תביעה כספית נ' בן זוג בשל פגיעה בפרטיות עקב הצבת מצלמות

1. בפניי תביעה כספית במסגרתה עותרת התובעת, אשת הנתבע,  לחיובו בפיצוי בשל פגיעה בפרטיותה, בגין הצבת מצלמות שתיעדו את המתרחש בבית מגורי הצדדים.
2. השאלות המתעוררות הן: ראשית, האם המדובר בפגיעה בפרטיות? שנית, (ככל שהתשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב), האם עומדת לנתבע הגנתו של סעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק")?

העובדות הצריכות לעניין

3. הצדדים מנהלים הליכים משפטיים זה מספר שנים.
4. בכלל זה, נידונה בפניי בקשת התובעת ליתן צו הגנה כנגד הנתבע בטענה כי הלה היה אלים ואיים לפגוע בה (תמ"ש 33209-09-14). בתובענה האמורה ניתן צו הגנה במעמד צד אחד, אשר בוטל לאחר קיום דיון במעמד שני הצדדים ולאחר שהוגש תיעוד מצולם של הארוע, שהוכיח כי לא היה כל מגע פיסי בין הצדדים. יובהר כי בשל תלונת התובעת נעצר הנתבע (שהינו עו"ד במקצועו), אך שוחרר לאחר שהשוטרים צפו בתיעוד.  
   בהחלטתי דאז קבעתי כי "ארוע אלימות כפי שתואר על ידי המבקשת לא היה ולא נברא, ובקשה זו הוגשה מטעמים זרים, הקשורים ככל הנראה במאבק הרכושי שניטש בין הצדדים, לרבות בכל הנוגע לבית." לנוכח קביעתי זו חוייבה התובעת בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪.
5. בחקירתו במסגרת ההליך דלעיל, הודה הנתבע כי בבית הצדדים מותקנות מצלמות, אך טען כי מצלמות מותקנות בבית לפחות שנתיים ימים, כי אין הקלטה של הדברים שנאמרים וכי התובעת שברה מצלמות פעמיים, עובדה המוכיחה כי היתה מודעת לקיומן.

טענות התובעת

6. התובעת טוענת כי הודאת הנתבע בדבר הצבת מצלמות בבית מקימה מניה וביה עילה לפסיקת פיצוי בגין פגיעה בפרטיותה.
7. עוד טוענת התובעת כי לא עומדת לנתבע הגנה כלשהי בנדון, באשר מעשיו נעשו בחוסר תום לב, וכי התנגדה להצבת המצלמות, התנגדות לה היה הנתבע מודע.

טענות הנתבע

8. הנתבע טוען, כי המצלמות הוצבו על מנת להגן על הבית ובני הבית ולא בגין התובעת. עוד טוען הנתבע, כי הצבת המצלמות איפשרה לו להתגונן כנגד טענות התובעת בגינן ביקשה צו הגנה. לוז טענתו של הנתבע בהקשר זה הינו, כי מעשיו באים בגדרו של המונח "הגנה על ענין אישי כשר", כאמור בסעיף 18(2)(ג) לחוק.
9. הנתבע מוסיף וטוען כי המצלמות הוצבו במקומות שאינם "רשות היחיד" וכי הבית הינו קניינו, קניין בו נאחזת התובעת שלא כדין.
10. כמו כן טוען הנתבע כי התובעת היתה מודעת לקיומן של מצלמות ומודעות זו מאיינת את טענותיה בדבר פגיעה בפרטיות.

דיון והכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי "הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל" זכות אשר הפכה מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו "לזכות חוקתית-על-חוקית" (בג"צ 6650/04 פלוני נ. בית הדין הרבני באיזורי בנתניה – פורסם במאגרים, עפ 5026/97 גלעם נ. מדינת ישראל – פורסם במאגרים, להלן: "פרשת גלעם").
2. עוד נפסק כי "סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט" ולכן הזכות לפרטיות דבקה באדם ולא במקום והיא חלה ללא קשר לזכויות קניין (בג"צ 6650/04, סעיף 21 לפסק הדין, וכן ר' לענין פגיעה בפרטיות ברשות הרבים עפ 2126/05 ג'רייס נ. מדינת ישראל – פורסם במאגרים).
3. ממילא חלה הזכות לפרטיות בבית מגוריו של אדם, הוא מתחמו/ מבצרו הפרטי (" על רקע גישה זו ניתן לקבוע, כי הזכות החוקתית לפרטיות משתרעת, בין השאר – ובלא כל ניסיון להקיף את הזכות על כל היבטיה – על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ" – בג"צ 2481/93 דיין נ. מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 470 וכן בג"צ 6650/04).
4. עוד נפסק, כי הזכות לפרטיות שרירה וקיימת גם במערכת היחסים בין בני זוג נשואים, בינם לבין עצמם ("הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה. הזכות לפרטיות עומדת לכל אחד מבני הזוג כלפי העולם כולו, לרבות כלפי בן זוגו. אכן, כשם שכל אחד מבני הזוג זכאי לכבודו, ולחירות גופו כלפי בן זוגו (ראו ע"פ 91/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 281), וכשם שכל אחד מבני הזוג שומר על קניינו כלפי בן זוגו, כך זכאי כל אחד מבני הזוג לפרטיותו כלפי בן זוגו. האוטונומיה של הפרט היא גם אוטונומיה כלפי בן הזוג. הפרטיות של הפרט, היא גם פרטיותו כלפי בן זוגו. גם בחיי הנישואין שומר לעצמו כל אחד מהצדדים לקשר תחומים של פרטיות כלפי בן זוגו." – בג"צ 6650/04 סעיף 20 לפסק הדין).
5. מן המקובץ ברי כי התובעת זכאית לפרטיות בבית מגוריה גם כלפי הנתבע ולטענתו של הנתבע כי הבית הינו בבעלותו, אין נפקות לענין זה.
6. לטענתו של הנתבע כי הצילומים לא נעשו בחדרה של התובעת או בחדרי האמבטיה והשירותים, יש חשיבות לענין ההגנה לה הוא טוען (באשר, כפי שיבואר להלן, עוצמת הפגיעה בפרטיות משליכה על המסקנה בדבר תום ליבו של הפוגע), אך אין לה נפקות לענין הקביעה כי הצילום נשוא התובענה מהווה, מניה וביה, פגיעה בפרטיות.
7. צילום אדם שלא בידיעתו והסכמתו, אפילו צילום זה נעשה במרחבים "הציבוריים" של הבית, מהווה פגיעה בפרטיות. אדם זכאי להניח כי כאשר הוא מצוי בביתו בגפו הוא נהנה מפרטיות כלפי כולי עלמא, וחדירה לפרטיות זו ופגיעה בה, אסורות.
8. הנתבע טוען כי התובעת ידעה אודות המצלמות ולכן נשללת טענתה לפגיעה בפרטיות. אכן, הסכמה וטענה לפגיעה בפרטיות לא עולות בקנה אחד (סעיף 1 לחוק). ברם, החוק מגדיר הסכמה כהסכמה "מדעת, במפורש או מכללא", והסכמה כזו לא הוכחה במקרה דנן. הטענה לפיה התובעת חיבלה פעמיים בעבר במצלמות, אף אם יש בה ממש, איננה מוכיחה הסכמה מדעת של התובעת להחשף לצילום מתמשך, ויש טעם בטענת ב"כ התובעת כי גירסת הנתבע דווקא מוכיחה כי ידע שהתובעת מתנגדת מפורשות לצילום האמור.
9. משהגעתי למסקנה כי הצבת המצלמות בבית פגעה בפרטיותה של התובעת, עולה השאלה, כלום עומדת לנתבע הגנה מן ההגנות שמונה החוק?   
   לענייננו רלוונטית הוראת סעיף 18(2)(ג) לחוק (להלן: "ההגנה") הקובעת לאמור:   
   
   "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:
   ...

 (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

...
(ג)   הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע;"

1. הנה כי כן, על מנת שתעמוד לנתבע ההגנה, עליו להוכיח כי התקיימו שני תנאים: כי פעל בתום לב, וכי הפגיעה בפרטיותה של התובעת נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר.
2. הלכה פסוקה היא כי תום הלב נשוא ההגנה הינו תום לב סובייקטיבי (פרשת גלעם, בג"צ 6650/04), אשר משמעותו היא "כי בעשותו את המעשה, באחת הנסיבות המתוארות בסעיף 18(2) סבר (הפוגע – ש.ב.י) בתום לב שהוא רשאי (או אף חייב) לעשותו." (דברי כב' השופט מצא בפרשת גלעם).
3. סעיף 20 לחוק קובע חזקות לענין תום ליבו של הפוגע לאמור:      

"[א] הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב.

(ב)  חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב אם הוא פגע ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך הענינים שניתנה להם הגנה בסעיף
18(2)."

3. באשר לחזקות אלה נפסק לאמור:         
   "על-פי סעיף 20, מקום בו מוכיח הפוגע שהפגיעה בפרטיות בוצעה על-ידיו באחת הנסיבות המתוארות בסעיף 18(2), עשויה מידת הפגיעה (ובמקרה אחד גם אופי הפגיעה) להקים חזקה בדבר קיומו (או אי-קיומו) של יסוד תום הלב. מחד, אם הוכיח הפוגע, כי הפגיעה לא חרגה מתחום הסביר, חזקה עליו שפעל בתום לב (סעיף 20(א)).
   
   ומאידך, אם הוכח נגדו, כי פגע בפרטיות ביודעין, במידה גדולה משהיתה נחוצה לצורך העניין שבגינו מוענקת ההגנה (סעיף 20(ב)), או כי ביצע את הפגיעה תוך הפרת כללים או עקרונות של אתיקה מקצועית, החלים עליו מכוח הדין או מכוח השתייכותו לחוג מקצועי מסוים (סעיף 20(ג)), חזקה עליו שביצע את מעשה הפגיעה שלא בתום לב." (דברי כב' השופט מצא בפרשת גלעם).
4. שמע מניה, מידתיות הפגיעה בפרטיותה של התובעת עשויה לקבוע האם פעל הנתבע בתום לב, תום לב המהווה תנאי בלעדיו אין לקיומה של הגנה על פי החוק (בג"צ 6650/04)  . מידתיות זו משמעותה כי הנתבע סבר שעשה כל שביכולתו כדי להפחית את הפגיעה וסבר שפעולתו (בנדוננו, הצבת המצלמות כפי שהוצבו) מצדיקה את הפגיעה (ר' דברי כב' השופט אריאל בפרשת גלעם).
5. נחה דעתי כי הנתבע פעל בתום לב מן הנימוקים שלהלן:  

                                 א.         הצילום היחיד שהוצג לבית המשפט (במסגרת תמ"ש 33209-09-14) היה צילום המוכיח קיומה של מצלמה הצופה אל המטבח. הנתבע אומנם הודה כי בבית 8 מצלמות אך בה במידה העיד כי לא כל המצלמות הינן בתוך הבית (עדותו  מיום 18.9.014 בתמ"ש 33209-09-14). התובעת לא הוכיחה כי הוצבו מצלמות אחרות מזו הצופה למטבח וממילא לא הוכיחה כי הוצבו מצלמות באזורים אשר הצבתן בהם מהווה מניה וביה פגיעה לא מידתית בזכות לפרטיות (כגון חדרה של התובעת, וחדרים שנועדו מעצם טיבם למעשים שהצינעה יפה להם).          

                                 ב.         ודו"ק, נטל הראיה כי נפגעה פרטיותה של התובעת ובאיזו מידה, מוטל על התובעת ולא עלה בידה להוכיח פגיעה נוספת מעבר לזו הנובעת מהצבת מצלמה הצופה אל המטבח, כאמור. לענין זה יודגש, כי במסגרת תמ"ש 33209-09-14 הודתה התובעת כי צילום האירוע נשוא הבקשה לצו הגנה הוצג לה במשטרה וממילא ידעה אודות קיומן של מצלמות. משכך, מחדלה להוכיח קיומן של מצלמות שפגיעתן חמורה מהפגיעה המוכחת, פועל לרעתה. הדברים קל וחומר עת הנתבע היה מורחק מן הבית מספר ימים, במהלכם היה סיפק בידי התובעת למצוא מצלמות נוספות באין מפריע.

                                  ג.          כפי שיבואר להלן, זכאי הנתבע ליהנות מהגנת החוק, אף אם אניח כי הוצבו מצלמות נוספות בבית, שצפו אף הן למרחבים "ציבוריים", כאלה המשמשים את כלל דרי הבית.

                                 ד.         נימוקו הרלוונטי של הנתבע להצבת המצלמות הינו, כפי שטען גם במסגרת תמ"ש 33209-09-14, חששו מפני אשמות שווא שתטפול עליו התובעת על מנת להרחיקו מהבית.

                                 ה.         משכך, נשאלת השאלה, האם היה הנתבע תם לב שעה שהציב מצלמות הצופות למרחבים "ציבוריים" בבית על מנת למנוע אשמות שווא בדבר אלימותו כלפי התובעת? התשובה לשאלה זו הינה בחיוב.     
אין חולק כי בין הצדדים ניטשת מערכה משפטית קשה שבמרכזה טענת התובעת לזכויות בבית. אף אין חולק שבעבר הלינה התובעת כי הנתבע נהג באלימות ולאחר שהנתבע הורחק במעמד צד אחד הושגה הסכמה כי כל אחד מהצדדים ישהה בחדר אחר של הבית. עוד לא יכול להיות חולק כי התובעת לא היססה לטפול על הנתבע אשמה כי נהג בה באלימות ואיים עליה, טענות בגינן הורחק הנתבע מן הבית במעמד צד אחד ואף נעצר. טענות אלה הופרכו בזכות הצילום נשוא תובענה זו, אשר הביא לשיחרורו של הנתבע ממעצר ולביטול צו ההגנה תוך חיוב התובעת בהוצאות בסך 10,000 ₪.

                                  ו.          בנסיבות אלה מתבקשת המסקנה שהנתבע סבר, סובייקטיבית, כי הוא רשאי להציב את המצלמות על מנת להמנע מאישומי סרק על התוצאות הקשות הנובעות מהם. יתירה מזו, לטעמי עומדת לנתבע חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 20 לחוק, באשר הפגיעה בפרטיותה של התובעת היתה מידתית. כאמור, אף אם אניח כי הוצבו מצלמות נוספות על זו שצופה למטבח, אין כל הוכחה כי הן צפו למרחבים שהינם פרטיים אלא, לכל היותר, למרחבים המשמשים את כל דרי הבית. לנוכח העובדה שטענות מצד התובעת לאלימות של הנתבע כלפיה משמשות חלק מהמאבק הרכושי בין השניים, הצבת המצלמות כפי שהוצבו במטרה למנוע הרחקתו ומעצרו של הנתבע לשווא, הינה מידתית.

                                  ז.          הוכח כי התובעת איננה מהססת לנסות ולטפול על הנתבע אשמות שווא על מנת להרחיקו מן הבית והחלטתי בתמ"ש 33290-09-14, תוכיח. הנסיון החמור לטפול על הנתבע אשם על לא עוול בכפו מחייב את המסקנה כי הנתבע פעל בתום לב על מנת להמנע מכך, בבחינת סוף מעשה המעיד על תחילתו.    





אין לי אלא לחזור על הדברים שכתבתי בשעתו, לענין נזקו החמור של הצו שניתן במעמד צד אחד על לא עוול, לאמור: "בגין הצו שניתן במעמד צד אחד היה המשיב (הנתבע – ש.ב.י) מורחק מביתו ומילדיו משך מספר ימים ונאלץ להשתכן, לטענתו, במלון. נקל להבין את הנזק שנגרם לאדם המורחק מביתו על לא עוול, לרבות הפגיעה הקשה בזכויותיו הבסיסיות ביותר, לרבות בשמו הטוב. יתירה מזו, המשיב נעצר והובא בפני שופט והושם במעצר בית, והנזק החמור שנגרם לו ברי לכל. הדברים קל וחומר לנוכח היות המשיב עורך דין המוצא עצמו עצור ומואשם על לא עוול בתקיפה...צו הגנה הינו בבחינת חנית ארוכה באמצעותה יכול בעל דין להזיק למשנהו "מרחוק" במעמד צד אחד תוך ניצול היתרון הדיוני המובנה בכגון דא. פציעתה של חנית ארוכה וחדה זו קשה ביותר...".

                                 ח.         יודגש, כי מידתיות הפגיעה בפרטיותה של התובעת נובעת אף מכך שארועים נטענים של אלימות בין בני משפחה, מתרחשים לעיתים קרובות בד' אמות הבית כאשר העדים היחידים לארוע הינם בני המשפחה המעורבים בו. משכך, קשה לחשוב על אמצעי אחר, שפגיעתו בפרטיות פחותה, ואשר עשוי לאיין טענות כזב בדבר אלימות בין בני משפחה. גם טעם זה מעיד כי הפגיעה בפרטיות בנדוננו היתה מידתית.

                                 ט.         משהגעתי למסקנה כי פעולתו של הנתבע היתה מידתית בנסיבות הענין, עומדת לו חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 20. יתירה מזו, סבורני כי בנסיבות המקרה דנן התקיים תום ליבו של הנתבע גם ללא שימוש בחזקה האמורה.

                                  י.          יצויין, כי לא נטען שהנתבע עשה שימוש כלשהו בתיעוד המצולם, להוציא לשם הזמת טענות התובעת במסגרת בקשתה לצו הגנה, וגם עובדה זו תומכת במסקנה כי הנתבע פעל בתום לב.

6. משהגעתי למסקנה כי הנתבע פעל בתום לב, נותרה להכרעה השאלה האם פעל לשם הגנה על ענין אישי כשר?           
   התשובה לקושיה זו הינה בחיוב מן הטעמים שלהלן:

                                 א.         דומני כי ייקשה להעלות על הדעת ענין אישי כשר מובהק יותר מאשר השאיפה להמנע מהרחקת שווא מבית המגורים, העלולה לגרור גם אישום שווא בפלילים.




אף אם נשפוט את המונח "ענין אישי כשר" באמות המידה שנקבעו לענין סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965, קרי – בהתאם לאמות המידה הנוהגות לענין הגנה עצמית במשפט הפלילי (ע"א 334/89 מיכאלי נ. אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 565), לטעמי עומד בהן הנתבע.      
כמבואר לעיל, צו הגנה עלול לפגוע בחרויות בסיסיות ביותר של האדם, לרבות חירותו הפיסית. משכך, המדובר בפעולה מובהקת של הגנה עצמית.

                                 ב.         זאת ועוד, הצבת המצלמות כאשר הנתבע צופה, על סמך נסיון העבר (לתפיסתו הסובייקטיבית שאיננה לקוטה מן הדמיון), כי ייעשה נסיון לטפול עליו אשמות שווא, מהווה הגנה על ענין אישי כשר בכך שיש בתיעוד כדי לאפשר לנתבע ניהול ראוי של ההליך המשפטי. הלכה פסוקה היא כי "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות עשוי לקדם את חשיפת האמת, ועל כן קיים אינטרס ציבורי חשוב להתיר את השימוש בו כראיה במשפט" (בג"צ 6650/04, סעיף 30 לפסק הדין). לכן, בנסיבות המתאימות, ניתן לקבוע כי פגיעה בפרטיות נועדה להגן על אינטרס אישי כשר בדבר הזכות לניהול משפט הוגן.        

ומשכך מתקיים בנדוננו גם התנאי השני הקבוע בסעיף 18(2)(ג) לחוק.

7. מן המקובץ והמוטעם עולה, כי עומדת לנתבע הגנת החוק וממילא דין התביעה להדחות.
8. יודגש הדגש היטב, אין ללמוד מן האמור לעיל כי כל אימת שאדם חושש מאשמות שווא, רשאי הוא להתקין מצלמות ולעקוב אחר בן זוגו על מנת להזימן. נהפוך הוא, זכות הבכורה הינה להגנה על הפרטיות אשר על מקומה המיוחד במדרג הנורמטיבי הישראלי, עמדתי לעיל. סכסוך משפחתי ובכללו סכסוך בין בני זוג, לא מתיר פגיעה בזכות לפרטיות אלא באותם מקרים מיוחדים ולא שכיחים בהם ישנה תשתית ברורה וחד משמעית כי הפגיעה מוצדקת, וכל ספק ראוי שיפעל לחובת הפוגע.  
   יתירה מזו, סכסוך בין בני זוג מטיל על הפוגע נטל כבד יותר להוכיח את עילת ההגנה, באשר הסכסוך פוגע באינטימיות שהיתה אינהרנטית ליחסים בין בני זוג ואיננה עוד. פגיעה זו כמו מגביה את חומת הפרטיות וממילא כדי לעבור אותה, יש לבסס תשתית ראייתית ברמת הוכחה גבוהה, שאמנם התקיימה במקרה דנן אך איננה מאפיינת את רוב המקרים.
9. בנסיבות המקרה דנן, אני סבור כי הגשת תובענה זו הינה בבחינת נסיון מעוול להנות ממעשה עוולתו. בתחילה טפלה התובעת על הנתבע אשמת שווא ולאחר מכן היא מנסה להבנות מכך שהנתבע ניסה להתגונן מפני העלילה.   
   
   
   בשים לב לכך, אך בשים לב לעובדה שהתובעת הסכימה להכרעה על יסוד טיעונים בכתב תוך קיצור ויעול ההליך, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  י' טבת תשע"ה, 01 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.