רקע
בפני בית הדין ערעור הבעל לשעבר על פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה המחייבו לשלם לאשתו כתובה ופיצוי. וזו לשון פסק הדין:
בפנינו תביעת האישה לחייב את בעלה במלוא תשלום כתובתה ("מאתיים זקוקין") ופיצוי הולם בשל עזיבתו ונטישתו אותה לאנחות ואת בתם המשותפת בלי שום עילה וסיבה. כמו כן, מבקשת מזונות קבועים לילדה וכן "קנס" לאב על אי קיום הסדרי הראיה. כמו כן, תביעות נוספות בעניין מזונות וראיית הילדה.
הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 2008. נישואין ראשונים לאישה, שניים לבעל.
לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון בחומר שבתיק, עולה כדלהלן:
לטענת הבעל שהינו כהן הנושא שם משפחת כהנים "כ"ץ", האישה אסורה לו, הן מצד שלטענתו חיה בעבר בהיותה רווקה עם גוי ונבעלה לו, דבר העושה אותה "זונה" האסורה לכהן וכמבואר ביבמות (סא ע"א וע"ב) והן מצד מוצאה מעדת "בני ישראל" שבהודו. לטענתו, עברה גיור לחומרא בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק. דבר שלא נאמר לו עובר לנישואיהם. לדבריו, יש באמתחתו פסק דין מגדולי ישראל (האשכנזיים) שהאישה אסורה לכהן. פסקי דין שיסודם מפי השמועה ואף הועלו על הכתב (הוגשו בסיכומי הבעל). האישה מנגד הכחישה מכול וכול כי נבעלה לגוי. לטענתה, ה"גוי" היה מכר של המשפחה בלבד, ולה לא היה קשר אישי או אינטימי אתו. הביאה גילוי דעת ופסק דין בכתב יד קדשו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, לפיו היא מותרת לכהן.
האישה, בסיכומיה שהוגשו לתיק מיום י' באדר א' תשע"ד (10.2.2014), טענה כי שכרה חוקר פרטי שהתחקה אחר הבעל וגילה כי הבעל חי חיים משותפים עם אישה זרה לרבות חיי אישות מלאים. ביום ד' בשבט תשע"ד (5.1.2014) התקבל מכתב מטעם הבעל על ידי בא-כוחו ובו נכתב כי בדיון שהתקיים בהוצאה לפועל במעמד הצדדים, הודה הבעל שיש לו חברה. לטענתו, הכיר אישה יהודייה ישראלית לפני מספר חודשים, אשר הסכימה להיות עמו בקשר "אפלטוני", וברצונו למסד את הקשר עמה. לטענת בא כוח הבעל (האמורה בסעיף 2 למכתב), לאור הודאת הבעל הרי שמיותר לדון בעניין זה.
לדעתנו, אין צורך להיכנס במחלוקת של גדולי ישראל לגבי עדת "בני ישראל" שבהודו. כיוון שאין בזה נפקא מינה לגבי כתובה ופיצוי שזה הנושא העיקרי בפנינו והזוג נישאו ברבנות כאן וידועה עמדת הרבנות הראשית בנושא "בני ישראל" ומי שמתחתן שם נכנס על דעת המקובל שם. הטענות הנוספות של הבעל האמורות לעיל שכן מצא פתח פתוח ושהאישה לא הייתה בתולה, לא הוכחו בפני בית הדין. מה גם, שנמצאו סתירות בדברי הבעל בעניין טענת בתולים. זאת ועוד, לאורך כל הדיונים לא נשמעה טענה זו ורק בדיון האחרון. כמו כן, לא "רץ" מיד לבית הדין עם טענה זו אלא רק אחר שנים כשהחליט לעזוב את אשתו, בא בתואנה זו אחר שנלאה למצוא הפתח להתיר את עצמו מקשר הנישואין.
באשר לסכום שעל הבעל לשלם, הנה מצאתי את שאהבה נפשי לגאון הגדול רבי אליעזר יהודה וולדינברג, חבר בית הדין הגדול (לשעבר) בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן פא) שכתב כמענה לפניית המרא דאתרא הרב הראשי לישראל דאז, הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג הלוי, בשנת תשי"ד (1954), בדבר שאלתו אודות שערוך "מאתיים זקוקים" הנקובים בכתובה – מה שוויים בכסף היוצא כיום בהוצאה כאן בארץ ישראל. וזו לשון הרב ציץ אליעזר בתשובה (שם):
"והנה למעשה עוד לא בא לפנינו נידון כזה, וגם לא שמעתי על נוהג קבוע בזה בבתי הדין הרבניים כאן בארץ. אולם להלכה נראה לפי עניות דעתי לקבוע כדלהלן:
כידוע בדברי הפוסקים, הזקוקים משונים בערכם לפי מקומם וכל מדינה חישבה בזקוקים שלה, וכמו כן קיימת מחלוקת בדברי הפוסקים בקביעת שיעורן – יעויין בטור ושולחן ערוך אבן העזר (סימן סו סעיף ו) ובדרישה ובבית שמואל (שם) [וכן בב"ח שם אות י] וכן בספר נחלת שבעה (סימן יב אות מט). ובעוד פוסקים. ומאידך גיסא, ידוע גם כן דמקולי כתובה שנו כאן (כתובות דף קי ע"ב), ואם במקום הגירושין יותר קלים, פורע לה הבעל כפי מקום הגירושין, וזהו גם בנוגע לענין שינוי מחמת זמן דומיא דשינוי ממקום למקום, יעוין בכל זה במשנה וגמרא בכתובות (דף קי ע"ב) ושולחן ערוך אבן העזר (סימן סו שם, וכן בסימן ק סעיף ה ובנושאי כלים שם) וכן בנחלת שבעה (שם). ולפי זה, צריכים אנו לקבוע לפי שיווי הזקוקים כאן בארץ שהוא מקום הגירושין של הנידון. והנה מונח לפני ספר שיעורי תורה אשר ניכרים הדברים שהמחבר החשוב התחקה הרבה על קביעת השיעורין ויגע ועמל בזה והשיג הרב המחבר כפי מידתו, והנה בסימן ג' בספרו קובע אחרי הבירור כי מאתים זקוקים כסף צרוף המה שלשת אלפים שמונה מאות ארבעים ושש גרם כסף נקי, וחקרתי אצל יודעי דבר על שיווי גרם כסף כעת כאן בארץ [...]." ע"כ.
ועיין עוד בשו"ת אגרות משה (חלק אבן העזר חלק ד סימן צא) שדן בשיעור כתובה לפי מה שהנהיגו רבותינו הקדמונים במדינתינו. ועייין עוד בשו"ת אדמת קודש (חלק א חלק אבן העזר סימן לא ד"ה וכן מצאתי). ע"ש.
ועיין בדברי מופת הדור הגאון חזון איש (יורה דעה סימן קפב ס"ק יט ואבן העזר סימן סו ס"ק כא) שדן גם הוא בחישוב הזקוקים וכתב שהכסף בזמננו אינו כסף צרוף לפי שיש בו סיגין בשיעור של שישה עשר אחוזים, ולפי זה צריך להוסיף במחיר הכסף אותו אחוז סיגין שיהיה כמחיר של כסף צרוף ונקי ע"כ. ונראה שצריך להוסיף גם מס הנהוג באותו מקום ולכללו בשיעור שער השוק (כמו שכתב בפתחי חושן ירושה ואישות פרק ז הערה ד). ועיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימנים קפט–קצב, אבן העזר חלק ד סימן ח וסימנים צא, צב). ע"ש.
והנה, בדרישה (אבן העזר סימן סו) כתב ששיעור מאתיים זקוקין הוא פי ארבע ממאתיים זוז. ע"כ. ולפי המבואר בפוסקים ששיעור מאתיים זוז שווה 961.5 גרם כסף צרוף, נמצא ששיעור מאתיים זקוקין שווה 3,846 גרם כסף צרוף, וכן כתב בשיעורי תורה להגאון רבי חיים נאה, אבל בחזון איש הנ"ל כתב שעל פי דברי הגר"א ביורה דעה (סימן שה) יוצא שהמאתיים זקוקין הם בשווי 57.6 ק"ג כסף צרוף. ע"כ.
ופשוט הדבר שמחשבין הזקוקין כפי ערך הכסף בזמן פירעון הכתובה. וכן כתב הגאון רבי יעקב ישעיה בלוי בספר פתחי חושן (ירושה ואישות פרק ז הערה יג) ע"ש בדברי קדשו מה שכתב באריכות. ע"כ.
ההבדל בערכים של היום: בין 8,000–120,000 ש"ח ואם היינו דנים רק מבחינת הרשום בכתובה, היינו פוסקים כסכום הנמוך, אבל כיוון שעסקינן גם בפיצוי הגענו לסכום הנקוב בהחלטה.
על כן אנו מחליטים:
א. על הבעל לשלם לאשתו סך מאה אלף ש"ח עבור תשלום כתובתה ופיצויים [...].
עד כאן פסק הדין של בית הדין האזורי שעליו הוגש הערעור.
דיון – טענות המערער
לא אדון בכל טענותיו של המערער אלא בדברים שנראה לדון בדבריו.
המערער טען שהוא פטור לשלם כתובה כיון שהמערערת הטעתה אותו:
א. היא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת "בני ישראל" היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.
ב. גם אם נקבל את דעת הפוסקים שהיא מותרת לבוא בקהל, היא אסורה עליו מאחר ועברה גיור לחומרא. מאחר שהוא כהן אסור לו לשאת אישה שיצא עליה שם גיורת, כשם שאסור לכהן לשאת אישה שיצא עליה שם שהיא גרושה, אף על פי שמעיקר הדין היא אינה גרושה.
ג. אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאוין, חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו, שלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה לו שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו ואמרה לו שהיא מותרת לו, והתברר שהיא אסורה לו – במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו"ת דברי מלכיאל, ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה אמר דבר זה.
ד. האישה אסורה עליו משום שבצעירותה נבעלה לגוי.
דחיית טענות המערער
נדון בטענותיו אחת לאחת.
א. האישה לא אמרה לו שהיא אסורה עליו (לדעת חלק מהפוסקים)
המערער טען שהיא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת "בני ישראל" היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.
הנה ברור שהמערער ידע שהאישה היא מעדת "בני ישראל", ומאחר שהוא כהן הרי שסמך על הפוסקים המתירים עדה זו בקהל ישראל, ומאחר שהתחייב לה כתובה ואין פוסקים הקובעים בוודאות שדעת הפוסקים שמתירים אינה נכונה (יש רק פוסקים שחוששים להחמיר)[1] על כן אי אפשר לפטרו מלשלם לאישה כתובה, משום שבנישואים סמך על הפוסקים המתירים. ועוד שגם אלו שחוששים להחמיר – חששם הוא שיש לומר שנתערבו בהם גויים ומכל מקום גם לדעתם נראה שהגויים שנתערבו בהם הם מיעוט.
ב. יצא עליה שם גיורת – אם מותרת לכהן
עתה לטענה השנייה שטען – גם נקבל את דעת הפוסקים שהיא מותרת לבוא בקהל, היא אסורה עליו מאחר שעברה גיור לחומרא. מאחר שהוא כהן אסור לו לשאת אישה שיצא עליה שם גיורת, כשם שאסור לכהן לשאת אישה שיצא עליה שם שהיא גרושה, אף על פי שמעיקר הדין היא אינה גרושה
תחילה נאמר שלא מצאנו מפורש שחז"ל גזרו שאישה שיצא עליה שם גיורת, כגון שעברה גיור ולאחר מכן התברר שהיא יהודייה גמורה, שאישה זו אסורה לכהונה. שייתכן שגזרו רק על מי שיצא עליה שם גרושה, שדבר זה מצוי, אבל אישה שעברה גיור והתברר שאינה צריכה גיור שדבר זה אינו שכיח, יש לומר שלא אסרו אישה זו לכהונה.
ואף אם נאמר שאסרו אישה זו לכהונה מכל מקום אישה זו לא מפסידה תוספת כתובה. פסק השולחן ערוך אבן העזר (סימן קטז סעיף ד) וזו לשונו: "שניה – בין הכיר בה בין לא הכיר בה, דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה."
ואם נאמר שלאישה שאנו דנים בה יש דין שנייה [שהרי אם אסורה – אסורה מדרבנן, כמותה], אם כן אין לה עיקר כתובה ויש לה תוספת כתובה [כדין "חייבי לאוין שלא הכיר בה" – שם סעיף א]. אולם אם נאמר שלאישה זו דין חלוצה לכהן שאסורה לו מדרבנן, יש לומר שיש גם עיקר כתובה, ולא אאריך כאן בזה, ובהערה למטה ביארתי דין חלוצה לכהן לעניין עיקר כתובה[2].
ג. טענת הטעיה בכך שאמרה שהיא מותרת לו
עתה לטענתו השלישית שטען: אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאווין הוא חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו דלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו – אמרה לו שהיא מותרת לו והתברר שהיא אסורה לו, במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו"ת דברי מלכיאל ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה הוא אמר דבר זה.
הנה דברי הדברי מלכיאל בתשובתו מחודשים, ומכל מקום נראה שכתב את דבריו רק במקרה הדומה למקרה שדיבר בו, ולא לכל מקרה, ובוודאי שלא אמר את דבריו למקרה כשלנו.
תחילה נבאר דין הנושא חייבי לאווין לעניין כתובה בהכיר בה, ובשלא הכיר בה. השולחן ערוך בהלכות כתובות (סימן קטז סעיף א) כתב וזו לשונו:"הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; וכו' ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה."
הנה כשלא הכיר בה יש לה תוספת ולא אמרינן דהוי מקח טעות, וביאר הר"ן שהיות שאין מום בגופה יכולה לומר שסברה שיערב עליו המקח, והמגיד משנה ביאר שהבעל חייב תוספת כתובה היות והיה עליו לברר (ובספרי בכורי גשן חלק א סימן כג ענף ד פרקים ו, ז ביארתי שצריך להגיע לשני הטעמים, מאמר זה הודפס גם בשורת הדין חלק ב עמוד מו ואילך) אבל אם נמצא בה מום או נדר – אין לה עיקר כתובה ותוספת כתובה, שהיות שאין אדם מתפייס בנדר או במום והיא לא הודיעתו, הווי מקח טעות לעניין הכתובה ולעניין הגט – עיין אבן העזר סימן ל"ט סעיף ה'.
ברם, כהן ששאל את האישה אם היא גרושה וענתה שאינה גרושה ואחר כך התברר שהיא גרושה, הנודע ביהודה כתב שצריכה גט, והדברי מלכיאל (חלק א סימן פו אותיות ו, ז) והאחיעזר כתבו דהוי מקח טעות ואפילו גט אינה צריכה דיכול לומר שסמך עליה.
הנה מה שכתבתי בשם הדברי מלכיאל והאחיעזר – זה נכון במקרה שדנו בהם, שהמקדש שהוא כהן שאל את האישה אם היא גרושה והיא השיבתו שאינה גרושה, שהשאלה היא שאלה פשוטה והתשובה היא תשובה פשוטה, ועל מקרה כזה הם כתבו שאם האישה הטעתו הווי מקח טעות לגמרי, שהמקדש בהחלט יכול לומר "עליה סמכתי". אבל במקרה שלנו בדיון אם "בני ישראל" מותרים בקהל ואם האישה עברה גיור – אם היא מותרת לכהונה – שאלה כזו לא שואלים נשים ורק גדולי ישראל יכולים לענות על שאלה כזו. על כן מה שהתובע טוען שהוא שאל את האישה ומה שהוא טוען שהאישה ענתה לו, אינו רלוונטי למקרה שלנו. על מקרה שלנו קיימת קביעת הראשונים והאחרונים שהמקדש חייבי לאווין או שניות ולא בירר דוודאי שיש לה תוספת כתובה. שבמקרה זה קיימים הטעמים של הר"ן והמגיד משנה שהיות ואין מום בגופה יכולה היא לומר שסברה שיערב עליו המקח, והיות שהיה עליו לברר ולא בירר הרי שהיא מקודשת גמורה ויש לה תוספת כתובה.
ד. הטענה שהאישה נבעלה לגוי ונאסרה עליו
בטענה הרביעית טען המערער שלא מגיע לאישה כתובה: האישה אסורה עליו משום שבצעירותה נבעלה לגוי. הנה האישה הכחישה דבר זה. בית הדין האזורי דן בשאלה זו וחקר את האישה, והגיע למסקנה שאין להפסיד את האישה כתובה מחמת טענה זו. לא מצאנו ריעותא בדבריהם, ועל כן אין להפסיד את האישה כתובה ופיצוי מחמת טענה זו.
ה. הסכום שנקבע עבור בכתובה והפיצוי, שיעור "מאתיים זקוקין"
ועתה אדון בערעור התובע שהסכום שקבעו לאישה לכתובה ולתוספת כתובה ולפיצוי הוא מוגזם.
תחילה נאמר שאין אנו מערערים על הקביעה החד משמעית של בית הדין האזורי, שקבעו שהסיבה שהתובע עזב את האישה היא משום שהכיר אישה אחרת ועבר לחיות עמה.
ועתה לגבי השאלה מה הם מאתיים הזקוקים שכותבים האשכנזים בכתובה, ומה ניתן לחייב עבורם, בספרי בכורי גשן (חלק א סימן יט הודפס גם בשורת הדין חלק ד עמוד קיא) הוכחתי בצורה חד משמעית שמשקלם הוא ארבעים ק"ג כסף. ולגבי מה ראוי לגבות עבורם נראה לי שצריך לגבות את ערכם המלא, דאם נאמר שצריך לגבות עבורם שיעורים נמוכים, אם כן לבני תורה שכותבים בכתובה רק מאתיים זקוקים כסף – אין בכתובתם שיעור מזערי שמחמתו אפשר לומר שלא תהא קלה בעיניו לגרשה. ויש לי נימוקים נוספים לדבר לחייב סכום זה ולא אאריך כאן, ומכל מקום במקום שראוי לפסוק לאישה גם פיצוי הגון וזאת מחמת שהבעל עזב את האישה לטובת אישה אחרת, ודאי שניתן לצרף את הדעה שצריך לחייב את הבעל במלוא משקל וערך הזקוקים.
בית הדין חייב את הבעל לשעבר לשלם לאישה מאה אלף ש"ח עבור כתובתה ופיצוי, ומאחר שהסכום מתקרב לערך הזקוקים כאשר כתבתי לעיל, ועוד שיש בתי דין הנוהגים לחייב בעל פיצוי נאות עקב עזיבת האישה לטובת אישה אחרת, על כן נראה לי שלא להתערב בסכום שקבעו בית הדין האזורי לכתובה ופיצוי.
מכל מקום נראה לי שבית הדין האזורי צריך לערוך לבעל חקירת יכולת, ואם יתברר שאינו יכול לשלם סכום זה כאחת, צריך לחייבו לשלם את הסכום הנ"ל בפריסה חודשית.
הרב נחום גורטלר
עיינתי בדברי אב"ד הרה"ג נחום גורטלר שליט"א הערוכים בטוב טעם ודעת והנני מצטרף למסקנתו המנומקת.
הרב מימון נהרי
הוחלט לדחות את הערעור.
ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת השמות.
ניתן ביום ז' בסיוון התשע"ו (13.6.2016).
הרב נחום שמואל גורטלר הרב יצחק אלמליח הרב מימון נהרי
[1] ואמר לי אדם ששאל את הגאון הרב יוסף שלום אלישיב בענין עדת בני ישראל, והוא השיב לו שאין לו נתונים מספיק ואינו יודע את העובדות כראוי, ולכן אינו יכול לפסוק בעניינם.
[2] "שנייה" אפילו הכיר בה אין לה כתובה, ויש לה תוספת כתובה אפילו לא הכיר בה. הגמרא ביבמות בפרק יש מותרות (דף פה ע"א) הביאה מחלוקת מדוע גזרו ב"שניה" שלא יהיו לה כתובה ותנאי כתובה ושאר דברים, יותר מחייבי לאווין.
א. רבי אמר שהטעם שדברי חז"ל צריכים חיזוק יותר מדברי תורה ועל כן בחייבי לאווין לא גזרו ובשניות גזרו. ולטעם זה יש דעה שחלוצה לכהן אין לה כתובה. ויש דעה שרבי מודה שלחלוצה יש כתובה היות שזרעה פסול, הרי שהיא אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה, ולכן לא קנסו אותה ויש לה כתובה. ולפי זה רבי סובר שכל דבר דאורייתא אינו צריך חיזוק ויש לה כתובה, וגם דבר שהוא מדרבנן וזרעה פסול כחלוצה יש לה כתובה.
ב. רבי שמעון בן אלעזר אמר שבחייבי לאווין לא גזרו שלא תהיה לה כתובה היות שזרעה פסול והיא נפסלת, לכן קנסו אותו שיתחייב כתובה. אבל שניה היות שהיא לא נפסלת בנישואין אלו וזרעה אינו נפסל, על כן קנסו אותה שלא תהיה לה כתובה. ויש דעה שטעמו של רבי שמעון בן אלעזר, שבכל נישואי איסור אמרינן שהיא מרגילתו שישא אותה (שאישה רוצה להנשא יותר מאיש), אלא שבמקום שהיא נפסלת או שזרעה נפסל אמרינן שהבעל הרגילה להינשא, ולכן לא קנסו את האישה בכתובתה (ונ"ל שאין נפקא מינה להלכה בין שתי הלשונות אליבא דרבי שמעון בן אלעזר). ולפי רבי שמעון בן אלעזר בחלוצה אין מקום לגזור היות שזרעה נפסל לכהונה מדרבנן, יש לה כתובה.
ואמרו בגמרא שהנפקא מינה בין רבי בדעה השנייה, לבין רבי שמעון בן אלעזר (עיין חידושי הרשב"א שם): אישה שאסורה לבעל מדאורייתא והיא אינה נפסלת וזרעה אינו נפסל בנישואין אלו – אם קנסו אותה שלא יהיה לה כתובה. וכגון מחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר או מחזיר אישה שזנתה תחתיו, דלרבי יש להן כתובה היות שאסורות מדאורייתא, ולרבי שמעון בן אלעזר אין להן כתובה, היות שהן מרגילות אותו שיישא אותן.
והראשונים פסקו כרבי, ולפי זה כל הנושא אישה שאסורה עליו מדין תורה יש לה כתובה. ובחלוצה: הרמב"ם פסק שדינה דינה כשניות שאין לה כתובה, וביאר הכסף משנה שמאחר שיש שתי דעות בשיטת רבי ולא הוכרע להלכה, על כן מספק אין לה כתובה. ומדברי הרי"ף והרא"ש נראה שפסקו שלחלוצה יש כתובה, כדעה השנייה בדברי רבי, שכן הוא פשטות המשנה ששנינו: "אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, יש להן כתובה." וכן פסק הקרבן נתנאל בפרק יש מותרות.