זר שלכאורה קיבל את הכסף אינו התובע, לא נעשה שום ניסיון לאתר אותו באמצעות מספר הטלפון שהיה כביכול בידי הנתבע (עמ' 6 ש' 17-19 בפרוטוקול מיום 13/07/16).

       

       

       

       

   4. רביעית - סתירות בגרסתה של הנתבעת לעניין היכרותה את האדם האחר – הנתבעת טענה בתצהירה כי לא הכירה את האלמוני הזר. לטענתה היה זה בעלה, הנתבע, אשר דאג לתשלום דמי השכירות והיא לא התערבה בעניין ולדבריה "אני לא ידעתי למי בעלי משלם את דמי השכירות ואף פעם גם לא התעניינתי בכך" (סעיף 11 בתצהיר). גם הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי בעת שהאלמוני הגיע לביתם הנתבעת לא נכחה (עמ' 4 ש' 31-32 בפרוטוקול מיום 13/07/16). למרות זאת הרי בניגוד לאמור בתצהירה ובניגוד לעדותו של הנתבע, טענה הנתבעת במסגרת החקירה הנגדית כי ראתה את אותו זר כפעמיים-שלוש במהלך השנים ואף ידעה לומר כי "הוא היה אדם סימפטי ונחמד" (עמ' 3 בפרוטוקול מיום 20/07/16). כאשר נשאלה ביחס לסתירה בין האמור בתצהיר לפיו לא ידעה למי בעלה משלם את דמי השכירות לבין עדותה לפיה פגשה את הזר פעמיים-שלוש השיבה "זה לא נקרא להכיר, הוא בא לקחת דמי שכירות" (עמ' 3 ש' 22 בתצהיר). כלומר- מעדותה של הנתבעת עולה כי ראתה את אותו זר מספר בודד של פעמים במהלך השנים כאשר ידעה כי הוא מגיע לגבות את דמי השכירות.

      יתרה מכך. הנתבעת ציינה בתצהירה כי לאחר הפגישה עם התובע ורעייתו המנוחה נותרו היא והמבקש המומים, אך לא מפני ההבנה ששילמו את דמי השכירות כל אותם שנים לאיש זר שאינו התובע, אלא מפני שתבקשו לפנות את הדירה (סעיף 10 לתצהיר הנתבעת). ההבנה שדמי השכירות שולמו לאדם אחר התעוררה רק מאוחר יותר – ועל כך בסעיף הבא.

       

   5. חמישית - קיומו של האלמוני הזר - "טענה כבושה" שעלתה רק בפגישה מאוחרת בין הצדדים - לשיטתם של הנתבעים, בפגישה פנים אל פנים על התובע – הנתבע שותק ואינו מעלה את עניין התשלום לאדם אחר. גם אם נלך לפי גרסת הנתבעים הרי התמיהה מצידם ומסירת הסיפור אודות האלמוני הזר עולה לראשונה רק למחרת, כאשר הנתבע יוזם פגישה נוספת עם התובע. אין לקבל גרסה זו. העובדה שהאלמוני הזר אינו התובע הוא אמור היה להיות, ללא ספק, גילוי מרעיש עבור הנתבע, אך על אף האמור הוא נמנע מהתייחסות אליו בו במקום ומשתהה. השתהות זו אינה סבירה והיא מחזקת את המסקנה שמדובר בגרסת הגנה אשר נבדתה מליבם של הנתבעים. על כך עוד יורחב בסעיף 5.1.6.1 להלן – במסגרת המסקנות העולות מחקירתם הנגדית של הנתבעים.

       

   6. שישית – על כך שגרסת הנתבעים קרסה לחלוטין בחקירה הנגדית. הנתבעים לא הבהירו מדוע לא נזעקו, כאמור, מיד משהתחוור להם שהאלמוני הזר אינו בן זוגה של המנוחה וכן הוכח כי לפחות מהעולה מתצהיר הנתבע – המשיכו הנתבעים לשלם לאלמוני הזר גם לאחר הפגישה עם התובע

       

      החקירה הנגדית לא היטיבה עם הנתבעים וגרסתם הרופפת ממילא נפרמה לחלוטין. בשלוש פסקאות המשנה הבאות אתייחס לעיקרי הפירכות שהתגלו מהלך החקירה הנגדית ואלו הם:

       

      1. כאמור - הנתבעים לא נזעקים כבר בפגישה הראשונה - על פי העמדה שביקש התובע להציג לנתבעים הרי הצדדים נפגשו לראשונה כבר באפריל 2014, עת נמסר לנתבעים על הכוונה להביא את הסכם השכירות לסיומו. בפגישה זו נעתרה בקשת הנתבעים לדחות ככל הניתן את מועד הפינוי של הדירה כך שזה נקבע במועד שלקראת סוף שנת 2014.

         לצורך העניין ובהינתן העובדה שהדיון נעשה במסגרת בקשת רשות להגן אתייחס אך ורק לגירסת הנתבעים. הנתבעים מצדם הכחישו קיומה של פגישה באפריל 2014 ולשיטתם התקיימה הפגישה הראשונה במהלך חודש ספטמבר 2014 (סעיף 31 לתצהיר הנתבע; סעיף 9 בתצהיר הנתבעת), כאשר למחרת הפגישה התקשר הנתבע אל התובע על מנת לתאם עמו פגישה שניה, במסגרתה טען לפניו כי שילם את דמי השכירות לאדם אחר – אותו אלמוני זר (סעיף 33 בתצהיר המבקש). כך או כך – כפי שכבר הוזכר ברור הוא כי ניתן היה לצפות מהנתבע להשתומם ואף להזדעק מיד כאשר גילה כי טעה לחשוב במשך שנים ושילם דמי שכירות לאלמוני אשר לטעמו היה בן זוגה של המנוחה. כך לא נעשה והנתבעים אף לא הצליחו לספק תשובה להתנהלות תמוהה זו. הדבר מוסיף לספקות שמעלה גירסת הנתבעים.

          

      2. גרסת הנתבעים אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבעים משלמים לאלמוני הזר גם אחרי הפגישה עם התובע - הפגישה עם התובע התקיימה, לדברי הנתבע בחודש ספטמבר 2014. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע ביחס למועד האחרון שבו שילם לטענתו את דמי השכירות לאדם האחר. הנתבע השיב כי הפעם האחרונה בה הגיע אותו אחר לדירתם על מנת לגבות את דמי השכירות נערכה בחודש אוקטובר 2014 (עמ' 4 ש' 8-11 לפרוטוקול מיום 13/07/16). מצירוף התצהיר ותשובותיו לחקירה הנגדית עולה כי ממילא, על פי שיטתם של הנתבעים, שילמו את דמי השכירות לאלמוני הזר לאחר המועד שבו פגשו לראשונה את התובע ועמדו על זהותו. יש רק לתמוה כיצד המשיכו הנתבעים לשלם לאלמוני הזר, כביכול, גם לאחר שנודע להם שהנוא אינו התובע.

         על מנת ליישב הסתירה בטענותיו העובדתיות החליט הנתבע לשנות גרסתו וטען כי הפגישה עם התובע התקיימה רק בסוף חודש אוקטובר 2014, כך שהאלמוני הזר פקד את דירתו בתחילת אוקטובר ואילו התובע הגיע לאחר מכן בפער של בין שבוע לארבעה שבועות (עמ' 4 ש' 20-29 בפרוטוקול מיום 13/07/16). כך אמר.

          

         גם הנתבעת לא הצליחה למסור גרסה סדורה ביחס לסדר הכרונולוגי ולמועדי פגישותיהם עם התובע ועם האלמוני הזר. בעוד שבתצהיר ציינה כי פגישתם הראשונה עם התובע התקיימה במהלך חודש ספטמבר 2014 (סעיף 9 לתצהיר) הרי במהלך חקירתה הנגדית שינתה את גרסתה והעידה כי נפגשו לראשונה עם התובע רק במהלך חודש אוקטובר 2014 (עמ' 3 ש' 6 ואילך בפרוטוקול מיום 20/07/16). כאשר נשאלה ביחס לסתירה שבין המועדים השיבה כי בעלה הוא זה ש"טיפל בכל העניינים" וכי היא אינה יודעת אם היה זה "חודש לפני או אחרי" (שם, בשורה 14). לשאלת בית המשפט השיבה כי אותו אדם הגיע לגבות את דמי השכירות בתחילת החודש, עבור שלושת החודשים הבאים, ואילו התובע ואשתו הגיעו כמה ימים לאחר מכן (שם בשורות 15-16). כך אמרה.

          

      3. הנתבעים שילמו, כביכול, עד לחודש ינואר 2015 אך בכל זאת פינו הדירה בהסכמה כבר בחודש נובמבר 2014 וזאת וללא אזכור תשלום דמי השכירות לחודשים אשר כביכול שולמו - מחקירת הנתבעים עולה כי התשלום האחרון שהועבר לאלמוני הזר נעשה בתחילת חודש אוקטובר 2014 ובגין שלושת החודשים שיבואו לאחר מכן. מכאן עולה שהנתבעים לכאורה שילמו דמי שכירות בגין התקופה של עד חודש ינואר 2015. למרות התשלום בגין התקופה עד לחודש ינואר 2015 הסכימו הנתבעים לפנות את הדירה כבר במהלך חודש נובמבר 2014 ומבלי להעלות אף טענה ביחס לדמי השכירות העתידיים אשר שולמו לכאורה. עניין זה אינו מתיישבת עם טענת הנתבעים לפיה סברו שהאלמוני הזר הוא התובע או למצער שלוחו של התובע. אילו אכן כך סברו, סביר כי היו עומדים על זכותם, או לפחות מבקשים, לקבל החזר של דמי השכירות אשר שולמו ביתר על פי טענתם.

          

         סיכום עד כאן לעניין החקירה הנגדית - עדויות הנתבעים ושינוי הגרסה ביחס למועד שבו פגשו לראשונה את התובע מחזקים את המסקנה כי אין לגרסתם אחיזה במציאות. הנתבעים דבקו בסיפור המסגרת אשר גם הוא כשלעצמו מופרך על פניו וככל שהתקדמה חקירתם הנגדית, כך קרס סיפור המסגרת לתוך הפרטים שלא התיישבו עמו.

         עדויות שני הנתבעים במסגרת חקירתם הנגדית אף אינה עולה בקנה אחד עם דבריהם בתצהיר שהוגש כתמיכה לבקשת הרשות להגן. אכן על בית המשפט להתייחס אל גירסת הנתבעים, בשלב זה של בקשת הרשות להגן, כאילו תוכח זו כאמת – אך משזו קורסת ולחלופין משמועלות שתי גרסאות סותרות, ברי הוא שלא ייתכן ששתי הגרסאות תוכחנה כאמת. משמובאות גרסאות סותרות ניתן להתעלם משתיהן ולחלופין ניתן לבחור גרסה אחת ומכאן יש להאמין לזו אשר נרשמה בניחותא ובהקפדה במסגרת תצהירי הבקשה וזאת להבדיל מזו הנאמרת במסגרת חקירה נגדית. כך או כך – הנתבעים לא רק שהתגלו, במלוא הכבוד, ככאלה שאינם דוברי אמת, אלא אפילו גרסה אחת למסכת עובדתית אחת לא הצליחו אלה לתת.

          

   7. שביעית – שיקים שהתגלו לפתע בחקירה הנגדית וחוסר ההתאמה בין מועד הופעתו לראשונה של האלמוני הזר לפי גרסת הנתבעים לבין מועדי התשלומים ותשלומים שבוצעו בפועל – על פי גרסת הנתבעים האלמוני הזר החל להופיע בדירתם בתקופת השכירות השנייה, בסמוך ליום 05/02/2001. הנתבעים טוענים כי ממועד זה החלו לשלם לאותו אדם את דמי השכירות במזומן. הנתבע אף הגדיל והדגיש בתצהיר כי לא מסר לתובע שיקים בגין תקופת השכירות שתחילתה ביום 15/02/2001, כיוון שבמועד זה כבר החל לשלם במזומן לאלמוני הזר (סעיף 20 בתצהיר). גרסה זו קרסה לחלוטין בחקירה הנגדית. בניגוד לאמור בתצהירו של הנתבע ובניגוד לדברים שאמר בחקירתו הנגדית, הוצגו סדרת המחאות שמסרו הנתבעים וזאת החל מיום 01/03/01 ועד ליום 01/02/02, (מוצג מש/1). כלומר – בזמן שכביכול שולמו סכומי כסף במזומן לאלמוני הזר – נפרעו גם שיקים שנמסרו לתובע ורעייתו.

      הנתבע אישר כי מדובר בהמחאות מחשבונו (עמ' 8 ש' 14-15 בפרוטוקול מיום 13/07/16) אך לא ידע לספק הסבר לסתירה שבין ההמחאות שהוצגו לבין טענתו לפיה מדובר במועדים בהם כבר החל לשלם את דמי השכירות במזומן. כאשר עומת עם חוסר ההתאמה שבין המועדים מסר הנתבע, באופן לא ברור, כי מדובר בהמחאות עבור תקופת השכירות של שנת 2000-2001 (עמ' 8 ש' 25-28 בפרוטוקול מיום 13/07/16), על אף שעולה באופן חד משמעי מתוכנן שלא כך הדבר.

       

   8. שמינית - חוסר התאמה בין סכום הדולרים שהיה בידי הנתבעים לכאורה לבין דמי השכירות אשר היו אמורים לשלם – על פי גרסת הנתבעים, קיבלו מסבה של הנתבעת מתנה בסך 180,000 דולר ארה"ב במזומן. מתוך כספים אלה שולמו דמי השכירות משך כל השנים ולדבריו של המבקש אף נשאר מהם "עודף" (עמ' 7 ש' 1-3 בפרוטוקול מיום 13/07/16). בסיכומיהם הוסיפו הנתבעים וטענו כי דמי השכירות עמדו בממוצע על סך של כ-1,000 דולר ארה"ב ובסה"כ שולמו במזומן דמי שכירות עבור152 חודשים כך שסך כל דמי השכירות ששולמו עמדו על כ-152,000 דולר ארה"ב ונותרו בידי הנתבעים עוד כ-28,000 דולר ארה"ב (סעיף 55 לסיכומי הנתבעים). דא עקא, שדמי השכירות החוזיים עמדו על סך של 1,150 $ ולא 1,000 $ כנטען וכן, על פי מנגנון התשלום החוזי דמי השכירות הבסיסיים יגדלו מדי שנה ב-5% (סעיף 3.3. בהסכם השכירות). חישוב אריתמטי מלמד כי דמי השכירות שאמורים היו להיות משולמים חורגים מסכום המתנה אותה קיבלו לכאורה בני הזוג ולא היו מספיקים להם לתשלום דמי השכירות למשך 152 חודשים על פי שיטתם.

       

      יש לציין כי בהתעלם ממנגנון הגדלת דמי השכירות השנתי עומדים דמי השכירות המצטברים לתקופה ע"ס של כ-175,000 $. ואולם, גם בנסיבות אלה, אין הסבר לחוסר בקיאותו של המבקש ביחס לגובה התשלום החודשי אותו שילם לכאורה או ביחס לכמות הכסף שנשאר בידו. כך או כך, גרסתם של הנתבעים פשוט אינה מתיישבת עם יתר הנתונים שעליהם אין מחלוקת.

       

הערה לפני סיום

בטרם סיום יודגש כי אין באמור לעיל כדי לעמוד על כלל הסתירות והפרכות העולות מתצהירי הנתבעים, אך יש בכך כדי לעמוד על עיקריהן ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשת הרשות להגן. בסופו של יום, גרסתם של הנתבעים קרסה מאליה וברור כי מדובר בהגנה אשר אינה אלא בדותא ויש לדחותה.

סוף דבר

1. כל האמור לעיל מביא לכך שגרסת הנתבעים, אשר בחלקה אף השתנתה מעת לעת, היא בגדר "הגנת בדים". הנתבעים מודים כי לא שילמו ישירות לתובע כל סכום; עוד טוענים הנתבעים כי דמי השכירות שולמו, אך לא מצליחים להבהיר למי אלה שולמו או להציג אסמכתא כלשהי. כל גרסתם של הנתבעים אף נתקלת בכשלים עובדתיים היורדים לשורשה של גרסתם.

    

   בשל כל אלה ובשל האמור בסעיף 5 לעיל – יש לדחות את בקשת הרשות להגן.

    

    

2. התוצאה היא אפוא כי התביעה מתקבלת ובהינתן העובדה שהתובע הגיש תחשיבים מפורטים של דמי שכירות וחישובי הצמדה וריבית ואילו הנתבעים לא התייחסו לתחשיבים אלה – הרי יש לחייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה.

    

    

   אני מחייב את הנתבעים בתשלום הסך של 1,395,875 ₪ נכון ליום 17/12/15 – יום הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. בנוסף, הנתבעים יישאו בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 27,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

    

    

    

    

   ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ז, 13 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.