רקע
הצדדים נישאו בשנת 1987 ולהם שלושה ילדים משותפים. ביום כ"ז בתשרי תשע"ד (1.10.2013) הגישה האישה תביעה רכושית בבית המשפט, ובמסגרתה היא עתרה לפירוק שיתוף, לחלוקת רכוש ולאיזון משאבים. היא ביקשה שהרכוש לא יחולק בחלקים שווים אלא לפי יחס אחר שייקבע לטובתה והיא מנמקת זאת בין השאר ב"הברחות רכוש" וב"יכולת ההשתכרות המופלגת של הבעל". ביום כ"ב בטבת תשע"ד (25.12.2013) ניתן פסק דין בבית המשפט לפיו ובהסכמת הצדדים יאזנו הצדדים את כל נכסיהם וזכויותיהם שווה בשווה. לצורך ההתחשבנות והאיזון מונה אקטואר.
הבעל לשעבר תבע גירושין. ביום כ"ב בטבת תשע"ד (25.12.2013) נפתח תיק גירושין בבית הדין ובפסק הדין מיום י"ד באייר התשע"ו (25.20.14) קבע בית הדין כדלקמן:
א. נענים לתביעת הבעל ומחייבים את האישה [פלונית] לקבל גט פיטורין מבעלה [פלוני].
ב. לאחר הגירושין ידון בית הדין בנושא כתובת האישה.
תביעת הכתובה
הצדדים התגרשו ביום ב' באייר התשע"ה (21.04.15). עתה ובהתאם לפסיקת בית הדין האמורה, ניצבת לפנינו תביעת האישה לכתובתה בסך 763,000 ש"ח.
בדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום ח' באדר א' תשע"ו (17.2.16) בנוכחות הצדדים ובאי כוחם נשמעו טענותיהם בתביעת הכתובה, ובית הדין החליט כדלקמן:
"הצדדים יגישו לבית הדין את דו"ח האקטואר. לאחר קבלת דו"ח האקטואר יחליט בית הדין האם יש צורך בקיום ישיבת הוכחות נוספת. באי כוח הצדדים רשאים להוסיף הסברים או סיכומים ביחס לחלוקת הרכוש ולדו"ח האקטואר."
התקבל דו"ח האקטואר וכן סיכומים ביחס לחלוקת הרכוש, לדו"ח האקטואר ולזכאות האישה לכתובתה. האקטואר בחוות דעתו מתייחס לזכויות ונכסים שהיו לצדדים בתקופה שמיום נישואיהם ועד למועד הקרע שנקבע בבית המשפט. לפיכך התקופה הרלוונטית לצורך האיזון, היא מיום ד' בסיון תשמ"ז (1.6.1987) ועד ליום כ"ז בתשרי תשע"ד (1.10.2013) בכלל האיזון נלקחו בחשבון גם סכומים שלקח לעצמו מי מהצדדים מיום כ"ג בתשרי תשע"א (1.10.2010) ואילך, ובכלל זאת סכומים אשר הועברו או נרשמו על שם צד ג'.
לצורך עריכת הדו"ח נסרקו על ידי האקטואר חשבונות בנקים בארץ, בניו יורק ובהונג קונג, הרשומים על שם הצדדים. נסרקו קצבאות הזקנה האמריקאיות שצפויים הצדדים לקבל, נאמד שוויים של שני רכבים, נסרק מסמך בעניין תכנית חסכון של הבעל לשעבר על סך 401,000 ש"ח ומסמך בעניין קרן השתלמות על שמו, נבדק קיומן של מניות בקבוצת [...] שרשומות על שם הבעל לשעבר. כמו כן נסרקו מסמכים בעניין פנסיה, גמל, השתלמות, ביטוח והשקעות הרשומים על שם האישה.
סיכום טיעוני בא כוח האישה – חלקה באיזון המשאבים ופיצוי כספי
בא כוח האישה כותב בסיכומיו כי נערך חישוב לפיו סך כל הזכויות הצבורות שעל שם הבעל לשעבר הם בסך 1,224,558 ש"ח ואילו סך כל הזכויות הצבורות שעל שם האישה הם בסך 294,254 ש"ח. לפיכך זכויות הבעל לשעבר בקיזוז זכויות האישה עומדות על סך 930,304 ש"ח. במסגרת איזון המשאבים מגיע לאישה מחצית מזכויות העודפות של בעלה לשעבר, וכך חלקה בזכויותיו עומד על סך 465,152 ש"ח. סכום זה מגיע לאישה במסגרת איזון המשאבים, לפיכך יש להפחיתו מסכום הכתובה, שכאמור עומד על סך 763,000 ש"ח. מכאן שהאישה תובעת סך 297,848 ש"ח כהשלמה לכתובתה.
חישוב בא כוח האישה נערך על בסיס זכויות הצבורות והרשומות או שהיו רשומות על שם הבעל לשעבר בלבד, ואילו כספים רבים נוספים שחולקו במסגרת מכירת בית ואיזון חשבונות שהיו רשומים על שם שני הצדדים, לא הוכנסו לחישוב ולכן לא קוזזו מהסכום דלעיל, שאותו תובעת האישה כהשלמה לכתובתה.
לטענת בא כוח האישה, כדי לבדוק כי לא יהיה 'כפל מבצעים' [כפל זכויות בקבלת הכתובה וחלקה באיזון המשאבים], יש לבדוק מה חלקה של האישה בזכויות הצבורות והרשומות על שם הבעל בלבד– אותו יש לקזז מהסכום הנקוב בכתובתה ואילו כספים שחולקו במסגרת מכירת בית משותף וכן כספים מחשבונות משותפים שחולקו בין הצדדים, אינם רלוונטיים לעניין 'כפל המבצעים', שכן אלו נכסים בבעלות האישה ודינם כדין נכסי מילוג.
בסעיף 5 לסיכומיו מעיר בא כוח האישה כי ישנם דיינים אשר אינם מסכימים לשיטת 'כפל מבצעים' ולשיטתם אין כל קשר בין חלקה של האישה ברכוש הבעל לשעבר לבין כתובתה. לדבריו יש למצוא לכך חיזוק בסעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973.
בנוסף לתביעת הכתובה, האישה תובעת גם פיצוי כספי בשל הרס חיי המשפחה שנגרם לטענתה מבגידות רבות של בעלה לשעבר.
על כן מסכם בא כוח האישה את תביעתה – ובהתאם לדברי בית הדין כי אין 'כפל מבצעים' (כמובא בסעיף 3 לסיכומים), זכאית האישה להשלמת כתובתה בסך של כ-300,000 ש"ח. לפיכך הוא מבקש שהצדדים יזומנו לדיון הוכחות, בו האישה תוכיח את טענותיה בתביעתה לכתובה.
סיכום טיעוני בא כוח הבעל לשעבר לשלול את חלק האישה בנכסי הבעל
מאידך גיסא, כותב בא כוח הבעל לשעבר בסיכומיו כי מרבית הכספים שקיבלה האישה במסגרת איזון המשאבים הם מכספים שלו. כך לדבריו, מרבית הכספים ששימשו לתשלומי הבית בארה"ב היו מכספים שלו, והמשכנתא על הבית הייתה על שמו וירדה מחשבון משותף בארה"ב, אך כל ההכנסות לאותו חשבון בשבע השנים האחרונות היו מהעבודה שלו בלבד. הבית נמכר, התמורה נטו חולקה בין הצדדים בחלקים שווים והאישה קיבלה כ-570,000 ש"ח מהתמורה. כספים אלה לא נכללו בדו"ח האקטואר, מאחר והם חולקו בין הצדדים בטרם נערך הדו"ח.
הבעל לשעבר החזיק חשבון בנק בהונג קונג שבמשך 14 שנה היה רשום על שמו בלבד. לחשבון זה הוכנסו כספים שקיבל מעבודתו. האישה הצטרפה כשותפה לחשבון שבועיים לפני הגשת תביעותיה, וזאת – לדברי הבעל לשעבר – כמניפולציה שעשתה לו ושלשמה היא התלוותה לנסיעתו להונג קונג ואף קיימה אתו יחסי אישות לאחר שנים שבהן לא היו ביניהם יחסי אישות. כל זאת לדבריו כדי להירשם כשותפה בחשבון, וכחלק מהכנת תביעותיה. עבור חלקה בחשבון בהונג קונג, קיבלה האישה סך 1,650,000 ש"ח. כספים אלה לא נכללו בדו"ח האקטואר, מאחר שחשבון הבנק חולק אף הוא בין הצדדים בטרם נערך הדו"ח.
לטענת הבעל לשעבר, בשנתיים שקדמו ליום הקרע הוציאה האישה כספים רבים מחשבון משותף בבנק לאומי, לחשבונותיה בבנקים שונים. סך של 100,000 ש"ח היה מופקד בפק"ם ומקורו מכספי ירושה של הבעל לשעבר. האישה לקחה מהם סך 50,000 ש"ח ללא ידיעתו, ו-50,000 ש"ח נוספים חולקו בין הצדדים.
עוד עולה מסיכומי בא כוח הבעל לשעבר כי מתוך תכנית חסכון פנסיונית שעל שם הבעל קיבלה האישה כ- 420,000 ש"ח ומתשלומי פנסיה עתידיים שלו, תקבל האישה כ-100,000 ש"ח נוספים.
בגין בונוס ממקום עבודתו של הבעל לשעבר לשנת 2013, קיבלה האישה סך 111,000 ש"ח.
על כן לטענת הבעל לשעבר וכפי הסיכום של בא כוחו, יש בידי האישה מכספי בעלה לשעבר סך של 2,876,000 ש"ח. לכך יש להוסיף סך 100,000 ש"ח מתשלומי פנסיה של הבעל לשעבר, שאותם עתידה האישה לקבל.
עוד מוסיף בא כוח הבעל לשעבר בסיכומיו כי האישה קיבלה סך 703,654 ש"ח מכספים משותפים לצדדים, כמפורט מדו"ח האקטואר.
בהתאם לאמור, אמורה האישה לקבל לידיה במסגרת איזון המשאבים, סך כולל העולה על שלושה מיליון וששת אלפים שקלים.
לסיכום טיעוניו בעניין הכתובה כותב בא כוח הבעל לשעבר, ש"מרבית הכספים שקיבלה האישה לידיה מכספי הנישואין, הם מזכויות הבעל ומכספיו". משכך האישה אינה זכאית ל "כפל הכנסות – כפל מבצעים", ולטענתו יש לדחות את תביעתה לכתובה.
דיון והכרעה – המקור לזכויות המאוזנות
בדיון שהתקיים בבית הדין ביום י"ט באייר תשע"ד (19.05.14) טען בא כוח האישה כי הבעל לשעבר מרוויח מעל 110,000 ש"ח לחודש (שורה 52 לפרוטוקול). דברי בא כוח האישה צוינו בפסק הדין שניתן בבית הדין הגדול ביום ט' בשבט תשע"ה (29.01.15). גם מטיעוני האישה בבית המשפט עולה כי זה הסכום שאותו מרוויח בעלה לשעבר. כאמור האישה הגישה ביום כ"ז בתשרי תשע"ד (1.10.2013) תביעה רכושית בבית המשפט, ובמסגרתה עתרה לפירוק שיתוף, לחלוקת רכוש ולאיזון משאבים. העיון בכתב תביעתה בבית המשפט מעלה כי לטענת האישה הכנסותיו של בעלה לשעבר מקבוצת[...] מסתכמות בסכום ממוצע העולה על 120,000 ש"ח לחודש (סעיף 18 וסעיף 67 לכתב התביעה).
מאידך גיסא, בדיון שהתקיים בבית הדין ביום ז' באדר א' תשע"ו (16.02.16) אמרה האישה כי היא עצמה עבדה מעט מאוד, היא "הקריבה את הקריירה שלה" (שורה 14 לפרוטוקול) והוסיפה כי: "היו מספר שנים קצרות עד לפני שלוש־עשרה שנה שכן עבדתי" (שורה 34 לפרוטוקול).
מדברי הצדדים ובאי כוחם עולה, כי ההכנסות שנוצרו מעבודת הבעל לשעבר היו גבוהות לאין שיעור מאלה שיצרה האישה מעבודתה. יוצא אפוא כי הרוב המכריע של הזכויות שנצברו במשך שנות נישואי הצדדים ועד ליום הקרע, נוצרו מעבודתו של הבעל לשעבר, ותרומתן של הכנסות האישה לצבירת הזכויות הייתה מזערית. משכך, מקור מרבית הכספים שקיבלה האישה במסגרת איזון המשאבים אכן היה מכספי הבעל לשעבר.
כיוון שכן, יש לקבוע כי אין לעשות הבחנה בין הזכויות והכספים שהיו רשומים על שם הבעל בלבד, לבין אלה שנרשמו על שם שני הצדדים. ככל שאלה אוזנו ביניהם במסגרת חלוקת הרכוש, הרי שאת שנזקף לטובתה – משל הבעל לשעבר הוא נזקף. על כן יש לאמץ את החשבון אותו הגיש בא כוח הבעל לשעבר בסיכומיו ולפיו כשלושה מיליון וששת אלפים שקלים הוא הסכום בו זכתה האישה במסגרת איזון המשאבים וחלוקת הרכוש, ויש לקבוע כי רוב ככל הסכום היא קיבלה מאת הבעל לשעבר.
מאחר וכאמור הכתובה עומדת על סך 763,000 ש"ח, יש לקבוע כי בקבלת הסך של 3,679,654 ש"ח מכלל זכויות הבעל, גבתה האישה את כתובתה במלואה. כל זאת, עוד בטרם הוכיחה את זכאותה לכתובתה.
תשלום הכתובה בנוסף לאיזון משאבים
עתה נתייחס לטיעון שהעלה בא כוח האישה, לפיו סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 מחזק כלשונו – "את דרך 'מתנגדי שיטת כפל המבצעים', וקובע במפורש שאין בזכויות שהאישה מקבלת מכוח איזון המשאבים על ידי החוק לפגוע בזכותה למלוא כתובתה, כלומר החוק אומר 'גם וגם'."
סעיף 17 לחוק יחסי ממון קובע כי: "אין בחוק זה לגרוע מזכויות לפי חוק [...] או מזכויות האישה לפי כתובתה."
הפרשנות הסבירה לסעיף זה היא שמתוך רצון להגן על זכויותיה של האישה כשהסכום הנקוב בכתובתה עולה על הסכום שלו היא זכאית לקבל במסגרת איזון משאבים, קבע המחוקק כי האישה תהיה זכאית להוספת תשלום הכתובה למרות זכאותה לתשלומים בהתאם לאיזון משאבים הקבוע בחוק.
הוראת החוק באה אפוא לשלול את הטענה שלפיה חוק יחסי ממון קובע איזון משאבים לפי הכללים הקבועים בחוק בלבד, תוך מחיקת זכאות האישה לקבלת דמי כתובתה כאשר אלה עודפים על הסכום שלו היא זכאית מכוח איזון המשאבים.
אין לראות בחוק זה הוראה שלפיה האישה תהיה זכאית לגבות זכויות שאותן העניק לה חוק יחסי ממון במסגרת איזון המשאבים, ובנוסף תוכל לגבות זכויותיה הנקובות בשטר כתובתה.
היגיון זה, העומד ביחס להסדרת יחסי הממון ואיזון משאבים בין בני זוג עם פקיעת נישואיהם בגירושין, נקבע באופן שאינו נתון לפרשנות אחרת בהוראות החוק המסדירה את הזכאות לירושה בעת פקיעת הנישואין עקב מיתת הבעל.
בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה נקבע כי: "המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון."
קבע המחוקק והדגיש שלא תיתכן כפל זכאות, ואם יש לאשה זכויות על פי דין תורה בגין כתובתה, הרי שיש לקזז אותן מהזכויות להן היא זכאית מכוח חוק הירושה.
הדין המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג עם פקיעת נישואיהם עקב גירושין – כדין המסדיר את יחסי הממון עם פקיעת הנישואין עקב מות הבעל. על כן ומתוך שמירה על עקרון העקביות בכוונת המחוקק, יש לקבוע כי אין מקום לפרשנות המזכה את האישה בזכויות הכתובה כאשר הזכויות המגיעות לה באיזון המשאבים עולות על דמי כתובתה.
זו פרשנות החוק המקובלת על בית הדין. משכך, גם על פי הוראות חוק יחסי ממון אין מקום להורות על תשלום דמי הכתובה כי אם לאחר קיזוזם מהזכויות המתקבלות מכוח חוק יחסי ממון.
בנסיבות התביעה שלפנינו, הסכום אותו מקבלת האישה במסגרת איזון המשאבים עולה עשרת מונים על הסכום שלו היא תהיה זכאית אם תוכיח את זכאותה לכתובה. משכך יכול הבעל לשעבר לטעון כי הזכויות אותן חויב להעביר לאישה במסגרת איזון המשאבים, ייזקפו עבורו כתשלום כתובתה. בית הדין לא יוכל להתעלם מטענה זו כמבואר, ויש לקבלה כטענת "פרעתי".
תביעת הפיצויים של האישה
בנוסף לתביעת הכתובה, האישה תובעת גם פיצוי כספי בשל הרס חיי המשפחה שנגרם לטענתה מבגידות רבות של בעלה לשעבר, בשל בושתה ובשל הפסדים כספיים שנגרמו לה מהתנהגותו.
אולם הבעל לשעבר כותב בסיכומיו כי האישה שמאסה בו תכננה את גירושיה לפחות שנתיים קודם להגשת תביעותיה בבית המשפט, תביעות שכללו מזונות אישה וילדים ומשמורת, וכן פירוק שיתוף. ורק לאחר הגשת תביעות אלה על ידי האישה, ולאחר שלדבריו ניסה לשכנע את האישה לשוב לשלום בית ונדחה, הגיש הוא את תביעתו לגירושין.
כאמור, לא התקיים דיון בבית הדין לבירור נסיבות הפרת שלום ביתם של הצדדים ומי מבין בני הזוג גרם לו. אולם בית הדין שמע את דברי האישה בדיון שהתקיים בפניו ביום י"ט באייר תשע"ד (19.5.14), שלפיהם לא הייתה מעוניינת בהמשך חיים משותפים עם בעלה, הם עברו את נקודת ה"אל־חזור" וזה נגמר (שורות 42–45 לפרוטוקול). האישה הביעה התנגדות לגירושין עד שתקבל את הזכויות המגיעות לה, ולדבריה היא קיבלה ייעוץ שלפיו מגיעה לה כתובתה (שורה 45 לפרוטוקול). בית הדין קבע כי "האישה גמרה את הקשר עם בעלה" (שורה 55 לפרוטוקול). על כן כתב בית הדין בפסק הדין מיום י"ט באייר תשע"ד (19.5.14), כי "הבעל תובע גירושין, האישה כמו כן אינה מעוניינת בבעלה – חד משמעית", ועל כן נענה בית הדין לתביעת הבעל וחייב את האישה בגירושין.
האישה ובא כוחה ערערו על פסק דין זה בבית הדין הגדול, וטענו בין היתר כי לא התקיים דיון הוכחות בעילות הגירושין של הבעל ובית הדין לא התייחס לטענות שהעלתה האישה ולמסמכים שהגישה בבית הדין.
אולם בית הדין הגדול דחה את טענות האישה ובא כוחה ודחה את הערעור, ובפסק דינו מיום ט' בשבט תשע"ה (29.01.15) כתב כי: "הדברים ברורים ואינם מותירים מקום לספק, הקשר האישי נגמר, וכדברי האישה מדובר בנקודת אל חזור [...] במצב כזה גם אין צורך בקיום דיון הוכחות [...]"
יצוין כי עוד בטרם שמע בית הדין את דברי האישה ורצונה בגירושין, נאמרו הדברים מפיה בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום י"ד באייר תשע"ד (14.5.2014).
בנסיבות אלה, בהן האישה מאסה בחיים עם בעלה וחפצה בגירושיה ממנו, אין מקום לפסוק פיצויים. וראה בפסקי דין רבניים (כרך א עמוד 131) שם כתבו כי יש מקום לחייב פיצויים בנסיבות שבהן הבעל תובע גירושין והאישה אינה מעוניינת בהם ואף אינה חייבת בהם. חיוב הפיצויים נועד אפוא להביא את האישה להסכים לגירושין שאינה חייבת בהם.
פיצויי גירושין – מדיניות בתי הדין בעבר ובהווה
ראה עוד בספר עטרת שלמה (להגרש"ש קרליץ זצ"ל, חלק א סוף סימן נא) שכתב להוכיח כי אין מקום לחיוב פיצויים במסגרת תביעה של האישה, וקבע כדלקמן:
"בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין: תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, אם כי כמובן שהאישה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סיבות מכריעות לחיוב קבלת הגט, והאישה יכולה לדרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט [...] זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל, שאם הגירושין אצלו הם דבר הכרחי, אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פסק דין [...]."
וראה גם בספר שורת הדין (כרך י עמוד קכד ואילך). שם האריך חבר בית הדין הגדול בדימוס הגר"א שרמן שליט"א לבאר סוגים שונים של פיצויים והנסיבות בהן ניתן לחייב בעל לשלם פיצויים לאשתו בעת גירושיהם.
מסקנתו היא שקיים מנהג בית הדין לחייב בעל בפיצויי גירושין, כשמטרתם להביא את האישה להסכים לגירושין בהם היא אינה חייבת. אולם אין מנהג לחייב פיצויים כשמטרתם לפצות את האישה בשל הסבל שנגרם לה מהתנהגות בעלה, וכן כאשר היא תובעת אותם "על יסוד טענות לזכויות ממוניות", והוא הדין כאשר היא טוענת לגרימת הפסדים כספיים בשל התנהגות הבעל. מנהג בתי דין להשית תשלום פיצויי גירושין מסיבות אלה אינו מחייב, זאת בהתאם להלכה הפסוקה בהלכות מנהג, הקובעת: "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" – כלשון השולחן ערוך (אבן העזר סימן סו סעיף יא). בהעדר 'מנהג פשוט' כזה, לא ניתן לחייב פיצויים מסיבות אלה (שם עמודים קל ו־קלה).
כך נכתב שם (עמוד קל):
"כפי שמצינו היו בתי דין שחייבו לשלם לאשה פיצויי גרושין והתבססו על הקביעה שקיים מנהג בבתי הדין לחייב, ומכוחו יכול בית הדין לחייב, במסגרת אותם צורות ומסגרות ועל פי כללי המנהג, במנהגים שעוסקים בעניני ממון. ובזה מתעוררת שאלה עקרונית. כלל נקבע בשולחן ערוך אבן העזר (סימן סו סעיף יא) בהלכות מנהג. 'והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה'. מתוך עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים מתברר שמנהג פיצוי גרושין מסיבה ממונית, לא נתקבל על רבים מבתי הדין ובפועל כאשר הועלתה שאלת פיצויי גרושין לא פעלו על פי מנהג זה ואף נמנעו מלדון בו."
כדוגמה לאותם פסקי דין שמהם עולה כי אין לחייב פיצויים כאמור, מצוטט שם:
"עיין פד"ר (א עמ' 113) בפסק דין שניתן ע"י הגאונים הרב א' גולדשמידט זצ"ל הרב ש' ש' קרליץ זצ"ל הרב י' בבליקי זצ"ל, בית הדין לא התיחס כלל לתביעת פיצויים מסיבה של ממון. בפד"ר חלק ב (עמ' 46) בתביעת אשה לפיצויים על סבל שנגרם לה מבעלה במישרין ובעקיפין, בית הדין לא פסק לה פיצויים מעבר לסכום הכתובה. בפד"ר ד' (עמוד 131), פד"ר חלק ה (עמוד 306), בפני הרבנים הגאונים הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א, הגר"א ולדינברג שליט"א והגר"י חזן זצ"ל, לא התיחסו לתביעת פיצויים, וכן בפד"ר חלק ח (עמוד 17), ועוד.
וכן לא מצאנו שבתי דין אחרים בארץ ובחו"ל שאינם שייכים למערכת בתי הדין הרבניים מחייבים פיצויי גירושין, שיסודם ממון. כך שניתן לומר שמנהג זו אינו פשוט בין כל הדיינים, אדרבא רובם של הדיינים לא מתנהגים ליתן פיצויים לאשה בעת גרושיה, שתובעת אותם על יסוד טענות לזכויות ממוניות."
על כן באה המסקנה, שאין במנהג האמור כוח ליצור חיוב על בעל ליתן פיצויים על יסוד טענות ממוניות שאינם מחיובים מצד עיקר הדין. מוסיף הגר"א שרמן שליט"א וכותב כי פנה בשאלה זו לגרי"ש אלישיב זצ"ל, ועליה השיב כדלקמן:
"שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש יש מקום לנהוג לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים (זה מתאים לסוג א' של פיצויי גרושין [...]) אולם תביעת פיצוים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האישה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים (זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גרושין [...]) קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין, לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה."
תשובה זו תואמת למתבאר מתוך פסקי דין של בית הדין הגדול בהם היה הגרי"ש אלישיב זצ"ל ראש ההרכב או חבר בהרכב (ראה פד"ר חלק ו עמוד 257, פד"ר חלק ז עמוד 111, פד"ר חלק ח עמוד 36, פד"ר חלק ט עמוד 65), שלפיהם נמנעו מחיוב פיצויים שמטרתם לא הייתה הבאת האישה להסכמה להתגרש.
בית הדין הגדול נדרש עוד לסוגיית מתן פיצויי הגירושין, ובפסק דין בערעור נשוא המאמר דלעיל שבשורת הדין ושפורסם בפסקי דין רבניים במאגר המקוון (פס"ד מג), הכריע ברוב דעות שאין לחייב פיצויי גירושין כאשר אלה נתבעים מחמת זכויות ממוניות, כמובא למעלה.
ואולם, באוסף פסקי דין של בית הדין הגדול לערעורים הידוע כ'אוסף ורהפטיג', מובאים פסקי דין אחדים בהם חויבו בעלים לתת פיצויים לנשותיהם עם גירושיהם. דעת המיעוט בפסק דינו של בית הדין הגדול הנזכר לעיל ביקשה להישען על אותם פסקי דין שב'אוסף ורהפטיג' ולחייב פיצויים, כאשר מטרתם הייתה לתת לאישה זכויות ממון ברכוש ולא כדי להביא אותה לגירושין.
דעת המיעוט הביאה ציטוט מתוך פסק דין המובא שם, שניתן ביום ג' בכסלו תש"ה על ידי הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, יחד עם הגר"י קלמס זצ"ל ולפיו נקבע שיש לתת פיצויים לאישה – "שלא להוציא אותה בלי משען ומשענה" (אוסף ורהפטיג א עמוד נה).
אכן הבעל חויב בפיצוי לאשתו, וכמופיע שם בהכרעת הדין (עמוד נג):
"בנוגע לפיצויים של האישה [...] אנו מחליטים להחזיר את המשפט לבית הדין הראשון לדון בנוכחות הצדדים ולקבוע סכום הפיצויים שצריך הבעל לתת לאשתו בהתחשבות עם מצבו ויכולתו של הבעל."
אלא שהמעיין שם בנימוקים לפסק הדין יראה כי פסק הדין המצוטט אינו תומך בדעת המיעוט – כי אם בדעת הרוב, והפיצוי שחויב בו הבעל – "שלא להוציא אותה בלי משען ומשענה" – לא היה כדי לתת לאישה חלק בזכויות הממון של הבעל כי אם להביא אותה לגירושין, כאשר לא היה מקום לחייבה בכך מצד הדין.
הנידון היה בבעל שטען שאשתו זינתה תחתיו ונאסרה עליו, וביקש לחייבה בגט. בית הדין קבע שלא היה די בהוכחות שהמציא הבעל כדי לאסור אותה עליו ולחייב אותה להתגרש. מכל מקום בית הדין מצא כי הצירוף של כל טענות הבעל נגד אשתו הוביל למסקנה כי מעשיה והתנהלותה של האישה הם שהביאו את בני הזוג למצב שבו לא נותר סיכוי להמשך החיים המשותפים. למרות שכאמור לא מצאו מקום לחייב אותה בגט, מכל מקום מאחר שהתברר שהפרת שלום הבית נגרמה באשמתה ושלא נותרה כל תקווה להשבת שלום ביתם על מכונו, בנסיבות אלה וכעבור זמן רב ולאחר ניסיונות להשבת השלום שלא צלחו, כי אז: "אפשר להוציא פסק דין להפריד הזוג בגט ולתת לאשה כתובה ופיצויים לפי העניין."
פסיקתם מתבססת על שיטתו של הרא"ם, שלפיה אף בזמננו בעל שאינו חפץ באשתו ומשליש גט וכתובה – הרי הוא נפטר מחיוב מזונותיה, וכהכרעתו של רבי יצחק אלחנן בספרו נחל יצחק (חלק א) שהבעל הוא מוחזק ובנסיבות כאלה אין להוציא ממנו מזונות. רוב הפוסקים חלקו על שיטתו של הרא"ם וזו אינה נהוגה למעשה – ובכך מוגנות זכויותיה של האישה אשר בעלה נתן עיניו באחרת וטוען "מאוסה עליי". על אף האמור ועל אף שבמקרה הנדון לא היה מקום לחייב את האישה בגט, הכריעו ופסקו שלאחר שהתחוור לבית הדין כי הפרת שלום הבית לא נגרמה ממעשיו של הבעל כי אם ממעשיה של האישה ובאשמתה, ולא נותרה כל תקווה להשבת השלום בין בני הזוג – "כגון דא אפשר להסתמך על שיטה זו, בצירוף פיצויים שלא להוציא אותה בלי משען ומשענה."
עולה מהאמור שמטרת פסיקת הפיצויים שבהם חויב הבעל בפסק הדין זה הייתה כדי להביא את האישה להסכמה לגירושין, כאשר היא לא תבעה גירושין ובתביעת בעלה להתגרש לא נמצאו עילות והוכחות מספיקות כדי לחייבה בגירושין.
פסק דין זה מחזק אפוא את דעת הרוב שבפסק הדין של בית הדין הגדול, השוללת מתן פיצויים כשמטרתו להעניק לאשה חלק בזכויות שנצברו על ידי הבעל במהלך החיים המשותפים לבני הזוג, וכמבואר במאמר שבשורת הדין. פסק דין זה אינו יכול לשמש כמקור לדעת המיעוט, שביקשה להוכיח שיש לחייב בפיצויים אלה.
פסק דין נוסף מתוך 'אוסף ורהפטיג' מובא על ידי דעת המיעוט, להוכחת הטענה שניתן לחייב פיצויים מסיבות ממוניות בלבד. ואולם גם מפסק דין זה, העיון מעלה כי יש להוכיח דווקא את ההפך, כדעת הרוב המחייבת פיצוי רק כשמטרתו היא להביא את האישה לידי גירושין.
פסק הדין הנוסף ניתן אף הוא על ידי הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, יחד עם הגר"י קלמס זצ"ל, ואכן במסגרתו ניתנו פיצויים לאישה. כך נכתב שם בסעיף ב' לפסק הדין (עמוד פה):
"ואשר לגובה הפיצויים יש להביא בחשבון את העובדה שהאישה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה, הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה כזאת), אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שוה בשוה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים שעל הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ."
לאחר פסק הדין נכתבה מסקנה כדלקמן:
"בקביעת סכום הפיצויים לטובת האישה במקרה של גירושין, יש להתחשב גם עם העמל והכוחות שהיא השקיעה בעסקי בעלה."
נדייק בלשון פסק הדין: לא נכתב כי השקעת מיטב כוחותיה של האישה בעסק בעלה, היא הנותנת את עצם חיוב הפיצויים, שעל בעלה לפצותה ולתת לה את חצי הרכוש כדין שותף. שהרי אין כל יסוד לכך – "לפי הדין המחייב". כל שנכתב הוא: "אשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאישה השקיעה [...] הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו, כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים [...]"
כך גם במסקנות לפסק הדין, הקפידו לציין כי "בקביעת סכום הפיצויים [...] יש להתחשב גם עם העמל והכוחות שהיא השקיעה בעסקי בעלה". העמל והכוחות שהיא השקיעה בעסקי בעלה מהווים מדד לגובה הפיצוי, אך הם אינם הסיבה שבגללה חויבו הפיצויים.
אם כך, מה היא הסיבה לעצם חיוב הפיצוי? העיון בפסק הדין ובנימוקיו מעלה כי הבעל הוא שתבע גירושין וטען כי אשתו מרדה בו ועזבה את הבית בלי סיבה ועל כן היא זו שגרמה לקלקול החיים המשותפים. ואולם בית הדין מצא כי לא האישה אשמה בקלקול החיים המשותפים כי אם הבעל והוא אשר גרם לעזיבת האישה. בנוסף בית הדין השתכנע כי לא היה ממש בדרישת הבעל שאשתו תחזור לביתם, לא הייתה דרישה זו כי אם תכסיס מצדו כדי שתוכרז האישה כמורדת.
ואכן, ממצאי בית הדין תאמו לטענות האישה, שלפיהן הבעל הוא שגרש אותה מן הבית, ולמרות זאת היא הייתה מוכנה לשוב אליו לחיי שלום ולחיי משפחה, ובתנאי שהיא תוכר כשותפה חוקית בעסק שהניב לבני הזוג רווחים גדולים, ובהתחשב בעובדה כי היא עמלה רבות ביסודו והתפתחותו. אלא שהבעל סירב לכך ולא הסכים לקבל אותה בחזרה. על כן עתירתה כי היא אינה חייבת להתגרש ועל הבעל לשלם לה מזונות.
בית הדין לא קיבל את התנאת האישה לחזרה לבית בהכרתה כשותפה לעסק, מהסיבה שגם קיום תנאי זה לא היה מחזיר את שלום הבית. וזאת כאמור באשמתו של הבעל.
בנסיבות אלה שבהן אזלה כל תקווה להשבת שלום ביתם של הצדדים, פסק בית הדין כי עליהם להיפרד באמצעות גט פיטורין. גם במקרה זה לא נמצאה עילה לחייב את האישה בגט, ומשום כך ועל מנת להביא אותה לגירושין, חייבו את הבעל במתן פיצויים – אותם פיצויי גירושין שאין מטרתם חלוקת ממון הבעל עם האישה, ואינם מתחייבים מתוך תרומת האישה לממון הבעל והרכוש אותם צבר במהלך החיים המשותפים, כי אם הבאת האישה לגירושין במקום שאין עליה חיוב להסכים להם, אלא שכאמור גובה הפיצויים נאמד בהתאם לתרומתה של האישה בצבירת הרכוש.
פסק דין זה תואם אפוא לפסק דין שהבאנו לעיל מיניה, שכאמור ניתן על ידי אותו הרכב בבית הדין הגדול לערעורים, ואף הוא אינו תומך בדעת המיעוט – כי אם בדעת הרוב שבפסק הדין של בית הדין הגדול, השוללת מתן פיצויים שמטרתו להעניק לאשה חלק בזכויות שנצברו על ידי הבעל במהלך החיים המשותפים, וכמבואר לעיל.
בפסק דין אחר המובא ב'אוסף ורהפטיג' (א עמוד קנז), ושניתן על ידי הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, ועמם הגר"מ ראטה זצ"ל נפסק:
"בית הדין הגדול מוצא, שאי אפשר לפטור אשה – שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וגידלה בנים ובנות – בלי פיצוים מתאימים, ולכן מחזירים הדבר לבית הדין האזורי לדיון בדבר מידת הפיצויים, אחרי הערכת רכושו."
הנסיבות שהביאו לקרע ולגירושין בתיק זה צוינו בקיצור ומהן עולה כי הבעל תבע גירושין, ולטענתו לאחר שהאישה עזבה אותו לפני שנים ומסיבות שלא הובהרו בפסק הדין, היא סירבה לחזור אליו לשלום, העמידה פנים שרצונה בשלום תוך שהעלתה דרישות מופרזות לחזרתה אליו. אכן, לדעת בית הדין האזורי פני האישה לא היו לשלום ועל כן פסקו כי עליה לקבל גט פיטורין ועל הבעל לשלם לה סכום של מאה לירות ארץ־ישראליות תמורת כל תביעותיה, ולחלופין יוכל הבעל להשליש גט יחד עם הסכום האמור ואז הוא יורשה לשאת אישה שנייה על אשתו. האישה ערערה על פסק הדין, טענה כי לא היה אמת בטענות בעלה ועתרה לביטול פסק הדין ולחיוב הבעל במזונותיה.
על כך נפסק כאמור – "שאי אפשר לפטור אשה – שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וגידלה בנים ובנות – בלי פיצוים מתאימים". בית הדין הגדול לערעורים לא התייחס לעתירת האישה לביטול פסק הדין שחייב אותה בגירושין, ובכך השאיר אותו על כנו. הוא פסק כאמור שלאישה מגיעים פיצויים מתאימים, לאחר שככל הנראה נמצא כי הסכום של מאה לירות ארץ־ישראליות שבו חויב הבעל לסילוק כל תביעות האישה לא הלם את נסיבות המקרה והגירושין. לשם כך וכדי להעריך את מדת הפיצויים המתאימים, החזיר בית הדין הגדול לערעורים את התיק להמשך דיון בבית הדין האזורי.
יש מקום להסתפק בכוונת הנכתב בפסק הדין כי "אי אפשר לפטור אשה – שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וגידלה בנים ובנות – בלי פיצויים מתאימים": האם הכוונה למתן הוראה כללית ותקדימית ולפיה כל אימת ש"מפטרים" אישה – שחייתה עם בעלה עשרות בשנים וגידלה בנים ובנות – יש לזכות אותה בפיצויים מתאימים, וזאת ללא קשר לנסיבות הגירושין ומידת אשמת האישה בגירושין – ואף מבלי שנפסק חיוב גירושין על האישה; או שמא נסיבות המיוחדות למקרה הנדון התאימו לפסיקת פיצויי גירושין, ואכן בית הדין האזורי פסק שיש לזכות את האישה בפיצויים, אלא שבית הדין הגדול לערעורים מצא כי גובהם של הפיצויים לא הלמו את הנסיבות שתוארו בפניו, ועל כן הכריע שיש לדון שוב ולהתאימן לנסיבות? נראה שזאת הייתה כוונתם.
בפסק הדין אכן נכתב כי "על האישה לקבל גט פיטורין". אולם פסק הדין אינו מבהיר אם פסקו לאשה 'חיוב' לקבל גט או רק 'המלצה' לקבל גט. לא צוינה אשמה כל שהיא מצד האישה אשר בגינה אפשר היה לחייבה או לכוף אותה להתגרש, פרט לכך כי להתרשמות בית הדין פני האישה לא היו לשלום. ואולם לא הובהרה הסיבה להעדר רצונה בשלום, ואם האשם לכך נזקף לחובתה או לחובת הבעל. ייתכן כי בית הדין סבר שעל בני הזוג להיפרד – מבלי שניתן היה לחייב את האישה בקבלת הגט. בזאת יובן המשך פסק הדין, שאפשר לבעל לשאת אישה שנייה על אשתו. שהרי אם היה במה לחייב או לכפות את האישה להתגרש, מפני מה יתירו לו אישה שנייה?
אם אכן העדר הסיכוי להשבת שלום הבית היה הנימוק לפסיקה כי "על האישה לקבל גט פיטורין", וזאת מבלי שחייבו או כפו את האישה בגירושין, כי אז פסק דין זה מחזק אף הוא את המבואר לעיל כי השתת חיוב פיצויי גירושין מתקיימת כאשר מטרתו להביא את האישה לגירושין, בנסיבות בהן לא נפסק לאשה חיוב להתגרש, ואין לראות בו ראיה לחיוב פיצויים כאשר האישה תובעת גירושין, ופיצויים מטעמי חלוקת זכויות רכושיות, או פיצוי על סבל וכדומה.
דעת המיעוט דלעיל ציינה פסק דין נוסף מ'אוסף ורהפטיג' כתומך בשיטתה. נדמה כי גם אותו יש לראות כהוכחה הפוכה וכתומך בדעת הרוב, בהתאם למבואר. בפסק הדין המובא שם (חלק א עמוד ק) שניתן על ידי הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל ועמם הגר"י הלוי זצ"ל, ניתנה הוראה לדון בהגדלת פיצויי הפיטורין שנפסקו בבית הדין האזורי – "לקבוע סכום הפיצויים בהתחשב עם מצבו ויכולתו של הבעל".
העיון בפסק הדין מעלה כי תביעת הגירושין הייתה של הבעל, וכי לאור העדר סיכוי לשלום בית פסק בית הדין האזורי כי – "על הצדדים להיפרד זה מזה על ידי גט פיטורין". בית הדין הגדול לערעורים אישר את פסק הדין לגירושין, מהטעם האמור. עולה אפוא שוב, כי המדובר היה בתביעתו של הבעל – לא של האישה – ולא על האישה נפסק חיוב גט, כי אם בהעדר סיכוי לשלום בית, על הצדדים להיפרד. כל זה כמבואר בעניין פסק הדין הקודם שמטרת השתת הפיצויים הייתה כדי להביא את האישה לגירושין בהם היא לא חויבה מאחר ולא נפסק שעליה החיוב בגט.
ההוכחה לדברינו אלה נמצאת בדברי הראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל עצמו, בספרו תשובות משפטי עוזיאל (חלק אבן העזר תניינא סימן צו). ארבעה פסקי דין מבית הדין הגדול לערעורים צוטטו לעיל מתוך 'אוסף ורהפטיג', והגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל היה שותף להם. ואכן הפרשנות המשתקפת מהם בעניין פיצויי גירושין, כפי שהתבארה לעיל, נכתבה במפורש על ידו בספרו. וכך כתב שם (עמוד שפ):
"בדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין שבישראל שלא לגרש אשה בעל כורחה בשום אופן [...] בכל מקרה שיראו בית דין שאין אפשרות לשלום בין הזוג מסיבת פשיעתה או במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו לקיים מצות פריה ורביה, ולכן מצאו עצה ותושיה לפייס את האישה לקבלת גטה – בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין. ואם אחרי כל זאת תעמוד האישה במרדה וסרובה לקבל גט, מתירים לבעל לישא אשה אחרת עליה אחרי השלשה בידי בית דין הגט – סכום הכתובה ופצויים לפיוסה."
בהמשך תשובתו מביא הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל כמה מקורות לביסוס מנהג מתן פיצויים בנסיבות אלה, ושוב כתב: "אולם בבתי דיננו היום נוהגים זאת [...] לתקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל, כדי שתתפייס האישה לקבל גט מרצונה."
אכן הפרשנות שעלתה מתוך פסקי הדין דלעיל שמתוך 'אוסף ורהפטיג', מבוארת להדיא בדברי הראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל עצמו בספרו.
תשלום פיצויים כשמוציאה מחמת שלא ילדה
בדומה למצב בו מפרידים בין בני זוג על ידי גט כאשר נעדר הסיכוי לשלום בית, על ידי פיוס האישה במתן פיצויים, כך הוסיף הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל שנותנים לה פיצויים כאשר הבעל תובע גירושין מפני שאין היא ראויה ללדת, בנימוק שרצונו לקיים מצוות פרייה ורבייה.
ונראה שסיבת פסיקת פיצויים כדי לתת אפשרות לבעל לקיים את מצוותו של פריה ורביה, זהה לפסיקת פיצויים במטרה לסיים נישואין כשנעדר מהם סיכוי להשבת שלום הבית:
הרי דעת הבית שמואל (אבן העזר סימן א ס"ק ז וסימן קנד סוף ס"ק לה) היא שאפילו בזמן הזה שיש חרם דרבנו גרשום, ניתן לגרש אישה בעל כורחה לאחר ששהה עשר שנים ולא ילדה. אולם הפתחי תשובה (שם ס"ק כט) הביא שורה של פוסקים החולקים וסוברים שאין כופין אותה להתגרש. ובתשובות שואל ומשיב (מהדורא קמא חלק ג סימן כו) דן בשאלה זו באריכות ומסיק:
"ולענין דינא נראה לי דכל שיש חרם דרבינו גרשום אף שרוצה ליתן כתובתה והיא אינה רוצה לא כפינן לה, וכמו שכתבו השב יעקב ונודע ביהודה וכמה אחרונים."
וראה אוצר הפוסקים (סימן א סעיף י ס"ק סח אות י), ושם הביא בשם נהרי אפרסמון (סימן יח): "לא מלאו לבם של חכמי הדורות שלפנינו להתיר לגרש בעל כורחה." ועוד הביא שם את דברי הבית יצחק בתשובה (סימן פו) שכתב: "כיון דנוהגין שלא לכוף לבעל לגרש בשהה עשר שנים אם כן גם את האישה אין כופין."
ועוד נראה, שהאישה המוחזקת בעצמה יכולה לטעון "קים לי" כדעת הפוסקים הסוברים שאין לחייב אותה להתגרש בעל כורחה, ולא להסכים לקבל גיטה וכך תישאר מוחזקת בעצמה.
נוסיף כי אף לדעת הסוברים שניתן עקרונית לחייב אישה לקבל גט כאשר הבעל תובע גירושין לקיים מצוות פרייה ורבייה, מכל מקום קיימות הגבלות ליישום החיוב בגט – ראה פתחי תשובה שם וראה גם באוצר הפוסקים (שצוין לעיל, באות ו) שהביא דעות שלפיהן כאשר הבעל פשע בנישואיו לאישה, הרי שלכולי עלמא אין להתיר חרם דרבנו גרשום ואין לכוף גט על האישה.
וכבר הוכרע בבית הדין הגדול בהרכב הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל ועמם הגר"י עדס זצ"ל שלמעשה לא נוהגים לכוף את האישה לקבל גט לתביעת בעל המבקש לקיים מצוות פרייה ורבייה, ודלא כהבית שמואל – עיין 'אוסף ורהפטיג' (חלק ב עמוד 75) שהובאה המחלוקת הנזכרת בנימוקים לפסק הדין בעניין התרת חרם דרבנו גרשום למי שלא קיים מצוות פרייה ורבייה, ולאחריה סיכמו: "ולמעשה נהגו שלא לגרש בעל כרחה."
ובהמשך הנימוקים לאותו פסק הדין צוטטו קטעים מקונטרס הנימוקים של הגרי"א הרצוג זצ"ל כלשונם, ובהם נכתב:
"ועל כל פנים יש צורך לרצותה ברצוי כסף על ידי חיוב הבעל בפיצוי כספי, בכדי אומד הדעת שבתנאים כאלו נוח לה – לאמיתו של דבר – בגירושין [...] ויש להתחשב הרבה עם דעת רבן וקדושם של ישראל בעל ההפלאה ז"ל על יסוד הפוסק המובהק מהר"י מינץ ז"ל, שעל כל פנים חייב הבעל לתת לפחות שליש הונו לקיים מצות עשה זו על חשבונה של חברתו ואשת בריתו, ועל הבית דין לאמוד את הסכום שבמסיבות הנוכחיות הדעת נותנת שכדאי לאשה להתרצות והיא בלבה מתרצית [...] וזה מסור לבית דין בכמה לרצותה, ואם באמת כוונתו לשם שמים ולישא בת בנים."
בהתאם לכך כתבו במסקנות לפסק הדין (שם עמוד 77):
"אין נזקקין ללחוץ על האישה על הגירושין בתביעה שרוצה לישא אשה בת בנים, אף אם שהה איתה יותר מעשר שנים ואין לו ולד בן קיימא ממנה, אלא אם כן בית הדין משוכנע באמיתת כוונתו, ומתוך מתן סכום מספיק של פיצויים במידה שיש לאמוד שעל ידי זה נתרצית באמת להתגרש."
גם בבית הדין הגדול בהרכב הגר"י הדאייא זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"ב זולטי זצ"ל (בערעור י"ז/122) כתבו שלמעשה לא נוהגים לכוף את האישה לקבל גט לתביעת בעל המבקש לקיים מצוות פרייה ורבייה ודלא כהבית שמואל, עיין שם.
וראה גם פסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 156) בעניין תביעת בעל לחייב את אשתו בגט פיטורין בגלל מחלתה המסכנת אותה אם תיכנס להריון. שם פסקו הגרא"י ולדנברג זצ"ל, הגר"י קאפח זצ"ל והגר"י כהן זצ"ל פיצויים לאישה כדי לקבל הסכמתה לגט, עי"ש.
מאחר שכאמור לא נהגו לכוף אישה לקבל גט כאשר הבעל תובע לקיים מצוות פרייה ורבייה, הרי שמטרת פסיקת הפיצויים בנסיבות אלה היא להביא את האישה לגירושין. וזאת כתב הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל במפורש בנימוקיו לפסק הדין מבית הדין הגדול לערעורים, כמצוטט לעיל.
יוצא שאכן דין פיצויים אלה זהה לדין פיצויים שמטרתם לסיים נישואין שנעדר מהם הסיכוי לשלום הבית, בשני המקרים מטרת הפיצויים היא להביא את האישה לידי גירושין שהיא אינה חייבת בהם, או שלא נהגו לחייב אתה בהם. זו 'העצה והתושיה' שאליה התייחס הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל בתשובתו והעיד שנהגו בה בדורות האחרונים – כדי לפייס אישה לקבל גט. מסתבר שכך גם הוא נהג, כעולה מפסיקותיו בשבתו בדין בבית הדין הגדול לערעורים, כפי שמשתקף מתוך הפסקים המובאים לעיל.
הגר"ע הדאיה זצ"ל חבר בית הדין הגדול היטיב לבאר זאת בספרו ישכיל עבדי (חלק ה אבן העזר סימן ה). הוא דן בערעור שהוגש לפניו, לאחר שבית הדין האזורי הוציא פסק דין ולפיו:
"היות והזוג נשואין זה יותר מעשרים שנח ולא זכו להיבנות, ראוי שיפרדו זה מזה כדת משה וישראל, אבל [...] אין לחייב את האישה לקבל גט פיטורין ללא כתובה ופיצויים."
על פסק דין זה הוגש ערעור מטעם האישה, וכתב הגר"ע הדאיה זצ"ל:
"אחרי העיון בחומר ושמיעת טענות ומענות שני הצדדין, אנוכי הרואה כי שני הצדדין לא חדרו לעצם כוונת פסק הדין. הפסק לא אומר כי מן הדין חייבת האישה להתגרש, רק אומרים ראוי שיפרדו, זאת אומרת בתור עצה טובה, כי על האישה להתחשב במצב הבעל שעליו לקיום מצות פריה ורביה, ואין סתירה בדבריהם האחרונים 'אין לחייב בלי כתובה ופיצויים'. אדרבה היא הנותנת, שמפני שאין מן הדין לחייב האישה בגט, לכן על הבעל מוטל לפצותה עד אשר תסכים. ואין להבין מזה שעל ידי כתובה ופיצויים יש לכפותה לגט, כי משמעות פיצויים, זאת אומרת לפצות אותה עד שתסכים, מרצונה הטוב."
לאור המבואר, אפשר להבין בפשטות פסק דין נוסף מבית הדין הגדול. בפסקי דין רבניים (כרך יב עמוד 123) מובא פסק דין שניתן בהרכב שבו ישבו הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל, הגר"א שפירא זצ"ל והגר"מ מזרחי זצ"ל ולפיו חויב בעל לשלם פיצויים לאשתו עקב העדר יכולת ללדת, וכך נפסק:
"כאשר עילת הגירושין היא טענת הבעל שרוצה לקיים מצוות פריה ורביה [...] נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם לאשה פיצויים בנוסף לכתובתה."
ובנימוקים לפסק הדין נכתב כי מחלת האישה שבגללה נעדר הסיכוי להרות באה שלא באשמתה אלא – לדבריה – כתוצאה מתנאי החיים הקשים בזמן הנישואין, והעילה לגירושין היא טענת הבעל החפץ בקיום מצוות פרו ורבו. על כן הם כתבו כי במקרה זה, ובמקרים כגון זה: "נהגו בתי הדין לחייב את הבעל לשלם לאשה פיצויים, נוסף על הכתובה."
עולה מכל פסיקות בתי הדין שנסקרו כי המנהג לחייב פיצויי גירושין קיים רק כשמטרתו להביא את האישה להסכים לגירושין. פיצויים שמטרתם מענק לאישה בתור חלוקה שוויונית של המשאבים שנצברו במהלך חייהם המשותפים של בני זוג או למטרת פיצוי על סבלה או בושתה של האישה, לא חויבו בפסיקות אלה.
באשר לדעתו של הרב הראשי לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל יש מקום לעיין אם היא זהה לזו של חברו למושבי בית הדין הראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל או שמא לדעתו אפשר לחייב פיצויים גם שלא למטרת הבאת ההסכמה לגירושין.
אך נראה שאף אם יוכח כי בעבר אכן היו פסיקות שלפיהן חויבו בעלים בפיצויים שמטרתן איזון הזכויות והנכסים שנצברו במשך שנות הנישואין, מכל מקום פסיקות אלה לא היוו "מנהג פשוט בכל המדינה" כדרישת ההלכה המבוארת בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סו סעיף יא) – לצורך הפיכתן למנהג המדינה המחייב.
כיום, פסיקת פיצויים שמטרתה איזון זכויות ונכסים אינה שכיחה. ונראה שהטעם לכך הוא מנהג בתי המשפט הפוסקים על פי הלכת שיתוף ועל פי חוק יחסי ממון בית בני זוג, התשל"ג – 1973 ומאזנים את כלל נכסי בני הזוג בעת גירושין. אם הנכסים הצבורים של הבעל עודפים על אלה של האישה, הרי שהאישה מקבלת את מחצית הזכויות העודפות במסגרת איזון המשאבים, ובכך היא מקבלת כבר פיצוי על תרומתה והשקעתה לצבירתם. משכך, אין מקום לפסיקה נוספת של פיצויים.
וכך עולה מפסק דין שניתן ביום ט"ו סיון תשי"ח על ידי בית הדין הגדול, ולפיו מאחר והאישה קיבלה חצי מכל הרכוש הרי "כבר אין מקום לחייבו נוסף על כך בפיצויים".
כך עולה גם מפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הגדול, בהרכב בו ישבו הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל, הגר"א שפירא זצ"ל והגר"מ מזרחי זצ"ל (בפסקי דין רבניים כרך יב עמוד 123) המובא לעיל. לאחר שחייבו את הבעל בפיצויים על פי המנהג ובמסגרתם פסקו כי האישה זכאית לקבל את מחצית הרכוש או את דירת המגורים, הוסיפו:
"כשהאישה זכתה במחצית הרכוש בערכאה אחרת אין היא יכולה לתבוע זכותה לדירת המגורים, אולם היא יכולה לתבוע בבית הדין זכות זו אם תוותר על מה שקיבלה שם."
וראה תיק מס' 835665/1 – ערעור שהוגש לבית הדין הגדול, ועניינו כתובה ופיצוי. בתיק זה עתרה האישה לביטול פסק דין שניתן על ידי בית הדין האזורי ולפיו:
"אין מקום לחייב פיצויים משום שהאישה קבלה במסגרת חלוקת רכוש סכומים שעפ"י דין תורה לא היתה זוכה. כספים אלו מסתכמים במאות אלפי שקלים וע"כ אין מקום לפסיקת פיצויים."
האישה ערערה על שלילת הפיצויים. לטענתה, הגירושין באו כתוצאה מחיים כפולים של הבעל עם אישה זרה, ואף הבאת ילד ממנה. האישה טענה שנגרם לה משבר ממנו לא התאוששה וכן הבושה כיסתה את פניה.
כמו כן היא טענה שהכספים אותם קיבלה במסגרת איזון המשאבים לא היו מכוח חוק יחסי ממון בלבד אלא בדין.
מנגד הבעל לשעבר לא העלה כל טענה על התנהגות לא ראויה של האישה, אלא רק את הטיעון המשפטי לפיו היא קבלה די בחלוקת הרכוש בבית המשפט.
לאחר בירור נושא הקיזוזים של כתובה ותוספת כתובה ופיצויים ביחס לזכויות על פי חוק יחסי ממון, כתב חבר בית הדין הגדול בדימוס הגר"ח איזירר שליט"א במסקנותיו:
"לגבי טענת הערעור הנגדי בענין פיצויים, צריך להבהיר שנקודת המוצא של הערעור הנגדי בזה, שפיצויים הם מושג של תשלום עבור נזק שנגרם על ידי הצד השני, ואין הדבר כן. הפיצויים בהלכה בעניני גירושין הם מנהג או תקנה הקשורים בסיוע לפתרון לכיוון גירושין. כגון שבית הדין רואה מקום להביא לגירושין, אולם האישה אינה חייבת בכך ולפיכך מטילים חובת פיצוי על הבעל כדי להביא להסכמת האישה להתגרש.
וכן גם כן בכיוון הפוך אם הבעל מסרב לגרש ואינו חייב בכך, יכול בית הדין להטיל פיצוי על האישה כדי להזיז את הבעל מעקשנותו."
על כן הוא הסיק:
"אולם בנדון שלנו לא היה צורך להשפיע על האישה לקבל גט ולכן אין בזה תקנת פיצויים [...] אבל כאשר האישה דורשת את הגט ומסכימה לקבלו, אין צורך בתקנה ולא לשם כך נתקנה [...]"
בית הדין הגדול קיבל את מסקנותיו ברוב דעות, ועל כן דחה את הערעור והותיר את פסק בית הדין האזורי על כנו.
מכל המבואר עולה שלא נהגו לחייב פיצויים במסגרת חלוקת זכויות ורכוש הבעל, כי אם במטרה להביא את האישה לידי גירושין. כאשר האישה היא התובעת את הגירושין, או שהיא חפצה בהם, הרי שאין צורך לפייס אותה להתגרש ואין מקום לזכות אותה בפיצויים. בנוסף, כאשר האישה מקבלת זכויות מהבעל במסגרת איזון המשאבים, ולהם היא לא הייתה זכאית מדין תורה, הרי שאף באופן שבו הוכחה זכאותה לפיצויי גירושין, ניתן להחשיב את קבלת אותן זכויות כתשלום פיצויי גירושין.
משני הטעמים אלה, בנידון שלפנינו אין האישה זכאית לפסיקת פיצויי גירושין – האישה מאסה בחיים המשותפים עם בעלה ורצתה בגירושין, ובנוסף היא קיבלה זכויות משמעותיות מבעלה לשעבר במסגרת איזון המשאבים.
לסיכום
א. רוב ככל הזכויות שנצברו במשך שנות נישואי הצדדים נוצרו מעבודתו של הבעל לשעבר, ותרומתן של הכנסות האישה לצבירת הזכויות הייתה מזערית. משכך יש לקבוע כי מקור מרבית הכספים שקיבלה האישה במסגרת איזון המשאבים, אכן היה מכספי הבעל לשעבר.
ב. כיוון שכן, יש לאמץ את החשבון שהגיש בא כוח הבעל לשעבר בסיכומיו, שלפיו כשלושה מיליון וששת אלפים שקלים הוא הסכום שבו זכתה האישה במסגרת איזון המשאבים וחלוקת הרכוש.
ג. מאחר שכתובת האישה עומדת על סך 763,000 ש"ח, יש לקבוע כי בקבלת הסך של 3,679,654 ש"ח מכלל זכויות הבעל במסגרת איזון המשאבים גבתה האישה את כתובתה במלואה, שכן יכול הבעל לשעבר לטעון טענת "פרעתי" ובכך הזכויות שאותן חויב להעביר לאישה במסגרת איזון המשאבים, ייזקפו עבורו כתשלום כתובתה.
ד. גם על פי הוראות חוק יחסי ממון אין מקום להורות על תשלום דמי הכתובה כי אם לאחר קיזוזם מהזכויות המתקבלות מכוח חוק יחסי ממון.
ה. התברר כי לא נהגו לחייב בעל בפיצויים במסגרת חלוקת זכויות ורכוש הבעל כי אם לצורך הבאת האישה לידי גירושין. כאשר האישה תובעת גירושין או שהיא חפצה בהם, הרי שאין צורך לפייס אותה להתגרש ואין מקום לזכות אותה בפיצויים.
ו. כאשר האישה מקבלת זכויות מהבעל במסגרת איזון המשאבים, ולהן היא לא הייתה זכאית מדין תורה, הרי שניתן לזקוף את אותן זכויות לחשבון פיצויי גירושין.
ז. בנידון שבפנינו אין האישה זכאית לפסיקת פיצויי גירושין משני טעמים אלה – האישה מאסה בחיים המשותפים עם בעלה ורצתה בגירושין, וכן במסגרת איזון המשאבים היא קיבלה זכויות משמעותיות מבעלה לשעבר.
מסקנה
לאור כל האמור יש לפסוק כי התייתר הצורך לקיים דיון הוכחות לבירור תביעת האישה לכתובה ופיצויי גירושין.
משכך יש לדחות את בקשת בא כוח האישה לקביעת מועד דיון להוכחות בתביעת האישה לכתובתה ופיצוי.
הרב מאיר קאהן
מצטרפים למסקנה של כבוד הרה"ג מאיר קאהן שליט"א, על כן הבעל יכול לטעון פרעתי ביחס לתביעת הכתובה והפיצוי. אין צורך לקבוע מועד לדיון נוסף.
הרב מאיר פרימן – אב"ד הרב יצחק רפפורט
נפסק כאמור.
מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום י"ד באייר תשע"ו (22.5.2016).
הרב מאיר פרימן – אב"ד הרב מאיר קאהן הרב יצחק רפפורט