לקראת ראש השנה, כינסנו ארבעה עורכי-דין מתחומים שונים, שיספרו לנו על ההתחלה: על הצעדים הראשונים בעולם המשפט, על התיקים הראשונים שעיצבו את מסלולם המקצועי, ועל כל התחושות שמלוות התחלה חדשה.
עם מי דיברנו? עם עו"ד גלעד בנאי, העוסק בדיני חוזים ומקרקעין; עו"ד מעיין נוסל, העוסקת בתחום הסדרת מעמד הזר בישראל; עו"ד ניר יסלוביץ', בתחום של משפט פלילי ומשפטים חוזרים, ועו"ד דפנה צדיקריו-אלי, העוסקת בתחום הרשלנות הרפואית. כולם חלקו פחדים דומים, אצל כולם הספקות וההתרגשות בעבעו, אך האהבה למקצוע היא זו שגישרה על הכל.
המירוץ לעליון
ההתחלה של עו"ד גלעד בנאי, רוכב שטח ותיק וחובב מרוצי מכוניות, כרוכה באהבתו לספורט המוטורי: "בשנת 1999 עדיין לא היה חוק או נוהל שהסדיר את תחום הספורט המוטורי. למעשה, באותה עת היה מדובר בתחום שהעיסוק בו היה, לכאורה, מנוגד לחוק.
במהלך אותה שנה התקיימו שלושה אירועי ראלי גדולים - בערד, בקצרין ובעפולה - אלא שעל אף שהמירוצים אושרו על ידי אגף התנועה במשטרה, הוחלט שלא לאשר עוד אירועים מסוג זה. המשטרה טענה, בין השאר, שמדובר בענף ספורט שהעיסוק בו אינו חוקי ואינו בסמכות אגף התנועה, ושהטיפול בו מטיל על האגף עומס בלתי סביר.
מכיוון שזה עתה יצאתי לקריירה עצמאית כעורך דין, נקראתי אל הדגל: נתבקשתי לייצג קבוצת נהגים בראשות אביב קדשאי, מבכירי הרוכבים והנהגים בארץ, והחלטנו להגיש עתירה לבג"צ כנגד ההחלטה ובדרישה לאפשר לנו לקיים מירוץ בשדות עמק יזרעאל.
העניין המפתיע בכל הסיפור הוא, שבעבודת ההכנה שביצעתי לא מצאתי ולו הוראת חוק אחת האוסרת על קיום מירוצים מוטוריים בארץ. בתחילה חשבתי שזה לא הגיוני, שהרי על מה נסמכה המשטרה כשהודיעה שלא תאשר עוד את המירוצים? אך ככל שהמשכתי בעבודתי, גיליתי שאכן אין הוראת חוק כזאת.
מצד שני, בהיעדר פסיקה קודמת בעניין, לא עמדו לרשותי כלים וטיעונים משפטיים קונקרטיים, ונאלצתי לסמוך את העתירה על טיעונים כלליים, תוך יצירת היקשים יצירתיים מתחומים מגוונים ושונים עד מאוד. על אף הסיפוק שבבניית טיעון משפטי יש מאין, הרי שבכל זאת נלוו לכך חששות ופחדים.
העתירה הוגשה, לבסוף, ביוני 2000. קשה לתאר את הרגשתי בכניסה לאולם בית המשפט העליון: עורך דין צעיר, שזה עתה יצא לדרך עצמאית, עומד בשעריו של ההיכל, נתון לביקורתם של החריפים והמבריקים שבשופטי ישראל בעניין מורכב וחדשני, כשמאחורי עומד ענף ספורט שלם, המצפה בשקיקה לחבל הצלה.
בסופו של דבר, העתירה נמחקה בהסכמה בעילה טכנית כלשהי, אך לא ויתרנו: שנה מאוחר יותר הגשנו עתירה שניה ומתוקנת באותו עניין. תשובת המדינה לעתירה לא היתה משכנעת במיוחד, כך שלא נותרה לה ברירה אלא להתחייב להסדיר את העיסוק בספורט המוטורי בחוק. זה אמנם לקח ארבע שנים נוספות, אבל היום העיסוק בספורט המוטורי במדינת ישראל חוקי ומוכר".
לבקנית מחוף השנהב
עו"ד מעיין נוסל עמלה במשך חמש שנים, רובן בהתנדבות, על מנת להציל ילדה לבקנית קטנה ממוות בטוח: "לזוג פליטים מחוף השנהב, שהגיעו לארץ וקיבלו אשרת שהייה זמנית, נולדה בארץ בת לבקנית. להיות לבקן באפריקה פירושו גזר-דין מוות: לבקנים נרדפים ונרצחים מתוך האמונה שאבריהם, עצמותיהם, עורם ושיערם יכולים לשמש כקמיעות להצלחה או לבריאות וכיו"ב. הם מבותרים בעודם בחיים, ללא תלות בגילם או מינם, והתופעה רק הולכת ומחמירה.
היה ברור, שאם המשפחה חוזרת לחוף השנהב או לכל מדינה אחרת באפריקה, גורלה של הילדה אבוד. משכך, התחלתי בהליכים להענקת אשרת שהייה קבועה למשפחה. למרבה הצער, כל פניותיי ליחידות השונות במשרד הפנים נדחו על הסף, ורק לאחר מאבק עיקש ורצוף מכשולים בן חמש שנים הוכרו בני המשפחה כפליטים וקיבלו מעמד של תושבים בישראל.
ההחלטה הזאת, אגב, היתה חדשנית משני טעמים: הראשון הוא שההורים קיבלו מעמד בשל ילדתם והשני הוא שהעילה להגדרת "הפליטות" נולדה בארץ ולא בארץ המוצא. בכל מקרה, ברגע שקיבלנו את הידיעה על ההחלטה, המשפחה הגיעה למשרדי עם מתנות וחיבוקים ודמעות של אושר ואני ידעתי שהרגע הזה היה שווה את דרך הארוכה שעשינו, ושזה התחום שאני רוצה לעסוק בו."
חיזור גורלי בין כותלי הכלא
בדומה לעו"ד בנאי, גם הפעם הראשונה של עו"ד ניר יסלוביץ' היתה בבית המשפט העליון: "בשנת 2007 עתרתי לבית המשפט העליון כנגד עובדת סוציאלית בשב"ס וביקשנו לחייב את היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדה כתב אישום.
התיק זכה בתקשורת לכינוי 'חיזור גורלי' ולא בכדי: אותה עובדת סוציאלית ניהלה רומן עם אסיר-עולם, אותו ייצגנו, ואיימה עליו כי אם לא ימשיך את היחסים, היא תגיש נגדו חוות דעת שליליות לכל הגורמים המעורבים בשב"ס. למעשה, היא אף התלוננה שהטריד אותה באמצעות הטלפון הציבורי של בית הסוהר והוגש נגדו כתב אישום בשל כך.
העתירה נדונה בפני הרכב בראשות כב' הנשיאה דאז דורית ביניש, זמן קצר בלבד לאחר שפתחתי משרד עצמאי. אני זוכר שאחזה אותי התרגשות רבה בטרם החל הדיון, אך כעבור כמה דקות חלפה ההתרגשות והתחלתי לטעון בלהט מדוע יש להעדיף את גרסתו של האסיר על פני גרסתה של העובדת הסוציאלית.
הלקוח ידע שזו הפעם הראשונה שאני מופיע בבית המשפט העליון אך ציין בפני בטרם הדיון כי הוא סמוך ובטוח שאייצגו נאמנה. כבוד הנשיאה, מצידה, העניקה לי יחס אמפטי ולבבי, ולדעתי היא הרגישה שזו הפעם הראשונה שאני מופיע בבית המשפט העליון.
בסופו של דבר, כתב האישום נגד האסיר בוטל בעקבות העתירה, לאחר שהתברר שהעובדת הסוציאלית שיקרה."
מלאך בבית המשפט
עו"ד דפנה צדיקריו-אלי, העוסקת בתחום הרשלנות הרפואית, ייצגה בתחילת דרכה רופאים שנתבעו בגין רשלנות. אחד התיקים הראשונים שטיפלה בהם, של הורים שתבעו רופא שעקב אחרי תקינות ההריון, זכור לה במיוחד: "שני ההורים היו נכים: האם היתה נכה על רקע שיתוק מוחין מוטורי והאב נכה פוליו. בני הזוג רצו להבטיח הולדת ילד בריא, ולכן ביצעו את מעקב ההיריון באופן פרטי. אלא שרצה הגורל, ועל אף מה שנראה כמעקב הריון תקין, נולד להם בן, יונתן (שם בדוי), שהיה חסר הן את הגפיים תחתונות והן את אמות וכפות-ידיים. הוריו השאירו אותו בבית החולים.
אמו לא היתה איתו בקשר מעולם, ואביו היה בא לבקרו מדי פעם, עד שחדל. אבל מזלו של יונתן האיר לו פנים בזכות משפחה מיוחדת במינה: הוא אומץ אצל משפחת אומנה דתית, אשר גידלה אותו בחום גדול ואהבה רבה ביחד עם ילדיה הביולוגיים ושלושה ילדים נוספים, בעלי נכויות קשות.
בעת המשפט היה יונתן נטול הגפיים כבן 5, יפה תואר, חיוכו הרחב ועיניו הבורקות שבו את לב כל הנוכחים. בבית המשפט סיפר יונתן על אהבתו הגדולה ללימודים ב "חדר" ועל הטיפול המסור שהוא מקבל מאמו האומנת, אישה צנועה, נעימת הליכות ואצילית מאין כמותה.
תיק זה מעולם לא עזב את ליבי. ברבות הימים, לאחר שעברתי לייצג נפגעי רשלנות רפואית, הסיפור על יונתן היה מקור השראה עצום. התיק חשף מציאות שאדם נורמטיבי לא יכול לדמיין והתמודדות יומיומית מעוררת השראה, לצד הבנה מהי נתינה אמיתית (המשפחה האומנת) ורגשות אמביוולנטיים בנוגע להורים הביולוגים: האם לשפוט אותם? האם לכעוס עליהם? האם - על רקע נכותם - להבין אותם?"
התרגשות של פעם ראשונה
התחלות מטביעות חותם: הן משאירות מאחור את הכמיהות, מחדדות תחושות של הערכה עצמית וביטחון ומודדות את המציאות בעיניים חדשות. עו"ד בנאי: "העובדה שהטיעון המשפטי החדשני בעתירה שהגשנו לבג"צ התקבל, לימדה אותי שאני מסוגל לייצר טיעון משפטי טוב וחזק ולהעמיד אותו למבחן כנגד כל הסיכויים. אמנם, לא בכל המקרים שבהם הלכתי עם האמת שלי ניצחתי, אבל מעולם לא פיקפקתי שוב בכישורי המשפטיים".
"הרגשתי תחושה של שליחות", מוסיף עו"ד יסלוביץ, "לייצג בבית המשפט העליון אסיר עולם, מתוך ידיעה שנעשה לו עוול רק בשל היותו אסיר עולם. חשתי גאווה אדירה שהצלחתי להביא לחשיפת העוול. הרגשתי שגם אדם פשוט יכול לעמוד מול מערכת גדולה ולנצח".
עו"ד נוסל מסכימה: "אם באמת מאמינים בתיק - השמיים הם הגבול. כשטיפלתי בתיק הפליטים, שקדתי ימים ארוכים על איסוף מידע בעניין הלבקנים באפריקה מכל מקור אפשרי, עד שהיה בידי מידע רחב יותר מזה של משרד הפנים", היא אומרת. "למרות שהעבודה פולשת לעיתים לחיי הפרטיים, כשקורה נס ואני מצליחה להציל עוד מישהו ממוות או מעינויים - אין מאושרת ממני".
"תחושת השליחות מנטרלת את השחיקה מהמקצוע", מוסיפה עו"ד צדיקריו. "בתחום הרשלנות הרפואית נתקלים שוב ושוב במקרים אנושיים מרגשים, כדוגמת יונתן. גם לאחר שנים רבות במקצוע, תחושת הסיפוק מההצלחות והעזרה שאנו מעניקים לנכים שבמימוש זכויותיהם, היא תחושה שאני מאחלת לכל עורך דין להשיג בחייו המקצועיים."
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.