בעניין עיזבון המנוח: XXX ז"ל
..... ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לעולמו והותיר אחריו רעיה, הנתבעת בהליך, אשר הייתה נשואה לו משך 48 שנים, ובת שנולדה לו מחוץ למסגרת הנישואין, התובעת בהליך.
כפי שיפורט בהמשך, המנוח ערך בחייו שלוש צוואות שונות: האחת, משנת 2010 במסגרתה ציווה רכושו לרעייתו; השנייה, משנת 2011 בה ציווה רכושו לבתו, וכך עשה גם במסגרת הצוואה המאוחרת מבין השלוש, אשר נערכה בשנת 2012.
לאחר לכתו לעולמו בדרך כל בשר, פנתה הנתבעת לרשם לענייני ירושה והגישה בקשה לצו קיום צוואת המנוח משנת 2010, והתובעת הגישה התנגדות לה.
מנגד הגישה התובעת בקשה לצו קיום צוואת המנוח משנת 2012, והנתבעת מצדה הגישה התנגדות לה.
באשר לצוואה משנת 2011 לא הוגשה כל בקשה למתן צו לקיומה.
טבעו של עולם ושל דין, כי צוואה מאוחרת מבטלת רעותה שקדמה לה בזמן, ומשכך עלינו לפתוח בבחינת תוקפה של הצוואה המאוחרת שהניח אחריו המנוח. עניינו של פסק הדין שלפנינו הוא, אפוא, בחינת תוקפה וכשרותה של צוואת המנוח משנת 2012.
רקע עובדתי
- הנתבעת, אשר תיקרא להלן לשם הנוחות: "המתנגדת" והמנוח נישאו זה לזה בשנת ... ונותרו נשואים עד מועד פטירתו של המנוח ביום ..... לשניים לא נולדו ילדים משותפים. לטענת המתנגדת, אימצו הם לחיקם את אחייניתה, גב' .... (להלן: "האחיינית"), וגידלוה בביתם כבתם לכל דבר ועניין, הגם שמעולם לא אומצה על ידם באופן פורמלי.
- התובעת, אשר תיקרא להלן לשם הנוחות: "המשיבה" היא בת המנוח, אשר נולדה מאישה אחרת. למנוח ולאישה האחרת נולדה בת נוספת, .... ז"ל, אשר למרבה הצער נרצחה בשנת....
- ביום 25.04.2010 חתם המנוח על צוואה, שנערכה בפני עדים, במסגרתה ביקש להנחיל מלוא רכושו למתנגדת (להלן: "הצוואה הראשונה").
- ביום 25.01.2011 חתם המנוח על צוואה נוספת, שנערכה בכתב יד, במסגרתה ביקש להנחיל מלוא רכושו למשיבה (להלן: "הצוואה השנייה").
- ביום 14.03.2012 חתם המנוח על צוואה שלישית, שאושרה בידי הנוטריון עו"ד .... וגם במסגרתה ביקש להנחיל מלוא רכושו למשיבה (להלן: "הצוואה המאוחרת").
- בנסיבות האמורות, הועברו להכרעת בית המשפט ע"י הרשם לענייני ירושה במחוז הדרום ההליכים הבאים:
א - בקשה לצו קיום הצוואה הראשונה (ת"ע 16747-07-14) וההתנגדות לה (ת"ע 16789-07-14).
בעניין זה יצוין, כי בשוגג נפתחו במערכת שני הליכי בקשה לקיום הצוואה הראשונה ושני הליכי התנגדות לקיומה, והחלטה מתאימה לסגירת התיקים שנפתחו בכפילות ניתנה בהתאם.
ב- בקשה למתן צו קיום הצוואה השלישית (ת"ע 47240-09-14) וההתנגדות לה (46404-10-14).
- כן תלויה ועומדת בבית משפט זה תובענה נוספת הנוגעת לעיזבון המנוח, אשר הוגשה ע"י המשיבה כנגד המתנגדת והאחיינית (תמ"ש 42007-06-14), ואשר עפ"י החלטה מיום 23.02.2015 תתברר לאחר ההכרעה בעניין תוקפן של צוואות המנוח.
- על רקע הפלוגתאות בין הצדדים, ובהן טענות המתנגדת באשר להעדר כשרותו לצוות וזיוף חתימתו, ניתן צו לגילוי תיקיו הרפואיים של המנוח ומונה מטעם בית המשפט מומחה מתחום הגרפולוגיה, על מנת שיחווה דעתו בהתייחס לטענת הזיוף ובהתייחס לטענתה בדבר העדר האותנטיות של חתימת המנוח (להלן: "המומחה").
- ביום 19.01.2016 התקיים דיון שמיעת ראיות במסגרתו נחקרו המתנגדת, הנוטריון, האחיינית, והמשיבה.
- בתום הדיון ובהינתן כי החומר הרפואי בעניינו של המנוח הוגש לבית המשפט והועבר לעיון הצדדים, ניתנה למתנגדת ארכה בת 30 יום לשם מסירת הודעה האם עומדת היא על בקשתה למינוי מומחה רפואי. ביום 15.03.2016 הוגשה בקשה מוסכמת להארכת המועד להגשת ההודעה מטעם המתנגדת בעניין זה, וניתנה הארכה המבוקשת. המתנגדת לא הגישה בקשה כאמור אף בחלוף המועד , ומשכך ניתן לראותה כמי שזנחה הבקשה למינוי מומחה רפואי.
- חוות הדעת של המומחה הוגשה לתיק בית המשפט רק ביום 04.04.2016 עקב התנהלות הצדדים, אשר לא פעלו בהתאם להחלטות בית המשפט, והשתהו בהגשת המסמכים שנדרשו למומחה לצורך ביצוע מלאכתו.
- בחוות הדעת של המומחה נקבע, כי "קרוב לוודאי שחתימת המחלוקת נחתמה ע"י חותם הדוגמאות". כן נקבע, כי לאור הפשטות היחסית של החתימה לא ניתן לקבוע ממצאים באשר לשאלה האם המנוח היה חופשי מכל לחץ בעת החתימה על הצוואה.
- ביום 14.04.2016 הגישה המתנגדת בקשה להתיר עדותו של ב"כ המשיבה, עו"ד ט', כמי שנטל, לשיטתה, חלק בעשיית הצוואה יחד עם המשיבה. לאחר שהתקבלה תגובת המשיבה לבקשה נעתרתי לה, תוך שהתרתי לב"כ המשיבה להמשיך ולייצגה בהליכים שלפניי.
- ביום 13.06.2017 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת ובה העיד עו"ד ט'.
בתום הישיבה ניתן צו להגשת סיכומים בכתב, והצדדים פעלו בהתאם.
טענות הצדדים
נימוקי ההתנגדות בתמצית:
- בכתב ההתנגדות נטען, כי המתנגדת לא ידעה על קיומה של הצוואה ובחינת הצוואה והחתימה עליה מעלה חשש כי הצוואה מזויפת; המנוח חלה במחלת הסרטן והתגורר ב..., ומשכך אין זה ברור כיצד הגיע דווקא לעיר ירושלים לצורך אישור צוואתו בפני נוטריון; במועד החתימה על הצוואה היה המנוח חולה ובשלבי החלמה לאחר שהוצא מעינו גוף זר ימים ספורים קודם לכן; שמיעתו הייתה לקויה והוא לא היה מודע למהות המסמך עליו חתם; ככל שהחתימה היא חתימת המנוח, הרי שהוא חתם על הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת/איום/אונס/ תחבולה ותרמית; המשיבה נטלה חלק בעריכת הצוואה ועל כן היא בטלה.
- בסיכומיה זנחה המתנגדת את טענותיה בעניין זיוף חתימת המנוח. בסיכומיה טענה המתנגדת, כי רצון המנוח היה להוריש לה כרעייתו את מלוא רכושו, ומשכך לא היה כל צורך בעריכת צוואה נוספת, מעבר לצוואה הראשונה, אשר הוראותיה עומדות בסתירה לרצונו; המנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה, ונוכח מצבו הרפואי והנפשי היה חשוף להשפעה בלתי הוגנת; הצוואה המאוחרת אינה עומדת בתנאים הקבועים בדין באשר לצוואה בפני רשות; דין הצוואה להיפסל מחמת פגמים אשר נפלו בהליך האישור שלה בפני הנוטריון; הצוואה בטלה שעה שהמשיבה - הזוכה על פי הצוואה, נטלה חלק בעריכתה יחד עם בא כוחה.
טענות המשיבה בתמצית:
- המשיבה בתגובתה להתנגדות טענה, כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה ולא התנגדה כי יינתן צו למוסדות הרפואיים לקבלת מסמכים באשר למצבו הבריאותי; לעניין הזיוף הסכימה המשיבה כי ימונה גרפולוג לבחינת חתימתו של המנוח; המשיבה הבהירה, כי הצוואה אכן נחתמה ע"י המנוח בעיר ירושלים, במועד בו הגיע המנוח לדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בערעורו של רוצח בתו ... ז"ל על הרשעתו; המנוח נהג בכוחות עצמו לירושלים ברכב בו נהג דרך קבע; המשיבה מאשרת, כי המנוח עבר בסמוך לפני אישור הצוואה ניתוח להוצאת גוף זר מעינו , אך לשיטתה אין בכך כדי להעיד שהוא לא יכול היה לקרוא אותה, ואף נהפוך הוא - מהמסמכים הרפואיים עולה, כי לא היה בניתוח כדי להגביל את המנוח כלל, ולאחריו המשיך לנהוג; לעניין לקות השמיעה ממנה סבל המנוח נטען, כי הוא היה חירש באוזן שמאל בלבד, ואילו באוזן ימין סבל מליקוי קל בלבד, ולא הייתה לכך השפעה על יכולתו הקוגנטיבית; דווקא המתנגדת הפעילה לחצים על המנוח תוך שימוש באיומים, ואף לקחה אותו עמה למשרדו של אחיינה, עו"ד .... בתל אביב לצורך עריכת הצוואה הראשונה המזכה אותה במלוא עזבונו; עוד נטען על ידה, כי הטענה לפיה היא נטלה חלק בעריכת הצוואה מופרכת, בפרט שעה שמדובר בצוואה בפני רשות.
- בסיכומיה טוענת המשיבה, כי הצוואה משקפת את רצון המנוח, כפי שעולה גם מן הצוואה הנוספת אשר נערכה על ידו בכתב יד בשנת 2011; על רצונו זה ניתן ללמוד גם מבחירתו שלא לערוך צוואה נוספת לאחר הצוואה המאוחרת, ומבחירתו שלא לספר אודותיה למתנגדת; יש לדחות טענות המתנגדת בדבר מצבו הבריאותי של המנוח, שעה שהיא לא עתרה למינוי מומחה רפואי לשם הוכחת טענותיה; דווקא במועד החתימה על הצוואה הראשונה הייתה מחלתו של המנוח במלוא עוצמתה ובעת החתימה על הצוואה המאוחרת הייתה הפוגה במחלה; מדובר בצוואה אשר אישורה נעשה בידי הנוטריון ואין כל דרישה בדין שהיא תיערך בידי הנוטריון עצמו; המנוח לא היה מרותק למיטתו ועל כן לא נדרשה תעודה רפואית כתנאי לאישור הנוטריון; המנוח לא היה חירש ולא היה עיוור. היו לו אמנם בעיות בריאות שונות, אך אין בכך להעיד, כי הוא לא הבין תכנו של המסמך עליו חתם; היא לא נטלה חלק בעריכת הצוואה, לא הייתה נוכחת בעת כתיבתה ולא נכחה בעת הקלדתה והדפסתה במשרד עו"ד ט' ואף לא בשעת החתימה עליה במשרד הנוטריון.
דיון והכרעה
- הנה כי כן, בפרשה זו שלפנינו נדרשת הכרעה באלה השאלות:
א- האם הצוואה, בהיותה צוואה שנעשתה בפני רשות, נערכה בהתאם להוראות הדין והיא עומדת בדרישותיו;
ב- האם בשעת עריכת הצוואה היה המנוח כשיר לצוות; האם היה נתון להשפעה בלתי הוגנת; והאם המשיבה ובא כוחה נטלו חלק בעריכתה.
נפנה, אפוא, לבחינת השאלות הללו כסדרן.
האם עומדת הצוואה בדרישות הדין?
- לטענת המתנגדת, אין הצוואה עומדת בתנאים הקבועים בדין בעניין צוואה בפני רשות, שעה שהמנוח לא אמר דבריו בעל-פה בפני הנוטריון ואף לא הגיש בעצמו הצוואה בכתב לידי הנוטריון כמצוות סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). עוד טוענת המתנגדת, כי הלכה למעשה אין המדובר בצוואה בפני רשות, שעה שלא נערכה בפועל ע"י הנוטריון, ובניגוד למפורט בסעיף 7 (9) לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הנוטריונים") המגדיר סמכותו של נוטריון לערוך צוואה. כן טוענת היא, כי דין הצוואה להיפסל, שעה שהנוטריון לא ציין באישור שיצא תחת ידיו דבר קיומה של לקות השמיעה של המנוח, וכי ווידא כשרותו לצוות חרף אותה לקות, כמתחייב מכוח תקנה 8 לתקנות הנוטריונים, תשל"ז- 1977 (להלן: "תקנות הנוטריונים"), ואף לא צירף לו תעודה רפואית כמצוות תקנה 4 לתקנות האמורות.
- מנגד טוענת המשיבה, כי מלוא הדרישות שבדין בעניין אישור צוואה בפני רשות קוימו במקרה דנא, שעה שקיים מצווה וקיימת רשות. לדידה, דין הטענה לפיה היה על הנוטריון לערוך בעצמו את המסמך להידחות, ודי בהגשת דברי המצווה לאישור הנוטריון. סמכות הנוטריון לערוך מסמכים אינה גורעת מסמכותו לאשרם. באשר לאי צירוף תעודה רפואית נטען על ידה, כי עפ"י תקנות הנוטריונים החובה לצרף תעודה רפואית קמה רק כאשר המצווה מרותק למיטתו, ואין זה המקרה שלפנינו.
- סעיף 18 לחוק הירושה קובע, כי ניתן לערוך צוואה באחת מארבע דרכים: בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה.
- סעיף 22 לחוק הירושה עניינו צוואה בפני רשות והתנאים לכשרותה, והוא קובע לאמור:
"22 (א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
...
(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז)לעניין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט".
- סעיף 7 לחוק הנוטריונים קובע לאמור:
"7. נוטריון מוסמך: (1) לאמת חתימה על מסמך.
....
(9)לערוך מסמך או לעשות בו פעולה אחרת כשהעריכה או עשיית הפעולה בידי נוטריון דרושה או מותרת על פי דין, לרבות דין של מדינת חוץ, או על פי מסמך אחר".
- סעיף 19 לחוק הנוטריונים קובע: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון או למעשיו לדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו והכל כאמור באישור".
- על נוטריון אשר נערכת בפניו צוואה בכובעו כ"רשות" לקיים אחר הוראת תקנה 4 לתקנות הנוטריונים הקובעת לאמור:
"(א)נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפניו, יברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו.
...
(ד) נוטריון לא ייתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה.
(ה)לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".
ובהוראות תקנה 8 לתקנות הנוטריונים: "ניצב לפני נוטריון לשם אימות חתימה, קבלת תצהיר או הצהרה אחרת או עריכת מסמך לחתימתו אדם שהוא אילם, חרש או עיוור, יציין הנוטריון באישורו את עובדה זו וכן את הדרך שבה השתכנע שאותו אדם אמנם הבין את משמעותה של הפעולה...".
- צא ולמד, כי על נוטריון המאשר עשיית צוואה לוודא כשרותו של המצווה שבפניו לצוות ולוודא כי מבין הוא באופן מלא את משמעות הפעולה שלו ופועל מרצונו החופשי. כן וככל שהמצווה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, על הנוטריון לאשר עריכת הצוואה בכפוף להצגת תעודה רפואית בפניו באשר לכשרות המצווה ועליו לצרפה לאישור שניתן על ידו. בנוסף, וככל שהמצווה סובל מאילמות, חרשות או עיוורון, צריך הדבר לבוא לידי ביטוי מפורש באישור הנוטריון לצד הבהרה באשר לאופן בו שוכנע הוא שהמצווה הבין משמעותה של הפעולה המבוצעת על ידו.
ככל שאישור הנוטריון על עריכת צוואה בפניו עומד בתנאים הקבועים בדין באשר הובאו לעיל, הרי שהוא יהווה ראיה מספקת בהליך משפטי לכשרות הפעולה ולאישור עצמו בלא צורך בכל ראיה נוספת שהיא.
בענייננו, לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות הנוטריון ובהליך אישור הצוואה על ידו. עסקינן, אפוא, בצוואה בפני רשות, ועל כן הנטל הרובץ על כתפי המבקש לבטלה הוא נטל מוגבר.
- טענות המתנגדת לפיהן אין המדובר בצוואה בפני רשות היות שלא נערכה בידי הנוטריון אשר אישר עריכתה - דינן להידחות. כפי שצוין לעיל, סעיף 22 לחוק הירושה מציב בפני המצווה שתי חלופות להבעת רצונו באשר לגורל רכושו לאחר הסתלקותו מן העולם בפני הרשות: האחת, בעל-פה, והשנייה, בכתב ובהגשת המסמך המבטא רצונו לידי הרשות. אין כל חובה שבדין כי הצוואה עצמה תיערך ע"י הרשות.
- בענייננו אין חולק, כי המצווה לא הביע רצונו בעל פה בפני הנוטריון. על כן, יש לפנות לחלופה הנוספת הקבועה בסעיף 22 לחוק הירושה.
- אין בידי לקבל טענות המתנגדת לפיהן פרשנות התיבה "המצווה עצמו" שבסעיף היא הטלת חובה על המצווה לכתוב בפני הנוטריון את צוואתו ולמסרה לידיו על מנת שיאשרה. פרשנות זו שגויה ומרחיקת לכת לדעתי.
- לאורו של עקרון העל בדיני הירושה – קיום רצון המת, הרי שהפרשנות המתקבלת יותר על הדעת היא הטלת חובה על המצווה להתייצב בעצמו בפני הרשות כשבידו מסמך בכתב המפרט רצונו בכל הנוגע לעיזבונו שיוותר אחר מותו, לצד הטלת חובה על הרשות לוודא, טרם מתן האישור למסמך, המכיר בו כצוואה, כי זהו אכן רצונו.
זוהי גם לשון החוק, ולא מצאתי בשום מקום שהוא דרישה כי מסמך זה יערך או יכתב בידי המצווה עצמו, ולדידי שאלת זהותו של עורך המסמך נעדרת נפקות, ולמצער בעלת חשיבות שולית, להבדיל מן הדרישה המהותית וההכרחית לפיה על המצווה לעמוד מאחורי תכנו של המסמך שבידו, ולאשר כי הוא מבטא נאמנה את רצונו. זאת, לצד הדרישה כי הרשות תשוכנע שהמצווה אכן כשיר לצוות, וכי במסמך שהוא אוחז בידו ומבקש לאשרו כצוואה מובע רצונו הכן והחופשי.
יצוין עוד, כי החלת דרישה לפיה על המצווה עצמו לערוך במו ידיו את צוואתו בפני נוטריון אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל שבבסיס הוראת הדין שלפנינו, שהרי עסקינן, כאמור, בצוואה בפני רשות, על כל הנובע ומשתמע מכך, ובעניין זה אין המחוקק יוצר כל הבחנה בין נוטריון ובין בית המשפט או בית הדין הדתי.
- בעניינו, אין חולק כי הצוואה נערכה ע"י עו"ד ט' ולא ע"י המצווה עצמו. כפי שצוין לעיל, עצם עריכת הצוואה ע"י עו"ד ט' אין בה לגרוע מקיום התנאים הקבועים בסעיף 22 לחוק הירושה.
- באשר לזהות מגיש הבקשה לנוטריון - שוכנעתי, כי הצוואה נמסרה לנוטריון מידי המצווה עצמו. אמנם הנוטריון בעדותו ציין כי אין הוא זוכר האם צוואת המנוח נמסרה לו ע"י עו"ד ט' או ע"י המצווה (עמ' 39 ש' 17-18 לפרוטוקול מיום 19.01.2016), אולם, באישור עשיית הצוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה, שנחתם על ידו בשעת אמת (מועד אישור הצוואה) צוין מפורשות: "הגיש לי המצווה את דברי הצוואה בכתב במסמך המצורף והמסומן כנספח א'". יתר על כן, עו"ד ט' אישר בעדותו, כי המנוח מסר צוואתו לידי הנוטריון: "ש. תגיד בבקשה בעצם הנוסח שאתה ערכת הוא היה הנוסח שהגשת לנוטריון להחתים את המנוח? ת. את הנוסח הזה, ערכתי, הנוסח של הצוואה, הקלדתי לנוסח קבוע שקיים אצלי במחשב, ולא אני מסרתי את זה לעוה"ד ל', מסרתי את זה ל.... אותו לקחתי למשרד של ל', אני לקחתי אותו כי הוא נמצא 70 מטר מהמשרד שלי" (עמ' 38 ש' 17 עד עמ' 39 ש' 3 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
עדות עו"ד ט' מהימנה עליי, ולא מצאתי כי יש מקום להטיל ספק באמינותו.
- הנה כי כן סבורני, כי הדרישה שבסעיף 22 לחוק הירושה לפיה על המצווה להגיש בעצמו הצוואה לאישור הרשות מולאה בענייננו.
בעניין זה מצאתי להבהיר, כי עדות הנוטריון באשר להליך אישור הצוואה ו-ווידוא רצון המצווה מהימנה עליי, ומצאתי כי הוא קוים בהתאם להוראות הדין. הנוטריון העיד כי הקריא למנוח את תוכן הצוואה, וידא עמו, כי האמור בצוואה בכתב אכן משקף את רצונו, והחתימו עליה: "ש. לא דיברת איתו על תוכן הצוואה. לא. וידאתי שזה מה שהוא רוצה, ואימתתי את חתימתו ונתתי לה תוקף של נוטריון. לא הייתה לי היכרות מוקדמת איתו. ......ת. האיש הגיע עם הצוואה, וידאתי שהוא מאשר את תוכנה, מבין אותה ושזה רצונו. נתתי לה אישור נוטריוני אחרת גם התעריף היה שונה. (עמ' 38 ש' 25 עד עמ' 39 ש' 12 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
....
"ש. איך השתכנעת שהוא אכן הבין את הצוואה. ת. הקראתי לו את הצוואה, אמרתי זה מה שאתה רוצה, הוא אמר שכן, ראיתי שהוא מבין וזה מה שהוא רוצה. חתם והשתכנעתי מזה. את זה אני עושה בדרך כלל, כדרך השגרה (עמ' 44 ש' 5-8 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
- לא מצאתי כי היה על הנוטריון לעמת את המצווה עם תוכן צוואתו, ובתוך כך לחקור ולברר הסיבות שבגינן בחר, חרף היותו נשוי, להוריש רכושו לבתו שנולדה מחוץ לנישואין. אין זה מתפקידו של הנוטריון, ואין הוא אמור להתערב בתוכן הצוואה או לשמש כבוחן כליות ולב. תפקידו מסתכם, כאמור, בווידוא כי הצוואה משקפת את אומד דעתו ואת רצונו האמיתי של המצווה הניצב מולו וכי כשיר הוא לצוות.
- לא מצאתי גם לקבל טענות המתנגדת לפיהן נדרש במקרה דנא צירוף תעודה רפואית כתנאי לאישור הצוואה כקבוע בתקנה 4 לתקנות הנוטריונים.
אכן בתקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים נקבע, כי יש לצרף תעודה רפואית טרם מתן האישור על עריכת הצוואה, ברם הוראה זו עניינה במצב דברים בו המצווה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו.
באשר למונח "מרותק למיטתו" נקבע אמנם בפסיקה, כי יש ליתן לו פרשנות מרחיבה ולא דווקנית:
"ואכן, הפסיקה הרחיבה את המונח 'מרותק למיטתו' וקבעה כי גם במקרים בהם דובר באדם המתקשה להתנייד או באדם מבוגר אשר מחמת גילו או חוליו קשה לו לצאת מביתו, יש צורך בקבלת תעודה רפואית בטרם עריכת צוואה (ראו שוחט, בעמ' 94)".
(עמ"ש (י-ם) 13612-12-12 יוסרא דרוויש נ' סאמי דרוויש, פורסם במאגרים האלקטרוניים).
- אין חולק, כי בשעת אישור הצוואה לא היה המצווה מאושפז בבית חולים או בכל מוסד רפואי שהוא. נותר לנו, אפוא, לבחון האם בא הוא בגדרי הפרשנות שהעניקה הפסיקה למונח "מרותק למיטתו".
מעיון בראיות המונחות לפניי לא מצאתי כי מצבו הבריאותי של המנוח עובר לאישור הצוואה בידי הנוטריון הגיע כדי היותו "מרותק למיטתו", אף לא עפ"י הפרשנות הרחבה שניתנה למונח זה בפסיקה. מן העדויות שהובאו לפניי כלל לא שוכנעתי, כי מחלתו וגילו של המנוח יצרו איזשהם קשיים או הגבלות על הניידות שלו, נהפוך הוא: שוכנעתי, כי על אף שלא היה בקו הבריאות, היה המנוח עצמאי בכלל ובתנועתו בפרט.
כך, לדוגמא, בחר המנוח לנסוע לדיון בבית המשפט העליון בירושלים בעניין ערעורו של רוצח בתו, הגם שלא היה מחויב לעשות כן.
כן עולה מן הראיות שהונחו לפניי, כי המנוח המשיך לנהוג ברכבו חרף מחלתו. בעניין זה ראו המסמך הרפואי מיום 31.01.2012 אשר צורף להתנגדות.
המתנגדת עצמה אישרה בחקירתה הנגדית, כי המנוח נהג לצאת מביתו, להתהלך חופשי ולנהוג באין מפריע, אולם, לדידה, הוא עשה כן רק ברחבי העיר .... (עמ' 25 ש' 6-8 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
כן עולה מן העדויות שלפניי, כי ביום אישור הצוואה בידי הנוטריון נהג המנוח מ.... לבית המשפט העליון בירושלים, ומשם נהג גם למשרדו של עו"ד ט' השוכן בעיר. ראו: עדות המשיבה (עמ' 71 ש' 6-10 לפרוטוקול מיום 19.01.2016) התואמת את עדותו של עו"ד ט' לפיה ראה במו עיניו, כי המנוח נהג ברכב למשרדו (עמ' 34 ש' 1-17 ; עמ' 40 ש' 7-13 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
הטענה לפיה לא היה המנוח מסוגל לנהוג עקב הפרוצדורה הרפואית שעבר יומיים קודם לכן לשם הוצאת הגוף הזר מעינו דינה להידחות, שעה שלא הוכחה כדבעי, ושעה שמן העדויות שהובאו לפניי עולה, כי לכל היותר הייתה עינו מכוסה במגן שקוף במטרה להגן עליה מפני זיהום.
להשלמת התמונה יצוין, כי מחד מכחישה המתנגדת את הטענה לפיה היה זה המנוח שנהג לירושלים, אולם מאידך העידה כי כלל לא ידעה אודות הנסיעה שלו לירושלים וכי כלל לא שהתה אותה עת בעיר .... (עמ' 23 ש' 14-22 לפרוטוקול מיום 19.01.2016). נהיר, אפוא, כי ממילא לא היה בידי המתנגדת לראות במו עיניה האם נהג המנוח לירושלים בעצמו או הוסע לשם.
דברים אחרונים אלה מובאים למעלה מן הצורך, שעה שבין אם נהג המנוח לירושלים ביום אישור הצוואה ובין אם לאו, אין בכך כדי להעלות או להוריד, שהרי אין חולק, כי במועד המדובר הגיע המנוח מ.... לירושלים כשהוא מתהלך על רגליו באופן עצמאי ושעה שמסוגל היה הוא, כפי שיפורט להלן, לנהל שיח כאחד האדם והפגין התמצאות בזמן ובמקום.
- לטענת המתנגדת סבל המנוח מחירשות באוזן ימין ומלקות שמיעה באוזן שמאל; ביום אישור הצוואה בידי הנוטריון הייתה עינו חבושה לשם מניעת זיהום וסימני מחלת הסרטן ממנה סבל ניכרו בגופו, לרבות התקרחות, חיוורון בפניו וקשיים בהליכה. על כן, לדידה, היה על הנוטריון לציין במסגרת האישור שנתן לצוואה המום ממנו סבל המנוח ולצד זאת לפרט גם האינדיקציות שלפיהן השתכנע, כי המנוח הבין תכנה של צוואתו.
- לתמיכה בטענותיה הפנתה המתנגדת בסיכומיה לעדות שנמסרה מפיה ובה תוארה תקופת האשפוז של המנוח בבית החולים (ראו סעיף 44 לסיכומיה). יובהר, כי תיאורים אלה, בהנחה שהם משקפים נאמנה את המציאות, כוחם יפה לתקופה בה היה המנוח מאושפז בבית החולים, אולם המתנגדת לא הציגה בפני בית המשפט ראיות לצורך הוכחת התקופה בה היה המנוח מאושפז ולצורך הוכחת הזיקה, ככל שהייתה, בין התקופה האמורה ובין המועד בו נערכה הצוואה ואושרה והשלכותיה עליו ככל שהיו.
- באשר להיות המנוח חירש באוזן שמאל, הרי שמן הראיות המונחות לפניי לא עולה, כי כי לקות זו פגעה בתפקודו. ראשית וכפי שעולה מן החומר הרפואי, סבל המנוח מחירשות באוזנו השמאלית מאז שירותו הצבאי. חרף האמור ועד שנת 2013 בחר המנוח שלא להיעזר במכשיר שמיעה (ראו נספח ג' לכתב ההתנגדות).
שנית, בעדותו בפני בית המשפט ציין הנוטריון, כי כלל לא הבחין בכך שהמנוח חרש באזנו השמאלית, וכי השיחה ביניהם התנהלה באופן רגיל לחלוטין: "ש. אני אומר לך שהוא היה חרש לחלוטין באוזן שמאל, ועם ליקויי שמיעה באוזן ימין. ת. בשיחה איתו, לא הבחנתי בחרשות. ש. אתה לא יכול להגיד עכשיו, כי המון דברים אינך זוכר, אתה לא יכול להגיד אם אתה זוכר אם התקשה בשמיעה אם לאו. ת. אני זוכר ששוחחתי איתו בצורה רגילה, לא זוכר משהו חריג" (עמ' 40 ש' 4-8 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).... "ת. הוא לא היה עיוור, לא היה אילם, לא היה חירש. בכל מקרה לא הבחנתי בחרשות כפי שאתה טוען" (עמ' 41 ש' 1-8 לפרוטוקול מיום 19.01.2016)...."השיחה איתו הייתה שיחה רגילה לגמרי. יכול להיות שיש לו ליקוי שמיעה באוזן אחת והוא שומע בשנייה. השיחה איתו, הייתה רגילה לגמרי" (עמ' 41 ש' 13-18 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
אף עו"ד ט' העיד, כי כלל לא ידע שהמנוח היה חירש וכי הוא לא הרכיב על אזנו מכשיר שמיעה: "ש. תגיד לי בבקשה, אתה מאשר שאתה יודע שהמנוח סבל מליקוי שמיעה באוזנו הימנית וחירש באוזני השמאלית? ת. לא. עד לרגע שראיתי את המסמך שהגשתם. אדוני שם לב שיש לי קול רועם ולא הרגשתי שיש לו קושי לשמוע את הדברים שאני אומר באף אחד מההזדמנויות שנפגשתי איתו. בגלל שאני כבד שמיעה, אני הייתי אומר מס' פעמים "מה" על דברים שהוא אמר, כמו שקורה לי ב-90% מהשיחות שבהם אני לוקח חלק. ש.לא ראית שיש לו מכשיר שמיעה ? ת.לא , לא ראיתי שיש לו מכשיר שמיעה באוזן. השמיעה שלו יותר טובה משלי ולמרות זאת גם אני לא הולך עם מכשיר שמיעה" (עמ' 33 ש' 10-18 לפרו' מיום 13.06.2017).
עדותם של הנוטריון ושל עו"ד ט' נמצאה מהימנה עליי.
- אכן, תקנה 8 לתקנות הנוטריונים מחייבת נוטריון, עת מופיע בפניו אדם בעל מוגבלות, לציין עובדה זו ולפרט האינדיקציות שלפיהן השתכנע, כי האדם שלפניו הבין משמעותה של הפעולה אותה ביקש לעשות בפניו. דא עקא, שבנסיבות המקרה שלפניי, נחה דעתי כי ככל שסבל המנוח ממוגבלות כלשהי, אין היא ממין המוגבלויות שתקנה זו מדברת בהן, שהרי הנוטריון כלל לא הבחין בה ודבר קיומה כלל לא הובא לידיעתו; המנוח לא נעזר כלל במכשיר שמיעה ולא נזקק לו אגב תקשורת ושיח עם הזולת, ומששוכנעתי כי חירשותו של המנוח באחת מאזניו בלבד לא פגעה בתפקודו או ביכולתו לשוחח עם מאן דהוא ולהבין תוכנו של השיח. לא ניתן, אפוא, להטיל על נוטריון החובה לציין מומו של אדם הבא לפניו לשם אישורה של פעולה משפטית כזו או אחרת, עת דבר קיומו של המום כלל לא ידוע היה לו, וכנוטריון סביר לא ניתן לצפות ממנו להבחין בו.
כך או כך וככל שנדרשה השלמה של פרטים אודות מצבו הקוגנטיבי או התפקודי של המנוח, הרי שבכוחה של עדותו הקוהרנטית של הנוטריון בעניין הליך אישור הצוואה ובאשר להתרשמותו מכשירות המנוח להשלימה.
למעלה מן הצורך יוער, כי ברי שכיסוי שקוף המונח על אחת העיניים לשם הגנה עליה מפני זיהום, אינו עולה כדי עיוורון אשר תקנה 8 לתקנות הנוטריונים מדברת בו.
- העולה מן המקובץ הוא, כי דין טענות המתנגדת לפיהן אין הצוואה מהווה צוואה בפני רשות וכי נפלו פגמים צורניים בעריכתה, להידחות.
הוא הדין גם בהתייחס לטענותיה בעניין העדר כשרותו לצוות.
משבאנו הלום ומצאנו כי הצוואה עומדת בדרישות הצורניות שקובע הדין, נפנה לבחינת יתר טענות המתנגדת בעניין פסלות הצוואה נוכח מצבו המנטלי והפיזי של המנוח בשעת עשייתה ונוכח הנסיבות בהן נערכה.
השפעה בלתי הוגנת
- כלל ידוע בשיטתנו הוא, כי יש להגשים את רצון המצווה ובלבד שלא נפל בו פגם. המחוקק העניק משקל רב לזכות המנוח להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת יורשיו על פי דין מזכויותיהם כיורשים (רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3)97).
כיבוד רצונו של המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם (ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח', פ"ד נג(2)217 ). זכות המנוח לעשות כאוות נפשו בנכסיו לאחר פטירתו הפכה כיום גם לזכות קניין חוקתית (רע"א 5103/95 הנ"ל), ותכלית דין הצוואות בכלל ודיני פרשנות הצוואה בפרט היא להגשים את רצון המצווה.
- נקודת המוצא בכלל ולצורך הדיון שלפנינו היא, שחזקה על אדם שהוא כשר לפעולות משפטיות ובהן עשיית צוואה, וחזקה על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.
בע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פ' בינשטוק ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מח(3)705, 716 קובע בית המשפט העליון כהאי לישנא: "עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי".
בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1)318, 327-328 מבהיר בית המשפט העליון, כי לצורך פרשנות הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" שבסעיף 26 לחוק הירושה, נדרשת בחינה של שני יסודות: הבנה ורצון חופשי של מצווה פלוני להבחין בטיבה של צוואתו שלו. קיום שני היסודות הללו יובילנו למסקנה כי אדם היה כשיר לצוות ולכן צוואה שעשה תקפה.
כן מבהיר שם בית המשפט העליון, כי על פי המבחן העקרוני שנתקבל בפסיקה "רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו". שם, בעמ' 328.
עוד נקבעו שם ארבע אבני בוחן לצורך בחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.
- סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע לאמור:
"(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".
- בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד מאד, שהרי אין המדובר בהשפעה סתם, כי אם בהשפעה בלתי הוגנת, ועל מנת להוכיחה נדרשות ראיות שמשקלן רב. יוזכר, כי חזקה היא שצוואה נעשתה על פי רצונו החופשי של המצווה, והגם שניתן לסתור אותה, נדרשת לכך, כאמור, תשתית ראייתית משמעותית ומוצקה.
ראו: ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כרך ראשון (תשנ"ב), בעמ' 269-271.
ו-ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2)138, 139: "כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של ההשפעה הבלתי הוגנת, הזוכה הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול".
- השופט חשין היטיב להבהיר זאת (הגם שהיה שם בדעת מיעוט): "כל אחד מאתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השיגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה'אמיתי' של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף. החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת, לאמור, בהשפעה שאינה השפעת שיגרה – מעשה שבכל יום – אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי מושגינו....לעולם נכוון מחשבתנו אל עיקר העיקרים, והוא: רצונו החופשי והאמיתי של המנוח; ונקיים את צוואתו אם נדע כי רצונו לא נפל בו נגע, כי את רצונו שלו עשה ולא את רצון זולתו".
ע"א 5185/93, היועמ"ש נגד מרום, פורסם במאגרים האלקטרוניים.
- הנה כי כן, טענה כנגד תוקפה של צוואה פלונית בעטיה של השפעה בלתי הוגנת לה נתון היה מצווה, היא טענה כבדת משקל, שלא ניתן לטעון אותה מן הפה ולחוץ ולבססה על הנחות או על נסיבות כאלה ואחרות בלא שיש מאחוריהן ראיות מהימנות. צא ולמד, כי אין די בחשד גרידא לקיומה של השפעה כזו, ומשעה שמיוחסת לנהנה על פי הצוואה התנהגות בעלת גוון פסול, על המתנגד לקיומה של הצוואה להביא בפני בית המשפט ראיות בכמות ובאיכות שיש בהן להרים הנטל המוטל על כתפיו.
- המתנגדת בסיכומיה טוענת, כי יישום ארבעת המבחנים אשר נקבעו, כאמור, בהלכת מרום מוביל למסקנה, שבעת עריכת הצוואה המאוחרת היה המנוח תחת השפעה בלתי הוגנת, היות שהגיע במועד זה לירושלים כשעינו חבושה מחמת פרוצדורה רפואית להסרת גוף זר שחדר אליה, כשהוא חרש באוזנו השמאלית וסובל מלקות באזנו הימנית וממחלת הסרטן, מתקשה בהליכה ובמצב רגשי קשה עקב הדיון הטעון שהתקיים בבית המשפט העליון בפרשת רצח בתו – דיון שאליו התלוותה אליו המשיבה, אשר כפי שהעידה בעצמה לחצה עליו ללא הרף לערוך צוואה. מכל אלה מבקשת המתנגדת כי יקבע, שבשעת עריכתה של הצוואה לא היה המנוח עצמאי מבחינה מנטלית ופיזית, היה תלוי במשיבה והסתייע בה, ומשכך יש בהשפעה שהייתה לה עליו מימד של חוסר הגינות (סעיף 96 לסיכומים).
- אין בידי לקבל טענות אלה.
ראשית ובכל הנוגע למצבו הרפואי של המנוח בעטיה של מחלת הסרטן בה לקה – לא עמדה המתנגדת בנטל המוטל עליה, ויתר על כן, בחרה לזנוח טענותיה בעניין זה. לית מאן דפליג, כי קביעת ממצאים בעניין כשרותו של אדם לצוות עקב מצבו המנטלי ו/או הפיזי היא עניין שבמומחיות, ואף כי קביעה ממין זה היא מלאכתו של בית המשפט, הרי שמעצם טיבה טעונה היא הנחת מסד ראייתי הולם בפניו, אשר גולת הכותרת שלו היא חוות דעת מומחה מתחום הרפואה. כאמור, לתיק בית המשפט הוגשו מסמכים רפואיים בעניינו של המנוח ולאחר הגשתם ניתנה למתנגדת האפשרות לפנות בבקשה למינוי מומחה רפואי. המתנגדת עתרה לקבלת ארכה להגשת בקשה כאמור, ואף לאחר שמבוקשה ניתן לה והתקופה שהועמדה לרשותה חלפה, בחרה היא שלא להגיש בקשה כאמור.
בנסיבות אלה נהיר, כי המתנגדת זנחה בקשתה והיא מושתקת מלטעון טענותיה בעניין דנא.
- בכל הנוגע ללקות השמיעה של המנוח - כפי שפורט לעיל, סבל המנוח מלקות שמיעה שנים הרבה, מאז תקופת השירות הצבאי שלו, ומן העדויות שנשמעו לפניי לא מצאתי כי לקות זו פגעה באופן כלשהו בתפקודו, וודאי לא בצלילות הדעת שלו ובכשרותו המשפטית. הוא הדין באשר להליך הוצאת הגוף הזר מעינו אשר התרחש יומיים טרם עריכת הצוואה נושא דיוננו.
מסתמא, כי גם עניינים אלה טעונים הוכחה, שהרי לא די בכך שהמנוח סבל מבעיות בריאות או מלקויות פיזיות כאלה ואחרות. על עצם קיומן אין מחלוקת, כאמור, ברם המרחק בין קיומה של לקות ראיה או שמיעה, זמנית או קבועה, ובין תלות בזולת הנגרמת בעטיין עד פגיעה מהותית בכושר השיפוט, רב מאד הוא.
כאמור, המתנגדת אף לאחר שהונחו לפניה מלוא המסמכים הרפואיים בעניינו של המנוח, לא עתרה למינוי מומחה מתחום הרפואה אשר יבחן את מידת הפגיעה, אם בכלל, בכושרו של המנוח לצוות עקב מצבו הבריאותי. מעצם בחירתה שלא לעשות כן יש להסיק, כי לו הייתה עושה כן, לא היה בממצאי המומחה להוכיח טענותיה, ויתר על כן - להפריכן.
מושכלות יסוד הן, כי שיטתנו המשפטית היא אדוורסרית, ואין זה מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל הדין לא דאג להביאן. על בעל הדין אשר נטל השכנוע רובץ על כתפיו להביא הראיות הטובות ביותר לשם עמידה בנטל זה.
כלל ידוע הוא, כי לעתים לדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט יש משמעות ראייתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות מעין זו אשר אינה מלווה בהסבר סביר פועלת לחובת הנוקט בה, היות שהיא מקימה חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב.
ראו למשל: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ ואח' נגד רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ, פורסם במאגרים האלקטרוניים; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595; י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה (2003), עמ' 1649-1650.
- במקרה דנא יפה כוחם של הדברים דלעיל שבעתיים, הן משום כובדו של הנטל הרובץ על כתפי המתנגדת והן מעצם טיבו של העניין – הליכי עזבון אשר במרכזם התנגדות לקיום צוואה בפני רשות מנימוקים של השפעה בלתי הוגנת עקב תלות מקיפה ויסודית מחמת מצבו הבריאותי של המצווה, ועל שום כך מחייבים הנחתה של תשתית ראייתית מספקת הן באשר למצבו הבריאותי והן באשר למידת התלות שלו בנהנה על פי הצוואה. בכגון דא, ואף כי שיקול הדעת בקביעת הממצאים העובדתיים מסור, כידוע, לעולם בידי בית המשפט, ושעה שהמצווה לא היה בשעת עריכת הצוואה מאושפז במוסד רפואי וניהל אורח חיים עצמאי, חוות דעת רפואית היא ראיה אלמנטרית ומהותית, אשר המתנגדת מטעמים השמורים עמה ויתרה עליה כאמור.
ודוק, מן הראיות והעדויות שהובאו לפניי ממילא לא שוכנעתי כי מצבו הבריאותי של המנוח יצר תלות שלו במשיבה, וודאי לא בהיקף המקים חזקה כי השפיעה עליו באופן בלתי הוגן.
- טענות המתנגדת באשר למצב הרגשי הקשה בו נתון היה המנוח עקב הדיון בבית המשפט העליון, אף הן דינן להידחות, שעה שלא הובאו ראיות להוכחתן, והן בגדר השערה וסברה, זאת, בין היתר, כיוון שהמתנגדת כלל לא ראתה את המנוח עובר לעריכת הצוואה (אשר כזכור נערכה מראש ולא במשרדו של הנוטריון ועל ידו) ואף לא הביאה ולו בדל ראיה באשר למצבו הרגשי אותה עת. כן וכפי שיפורט להלן, שוכנעתי כי הצוואה המאוחרת משקפת את רצון המנוח כפי שבא לידי ביטוי באופן עקבי על רצף הזמן, ואין מדובר בניצול חולשה רגעית שלו עקב סערת נפש בה נתון היה כנטען.
- יתר על כן, מן הראיות שהובאו לפניי עולה דווקא, כי בעתות חוליו נתון היה המנוח בידיהן של המתנגדת ושל אחייניתה אשר טיפלו בו, סעדו אותו ושהו לצדו, ולמשיבה לא הייתה נגיעה לכך כלל. יתרה מכך, עפ"י עדות המשיבה, אשר לא נסתרה, פעלה המתנגדת לבודדו מן הבריות ובפרט ממנה.
- כפי שיפורט להלן, מהעדויות ומן הראיות שהובאו לפניי שוכנעתי, כי בשנים האחרונות לחייו הכה המנוח על חטא בכל הנוגע ליחסיו עם בנותיו, ובתוך כך ביקש לפצות המשיבה בצוותו לה מלוא רכושו לאחר הסתלקותו מן העולם, ועשה כן בעיניים פקוחות לרווחה, בצלילות הדעת ובנפש חפצה:
א- מעדויות המתנגדת ואחייניתה, אשר העידה מטעמה עולה, כי המנוח היה בחייו אדם דעתן, אשר פעל באופן עצמאי ועשה כרצונו בלא שאפשר לאחרים להשפיע עליו או לשנות עמדתו והחלטותיו.
ראו עדות המתנגדת: "ש. אולי הוא לא אמר לך, כדי שלא תדעי שהוא עשה את הצוואה. ת. הוא לא עושה לי חשבון והוא לא משקר לי ולא אמר לי את המילים האלה ׁ(עמ' 27 ש' 7-14 לפרוטוקול מיום 19.01.2016) ועדות האחיינית: "שמענו קודם את אמך המתנגדת, שאבא שלך היה עושה מה שהוא רוצה. את מאשרת את דבריה? ת. הוא לא היה דופק חשבון" (עמ' 45 ש' 18-20 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
ב- על אופיו של המנוח ועל נחישותו ניתן ללמוד גם מעדותו של עו"ד ט', אשר הבהיר כי המנוח היה מודע היטב לרצונותיו, וכי בעצם עריכת הצוואה ביקש לפצות את בתו על שנפקד מחייה משך שנים הרבה ועל הסבל אותו נאלצה לעבור בשנות ילדותה עקב הנסיבות שאפפו אותן: "התרשמתי מאדם שמבין מה שהוא רוצה מתוחכם, שיודע בהחלט מה שעומד לפניו, כמו שאמרתי חשתי לפני כן שמדובר באמת באדם שחש יסורי מצפון על מה שהעביר את משפחתו" (עמ' 35 ש' 3-5 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
ג- הדבר עלה גם מעדותה האותנטית של המשיבה בעניין מערכת היחסים המורכבת שהייתה לה ולמנוח ובאשר לנסיבות חייהן הקשות שלה ושל אחותה המנוחה מחמת התנערותו מהן, מחלתה של אמן, וכפועל יוצא מכך - העדרה של מעטפת משפחתית ראויה: "...עד שאחותי נרצחה, לא היה לנו עזרה ממנו, לא שום דבר. מאז שאחותי נרצחה, לא יודעת פתאום הוא הבין, היה לו צער גדול שאחותי נפטרה. ש. מתי זה היה. ת.לפני 9 שנים, ב..... הוא הבין שהוא עשה עוול לי ולאחותי. אני ואחותי בניגוד ל..., נזרקנו לפנימיות "....". אחותי גם נזרקה. המצב הכלכלי שלנו בבית היה נורא. אמא שלי חולה נפשית, פעם חולה, פעם לא, המצב היה קשה. לא היה לה אפילו לקנות לנו מעדן, כלום, שום דבר. תמיד אבא שלי שחי ב...., ירש מאבא שלו חנויות, רכש מרכזון קטן, מחסן, עשה מזה אימפריה, 10 חנויות. הוא דאג להביא לי מסמכים מקוריים של החנויות, השטח הכל, שרשום בטאבו, הכל רשום. כל פעם היה מבין (צ"ל: מביא – פ.ג.כ) לי מסמך, ד' אם תצטרכי את זה. כל פעם היה מביא מסמכים. כל פעם אמרתי לו אבא, למה.. תעזור לי עכשיו. קחי את זה תזדקקי לזה מתי שהוא. מאז שאחותי נרצחה, הוא התחיל והבין שהוא טעה מכך שלא עזר לנו. מאז לאחר רצח אחותי, אני אישית התחתנתי עם אדם שהיה מתעלל בי, מפוצץ אותי מכות, יש תלונות במשטרה על זה. אבא היה עוזר לי. אז הוא התחיל להבין, שהוא כן צריך לעזור לי, שקשה לי ...." (עמ' 56 ש' 21 עד עמ' 57 ש' 17 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
ד- גם בצוואה השנייה שנערכה ע"י המנוח בשנת 2011, בכתב יד, ציווה הוא מלוא רכושו למשיבה. ההליכים שבכותרת אמנם אינם נוגעים לצוואה זו, ברם, דווקא בסיכומי המתנגדת הועלו על ידה טענות בעניין נסיבות עריכתה. לטענת המתנגדת, צוואה זו נערכה בחופזה בבית המשיבה בנוכחות בא כוחה, עו"ד ט', ובלא שניתנה למנוח האפשרות לערכה כיאות, באופן עצמאי, בישוב הדעת ולאחר שקילת הדברים בכובד הראש הראוי להם. מבלי להביע עמדה ומבלי לטעת מסמרות בעניין תוקפה של הצוואה השנייה, הרי שאף אם תתקבל עמדת המתנגדת, ישאל השואל ובצדק, מדוע, אם כן, בחר המנוח בחלוף 14 חודשים לערוך צוואה נוספת ולאשרה בפני רשות וגם באמצעותה לצוות מלוא רכושו למשיבה?!
נהיר, כי אלמלא היה זה רצונו, היה בידי המנוח באותו אופן בדיוק, בנחת וברוגע, בלא נוכחות המשיבה או מי מטעמה, לערוך צוואה אחרת בכתב ידו או בכל דרך אחרת שמתיר הדין, ולקבוע בה הוראות שונות.
ה- גם עו"ד ט' העיד על רצונו העקבי של המנוח לצוות רכושו למשיבה ולחזק בריחי הצוואה משנת 2011 באמצעות צוואה נוספת המאושרת בידי צד שלישי: "ש. אז על סמך צוואה של יותר משנה אחורה, מכין צוואה, וכפי שאמרת לבימ"ש, על סמך מסמך ישן הכנת צוואה חדשה ולקחת את הצוואה החדשה שערכת והבאת אותה לנוטריון למר ל'. נכון? ת. לא. התשובה היא לקחתי את הצוואה שהיתה לפני כן ידעתי מה בדיוק מתכוון לכתוב ....בצוואתו, שוחחתי איתו לא פעם ולא פעמיים על העניינים האלה בהקשר של מתי אפשר ללכת ולהחתים צוואה ולהפקיד אותה אצל רשם לענייני ירושה. ידעתי מה הוא מתכוון לרשום באותה צוואה, הנוסח של הצוואה הקודמת היתה איתי כל הזמן, כאשר ידענו שהולך להתקיים הדיון של הרוצח ...., הדבר היחיד שהייתי צריך זה את מס' תעודת הזהות של ...., כי שאר הדברים היו בזכרוני הוא ציווה את כל רכושו ל..." (עמ' 38 ש' 7-16 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
....
"ש. אתם יוצאים מבימ"ש העליון בדיון על נושא שקשור לרצח בתו ומשם אתה לוקח אותו לנוטריון לחתום על צוואה לטובת הבת השניה שלו? ת. נכון. ש. ואתה לא רואה בזה בעיה? ת. לא. כי בקשתו לעשות את זה היתה עקבית, ואחידה, לאורך כמעט כל התקופה שהכרתי אותו, רק חיפשנו הזדמנות שניתן לעשות את זה באופן הפורמלי ביותר. מבלי להחשיד את ...., וזה נעשה ביד אחת עם ...(צ"ל .... – פ.ג.כ), כדי שלא יציקו לו בשארית חייו" (עמ' 41 ש' 11-17 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
ו- מצאתי טעם רב גם בדברי המשיבה לפיהם לו מדובר היה בגחמה רגעית של המנוח או בצוואה שנחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת עליו, בשים לב לפרק הזמן שחלף ממועד עשייתה (שנת 2012) ועד פטירת המנוח (שנת 2014), יכול היה המנוח, לו חפץ בכך, לשנות הצוואה, בפרט עת אחיינה של המתנגדת הוא עורך דין במקצועו והוא ערך עבור המנוח את הצוואה הראשונה במסגרתו ציווה לה מלוא רכושו.
ז- גם מערכת היחסים הקשה והעכורה אשר שררה בין המנוח ורעייתו, המתנגדת, כעולה מכתבי הטענות שלה (סעיף 3 לכתב ההתנגדות), יש בה לחזק מסקנתי דלעיל. אין חולק, אמנם, כי השניים נותרו נשואים זה לזה עד מועד פטירתו של המנוח, אך ברי, כי בשים לב לאופי מערכת היחסים ביניהם ובתוך כך לעובדה שלא היו להם ילדים משותפים ולעובדה כי בעת היותם נשואים זה לזה ובמקביל לנישואיהם ניהל המנוח מערכת יחסים רומנטית עם אישה אחרת ממנה נולדו להם שתי בנות, אשר אחת מהן נקטפה באיבה, אין זה בלתי הגיוני שהמנוח יבחר לצוות רכושו לבתו היחידה עלי אדמות.
- לא נעלם מעיניי, כמובן, כי עו"ד ט' המשמש כב"כ המשיבה, היה מעורב בהיבטים הטכניים של עריכת הצוואה נושא דיוננו, אך עדותו ועדות המשיבה נמצאו מהימנות עליי.
- בעניין זה מצאתי לדחות טענת המתנגדת לפיה הפעילה המשיבה לחצים חוזרים ונשנים על המנוח לערוך צוואה לטובתה.
אכן המשיבה ציינה בעדותה, כי שוחחה לא אחת עם אביה, המנוח, אודות מצבה הכלכלי הקשה, על מלחמת ההישרדות הכלכלית האישית שלה ועל הצורך בקבלת סיוע מידו. המשיבה אף ציינה, כי פנתה לאביה בבקשת סיוע כלכלי מידיו בימי חייו: "ש. מתי ביקשת ממנו לרשום את הצוואה בכתב היד לטובתך, באותו היום או קודם לכן. ת. תמיד אמרתי לו שידאג לי. אני ביקשתי ממנו, אבא יש לך המון רכוש, אני רק שורדת, תעזור לי, אני רוצה לעשות תואר ולא יכולה, כי אין לי כסף. ש.את תמיד ביקשת ממנו לעשות צוואה. ת. הוא גם רצה לעשות את זה בעצמו" (עמ' 57 ש' 23 עד עמ' 58 ש' 2 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
כן ציינה, כי שוחחה עם המנוח לא אחת בעניין הצוואה (עמ' 66 ש' 6-7, 10-11 לפרוטוקול מיום 19.01.2016), וכי סוכם ביניהם שהוא יוריש לה מרכושו (עמ' 66 ש' 12-13 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
עוד הבהירה המשיבה בעדותה, כי לא הפעילה על המנוח לחץ, כי המתינה לשינויים שיתחוללו בהלוך הרוח שלו (עמ' 64 ש' 4-7 לפרוטוקול מיום 19.01.2016) וכי בסופו של יום ההחלטה לערוך הצוואה שלפנינו הייתה החלטה עצמאית שלו והוא הוציאה אל הפועל: "הצוואה שחתם עליה באה מיוזמתו, אני לא יכולה לשכנע מישהו לעשות משהו שלא רוצה, זה בא מיוזמתו בזמן שלו. איך אפשר להכריח מישהו לעשות משהו שלא רוצה. הוא גם (צ"ל: קם – פ.ג.כ) בוקר אחד והחליט" (עמ' 68 ש' 10-14 לפרו' מיום 19.01.16).
לא מצאתי, כי פניות המשיבה אל אביה בבקשות כי יצווה לה נכסים מרכושו לאחר מותו מגיעה כדי השפעה בלתי הוגנת.
כפי שצוטט לעיל מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מרום, וכפי שהובהר עוד לעיל, אף אם הושפע המצווה ע"י הנהנה עפ"י צוואתו או ע"י מאן דהוא, לא די בכך על מנת לפסול צוואתו, ולשם כך יש להוכיח באמצעות תשתית ראייתית מוצקה, כי ההשפעה עליו הייתה בלתי הוגנת.
מן התשתית הראייתית המונחת לפניי לא שוכנעתי כלל, כי ככל שפניות המשיבה לאביה וניסיונה לדבר אל לבו השפיעו על האופן בו בחר לצוות רכושו, נעשה הדבר באופן בלתי הוגן.
- באשר להתנהלות המשיבה הרי שיש לבחנה על רקע הנסיבות האופפות פרשה זו שלפנינו. כאמור, המשיבה ואחותה המנוחה היו בנותיו של המנוח, והן פרי מערכת יחסים רומנטית אותה ניהל מחוץ לנישואין. המנוח לא תפקד כאביהן של השתיים, ובתוך כך לא זכו הן להכרה ולתמיכה ממנו משך כל שנות ילדותן ובגרותן כי אם רק בערוב ימיו. לרוע המזל אמן של השתיים לוקה בנפשה, ולכן נגזר עליהן להיוולד ולצמוח לתוך מציאות מורכבת וסבוכה ולגדול בהעדרה של מעטפת טיפול וחינוך ראויה. כך, בין השאר, נאלצו הן לאורך שנות ילדותן ובגרותן לנדוד בין פנימיות ולא זכו למסגרת משפחתית יציבה. מעדות המשיבה לפניי שוכנעתי, כי נסיבות חייה הקשות, אשר מקורן גם בהפניית העורף מצדו של אביה-מולידה, פגעו במצבה הנפשי והכלכלי והובילוה אל עברי פי פחת, עד כי אימצה דפוסי התנהגות הישרדותיים. בנסיבות אלה בקשת המשיבה מאביה, כי יעשה עמה חסד בחייו ולאחר מותו מובנת ומקורה במצוקה בה הייתה נתונה, ומשכך גם אין לראות בה השפעה בלתי הוגנת עליו.
כאמור, לדעתי רצונו של המנוח לפצות המשיבה מזדקר לעין ומשתקף בבירור בצוואתו, ואף כי היה בידו, אלמלא היה שלם עם החלטתו, לשנות הצוואה כשם שעשה בעבר, בחר שלא לעשות כן.
- כפי שהובהר לעיל, המנוח היה עצמאי פיזית ומנטלית ונחוש בדעותיו, ומשכך החלת מבחני התלות והעצמאות ומבחני התלות והסיוע אשר נקבעו בהלכת מרום על נסיבות המקרה דנא מובילים למסקנה הברורה, כי נטל השכנוע להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת רובץ לפתחה של המתנגדת, וכאמור, היא לא עמדה בו.
נטילת חלק בעריכת הצוואה
- סעיף 35 לחוק הירושה קובע לאמור:
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
- בעניינו של סעיף 35 לחוק הירושה כבר נקבע, כי תוצאותיו מרחיקות לכת וחמורות, עת מדובר בהוראה אשר ככל שמתקיימים התנאים הקבועים בה, קמה "חזקת בטלות חלוטה" (ראו: ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2)215 ).
- הוראת הסעיף פורשה בפסיקה עפ"י שתי גישות שונות:
הגישה האחת גורסת, כי נוכח תוצאותיה הקשות של הוראה זו, יש לפרשה בצמצום. בגישה זו אחז, למשל, השופט חיים כהן, היות שלדידו עריכת הצוואה כמשמעותה בסעיף 35 לחוק הירושה עניינה רק בהכנה הטכנית של המסמך ובניסוחו לקראת ייעודו כצוואה, ומכאן שאין פסול בנטילת חלק בשלבים אלה של עשיית הצוואה (ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2)373).
ואילו הגישה השנייה מעניקה פרשנות רחבה יותר להוראה שלפנינו, ולפיה יש לפנות אל השכל הישר ולבחון ספציפית בכל מקרה ומקרה מהי הפרשנות הראויה שיש ליתן לביטוי "נטל חלק בעריכת הצוואה" מבלי לקבוע מראש, לאיזה מן השלבים שבעשיית צוואה מכוונת הוראת הסעיף. בגישה זו נקט, למשל, השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת הררי (ע"א 433/77 אליקים הררי נ' מרים הררי, פ"ד לד(1)776).
- בכל הענווה הראויה דעתי היא כי יש לדבוק בפרשנות הרחבה. להבנתי, על בית המשפט לבחון התמונה הנפרשת לפניו בכללותה, תוך שימת הדגש על נסיבות עריכת הצוואה, לרבות סיפור הרקע לבוא הצוואה אל העולם ואירועים שקדמו לעריכתה, ותוך מיקוד הבחינה במידת האינטנסיביות והעוצמה, ככל שישנן, במעורבות הנהנה על פי הצוואה בעריכתה.
- בעניין זה מצאתי להפנות לאמור בספרם של המלומדים שוחט, פיינברג ופלומין: "כללו של דבר, המבחן הוא מידת המעורבות ואופייה: ככל שיהיו מעורבות הנהנה ופעילותו רבות יותר, גסות יותר ועמוקות יותר, תגדל הנטייה לפסול את הצוואה גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שאינם בגדר שלבי העריכה של הצוואה על פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה" (ש. שוחט, נ, פינברג, י פלומין: "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית, תשע"ד-2014, עמ' 138).
- להבנתי, אף אם פעולות בודדות של הנהנה על פי הצוואה כשלעצמן אינן עולות כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה, יכול שקיבוצן יחד יוביל למסקנה, כי הוא נטל חלק בעריכתה.
- במקרה דנא ולאחר ששמעתי עדויות הצדדים שוכנעתי, כי אין לקבוע שהמשיבה נטלה חלק בעריכת הצוואה באופן שיש בו להביא לפסילתה.
- מהעדויות שנשמעו לפניי עולה, כי המשיבה כלל לא ידעה מי הדפיס את הצוואה (עמ' 63 ש' 6-7 לפרוטוקול מיום 19.01.2016), ומי כתב אותה (עמ' 63 ש' 11-12; עמ' 61 ש' 7-11 לפרוטוקול מיום 19.01.2016). המשיבה גם לא הכירה כלל את הנוטריון (עמ' 54 ש' 18-19 לפרוטוקול מיום 19.01.2016), והנוטריון אף הוא העיד כי אינו מכירה (עמ' 35 ש' 21-25 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
- הצוואה אכן נערכה ביום בו הגיעו המשיבה והמנוח לירושלים על מנת לקחת חלק בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון. אכן השניים נסעו יחד לבית המשפט עליון ואף למשרדו של עו"ד ט', אולם אין חולק, כי המשיבה לא נכנסה למשרדו של הנוטריון ולא נכחה במקום עת נערכה הפגישה בינו ובין המנוח במסגרתה אושרה הצוואה.
- טענות המתנגדת באשר למעורבותו של עו"ד ט' בעריכת הצוואה באופן שהיה בו כדי להשפיע על המנוח ולהטות הוראות הצוואה לטובת המשיבה, דינן להידחות.
- ראשית, עו"ד ט' אינו נהנה עפ"י הצוואה ועל כן אינו בא בגדרה של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה.
- עלינו לפנות, אפוא, לבחינת השאלה האם יש בעובדה כי עו"ד ט' ערך בפועל את הצוואה כדי להעיד שהוא השפיע על המנוח וגרם לו לקבוע בו הוראות לטובת המשיבה, מרשתו, בניגוד לרצונו ובכך להביא לפסילתה.
מסקנתי היא, כי יש להשיב על כך בשלילה.
ההנחה לפיה יש בעובדה שהמשיבה יוצגה ע"י עו"ד ט' בעניינים שונים להעיד, כי עו"ד ט' גרם למנוח לשנות צוואתו לטובתה, אינה נכונה.
גם בעניין זה מצאתי לצטט מספרם הנ"ל של המלומדים שוחט, פינברג ופלומין: "לא תיפסל הוראה לטובת הנהנה בצוואה הנערכת אצל עורך דין שמייצג את אותו נהנה בעניינים אחרים. במקרה זה אין מקום לטענה שעורך הדין הוא שליח של הנהנה ו"שלוחו של אדם כמותו", שהרי ייצוגו של הנהנה הוא בנושאים אחרים, ולכן עורך הדין לא ייחשב לשילחו של הנהנה לצורך עריכת צוואה (ע"א 183/35 אלבויים נ' קרייזלר,פ"ד מב(3) 397)" (שם, עמ' 136).
- הוא הדין באשר לטענות המתנגדת בעניין אופיה של מערכת היחסים של המשיבה ועו"ד ט'. לא מצאתי כי מדובר במערכת יחסים שמעצם טיבה יש בה להעיד כי עו"ד ט' השפיע על המנוח וגרם לו לצוות מלוא רכושו למשיבה.
- מן התשתית הראייתית המונחת לפניי עולה, כי המנוח והמשיבה הכירו את עו"ד ט' בשנת 2010 לערך בכובעו כפרקליט ואגב ההליכים שנוהלו כנגד רוצח בתו של המנוח ואחות המשיבה. ברם, עו"ד ט' לא ייצג אז את המנוח או את המשיבה, כי אם את אם המשיבה. עו"ד ט' עמד בקשר עם מרשתו דאז, אם המשיבה, וגם עם המשיבה והמנוח, עדכן אותם מעת לעת אודות ההליכים האמורים, וכך נוצרה ההיכרות ביניהם.
- אכן, מן הראיות המונחות לפניי עולה, כי בחודש דצמבר 2011 ייצג עו"ד ט' את המשיבה בהליכים שנוהלו בינה ובין בן זוגה לשעבר ולאחר מכן בהליכי הוצל"פ שננקטו כנגדה (עמ' 42 ש' 1-7 לפרוטוקול מיום 13.06.2017; עמ' 55 ש' 5-13 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
- לטענת המתנגדת ניתן לראות בעדות עו"ד ט' לפיה נחרד עת נודע לו כי הוגשה על ידה בקשה למתן צו קיום צוואה הוכחה לטיב הקשר שבינו ובין המשיבה, המצביעה גם על ההשפעה שהייתה לו על המנוח אשר גרמה לו להורות בצוואתו כשם שהורה.
עדותו של עו"ד ט' בעניין זה לפיה אכן "נחרד" עקב חששו מפני שינוי נוסף של המנוח את צוואתו בניגוד לרצונו העקבי כפי שהביעו בפניו פעם אחר פעם (עמ' 42 ש' 8-17 לפרוטוקול מיום 13.06.2017), מהימנה עליי.
- מצאתי לקבל גם הסברו של עו"ד ט' בהתייחס לאופן בו התרחשו הדברים, ולפיו במועד עריכת הצוואה השנייה לא ייצג את המשיבה, אולם משבמועד עריכת הצוואה המאוחרת שימש כבר כבא כוחה, יצר הוא את הקשר שבין המנוח והנוטריון לצורך אישור הצוואה שנערכה על בסיס הצוואה השנייה, וזאת כאמצעי זהירות ועל מנת למנוע לזות שפתיים (עמ' 35 ש' 17-10 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
- כעולה מן הראיות שלפניי, ההיכרות בין המנוח ועו"ד ט' הולדתה בשנת 2010, אגב הגשת התובענה האזרחית כנגד רוצח בתו של המנוח (עמ' 25 ש' 13 עד עמ' 26 ש' 4 לפרוטוקול מיום 13.06.2017). מעדותו של עו"ד ט' עולה, כי הוא נהג להגיע מעת לעת לעיר ... ולעדכן את המנוח, את המשיבה ואת אמה אודות ההליכים המשפטיים האמורים (עמ' 28 ש' 5-11 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
- לכן אין לתמוה על כך שהמנוח פנה לעו"ד ט' וביקש לשכור שירותיו המשפטיים לשם עריכת צוואה. שוכנעתי כי המנוח נתן אמון בעו"ד ט' וכי אף את הצוואה השנייה שנערכה על ידו בכתב ידו ביקש לערוך בנוכחות עו"ד ט', כעולה מעדותו שנמצאה מהימנה עליי: "ש. למה אדון ט' יושב במעשה אישי של עריכת צוואה ומסתכל? ת. כי זה תפקידי כעו"ד כאשר אדם מבקש ממני עצה, להסתכל על מה שהוא עושה. הוא ביקש עצה ועזרה מעו"ד וזה אותו הדבר. ביקש את המומחיות המשפטית שלי ועל פיה כתיבת צוואה בכתב יד תקפה גם אם נעשתה ללא עדים. להזכירך אז לא הייתי עוה"ד של ..." (עמ' 44 ש' 14-18 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
- יוזכר, כי הצוואה הראשונה של המנוח נערכה בידי עו"ד מבני משפחת המתנגדת, ולכן ומשעה שביקש המנוח לשנות הוראות צוואתו ולהדיר הימנה את המתנגדת, ברי כי לא יכול היה לפנות אליו ולהסתייע בו שנית.
- לא מצאתי כל פסול בהפניית המצווה ע"י עו"ד ט' לנוטריון אותו הוא מכיר. מדובר בהתנהלות מקובלת בין עמיתים, והשאלה אם השניים חלקו בעבר משרד משותף אם לאו איננה רלוונטית.
- מן העדויות המונחות לפניי עולה, כי הגם שעו"ד ט' ליווה את המנוח למשרדו של הנוטריון, הוא לא נכח במעמד אישור הצוואה על ידו (עמ' 39 ש' 12-18 לפרוטוקול מיום 13.06.2017; עמ' 36 ש' 1-3, עמ' 43 ש' 12-25 לפרוטוקול מיום 19.01.2016), ובנסיבות שלפניי איני רואה בכך עדות למעורבות המשיבה בעריכת הצוואה.
אכן לכאורה מתעוררת סתירה בין העדויות הללו ובין עדות המשיבה, עת עפ"י עדותה עו"ד ט' כלל לא נכנס עם המנוח למשרד הנוטריון, אולם לא מצאתי כי מדובר בסתירה מהותית אשר יש בה לערער את גרסת המשיבה או לחזק את גרסת המתנגדת, שעה שחלפו כארבע שנים ממועד אישור הצוואה ועד המועד בו נמסרה עדות המשיבה בפני בית המשפט, והיא עצמה סייגה דבריה נוכח חלוף הזמן ( עמ' 63 ש' 2-5 לפרוטוקול מיום 19.01.2016), ובהינתן כי אף לשיטת הנוטריון ועו"ד ט', התלווה האחרון למנוח למשך דקות אחדות בלבד בפתח הפגישה על מנת להציגו בפני הנוטריון.
- לא מצאתי כל פסול בכך שהצוואה אושרה בעיר ירושלים הגם שמקום מגורי המנוח היה ב.... מהעדויות שנשמעו לפניי עולה, כי המנוח המתין כי תיקרה בדרכו הזדמנות לעריכת צוואה ואישורה בפני גורם המוסמך לכך מבלי שהדבר ייוודע לרעייתו. לפיכך ברי, כי הנסיעה לירושלים אליה לא התלוותה המתנגדת למנוח נפלה לידיו כפרי בשל ובמסגרתה גם בחר להוציא תכניתו אל הפועל.
גם בעניין זה מצאתי להפנות לעדותו של עו"ד ט', אשר נמצאה מהימנה עליי והייתה סדורה, קוהרנטית והגיונית: "לשאלתך למה דווקא בירושלים נחתמה הצוואה? אני משיב כי זה יכול להיות כל נוטריון בעולם שאליו לא תגיע איתו ..... במקרה הזה .... הגיע לירושלים כי באותו היום, התקיים הדיון בבית המשפט העליון בעניין הערעור של .... הרוצח של .... ולכן באותו היום, תיאמתי עם ...." (עמ' 28 ש' 1-4 לפרוטוקול מיום 13.06.2017).
...
"רק חיפשנו הזדמנות שניתן לעשות את זה באופן הפורמלי ביותר. מבלי להחשיד את ...., וזה נעשה ביד אחת עם ... (צ"ל ... – פ.ג.כ), כדי שלא יציקו לו בשארית חייו" (עמ' 41 ש' 16-17 שם).
...
"את המסמך שלא רק נחזה לצוואה, אלה (צ"ל: אלא – פ.ג.כ) הוא צוואה נכתב בכתב ידו של המנוח בעקבות הצעה שלי לאור חוק הירושה וכהכנה לצוואה פורמלית כי לא ידענו מתי תיפול ההזדמנות שבה .... לא תיצמד ל... ונוכל להגיע למקום שיש בו נוטריון וזה היה במחשבה משותפת עם ...." (עמ' 43 ש' 9-12 שם).
...
" ....ואני לא מסכים בשתיקה אלא להיפך, אני נותן את חוות דעתי שבסיטואציה שנוצרה בפניי, מצוקה של .... מהלחץ והפחד שלו מ.... והחשש שדבר הצוואה יחשף, העצה המשפטית שלי היתה לכתוב צוואה בכתב כדי למנוע מצב שלא נוכל לחכות הרבה זמן, כי אף אחד לא יודע את גבול חייו" (עמ' 47 ש' 10-17 שם).
....
"כי ידעתי שיש עליו הרבה לחץ וכל דבר שהוא עושה ב.... עלול להיחשף" (עמ' 47 ש' 19 שם).
ואף לעדות המשיבה: "ש. למה נפגשים אצלך בבית. ת.איפה נפגש, בחנות של אבא של יחד עם אשתו, שהיא בטוח לא תסכים. ש. אצלו במשרד. ת. חלילה, אוי ואבוי אם ידעו שאבא שלי היה עם עוה"ד שלי. חלילה שהיא תדע שהוא עשה צוואה. אסור שאף אחד ידע, זה היה סודי ביותר. ש. אבל הוא הלך לדיונים עם עו"ד ט', לדיונים של אחותך. ת. נכון. אבל היא (....) תמיד נכחה בהם. אני זוכרת שהיא הייתה בדיונים. היא כל הזמן יחד איתו, לא נותנת לו מאז המחלה להיות איתי. רצה הגורל שהוא נסע לירושלים לבד, הכל נעשה מהר, גם החתימה בפני הנוטריון, כי אי אפשר היה לעשות את זה ב... או ..... חלילה ש...(....) לא תדע (עמ' 59 ש' 7-16 לפרוטוקול מיום 19.01.2016).
...
"ש.חיפשת הזדמנות? ת. מה זה הזדמנות? זה תמיד היה בראש שלו וגם בראש שלי וגם עו"ד ט' ידע מזה. ידענו שזה יהיה, לא יכולנו לעשות את זה ב...., בטח לא ב... כדי שלא יגידו ל... ואז לא יקרה שום דבר. בחנות שהם משכירים יש להם עו"ד, הוא גם לא רצה להגיע למצב שעורכי הדין האלה ידווחו לה ולכן לא עשה את זה אצלם" (עמ' 63 ש' 16-20 שם).
- מצאתי, אפוא, כי תפקידו של עו"ד ט' בכל הנוגע לעריכת הצוואה המאוחרת היה טכני באופיו, כשלוחו של המנוח, ואינו עולה כדי מעורבות של המשיבה בעריכת הצוואה (השוו: פסק דינו של כב' השופט ריבלין ב-ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא, פ"ד נד(2)215).
- כן מצאתי, כי הגם שהמשיבה הייתה מעורבת, במישרין או בעקיפין בשלבי התכנון של עריכת הצוואה המאוחרת במובן זה שהייתה מודעת לכוונת המנוח להסתיר מפני המתנגדת עשיית הצוואה ולאשרה הרחק מעינה בסיועו של עורך דין אשר ייצגה בעניינים שונים ושימש גם כבא כוחה של אמה, אין בנסיבות המקרה דנא משום נטילת חלק בעריכת הצוואה במובנו של סעיף 35 לחוק הירושה.
משנחה דעתי כי המשיבה לא נקטה באמצעים פסולים לצורך השפעה על המנוח, וכי הצוואה משקפת את רצונו ונעשתה תוך גמירות דעת, לא מצאתי, אפוא, כי מקרה זה שלפנינו בא בגדרה של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה.
סוף דבר
- מן המקובץ עולה, כי לא עלה בידי המתנגדת להרים הנטל המוטל עליה לצורך ההוכחה כי נפל פגם בהליך עשיית הצוואה המאוחרת ו/או בהליך אישורה, אשר יש בהם להביא לפסילתה.
שוכנעתי, כי הצוואה המאוחרת משקפת את רצון המנוח, וכי לא עלה בידי המתנגדת להוכיח שבשעת עשייתה לא היה הוא כשיר לעשותה או כי היא נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת או תוך שהמשיבה נטלה חלק בעריכתה.
משכך הנני דוחה בזאת ההתנגדות למתן צו לקיומה.
- המתנגדת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪ אשר ישולמו לידי המשיבה תוך 45 יום.
- נוכח התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך להידרש להליכים שמספרם 16747-07-14 ו-16789-07-14 (בקשה לצו קיום הצוואה הראשונה והתנגדות לה) והם ייסגרו.
- פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים.
ניתן היום, ח' חשוון תשע"ט, 17 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.