בחודש אפריל 2011, התקשר התובע בהסכם קבלת שירותי ייעוץ, תיאום והכוונה במציאת בת זוג (להלן:"ההסכם") עם הנתבע ממשרד היכרויות "יחד" (להלן: "משרד ההיכרויות" או "הנתבע"). על פי ההסכם, יספק משרד ההיכרויות טלפונים של מועמדות פנויות לתובע, על מנת שהאחרון יתאם עימן מפגשים (דייטים). תקופת ההסכם למשך שנה, התובע שילם באותו מעמד 6,900 ש"ח.
העדה מטעם הנתבע, הגב' סמסונג, מסרה כי היא הוסיפה בכתב ידה כחלק בלתי נפרד מההסכם, לבקשת התובע, כי "החברה מתחייבת לספק לג.נ. מועמדות מתוכן יבחר מישהי מתאימה לדייט אחת לשבועיים ואכן מתבצע דייט. החברה והלקוח חולקים אחריות על ביצוע הדייט".
עוד יצוין כי סעיף 10 להסכם קובע שעם חתימת החוזה, הלקוח לא יהיה זכאי "בשום מקרה להשבת הכספים ששילם". החוזים זהים לכל הלקוחות כולל סעיף 10.
לטענת התובע בכתב התביעה, הנתבע לא עמד בהסכם, שכן, במשך 3 חודשים, קיבל מהנתבע 3 מספרי טלפון של בחורות- הא ותו לא!. לדבריו, עם אף אחת מהן לא יצא לדייט, שלא באשמתו. במסגרת עדותו הוסיף כי היו 4 מספרים אותם קיבל מהנתבע. לפיכך, הודיע התובע, בכתב, בחודש אוגוסט על ביטולו של ההסכם, בשל כך שלא יצא אפילו לא לדייט אחד.
על בסיס האמור, התובע מבקש כי יושבו לו 6,900 ש"ח, וכן הוא תובע 3,500 ש"ח בשל עגמת הנפש שנגרמה לו, לדבריו.
הנתבע, הגיש לבית המשפט רשימת שמות של בחורות ומספרי טלפון, שלדבריו נמסרו לתובע (נ/1). הרשימה מונה 7 שמות ולידם מספרי טלפון. הנתבע ציין בעדותו כי אכן הוא אינו בטוח שהתובע יצא לדייטים עם מי מהבחורות. לטענת הנתבע, התובע הצהיר בכזב בעת חתימת ההסכם כי הוא בריא, אלא שהיה חולה אותה עת במחלה קשה. עוד טען הנתבע, כי התובע פנה אליו עוד ביום 19/6/11, בכתב, וביקש "ביטול מנוי עקב סיבות רפואיות"(נ/2). מהמכתב אכן עולה כי במועד הנ"ל ביקש התובע את ביטול ההסכם, וזאת מסיבה רפואית קשה (צרף מסמכים). התובע ביקש כי "אני מאמין שלפנים משורת הדין תוכלו לפעול למעני במצב כלכלי ונפשי הקשה הנוכחי. כל החזר כספי יתקבל בברכה".
למשמע העדויות, קריאת כתבי הטענות והמסמכים, עולה כי דינה של התביעה להתקבל בחלקה.
קיבלתי טענת התובע לפיה לא יצא כלל לדייטים בכל התקופה האמורה. הנתבע, נסמך אמנם על נ/1 ממנו עולה לכאורה כי סופקו לתובע 7 אפשרויות לדייטים. אולם, לא די בכך להוכיח עמידתו של הנתבע במחויבותו על פי ההסכם. לא הוברר מה היתה נפקותה האופרטיבית של הרשימה, משמע, האם הניבה יציאות בילוי כמובטח בהסכם. חיזוק לעדות התובע מצאתי בכך שהנתבע אישר בבית המשפט כי אינו יודע אם אכן יצא התובע לדייטים. הנתבע בחר שלא להביא מי מהבחורות עימן היה התובע בקשר, או את העובדת אשר מסרה את הטלפונים לתובע (הגב' סמסונג ציינה שלא היא טיפלה בנושא זה מול התובע). לו היו בפני בית המשפט עדויות מסוג זה, ניתן היה בנקל לדעת כמה בחורות הופנו לתובע ומה ארע עקב כך. אין חולק כי לא התקיים החלק שנוסף בכתב יד והיה תנאי של התובע לפיו יצא לדייט כל שבועיים. הנטל לסתור עדות התובע בענין זה עמד על כתפי הנתבע שלו אמורה להיות האינפורמציה הרישומית והמהותית. אני ערה אמנם לאופיו הבעייתי, מה, של הסכם הנוגע ליחסים אינטימיים בין אנשים, וכן לכך שהאחריות על היציאה לדייטים חלה במשותף על הצדדים (הן על פי ההסכם והן על פי הגיון הדברים), אולם לא התרשמתי שהתובע הכשיל את היציאות לדייטים מיזמתו, וכי הוא נכון היה לקיים את ההסכם מצידו.
העולה מן המקובץ הינו איפה, כי הנתבעת לא עמדה בהסכם, סיפקה מספר מספרי טלפון אולם לא הצליחה לפחות בחלק האחריות שלקחה על עצמה לגרום לכך שהתובע יצא לדייטים. התובע, עמד על כך שלמרות המכתב נ/2, מצבו הרפואי היה תקין וכי לא זו הייתה הסיבה לפנייתו לביטול ההסכם. הוא הסביר כי למעשה "השתמש" במצבו הבריאותי להגיע לפנים משורת הדין להשבת הכסף, כלשונו: "מכיוון שראיתי שטלפון לאחר טלפון לא יוצא שום דבר. כתבתי את המכתב מאחר והייתי תמים ורציתי להגיע אליהם להסדר כספי כי ראיתי שאין עם מי לדבר"(עמ' 2 לפרטיכל). התובע הבהיר שלטעמו, היה כשיר מבחינה בריאותית לצאת לדייטים, ולפיכך עמד על טענתו כי הגם שלא צויין בנ/2 מחדלו של הנתבע, הרי שזו הייתה הסיבה לרצונו לסיים את ההתקשרות. קיבלתי הסבר זה, בין היתר משום שבטופס ההרשמה אכן ציין התובע שמצבו הבריאותי תקין, הגם שעל פי הגב' סמסונג, אין חולק כי לא היה זה תנאי לחתימה. משמע, התובע לא צריך היה לשקר בעניין זה בעת החתימה, ולדידו, הוא היה במצב רפואי שאפשר דייטים.
באשר לסעיף 10 להסכם- אין מקום לטעמי לנקוט בפרשנות קיצונית לפיה בכל תרחיש לא ניתן יהיה להשיב ללקוח כספים או חלקם כאשר ההסכם בין הצדדים לא מתקיים יותר באופן מעשי, וכאשר אף הנתבע לא עמד בכל התחייבויותיו, כשמדובר בהסכם לשנה שלמה וכזה העוסק בעניינים שבטעם ובלב.
כאמור, מאז אוגוסט 2011, לפי העדויות ו-נ/1, לא סופקו מספרי טלפון נוספים על ידי הנתבע. אז גם פנה התובע במכתב ביטול שצורף לכתב התביעה. יוצא, אם כן, שהתובע קיבל שירות מסוים מאז אפריל ועד אוגוסט (כ- 5 חודשים). כמו כן, ניתן להניח כי חלק מהסכום ששולם כלל דמי הרשמה כל שהם. לפיכך, לנתבע מגיע סכום שניתן להעריכו בכ- 3,500 ש"ח (כ- 500 שקלים לחודש ודמי הרשמה). לאור האמור, על הנתבע להשיב לתובע סך 3,400ש"ח.
לא ראיתי לפסוק במקרה זה פיצוי בגין עגמת נפש שלא הוכחה במשפט.
אני מחייבת איפא את הנתבע יצחק נח להשיב לתובע סך של 3,400 ש"ח. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום.
בנסיבות העניין, לאור העובדה שהתביעה התקבלה אך בחלקה, כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי תוך 15 ימים מהיום.
ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.