הנתבעים היו בעלי המניות ומנהליה של חברת אורנג' י"מ תעשיות אלומיניום בע"מ (להלן – החברה). משלא שילמה החברה את חובות הארנונה שהיא חבה לתובעת (להלן גם – העירייה) בקשר לנכס שבו החזיקה ופעלה, ואף נמצא כי אין אפשרות לגבות את חובה מכוח פסקי-דין שניתנו נגדה, הוגשה התביעה הנדונה נגד הנתבעים. במסגרתה נתבעו הם מכוח הוראת סעיף 8(ג) בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן – חוק ההסדרים).
התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. הנתבע 1 לא אותר ולכן התביעה נגדו נמחקה. הנתבע 2 (בן-חמו, שיכונה להלן – הנתבע), ביקש רשות להתגונן ובקשתו התקבלה בחלקה, בעיקר בטענה כי התביעה נגדו התיישנה. זו אפוא, השאלה המרכזית שתידון בפסק-דין זה.
א.עיקרי העובדות, עיקרי ההליכים ותוכנו של ההסדר הדיוני
2.כתב התביעה הוגש ביום 31.12.2013 בהליך של סדר דין מקוצר. על-פי הנטען בו, במועד הגשתו עמד חוב הארנונה של החברה בקשר לנכס שהחזיקה ברחוב הגלגל 1 בירושלים (להלן – הנכס) על סך 108,664 ₪, עבור התקופה שמיום 2.3.2004 ועד יום 12.4.2008 (כעולה מדף הגיול המעודכן ליום 21.10.2013 (להלן – דף הגיול) – נספח ב' של תצהיר התובעת).
על-פי הנטען בכתב התביעה וכפי שעולה מהתצהירים מטעם התובעת (התצהיר מיום 6.1.2015 שהוגש בתמיכה לתגובתה בעניין טענת ההתיישנות (להלן – תצהיר הביניים מטעם התובעת) ותצהיר העדות הראשית מיום 25.3.2015 (להלן – תצהיר התובעת)), בעבר הוגשו נגד החברה מספר תביעות, בשנים 2004, 2007 ו-,2013 בעניין חובות הארנונה. בכל אותן תביעות ניתנו פסקי-דין בהיעדר הגנה ובעקבותיהם ננקטו הליכי הוצאה לפועל, שלא הניבו דבר. העירייה לא הצליחה לגבות דבר מהחברה ואף לא לעקל את נכסיה (פירוט התביעות יובא בהמשך).
משלא עלה בידי התובעת לגבות את חובותיה של החברה, הוגשה כאמור, התביעה הנדונה נגד הנתבעים, בעלי השליטה בחברה. התביעה נגד בעלי השליטה, הגם שהחברה הייתה המחזיקה בנכס, הוגשה מכוח הוראת סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, הקובעת חריג לכלל, שעל-פיו חובת תשלום הארנונה חלה על המחזיק (כאמור בסעיף 8(א)). על-פי הוראה זו, אם הנכס לא משמש למגורים ומחזיקה בו חברה פרטית, אשר לא שילמה את חוב הארנונה שהוא בגדר חוב סופי, כי אז רשאית הרשות המקומית לגבות את החוב מבעלי השליטה בחברה, ובלבד שהתקיימו הוראות סעיף 119א בפקודת מס הכנסה (להלן גם – הפקודה) (שעליהן נעמוד בהמשך).
3.ביום 9.2.2014 הגיש הנתבע בקשה למחיקת התביעה על הסף, לחלופין למחיקת הכותרת של סדר דין מקוצר או לקבלת רשות להתגונן מפני התביעה. בבקשתו טען את חמש הטענות העיקריות הבאות: ראשית, התיישנות התביעה כולה או חלקה (לפחות לגבי החוב שהתגבש עד שנת 2006); שנית, היעדר יריבות, מהטעם שהחברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת, היא זו שהחזיקה בנכס; שלישית, מחיקת כותרת בשל כך שמדובר בתביעה הטעונה הוכחה; רביעית, שיהוי ממשי בהגשת התביעה באופן שגרם לנתבע נזק ראייתי. שכן בשל חלוף שנים רבות, לא שמר מסמכים מהותיים, הרלוונטיים להוכחת הגנתו. חמישית, החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) בפקודת מס הכנסה, אינה מתקיימת.
ביום 28.8.2014 ניתנה החלטת כבוד הרשם (בדימוס) א' פוני, אשר במסגרתה נדחתה הבקשה למחיקת הכותרת בשל היות התביעה לתשלום חובות ארנונה. כן נקבע, כי בהיעדר מחלוקת על כך שהנתבעים היו בעלי החברה, יש לדחות את טענת היעדר היריבות. לעניין טענת ההתיישנות נקבע, כי תתברר לפני שופט שהתביעה תועבר לשמיעה לפניו.
4. התביעה נגד הנתבע 1 כאמור, נמחקה. ביום 3.9.2014 נשלחה אל התובעת התראה על כוונה למחיקת התביעה מחמת חוסר מעש (בהתאם להוראת תקנה 156 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). לאחר הגשת בקשת הנתבע האמורה, ביקשה התובעת ביום 28.8.2014 שלא למחוק את התביעה. בעקבות בקשתה, ניתנה החלטת הרשם מאותו יום, אשר הורתה לתובעת לעדכן את בית המשפט בדבר המשך ההליכים בעניין הנתבע 1. לאחר שהתובעת לא הודיעה דבר בעניין הנתבע 1, ניתן ביום 22.10.2014 פסק-דין המוחק את התביעה נגדו. כפי שיפורט בהמשך, פסק-דין זה בוטל בהחלטה מיום 11.12.2014, אך בסופו של דבר, ביום 23.2.2015 ניתן בהסכמה פסק-דין המוחק את התביעה נגד הנתבע 1.
5.בהחלטות מיום 2.9.2014 ומיום 6.10.2014 נקבע כי על התובעת להגיב לטענת ההתיישנות שטען הנתבע. משלא הוגשה תגובתה עד המועד שנקבע חרף התראה שניתנה, ניתן ביום 22.10.2014 פסק-דין, המקבל את טענת ההתיישנות בחלקה. בהתאם לכך, חויב הנתבע רק בתשלום חוב הארנונה המתייחס אל התקופה שראשיתה בחודש דצמבר 2006.
ביום 2.11.2014 הגישה התובעת בקשה לביטול פסק הדין שניתן כאמור. התנגדות הנתבע לבקשה הוגשה ביום 26.11.2014, וביום 11.12.2014 ניתנה החלטה המבטלת את פסק הדין.
במסגרת ההחלטה שהורתה על ביטול פסק הדין נקבע מועד חדש להגשת תגובת התובעת לטענת ההתיישנות, אך שוב לא הוגשה תגובתה במועד שנקבע, אלא הוגשה, בצירוף תצהיר הביניים, רק ביום 6.1.2015, לאחר תזכורת וארכה. תשובת הנתבע הוגשה ביום 8.2.2015, ובעקבותיה נקבע כי טענת ההתיישנות תידון במסגרת בירור התביעה ולאחר שמיעת ראיות.
בהתאם להחלטה מיום 25.2.2015 הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. ביום 25.3.2015 הוגש מטעם התובעת תצהירו של מר שלמה ביבי, עובד מחלקת האכיפה והגביה בעיריית ירושלים וביום 26.4.2015 הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע.
6.ישיבת הוכחות נקבעה ליום 19.11.2015. בפתח הדיון, הסכימו הצדדים להמלצת בית המשפט בדבר הסדר דיוני שעל-פיו, יסכמו את טענותיהם בכתב, ללא חקירת המצהירים על תצהיריהם.
בשל העובדה שהתביעה נגד הנתבע 1 נמחקה, לאחר שלא עלה בידי התובעת לאתרו (וזאת כנטען באותו דיון, בשל טעות במספר תעודת הזהות שלו, כפי שנרשם אצל רשם החברות), הוסכם כי הנתבע ימסור לבא-כוח התובעת את מספר תעודת הזהות של הנתבע 1 וכל פרט הידוע לו על אודותיו. באמצעות מידע זה תפעל התובעת לאיתור הנתבע 1 ותבקש לחדש את התביעה נגדו. עם זה הוסכם, כי אין בכך כדי לעכב את הגשת סיכומי הצדדים וכי לאחר שתוגש בקשה כאמור, יוחלט אם הנתבע 1 יצורף אל התביעה הנדונה, או שתוגש נגדו תביעה חדשה.
הנתבע הודיע, כי אם הנתבע 1 יאותר ויצורף לתביעה, יבקש הוא שבכל מקרה, עד הכרעה בעניין הנתבע 1, לא יחויב הנתבע לשלם מעבר למחצית הסכום שייפסק, אם ייפסק. בתגובה הודיעה התובעת כי תתנגד לבקשה זו. מכל מקום, עד מועד מתן פסק-דין זה, לא נמסרה כל הודעה בדבר איתור הנתבע 1 וממילא שלא נדרשה הכרעה בבקשת הנתבע.
בהתאם להסדר הדיוני, סיכום טענות התובעת הוגש ביום 16.12.2015, סיכום טענות הנתבע הוגש ביום 20.1.2016 והתובעת השיבה ביום 1.2.2016.
ב.עיקרי טענות הצדדים
עיקרי טענות התובעת (עיריית ירושלים)
7.בעניין טענת היעדר היריבות שטען הנתבע, טענה התובעת, כי על-פי האמור בתצהיר שהוגש מטעמה, הוכח כי התקיימו כל חמשת התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) בחוק ההסדרים. אשר לטענות הנתבע, כי לא התקיימו הוראות סעיף 119א(א)(3) בפקודת מס הכנסה, שכן לטענתו, נכסי החברה לא הועברו אליו, טענה התובעת, כי הנתבע לא יכול להישמע בטענה זו. לטענתה, הלכה היא, כי מדובר בחזקה הפועלת לטובת הרשות המקומית ולטענתה, לא עלה בידי הנתבע לסתור את החזקה משני טעמים: ראשית, הנתבע לא עסק בעניין זה בתצהיר העדות הראשית. אף אם יטען כי הצהיר על כך במסגרת התצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן, אין בכך כדי להועיל לו, מאחר שמדובר בראיה שהוגשה בהליך ביניים, אשר לטענת התובעת, לא ניתן להסתמך עליה במסגרת ההליך העיקרי (לעניין זה הפנתה אל פסקי-דין שלטענתה, כך קבעו). שנית, אפילו יוכל הנתבע להסתמך על התצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן, לא יכול הדבר להועיל לו. שכן, כל אשר נאמר בו לעניין זה היה, כי לחברה לא נותרו נכסים, אך מעבר לכך לא פורט דבר.
8.בעניין טענת ההתיישנות טענה התובעת, כי המועד שבו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, הוא "ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות)). מועד זה, בתובענה מכוח סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, המוגשת נגד בעלי השליטה בחברה, שונה לטענת התובעת, מהמועד שבו נולדה עילת התובענה נגד החברה. כך מהטעם שכל עוד לא התמלאו תנאי סעיף 8(ג) ובהם התנאים הקבועים בסעיף 119א(א) בפקודת מס הכנסה, ממילא שטרם נולדה עילת התביעה נגד בעלי השליטה בחברה. מאחר שעל-פי טענת התובעת, הנתבע לא הכחיש את העובדה אשר נטענה בכתב התביעה, כי החברה החזיקה בנכס עד יום 12.4.2008 (טענה אשר יוער כבר עתה, כי אינה מדויקת), הרי שזה, כך לטענת התובעת, המועד שבו נולדה עילת התביעה, שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות.
התובעת הוסיפה, כי אם ייקבע כי החברה עזבה את הנכס במועד מוקדם יותר ואף הבריחה את נכסיה קודם לכן, הרי שעובדות אלו לא היו בידיעת התובעת, אשר לטענתה, אף לא יכולה הייתה לדעת עליהן. במצב זה, לטענתה, חל סעיף 8 בחוק ההתיישנות. לפיכך ומאחר שהתביעה הוגשה רק כעבור חמש שנים וחצי, הרי שהתביעה לא התיישנה. לתמיכה בטענותיה בעניין טענת ההתיישנות, העתיקה התובעת אל תוך סיכומיה קטעים נרחבים מתוך ע"א 217/86 מרדכי שכטר נ' אבמץ, פ"ד מד(2) 846 (1990) (על פני ארבעה מתוך אחד עשר עמודי הסיכומים), העוסק בטענת התיישנות בעניין בקשה לביטול רישום פטנט וכן מתוך ע"א 901/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010) (שני עמודים מתוך הסיכומים). לטענתה, באותם פסקי-דין – מבלי להפנות לקביעה מסוימת – יש כדי לבסס את טענתה, שתקופת ההתיישנות מתחילה להימנות בעת התגבשות עילת התביעה של התובע. על-פי טענת התובעת וכאמור, עילה זו התגבשה במועד שבו עזבה החברה את הנכס מבלי לשלם את חובות הארנונה. שכן לטענתה, כל עוד לא עזבה החברה את הנכס, לא יכולה הייתה העירייה לדעת על האפשרות לתבוע את בעלי השליטה.
עיקרי טענות הנתבע (מיכאל בן-חמו)
9.תחילה טען הנתבע, כי על-פי הבנתו, השאלה היחידה העומדת להכרעה היא שאלת התיישנות התביעה, וכי אילו ידע שאף שאלת היריבות עומדת להכרעה, היה נוקט פעולות מתאימות. על-פי הבנתו, בהחלטה בעניין בקשת הרשות להתגונן, דחה כבוד הרשם את כל טענותיו למעט טענת ההתיישנות. מסיבה זו נמנע מהוספת ראיות המוכיחות שלחברה לא היו נכסים, שהנכסים שכלל לא היו, אף לא הוברחו וממילא שלא הוברחו אליו או אל מי מבעלי השליטה. לפיכך ביקש הנתבע, שאם תידון גם טענת היעדר היריבות, יורשה להשלים את ראיותיו.
10.עוד טען הנתבע, כי במסגרת בקשת הרשות להתגונן אף הכחיש את עצם החוב. לטענתו, החברה שילמה את כל חובות הארנונה עד המועד שבו הפסיקה לפעול. מועד זה, לטענתו, היה בחודש מארס 2004 ולכן במועד זה הפסיקה לשלם ארנונה. הנתבע הוסיף, כפי שטען עוד בבקשת הרשות להתגונן, כי מאחר שמאז שהחברה הפסיקה את פעילותה חלפו כעשר שנים, אין בידיו מסמכים כדי להוכיח שאין כל חוב. לטענתו, עובדה זו אף עולה מהמסמכים שהגישה התובעת בעניין ההליכים שבהם נקטה נגד החברה מאז שנת 2004. כך בין השאר, עולה מפירוט ההליכים נגד החברה בלשכת ההוצאה לפועל (נספח מש/3 של תצהיר הביניים). מפירוט זה עולה, כי למצער מאז חודש יוני 2005 אין לחברה חשבון בנק, ואין לה נכסים. אף עולה, כי הגם שנפתחו נגדה הליכים לעיקול מיטלטלין, דבר לא עוקל, מאחר שבאותה עת לחברה לא היו מיטלטלין. לטענתו, באותה עת, החברה כבר לא הייתה בנכס ומטעם זה אף לא ניתן היה לעקל את מיטלטליה.
עוד טען הנתבע, כי כפי שטוענת התובעת, מאז הרבע השני של שנת 2004 לא שילמה החברה ארנונה. כך שכבר מאז ידעה התובעת שהחברה אינה משלמת ארנונה ובכל מקרה, התובעת ידעה זאת באופן וודאי מאז סוף שנת 2004, אז הגישה תביעה נגד החברה. בהקשר זה אף הוסיף הנתבע והעיר, כי ישנה סתירה לכאורה, בין התביעה משנת 2004, שבה נטען כי חוב הארנונה של החברה הוא לגבי שנת 2004 ולגבי חובות עבר, בעוד שבתביעה הנדונה נטען, כי החוב הוא בקשר לתקופה שראשיתה בחודש מארס 2004.
11.הנתבע חלק על טענת התובעת בעניין המועד שבו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות בתביעה לתשלום חוב ארנונה של חברה, המוגשת נגד בעל השליטה. זאת מהטעמים הבאים:
ראשית, הנתבע חלק על טענת התובעת, כי תקופת ההתיישנות בתביעה מכוח סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים מתחילה להימנות בהתקיים התנאי הקבוע בסעיף 119א(א) בפקודת מס הכנסה, שעניינו המועד שבו החברה, בעלת החוב, התפרקה או העבירה את נכסיה לאחרים ללא תמורה. לטענתו, כבר בשנת 2005, משלא יכולה הייתה התובעת לעקל מיטלטלין של החברה, ידעה היא על הפסקת פעילות החברה ועל כך שאינה מחזיקה עוד בנכס. בכל מקרה, התובעת כלל לא הוכיחה שמועד הפסקת פעילות החברה היה כטענתה, בשנת 2008. כך במיוחד מהטעם שהנתונים העולים מפירוט הפעולות שננקטו בהוצאה לפועל (נספח מש/3), סותרים זאת.
עוד טען הנתבע, כי לא הוכח שהחברה התפרקה ונכסיה הועברו לאחרים. לחברה לא היו נכסים, לא היה חשבון בנק וכאמור, לא היו מיטלטלין שניתן לעקל. אף הון המניות לא הועבר לאחרים, אלא נותר בידי בעלי השליטה. כך שבפועל, לטענתו, עד היום לא התקיימו תנאי סעיף 119א(א) בפקודה ומכל מקום, התובעת לא הוכיחה שהתקיימו. זאת ועוד, בסעיף 119א(א)(3) נקבעה חזקה, כי יש לראות את הנכסים שהיו לחברה "כאילו הועברו לבעלי השליטה בלא תמורה" וזאת, "אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה". מכאן טען הנתבע, כי היה על התובעת לאפשר לנתבע לטעון לפני הממונה על גביית הארנונה ולסתור את החזקה.
שנית, כאמור, התובעת הגישה נגד החברה תביעה עוד בשנת 2004 ובשנת 2007. על-פי טענותיה וכעולה מראיותיה, בעקבות מתן פסקי-דין בהיעדר הגנה נגד החברה נקטה התובעת הליכי הוצאה לפועל, אשר מהם עלה כי לא ניתן לגבות דבר מהחברה. מכאן, שכבר אז ידעה התובעת כי לא ניתן לגבות דבר מהחברה, אך למרות זאת, נמנעה מתביעת בעלי השליטה בחברה. לעניין זה הוסיף, כי כידוע, קודם להגשת תביעה נגד חברה מוודאים שלחברה יש נכסים שמהם ניתן יהיה להיפרע או שישנו אדם שערב אישית לחובותיה. הוראת סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים יוצרת מעין ערבות אישית של בעלי השליטה בחברה לחובות הארנונה של החברה. לפיכך, משלא פעלה התובעת נגד בעלי השליטה בחברה קודם לכן, היא מנועה לפעול נגדם עתה, לאחר התיישנות התביעה.
הנתבע אף ביקש לדחות את טענת התובעת, כי מועד ההתיישנות מתחיל להימנות רק במועד שבו עזבה החברה את הנכס ולאחר שמוצו כל ניסיונות התובעת לגבות את החוב מהנתבעת. טענה זו, לטענת הנתבע, היא אבסורדית והיא לכאורה, מקנה לתובעת אפשרות לתבוע את בעלי השליטה בנכס גם בחלוף שנים רבות מאד. לטענתו, אין לקבל מצב שבו רק לאחר שהתובעת מצאה כי מיצתה את ניסיונות התביעה נגד החברה, תוכל היא לתבוע את בעלי השליטה, אף בחלוף שנים. בעניין זה, ביקש הנתבע להשוות גם למצב שבו לאחר שכשלו ניסיונות העירייה לגבות חוב ארנונה משוכר, מוגשת תביעה נגד המשכיר. לטענתו, בשני המקרים החוב התגבש באותו מועד.
12.הנתבע טען עוד, כי חל שיהוי בהגשת התביעה. הנתבע מכחיש את העובדה שהחברה עזבה את הנכס רק בשנת 2008. אולם אפילו אמנם כך היה, הרי שהתביעה שהוגשה רק בשנת 2013, הוגשה בשיהוי ניכר. לטענתו, אף אם אין בשיהוי זה כדי לדחות את התביעה, יש בכך כדי להצדיק שלא לחייב את הנתבע בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה הגבוהים.
בשולי סיכומיו הוסיף הנתבע, כי לצרכי פשרה אף נכון היה לשלם את חלק מקרן החוב, אך התובעת סירבה להצעתו. כן הדגיש, כי הגשת התביעה כעבור עשר שנים הסבה לו נזק ראייתי של ממש, מאחר שאין ברשותו עוד מסמכים להוכחת טענותיו.
תשובת התובעת (עיריית ירושלים)
13.בעניין טענת הנתבע, כי לא הבין שגם טענת היעדר היריבות נדונה, הבהירה התובעת, כי מצירוף החלטת הרשם וההחלטה מיום 8.2.2015 השתמע כי על ראיות הצדדים לעסוק בכל המחלוקות העולות במסגרת התביעה.
14.מכל מקום, בעניין טענת ההתיישנות השיבה התובעת כלהלן: אין בעובדה שהחברה הפסיקה לפעול כדי לפטור אותה מתשלום ארנונה, כל עוד לא הודיעה שהפסיקה להחזיק בנכס; הנתבע לא הוכיח שלחברה אין חוב ארנונה או כי החוב נפרע; לעניין חובות ארנונה, אין רלוונטיות למועד שבו החברה הפסיקה לפעול, אך בכל מקרה, הנתבע אף לא הוכיח את המועד שבו הופסקה פעילותה; על-פי רישומי העירייה, החברה הפסיקה להחזיק בנכס ביום 12.4.2008. אפילו הפסיקה להחזיק נכס קודם לכן, הרי שלא הודיעה על כך ואף לא הוכיחה זאת; בעניין הסתמכות הנתבע על מסמך מש/3 טענה התובעת, כי עולה ממנו שביום 12.6.2005 עדיין היה לחברה חשבון בבנק הפועלים, גם אם לא היה ביתרת זכות; טענת הנתבע כי לחברה לא היו נכסים בעת שחדלה מלפעול לא הוכחה; התביעות הקודמות מהשנים 2004 ו-2007 הוגשו בעת שהחברה עדיין הייתה רשומה בתור המחזיקה בנכס ואז התובעת לא יכולה הייתה לדעת על הברחת נכסי החברה; עצם העובדה שלחברה נותרו חובות, מהווה ראיה להברחת נכסיה ומאפשרת תביעת בעלי השליטה; טענת שיהוי בהגשת תביעה תתקבל רק בנסיבות נדירות, אם התובע לא פועל למימוש זכותו, הגם שידע כי התגבשה, מה שאין כן בענייננו.
לבסוף טענה התובעת, כי יש לדחות את טענת הנתבע בכל הקשור בהפרשי ההצמדה והריבית, אשר נוספו אל החוב בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.
ג.דיון והכרעה
השאלות הטעונות הכרעה
15.לנוכח אי הבהירות שנוצרה בכל הקשור בהגדרת השאלות הטעונות הכרעה, דומה כי השאלה הראשונה שבה יש להכריע היא אפוא, אלו שאלות עומדות להכרעה.
בכל מקרה, דומה כי אין מחלוקת על כך שיש לבחון תחילה את טענת ההתיישנות. אם טענה זו תידחה, כי אז תיבחנה טענותיו הנוספות של הנתבע, לרבות בקשתו להשלמת ראיות.
16.עם זה, ראוי להעיר כי דומה שאמנם נפלה אי בהירות מסוימת בהחלטת הרשם מיום 28.8.2014, אשר הובילה לאי ההבנה בעניין הגדרת השאלות הטעונות הכרעה. באותה החלטה אמנם לא נאמר באופן מפורש, כי לנתבע ניתנה רשות להתגונן, בין מפני התביעה כולה ובין בעניין טענות הגנה מוגדרות. כמובא לעיל, בהחלטה זו נקבע כי הבקשה למחיקת כותרת נדחית וכן נקבע, כי בהיעדר מחלוקת על כך שנתבעים היו בעלי החברה, "הרי שדין הטענה בדבר חוסר יריבות להידחות". בנוסף נקבע כאמור, כי טענת ההתיישנות תידון לפני שופט שאליו תועבר התביעה. מכאן לכאורה, ניתן להסיק כי כוונת ההחלטה הייתה אחת משתי אפשרויות: האחת, מתן רשות להתגונן רק בטענת התיישנות, אשר תידון לפני שופט. השנייה, למעט טענת היעדר היריבות, ניתנה לנתבע רשות להתגונן בכל טענות ההגנה שטען, לרבות טענת ההתיישנות.
כך או אחרת, דומה כי לכאורה, היה יסוד להבנת הנתבע כי טענת היעדר היריבות לא תתברר פעם נוספת ומטעם זה לא התייחס לכך בתצהיר העדות הראשית מטעמו, הגם שטען בעניין זה בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן. בהקשר זה ראוי להעיר, כי אין לקבל את טענת התובעת, אשר לא עלתה בעת קביעת ההסדר הדיוני, אלא רק במסגרת סיכומי התובעת, כי הנתבע מנוע מלהסתמך על התצהיר שהגיש בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן, בהיותו בגדר ראיה שהוגשה בהליך ביניים. כך מהטעם שככלל, "ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה" (תקנה 246(א) בתקנות סדר הדין האזרחי). כך הגם ש"בעל הדין שכנגד רשאי להתנגד להבאת הראיה מטעם שבדין", ואם מדובר בתצהיר, רשאי הוא לדרוש את חקירת המצהיר (שם, תקנה 246(ב)). אך לא רק מטעם זה, אלא גם מהטעם שבעת הסכמת הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב היה ברור שהצדדים יוכלו להסתמך על כל החומר המצוי בתיק בית המשפט. אפילו לא כך היה, הרי שראוי היה שהתובעת תבהיר באופן ברור ומפורש כי לשיטתה, התובע מנוע מלהסתמך על התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן. שתיקה ואי אמירת דבר מעין זו והעלאת טענה נגד אפשרות ההסתמכות על התצהיר האמור רק בשלב הסיכומים, היא מסוג הטענות שראוי היה כי לא יישמעו. כך במיוחד במקום שבו הוסכם על הגשת סיכומים בכתב ללא חקירת המצהירים.
עוד יוער, כי בניגוד לטענת התובעת, בהחלטות מיום 8.2.2015, לא היה כדי לקבוע דבר בעניין הנושאים אשר לגביהם יוגשו הראיות. כל אשר נקבע באותן החלטות הוא שטענת ההתיישנות תתברר במסגרת בירור התביעה וכן נקבעו מועדי הגשת תצהירי עדות ראשית.
טענת ההתיישנות – רקע נורמטיבי
17.המחלוקת בעניין טענת ההתיישנות נוגעת לשאלת המועד שהחל ממנו תימנה תקופת ההתיישנות. זאת בין השאר, על רקע טענת התובעת, בדבר התקיימות החריג הקבוע בהוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות, שעניינו "התיישנות שלא מדעת", אשר על-פיו נדחה מועד התחלת מניית תקופת ההתיישנות למועד שבו נודעו לתובעת העובדות המהוות את עילת התובענה.
18.בהיות התביעה בגדר תביעה כספית לתשלום חובות ארנונה, חלה הוראת סעיף 5(1) בחוק ההתיישנות, הקובעת כי תובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים. אשר למועד שבו מתחילה להימנות תקופת שבע השנים, קובעת הוראת סעיף 6 בחוק זה, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה".
המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 8 (להלן – עניין זיסר). כן ראו בין השאר: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984); ע"א 3319/94 יובב פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)).
עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (זיסר, שם). "מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010), (כבוד השופט י' עמית, פסקה 39) (להלן – עניין הוועדה לאנרגיה אטומית)).
19.הכלל הוא, כי החובה לתשלום ארנונה חלה על המחזיק בנכס (סעיפים 327-325 בפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן – פקודת העיריות); סעיף 8(א) בחוק ההסדרים). בענייננו, אין מחלוקת על כך שהמחזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה, הייתה החברה. כך שבמצב זה, בהיות חברה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה (סעיף 4 בחוק החברות, התשנ"ט-1999), הכלל הוא אמנם, כי לא ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות, למעט במקרים חריגים שבהם ניתן להרים את מסך ההתאגדות (בהתקיים הנסיבות הקבועות בסעיף 6 בחוק החברות).
עם זה וחרף העיקרון בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, נקבע בסעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, כי בהתקיים הנסיבות הקבועות בו, ניתן לייחס את חובות הארנונה של החברה לבעלי השליטה בחברה.
20.התביעה הנדונה הוגשה נגד הנתבעים בהתאם לחריג האמור, הקבוע בסעיף 8(ג). הגם שהחברה הייתה המחזיקה בנכס ולפיכך אף לפי סעיף 8(א) בחוק זה חובת תשלום הארנונה חלה עליה, בהתקיים הנסיבות הקבועות בסעיף 8(ג), רשאית העירייה לגבות את חוב הארנונה מהנתבעים, בהיעדר מחלוקת כי הם בעלי השליטה בחברה. זו לשונה של הוראת סעיף 8(ג):
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;
'חוב ארנונה סופי' – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר עו ערעור (לפי העניין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
'חברה פרטית' – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
'בעל שליטה' – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".
עניינה של הוראת סעיף 119א הוא, "גביית מס בנסיבות מיוחדות". "הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה", שאליהן מפנה סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, הן אפוא, אלו:
(1)היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2)היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3)בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.
לשלמות הדברים נוסיף כי אין מחלוקת על כך ששני הנתבעים, עונים על הגדרת "בעל שליטה" על-פי סעיף 119א(ד) בפקודת מס הכנסה.
21.נמצא אפוא, כי לשם תביעת בעלי השליטה בחברה לשלם את חוב הארנונה של החברה, על העירייה להוכיח כי התקיימו חמשת התנאים הבאים: (א) הנכס לא שימש למגורים; (ב) המחזיקה בנכס היא חברה פרטית; (ג) החברה לא הייתה דיירת מוגנת בנכס; (ד) חוב הארנונה סופי; (ה) קיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) בפקודת מס הכנסה.
התקיימותם של ארבעת התנאים הראשונים במקרה הנדון, לא הייתה שנוייה במחלוקת. המחלוקת היא רק באשר להתקיימות תנאי החמישי, שעניינו בין השאר, מצב שבו החברה הפסיקה את פעילותה. במצב זה, קובעת הוראת סעיף 119א(א)(3) חזקה אשר על-פיה, אם חברה הפסיקה את פעילותה מבלי לשלם את חוב המס – בענייננו, את חוב הארנונה – כי אז, חזקה היא שנכסי החברה הועברו אל בעל השליטה ללא תמורה. במצב זה, ניתן לגבות מבעלי השליטה את חוב הארנונה שהחברה חבה בתשלומו.
לעניין הנטל להוכחת התקיימות התנאי החמישי נקבע בעניין רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון (25.10.2012) (כבוד השופט י' דנציגר, פסקאות 10-9) (להלן – עניין רומנו), כלהלן:
"קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר.
כמו כן, השתכנעתי אף אני כי המבקש לא עמד בנטל שהוטל עליו להראות כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית, וכי על כן לא 'הוכח אחרת' כאמור בסעיף 119א(א)(3)".
כפי שנקבע בעניין רומנו, על העיריה מוטל להוכיח כי חמשת התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) בחוק ההסדרים אמנם התקיימו. בכלל זה, עליה להוכיח שהחברה הפסיקה את פעילותה (או התפרקה). רק לאחר שהעירייה הוכיחה את כל אלו, אזי קמה החזקה שנכסי החברה הועברו אל בעל השליטה ללא תמורה. חזקה זו מעבירה אל בעל השליטה את הנטל לסתור את החזקה ולהוכיח כי נכסי החברה לא הועברו אליו או כי לא הועברו אליו שלא בתמורה או בתמורה חלקית. אולם כאמור, הנטל לסתירת החזקה עובר על בעל השליטה, הנתבע, רק לאחר שהעירייה, התובעת, הוכיחה את כל חמשת התנאים ובכלל זה את עובדת הפסקת פעילות החברה (או פירוקה).
טענת ההתיישנות – השאלות העולות בנסיבות המקרה הנדון
22.המועד שבו יכולה הייתה העירייה להגיש את התביעה נגד הנתבעים בקשר לחובות הארנונה של החברה, הוא המועד שבו התגבשו כל תנאיו של סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, לרבות הנסיבות הקבועות בסעיף 119א(א) בפקודת מס הכנסה. זהו אפוא, המועד "שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 בחוק ההתיישנות), שכן זהו המועד אשר בו "התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, שם).
טענת התובעת היא כאמור, כי המועד שבו נולדה עילת התובענה חל במועד שבו החברה הפסיקה להחזיק בנכס, שאז לטענת התובעת, גם הופסקה פעילות החברה. לעניין זה טענה כאמור, כי על-פי רישומיה, מועד זה חל ביום 12.4.2008 ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. לחלופין טענה, כי אפילו הופסקה פעילות החברה קודם לכן, התובעת לא ידעה על כך ואף לא יכולה הייתה לדעת על כך, כל עוד לא הודע לה שהחברה הפסיקה להחזיק בנכס. לפיכך לטענתה, חל החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות, שעל-פיו תקופת ההתיישנות תימנה מהמועד שבו נודע לתובעת על כך שהחברה הפסיקה להחזיק בנכס.
מנגד טען הנתבע, כי החברה הפסיקה את פעילותה בתחילת שנת 2004, אז גם הפסיקה לשלם את הארנונה. לטענתו, העירייה ידעה על כך ומכל מקום, יכולה הייתה ללמוד על כך מכל ההליכים שניהלה נגד החברה מאז שנת 2004.
השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא אפוא, מהו המועד שבו הפסיקה החברה את פעילותה. אם יימצא כי לא היה זה כטענת העירייה (בשנת 2008), אלא כטענת הנתבע (בשנת 2004), כי אז תעלה השאלה השנייה, שעניינה, אם אמנם מתקיים החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות.
[א]מועד הפסקת פעילות החברה
23.טענת העירייה כי החברה הפסיקה את פעילותה במועד שבו עזבה את הנכס, נשענת כאמור, על רישומיה, בטופס גיול חוב הארנונה (נספח ב' של תצהיר התובעת), שבו מצוין כי החברה החלה להחזיק בנכס ביום 1.8.2000 וכי מועד סיום החזקתה בנכס היה ביום 12.4.2008.
בעניין מועד עזיבת החברה את הנכס סומכת העירייה את טענתה, כך נראה, על כך שחובת ההודעה על דבר הפסקת ההחזקה בנכס חלה על המחזיק (סעיפים 325 ו-326 בפקודת העיריות). כך שכל עוד לא נמסרה לעירייה הודעה על כך שהחברה הפסיקה להחזיק בנכס, לא יכולה הייתה העירייה לדעת על כך. לעומת זאת וכאמור, הנתבע טען, כי העירייה יכולה הייתה לדעת על הפסקת פעילות החברה, כבר מההליכים שניהלה העירייה נגד החברה מאז שנת 2004.
24.מספר קשיים עולים מטענותיה של העירייה. הקושי הראשון נובע מכך שהעירייה לא הביאה ראיות לתמיכה בטענתה, כי המועד שבו הפסיקה החברה להחזיק בנכס הוא כטענתה, ביום 12.4.2008. הקושי השני נעוץ בכך שהיה בידי העירייה די מידע על כך שהחברה הפסיקה את פעילותה שנים רבות קודם לשנת 2008. כל זאת כפי שיובהר עתה.
25.טענת העירייה בדבר המועד אשר עד אליו החזיקה החברה בנכס, נסמכת כאמור, רק על רישומיה בטופס גיול חוב הארנונה, שבו מצוין מועד סיום ההחזקה. אולם, אפילו אמרנו כי רישומים אלו של העירייה הם בגדר רשומה מוסדית, המהווה ראיה לתוכנם (על-פי סעיפים 35 ו-36 בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971), הגם שהעירייה לא טענה זאת, אין בכך די לשם הוכחת המועד שבו הפסיקה החברה להחזיק בנכס. כך מן הטעם שהעירייה לא הראתה על מה מבוסס רישום זה, ואף נמנעה מהגשת ההודעה בדבר חילופי מחזיקים בנכס או כל הודעה אחרת שהיוותה את הבסיס לרישום מועד הפסקת ההחזקה בו (דומה כי אף ראוי להעיר, כי בכך חרגה העירייה מנוהגה להגיש הודעות אלו בתביעות מהסוג הנדון).
בהיעדר המסמך שעל-פיו נרשם מועד הפסקת ההחזקה, לא ניתן ללמוד מהרישום בטופס הגיול כי אמנם היה זה במועד שנרשם. שכן, לא מן הנמנע, שהחברה הפסיקה להחזיק שנים רבות קודם לכן, מבלי להודיע על כך ואילו במועד שבו נוקבת העירייה (12.4.2008), התקבלה הודעה מהמחזיק החדש כי החל להחזיק בנכס. הדעת נותנת אפוא, כי מאחר שממכלול המסמכים עולה כי בשנת 2008 החברה כבר כלל לא תפקדה, כך אמנם היה. לפיכך, משלא הציגה העירייה את מקור המידע שעל בסיסו נכתב ברישומיה שהחברה הפסיקה להחזיק בנכס במועד שבו נקבה, אין כל סיבה להניח לטובת העירייה שבמועד זה אמנם הודיעה החברה על הפסקת ההחזקה בנכס. אפשרות הגיונית יותר, או למצער, אפשרות שלא ניתן לשלול, היא שבמועד זה נמסרה הודעה על דבר מחזיק חדש בנכס.
בהנחה שהחברה לא הודיעה על הפסקת פעילותה או על כך שהפסיקה להחזיק בנכס, עולה השאלה, איזו השלכה יש להיעדר הודעה מצד החברה על דבר הפסקת החזקתה בנכס בשנת 2004, שזה המועד שבו לטענת הנתבע, הופסקה פעילות החברה. שאלה נוספת היא כאמור, מאימתי יכולה הייתה העירייה לדעת שהחברה אינה מחזיקה עוד בנכס או שפעילותה הופסקה.
26.על-פי ההלכה הפסוקה אשר נהגה במשך שנים רבות, חלה על מחזיק בנכס חובה מכוח סעיפים 325 ו-326 להודיע לרשות המקומית, בהודעה בכתב, על כך שהפסיק להחזיק בו. על-פי הלכה זו, כל עוד לא הודיע המחזיק כי הפסיק להחזיק בנכס, חלה עליו החובה לשלם את הארנונה בקשר לנכס. הטעם להלכה גורפת זו, שעל-פיה ככלל, יכולה הרשות המקומית להסתמך רק על ההודעות אשר נמסרות לה בדבר זהות המחזיקים בנכסים, נבע מהרצון שלא להכביד יתר על המידה על הרשויות המקומיות. כך נקבע לעניין זה בע"א 739/89 מיכקאשווילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מח(3) 769 (1991) (כבוד השופט ג' בך, פסקה 6):
"ניכר בפקודת העיריות [נוסח חדש], כי מגמתה שלא להכביד על עירייה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה 'מחזיק' לגבי נכס מסוים לצורך תשלום הארנונה. בדרך כלל רשאית היא להסתמך על רישום ועל הודעות מתושביה בדבר שינויי מצב. כך, למשל, נאמר בסעיף 326 לפקודה, כי מי שחדל להיות בעלים או מחזיקו של נכס (ומשום כך, כמובן, אין ביכולתו לעשות שימוש בנכס), חבותו בתשלום ארנונה מסתיימת רק עם משלוח הודעה על כך לעירייה, ולא עם חדלות הבעלות או החזקה בפועל".
הלכה זו צומצמה בפסק הדין בעניין בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008) (להלן – עניין דור אנרגיה). בעניין זה קבע כבוד השופט י' דנציגר, כי בשל חובת ההגינות החלה על הרשות המקומית, יש מקרים שבהם לא תוכל היא לנהוג בעצימת עיניים ולהתעלם מנתונים הזועקים כי חל שינוי בזהות המחזיקים בנכס. בהתקיים אותן נסיבות קיצוניות, ניתן יהיה לראות ברשות המקומית כמי שיודעת על הפסקת ההחזקה בנכס. כך נאמר לעניין זה (שם, כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 34):
"יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה.
כוונתי היא לאותם מקרים שבהם קיימת הצטברות של נסיבות, שייתכן וכל אחת מהן בנפרד אינה אמורה להדליק 'נורה אדומה' אצל הרשות המקומית, ועם זאת, בהצטברותן, יש בהן כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה. בנסיבות כאלה, לא תוכל הרשות המקומית לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את חיוב הארנונה. להלן אעמוד על מספר נסיבות אשר עשויות, בהצטברותן, להטיל על הרשות המקומית חובת בדיקה ובירור כאמור, אולם, זאת מבלי לגרוע מהיותם של מקרים אלה החריג ולא הכלל".
כבוד השופט דנציגר מנה מספר נסיבות, שאינן מהוות רשימה סגורה, אשר בהתקיימן תחול על הרשות המקומית חובה לבדוק אם המחזיק הרשום בנכס, חדל להחזיקו. נסיבות אלו הן בין השאר, מצב שבו חלף זמן רב מבלי ששולם חוב הארנונה, מצב שבו הצטבר חוב בסכום גבוה שלא שולם ועוד כיוצא באלו נסיבות (שם, פסקאות 37-35).
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה וכבוד השופטת ע' ארבל הסכימו עם תוצאת פסק-דינו של כבוד השופט דנציגר, אך הביעו עמדה שונה לעניין קביעתו, כי בהתקיים נסיבות מסוימות מוחזקת הרשות המקומית כמי שמודעת לשינוי בזהות המחזיקים בנכס (נעיר, כי בקשה לקיום דיון נוסף נדחתה בהחלטת כבוד הנשיאה ד' ביניש בעניין דנ"מ 4180/08 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (30.6.2008)).
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה הסתייגה מעמדתו של כב' השופט י' דנציגר, בין השאר, לנוכח החובה שהטיל החוק על המחזיק (פסקאות 15-1 בפסק-דינה). עם זאת הוסיפה, כי לא מן הנמנע כי הדין יהיה שונה במצב שבו תוכח ידיעה בפועל של הרשות בדבר שינוי במחזיקים. אולם שאלה זו הושארה לעת מצוא ("בצריך עיון") (שם, פסקה 16). כבוד השופטת ע' ארבל נקטה עמדת ביניים. לשיטתה, אמנם תיתכנה נסיבות חריגות, שבהן הגיע לידיעת הרשות המוסמכת לענייני ארנונה ברשות המקומית מידע על שינוי מחזיקים בנכס. בנסיבות אלו, הרשות המקומית אכן תיחשב למי שיודעת על השינוי במחזיקים, שאם לא כן, יימצא כי נהגה בחוסר סבירות (שם, פסקאות 11-1). כך סוכמו הדברים בפסק-דינה (שם, פסקה 12):
"הוראות סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות מטילות על המחזיק היוצא את הנטל להודיע על שינוי זהות המחזיק בנכס, וקובעות כי עליו לעשות זאת בכתב. ככלל, כל עוד נמנע המחזיק היוצא ממילוי חובתו זו, הריהו בבחינת 'מחזיק קונסטרוקטיבי', והעיריה רשאית להמשיך ולגבות הימנו את תשלומי הארנונה, אף שלא הוא המחזיק בנכס בפועל. יחד עם זאת, באותן נסיבות חריגות בהן ישנה ידיעה בפועל מצד המחלקה הממונה על גביית הארנונה על דבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל, החלטתה של העיריה להמשיך ולגבות את תשלומי הארנונה מאת המחזיק היוצא אינה יכולה, לטעמי, להיחשב סבירה. בנסיבות אלו, אפוא, יש לראות במחזיק היוצא כמעין 'מודיע קונסטרוקטיבי', קרי – כמי שמילא את חובתו על-פי הוראות הפקודה".
גישת הביניים של כבוד השופטת ע' ארבל בעניין דור אנרגיה, התקבלה בפסיקה נוספת ובין השאר בעניין עע"ם 2611/06 בנימין נ' עיריית תל-אביב (5.5.2010) (להלן – עניין בנימין), שם נקבע כי אם המחלקה הרלוונטית ברשות המקומית, מחלקת הארנונה, ידעה על שינוי המחזיקים, הרי שדי בכך לשם פעולה על-פי שינוי זה. למצער, די בכך כדי להטיל עליה חובה לבדוק זאת. כך במיוחד במקום שבו "נפתח הפתח לבדיקה קלה יחסית נוכח ידיעתה הקונקרטית של הרשות", שאז "יש מקום למאמץ מצדה" (כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה כה). כך נקבע גם במקרים אחרים כי "במצבים חריגים בהם העירייה מודעת בפועל לשינוי זהות המחזיק בנכס, חובת ההגינות מחייבת תיקון הרישום והפסקת חיובו של המחזיק היוצא" (רע"א 4397/15 עידן נ' עיריית מודיעין עילית (13.7.2015), כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, פסקה יב. כן ראו: בר"ם 8462/11 מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' מירב פלקון (12.8.2014), כבוד השופט ח' מלצר, פסקאות 17-16).
27.מהמובא כאן עולה אפוא, כי ההלכה היא שאמנם על-פי הוראות פקודת העיריות חלה חובה על המחזיק בנכס להודיע בכתב על שינוי בזהות המחזיק ולפיכך, בהיעדר הודעה, חובת תשלום הארנונה תחול על המחזיק הרשום. עם זאת, בהתקיים נסיבות חריגות שבהן המחלקה הממונה על גביית הארנונה ידעה על השינוי במחזיקים, כי אז יהיה עליה לפעול בעניין גביית הארנונה על-פי אותה ידיעה. עוד נקבע לעניין היקף הידיעה שצריכה להיות לרשות המקומית, כי מדובר בין במידע בדבר שינוי בזהות המחזיקים שנודע למחלקה הממונה על הארנונה בפועל, ובין או שהיה ברשותה מידע אשר "בדיקה קלה יחסית נוכח ידיעתה" היו מובילים לידיעה בפועל על אודות השינוי.
28.בהתאם להלכה האמורה ועל יסוד ההנחה שהחברה לא הודיעה על הפסקת פעילותה או על כך שהפסיקה להחזיק בנכס, כטענתה, עוד בשנת 2004, נבחן את השאלות שהצגנו: שאלת ההשלכה שיש להיעדר הודעה מצד החברה על דבר הפסקת פעילותה בנכס בשנת 2004; שאלת המועד שהחל ממנו יכולה הייתה העירייה לדעת שהחברה אינה מחזיקה עוד בנכס או שהפסיקה את פעילותה.
המענה לשאלות אלו עולה מן ההליכים שבהם נקטה העירייה נגד החברה לתשלום חובות הארנונה, כפי שיפורטו עתה. הליכים, אשר, כך נראה, סופם מעיד על תחילתם.
התביעה הראשונה – התביעה הראשונה שהגישה העירייה נגד החברה לתשלום חובות ארנונה עבור שנת 2004 ועבור חובות קודמים, הוגשה בת"א 708809/04 בבית משפט השלום בירושלים. (כתב התביעה אינו נושא תאריך, אך מהנספח עולה, כי התביעה הוגש לאחר יום 25.8.2004 – נספח שב/1 של תצהיר הביניים). לא ידוע למי הומצא כתב התביעה, אך נראה לכאורה, כי לא הומצא אל כתובת הנכס (ברחוב הגלגל), אלא אל כתובת אחרת (רחוב הרכב 4, ירושלים). משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, ניתן ביום 22.11.2004 פסק-דין בהיעדר הגנה, שעל-פיו חויבה החברה בסך 26,827 ₪ בתוספת שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט (שם, נספח שב/2). לא ידוע מה נעשה לשם גביית הסכום שנפסק בפסק הדין, אולם ביום 13.2.2005 נפתח תיק הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 03-08657-05-2). מהדו"ח המפרט את ההליכים במסגרתו (שם, נספח שב/3) עולה, כי ננקטו הליכים שונים מאז פתיחת התיק, אשר לא הניבו דבר.
התביעה השנייה – חרף כישלון העירייה לאתר באופן אמיתי את החברה ולגבות ממנה תשלומים, הגישה העירייה תביעה נוספת נגד החברה בת"א 706296/07 בבית משפט השלום בירושלים, בעניין חובות הארנונה עבור השנים 2006-2005 (כתב התביעה, שאינו נושא תאריך – שם, שב/4). גם הפעם לא ידוע למי הומצא כתב התביעה או איך הומצא, אך ידוע כי משלא הוגשה גם הפעם בקשת רשות להתגונן, ניתן ביום 29.10.2007 פסק-דין בהיעדר הגנה (שם, שב/5). על-פיו חויבה החברה בסך 23,746 ₪ בתוספת שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט. תיק הוצאה לפועל נפתח גם הפעם, ביום 26.12.2007 (תיק הוצל"פ 03-33301-07-2). גם הפעם עולה מהדו"ח המפרט את ההליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל (שם, נספח שב/6), כי חרף הליכים שונים שננקטו, מאז פתיחת התיק ביום 26.12.2007, לא הניבו הליכים אלו דבר.
התביעה השלישית – העירייה לא אמרה נואש, וביום 8.10.2013 הגישה אל לשכת ההוצאה לפועל כתב תביעה על סכום קצוב במסגרת תיק הוצל"פ 03-22489-13-6 (שם, נספח שב/7), אשר במסגרתו נתבעה החברה לשלם סך 29,103 ₪ עבור חובות ארנונה לשנים 2008-2007. גם הליך זה לא הניב דבר, כנטען וכעולה מפירוט ההליכים במסגרת תיק זה (שם, שב/8).
רק ביום האחרון של שנת 2013, ביום 31.12.2013, נזכרה העירייה בחוק ההסדרים והגישה את התביעה הנדונה נגד בעלי השליטה בחברה.
29.לא בכדי אמרנו שסופם של ההליכים מעיד על תחילתם. שכן, מכל ההליכים שפורטו עולה תמונה עגומה למדיי של ניהול הליכי סרק ובזבוז משאבי ציבור ובכללם כספי ציבור (בין השאר, כספי העירייה וזמנם היקר של בית המשפט ושל לשכת ההוצאה לפועל), מבלי לטרוח ולבדוק בדיקה פשוטה, אם הנתבע – החברה – קיים, אם יש סיכוי לגביית חובות ממנו ואם יש תכלית כלשהי לאותם הליכים. קשה לחלוק על כך שהעירייה, או ליתר דיוק, המחלקה הממונה על גביית הארנונה, העדיפה לעצום עיניים, להתעלם מכישלון ההליכים המשפטיים ומכישלון הליכי ההוצאה לפועל ובמקום לבדוק אם יש תכלית לאותם הליכים, העדיפה לנהל הליכי סרק. רק בסופם, כעשר שנים לאחר שהחלה באותם הליכים, נזכרה לפנות אל בעלי השליטה ולתבוע מהם את החובות אשר הלכו וגדלו ותפחו מסך כ-27,000 ₪ בתביעה משנת 2004 לסך כ-109,000 ₪ בתביעה הנדונה.
קשה לחלוק על כך, שלכל המאוחר במהלך שנת 2005, עת עלה מהליכי ההוצאה לפועל כי לא ניתן לגבות דבר מהחברה ואף לא ניתן לעקל את נכסיה, היה על העירייה להתעורר, לבדוק אם החברה קיימת או שמא הפסיקה להתקיים, אם היא מחזיקה בנכס או שמא חדלה להחזיק בו. אך כאמור, העירייה נמנעה מאותה "בדיקה קלה יחסית" שבה דיבר בית המשפט בעניין בנימין, כדי לוודא אם החברה בכלל ממשיכה להחזיק בנכס.
כפי שטען הנתבע בצדק, במצב שבו מבוקש לתבוע חובות מחברה, הצעד הראשון שננקט הוא בירור אם ניתן יהיה לגבות את הסכום שייפסק, במקרה של זכייה בתביעה. הגשת תביעה ללא בדיקה קודמת, המשך ניהול הליכים אינסופיים בבית המשפט ובלשכת ההוצאה לפועל מבלי לטרוח ולבדוק כי הנתבע אמנם קיים, אינו מבסס את קיומו של הנתבע. התנהלות זו לכל היותר מבססת התנהלות תמוהה מצד העירייה.
30.התשובות לשאלות שהצגנו הן אפוא, כי העובדה שהחברה לא הודיעה במהלך שנת 2004 על הפסקת ההחזקה בנכס, לא פטרה את העירייה מלבדוק זאת למצער, בשנת 2005 וזאת לנוכח המידע שהיה ברשותה. בכל מקרה, העובדה שהעירייה לא טרחה לבדוק זאת, אינה בהכרח מלמדת שהחברה הפסיקה להחזיק בנכס כטענת העירייה, בחודש אפריל 2008. בוודאי שאין בכך כדי ללמד שרק אז הפסיקה החברה את פעילותה. בדומה וכאמור, כבר מאז שנת 2005 יכולה הייתה העירייה לדעת שהחברה הפסיקה את פעילותה וכי אינה מחזיקה עוד בנכס.
31.התשובה לשאלה הראשונה היא אפוא, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהמועד שבו הפסיקה החברה את פעילותה היה בשנת 2008. דווקא מראיותיה של התובעת עולה, כי יש לקבל את טענת הנתבע בתצהיריו, כי כבר במהלך שנת 2004 הופסקה פעילות החברה.
מאחר שכאמור, הפסקת פעילות החברה מהווה את אחד התנאים לגיבוש עילת התביעה המוגשת נגד בעלי השליטה מכוח חוק ההסדרים, הרי שהתביעה הנדונה, שהוגשה רק כעבור כעשור, התיישנה עוד בטרם הוגשה.
מסקנה זו מעלה אפוא, את השאלה השנייה, בדבר התקיימות החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות, שעניינו, התיישנות שלא מדעת.
[ב]התיישנות שלא מדעת (סעיף 8 בחוק ההתיישנות)
32.סעיף 8 בחוק ההתיישנות, שעניינו "התיישנות שלא מדעת", קובע כך: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
על-פי הוראה זו ובהתאם לפסיקה בעניינה, דחיית המועד שבו תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות אפשרית רק במקום שבו התקיימו ארבעת התנאים המצטברים הבאים: האחד, קיומן של עובדות אשר נעלמו מן התובע; השני, העובדות שנעלמו מהתובע מהותיות ויורדות לשורש עילת התובענה; השלישי, העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; הרביעי, התובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות אף אילו נקט זהירות סבירה.
רק בהתקיים כל ארבעת התנאים המצטברים, יידחה המועד שהחל ממנו מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות, וזאת עד המועד שבו נודעו לתובע אותן עובדות (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מ"ט(5), 485 (1996), כבוד השופט ד' לוין, פסקה 22. כן ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, כבוד השופט י' עמית, פסקה 42; ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (2010), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקאות 14-7 (להלן – עניין סיגמן); ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק (2010), כבוד השופט ס' ג'ובראן, פסקה 24 (להלן – עניין אורי שגיא); ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (2012), כבוד השופטת א' חיות, פסקאות 13-11 (להלן – עניין מולהי)).
מאחר שהוראה זו מהווה חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכחת כל ארבעת התנאים מוטל על הטוען לו, ובענייננו, על התובעת (ע"א 97/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 466 (1977), כבוד השופט י' כהן, בפסקה 5; הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 41; מולהי, בפסקה 10; סיגמן, בפסקה 14). לא רק שנטל ההוכחה מוטל על התובע, אלא עליו לטעון זאת בכתב טענותיו ולפרט את העובדות המבססות טענה זו (הוועדה לאנרגיה אטומית, שם).
באשר להיקף הגילוי הנדרש, או רמת הידיעה שדרוש שתהיה לתובע, כדי שניתן יהיה להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות ממועד הידיעה, נקבע כי די שיתגלה לתובע "בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע, או כאשר נתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר ... בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק" (סיגמן, פסקה 14. כן ראו הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 45, שבשניהם נקבע כך בעקבות פסק הדין בע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857 (1998), כבוד השופט א' גולדברג, פסקאות 11-10 (להלן – עניין המאירי)).
עוד נקבע כי המבחן הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות הוא מבחן אובייקטיבי. "לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (אורי שגיא בפסקה 24. כן ראו: הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקאות 55-49).
33.בחינת העובדות בענייננו שוללת את יכולתה של התובעת לטעון לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות, אשר על-פיו נדחה המועד שבו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות למועד שבו נודע לתובעת כי החברה הפסיקה לפעול. שכן כאמור, כבר מניהול הליכי ההוצאה לפועל בעקבות פסק הדין שניתן בעניין התביעה משנת 2004, יכולה הייתה העירייה לדעת כי קרוב לוודאי, שהחברה אינה פועלת עוד, כי אין לה נכסים, כי לא ניתן לגבות ממנה את חובות הארנונה ואף לא ניתן לעקל את נכסיה ולממשם לשם סילוק החובות.
כאמור, די ב"קצה חוט", שיוביל אל המידע הדרוש לשם ביסוס התביעה. התמונה שעלתה מהליכי ההוצאה לפועל היא הרבה מעבר לאותו "קצה חוט". לנוכח מידע זה, העירייה אף אינה יכולה לטעון כי לא ידעה על אודות העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בה. שכן כאמור, עליה להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע את אי ידיעתה. "רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים" תאפשר הישענות על החריג הקבוע בסעיף 8. מדובר כאמור, "באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (עניין אורי שגיא, שם; עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, שם).
במצב שבו העירייה נוקטת הליכי סרק שאינם מעלים דבר, אך אינה טורחת לבדוק על שום מה לא העלו אותם הליכי סרק דבר, הרי שהיא בבחינת מי שעצם את עיניו ולא בבחינת מי שלא ידע כי החברה אינה קיימת עוד. התנהלות זו בוודאי אינה עומדת במבחני האדם הסביר. התנהלות זו מתעלמת ממידע ברור, העולה בהרבה על "קצה חוט".
מכאן אפוא, אין העירייה יכולה להיבנות מכך שככל הנראה, רק בחודש אפריל 2008 היה מי שהביא לידיעתה שבנכס החל להחזיק גורם אחר. ממילא שהעירייה אינה יכולה לבסס על אותו מידע את טענתה, כי רק במועד זה הפסיקה החברה לפעול ואף אינה יכולה לטעון כי מניין תקופת ההתיישנות יתחיל רק במועד זה.
טענת ההתיישנות – סיכום
34.כאמור לעיל, המועד שבו יכולה הייתה העירייה להגיש את התביעה נגד הנתבעים, בעלי השליטה, בקשר לחובות הארנונה של החברה, הוא המועד שבו התגבשו כל התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, לרבות הנסיבות הקבועות בסעיף 119א(א) בפקודת מס הכנסה. זהו המועד "שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 בחוק ההתיישנות).
אחד מאותם תנאים לגיבוש עילת התביעה, שהנטל להוכחתם מוטל על התובעת, הוא המועד שבו החברה הפסיקה את פעילותה. טענת התובעת כי מועד זה חל רק ביום 12.4.2008, שזה המועד שבו נמסרה לה הודעה על החלפת המחזיקים בנכס, לא הוכחה. מנגד הובאו מטעמה ראיות, אשר דווקא תומכות בטענות הנתבע, כי הפסקת פעילות החברה הייתה עוד במהלך שנת 2004.
בדומה, אף טענתה החלופית של התובעת, כי המועד המוקדם ביותר שבו יכולה הייתה לדעת על הפסקת פעילות החברה, היה במועד האמור בשנת 2008, שבו נודע לה על חילופי המחזיקים בנכס, נסתרה. שכן מאותן ראיות עולה תמונה שונה לחלוטין, שלפיה כבר במהלך שנת 2005 היה בידי התובעת די מידע כי החברה כלל אינה פועלת וכי אין ממי לגבות את חובות הארנונה.
אולם כאמור, העירייה בחרה לעצום את עיניה, בחרה להוסיף ולנהל הליכי סרק נגד החברה (תוך בזבוז משאבי ציבור) ורק כעבור שנים רבות, ביום האחרון של שנת 2013 נזכרה לתבוע את בעלי השליטה מכוח סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים. תביעה זו, היא התביעה הנדונה, הוגשה באיחור ניכר, לאחר שהתביעה כבר התיישנה לכל המאוחר במהלך שנת 2012.
ד.סיכום ותוצאה
35.מסקנת הדברים היא כאמור, כי התביעה הנדונה התיישנה עוד בטרם הוגשה. לפיכך, התביעה נדחית.
לנוכח המסקנה כי התביעה נדחית מחמת התיישנותה, ממילא שאין עוד צורך להידרש אל שאר טענות הצדדים (אשר למצער, לגבי חלקן, הצדדים היו חלוקים אם נדונו עוד במסגרת החלטת הרשם בעניין בקשת הרשות להתגונן או שמא נותר לדון בהן).
36.התובעת תישא בשכר-טרחת בא-כוח הנתבע ובהוצאות המשפט שהוציא בסך 15,000 ₪, אשר ישולמו באמצעות בא-כוחו, תוך שלושים יום מיום המצאת פסק-דין זה.
ניתן היום, א' אדר א' תשע"ו, 10 פברואר 2016, בהיעדר הצדדים.
