התובעת הינה רשות מקומית.
חברת מ.ר. הנחתום בע"מ (להלן: החברה) החזיקה בנכסים ברח' דגניה 9 בתחום העיר פתח תקווה (להלן: הנכסים) בין השנים 2014-2018. ב-1.10.18 נרשמו חילופי מחזיק בנכסים, לחברת אביר שיווק לחם בע"מ (להלן: הקונה).
לפי רישומי רשם החברות, החברה הינה חברה פרטית והנתבעים 2-1 הינם בעלי השליטה בחברה, בשיעור של 53% ו-35% בהתאמה.
התביעה דנן הינה תביעה על סכום קצוב אשר מגיע לתובעת כרשות מקומית על פי דין בגין חובות ארנונה והוצאות גביה, לשנים 2017 עד הפינוי בספטמבר 2018, כמפורט בפנקסי התובעת אשר ערוכים כתדפיס מוכן, בדבר סכום החוב הכולל הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק רשויות מקומיות (הפרשי הצמדה וריבית) תש"מ- 1980 עד ליום הקובע. בהתאם לפנקסי התובעת, חוב הארנונה והשילוט בגין הנכסים הינו 29,247 ₪ נכון ליום 3.8.20 (להלן: החוב).
נטען כי הנכסים הינו נכסים שאינם משמשים למגורים וכי החברה לא היתה דייר מוגן בנכסים, לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 וכי לפי ידיעת התובעת, החברה הפסיקה את פעילותה, שכן רכושה ופעילותה נמכרו לקונה.
מאחר שהחברה לא שילמה את סכום החוב, כולו או מקצתו, נטען כי התובעת רשאית לגבות את סכום החוב מהנתבעים, בהיותו חוב ארנונה סופי מכוח סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ב- 1992.
נטען כי התובעת המציאה לנתבעים דרישות תשלום וכן שלחה לידיהם בדואר רשום מכתבי התראה בטרם נקיטת הליכים בגין סכום החוב, אולם עד יום הגשת כתב התביעה לא שולם דבר על חשבון החוב.
בהתנגדות שהפכה לכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע 1, שניתן גם בשם אביו, הנתבע 2, שהינו קשיש עם בעיות קוגניטיביות קשות, נטען כי הנתבעים הינם בעלי השליטה בחברה.
נטען כי החברה עזבה את הנכסים, בהם הפעילה בית קפה ומאפיה, בספטמבר 2018 לאחר שנקלעה לחובות ניכרים והפסדים עצומים בגין תקופת החזקתה ופעילותה בנכסים.
נטען כי הנתבעים לא קיבלו כל נכסים ו/או כספים מהחברה וכי כל הכספים שהתקבלו ממכירת פעילותה לקונה, בסך כ-500,000 ₪, הופקדו בחשבון החברה ושימשו לפרעון חלק מחובותיה שהגיעו למיליוני ₪, כאשר הנתבעים נותרו חייבים אישית כספים במאות אלפי ₪ שלגביהם חתמו כערבים לחברה.
הוצהר כי הנתבעים אינם בעלי זכויות ישירות או עקיפות בקונה ולא היתה להם כל טובת הנאה ממכירת פעילות החברה לקונה, מלבד התמורה החוזית שהופקדה בחשבון החברה.
נטען כי התובעת מבססת את תביעתה על סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ב- 1992, אולם בסיפא מובהר כי ניתן לחייב את בעל השליטה רק אם באם התקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119(א) לפקודת מס הכנסה.
נטען כי הנתבעים לא קיבלו דבר מהחברה, והיא אף נותרה חייבת להם סכומים עצומים בין 6-7 מיליון ₪ בגין השקעות והלוואות בעלים בין השנים 2016-2018, וכי הם הפסידו את כל הונם הפרטי במסגרת השקעתם בחברה.
הוצגו דפי חשבון הבנק של הנתבע 1 בשנים 2018-2019 מהם עולה כי לא התקבלו בתקופה זו כל כספים מהחברה, והחשבון נמצא ביתרת חובה של מעל 200,000 ₪ ומוגדר קשה גביה. החברה נותרה חייבת כספים לנושיה וקיימים נגדה תיקים בהוצל"פ (צורפה רשימה). נתבע 1 נקלע להליך חדלות פרעון ורק עקב סיוע ועזרה של משפחה וחברים הצליח להגיע להסדר נושים ולהיחלץ מפשיטת רגל. נתבע 2 הינו אדם כבן 72 אשר השקיע את כל חסכונות חייו בחברה ואיבד את כל כספו ואת ביתו.
נטען כי נסיונה של התובעת לחייב את הנתבעים באופן אישי בחוב החברה, תוך ניצול ציני של סעיפי חקיקה המחייבים עובדות ספציפיות של הברחת נכסים מהחברה לבעלי השליטה וללא שהתובעת אף טוענת לקיומן של עובדות אלו, הינו נסיון מופרך ומקומם אשר יש לדחותו על הסף.
נטען כי ב"כ הנתבעים שלח בחודש פברואר 2020 מכתב תשובה למכתב ההתראה שנשלח על ידי התובעת ובו הבהיר כי אין בסיס חוק לדרישת התובעת מהנתבעים, אולם למרות זאת החליטה התובעת להגיש את התובענה.
דיון
סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, קובע: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים".
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה, מחייב, איפוא, את קיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הקובע: "(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. (2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. (3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."
בעת"מ 26026-05-12 כהן נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו) נקבע: "מטרתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות, על ידי פעולה של "הרמת מסך" רחבה, ואולי אף גסה, בניגוד לעיקרון הרווח בדיני התאגידים של האישיות המשפטית הנפרדת. תכליתו של סעיף זה הינה למנוע התחמקות חברות מתשלום ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן, כך שבהתקיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן ללמד כי נכסים הועברו מהחברה הפרטית טרם פירוקה, ניתן יהיה להגיע לאותם נכסים אף על ידי גישה ישירה לבעלי השליטה בחברה, ומי שלמעשה הפקיעו מהחברה את הנכסים שהיו ברשותה, ובכך לסכל את הברחת הנכסים משליטת החברה". (...) "לצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של התנאים הבאים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; החוב הוא חוב ארנונה סופי; החברה לא פרעה את החוב; החברה הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה; הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. (...) בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ"חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה."
אין מחלוקת בין הצדדים בתיק זה, כי חמשת התנאים הראשונים לתחולת הסעיף התקיימו, והמחלוקת היא האם התקיים התנאי, כי הנתבעים קיבלו נכסים של החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. אין מחלוקת גם, כי הנטל לסתור את "חזקת ההברחה" מוטל על הנתבעים. המחלוקת היא, האם עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת ההברחה.
להלן אדון במחלוקות העובדתיות והמשפטיות בין הצדדים.
טענתה המרכזית של העיריה היא להברחת נכסים מהחברה לבעלי השליטה בשלהי שנת 2018, בעיסקת המכר בה הועברו פעילות החברה וציודה לקונה, שהמשיך את פעילות החברה במקום ונכנס בנעליה.
ואמנם, מבחינת הרציונל שבבסיס סעיף 119(א)(א)(3) והן מבחינת לשונו, ברי כי כוונת המחוקק היתה לבחון את פעילות בעלי השליטה בתאגיד בתקופה הסמוכה להתפרקותו/הפסקת פעילותו. לשם השוואה, בת"א (ת"א) 34843-09-12 עת"א נ' א. עץ דקו (2000) בע"מ ואח' (פורסם בנבו) התייחס בית המשפט לתקופה של חודשים בודדים לפני הפסקת הפעילות, כתקופה בה יש לבחון אם בוצעה הברחת נכסים.
הוגשו לתיק דפי חשבון הבנק של החברה לשנים 2018-2019 בהם מופיעים תקבולים התואמים את סכום מכירת הפעילות לקונה, ולא אותרו ע"י התובעת העברות כספים לנתבעים, שמספרי חשבונות הבנק שלהם היו בידיה.
לא נטען ולא הוכח כל קשר אישי או עסקי בין הקונה לבין הנתבעים, ששללו בתצהיר הנתבע 1 כל קשר כזה. בנסיבות אלה, המסקנה המסתברת היא שהעיסקה שנחתמה בין הצדדים היתה במחיר השוק, על בסיס עסקי טהור. לעניין ערך המלאי והציוד, הדעת נותנת כי הערך של הציוד בדו"חות הכספיים הינו בחלקו הסטורי, כשמדובר בציוד ישן שערכו המסחרי נמוך, ועל כן אין בסיס להשערה כי הציוד והמלאי נמכרו שלא במחיר השוק.
לא נסתרה המסקנה שמחיר העיסקה נקבע לפי יחסי הכוחות שהכתיבה המציאות הכלכלית: מוכר במצב כלכלי רעוע וללא אופציות חלופיות, מול קונה שאינו נתון ללחצים כלשהם ויכול להכתיב את תנאיה הכספיים של העיסקה. לא נטען ולא הוכח כי ניתן היה לקבל מגורם אחר סכום כסף גבוה יותר עבור הרכוש הקבוע והמלאי, ממה שהתקבל.
התרשמותי ממהימנות הנתבע 1 היתה חיובית, ולא נשללה עדותו כי אביו הנתבע 2 מכר את ביתו כדי לכסות את חובות העסק וכי הוא עצמו עדיין משלם בתשלומים חודשיים את חובות העסק עליהם חתם ערבות אישית. איני רואה סבירות לכך שבעסק הפסדי דוגמת בית קפה/מאפיה שאינו מצליח לכסות את הוצאותיו, נטלו הבעלים כספים או נכסים כלשהם לכיסיהם (ויצויין, לא הוכח כי היו נכסים לעסק מלבד הציוד שנמכר לקונה).
לפיכך אני קובעת כי עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת ההברחה ולא ניתן לחייבם אישית בחוב הארנונה והשילוט של החברה.
התביעה נדחית.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ד תמוז תשפ"ג, 03 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
