לפסק הדין בעניין שני כהן נגד כנסת ישראל
האם יש לבטל את ההוראות בחוק תובענות ייצוגיות המסדירות את מעמדן המיוחד של המדינה ושל הרשויות עקב פגיעתן בזכות הגישה לערכאות ? בית המשפט העליון השיב בשלילה ופסק כי ההוראות המגבילות הגשת תובענה ייצוגית נגד המדינה - חוקתיות.
העתירה הראשונה עניינה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד משרד החינוך בגין גביית תשלום עבור בחינות הבגרות. המבקשת טענה כי יש לחייב את משרד החינוך להחזיר לידיה 50 ש"ח, המצטרפים לכדי 250 מיליון שקלים חדשים עבור כלל החברים בקבוצה הייצוגית, אך בקשתה נדחתה בעקבות הליכי החקיקה בעניין חוק תובענות ייצוגיות. בעתירה שהגישה לבג"ץ, טענה העותרת כי חוק תובענות ייצוגיות שולל ממנה כמעט לחלוטין האפשרות להגיש את תביעתה כתובענה ייצוגית, וזאת עקב הסעיפים המונעים הגשת תביעות השבה ייצוגיות נגד הרשות, אם זו הודיעה כי תחדל מהגבייה.
העתירה הנוספת עניינה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית בשם כל האסירים והעצירים אשר הולנו בבתי הכלא ובבתי המעצר בישראל ללא מיטה ובניגוד לדין, כאשר גם בקשה זו נדחתה בשל הליכי החקיקה שקיימה הכנסת לשם גיבוש חוק תובענות ייצוגיות. לטענת העותר, סעיפי החוק המקנים למדינה חסינות מוחלטת מפני תובענות ייצוגיות בעוולות חוקתיות, לרבות חסינות מתביעות שעניינן היעדר פיקוח, הסדרה או אכיפה, מביאים לפגיעה לא מידתית בזכות הגישה לערכאות ולכן יש לבטלם. בנוסף העלו העותרים טענות לגבי הליכי חקיקת החוק.
המדינה, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה טענה בין היתר, כי לעותרים אין, ומעולם לא היתה, זכות חוקתית קנויה להגשת תובענות ייצוגיות נגד המדינה, וכי גם אם ייקבע שהתגבשה פגיעה בזכות חוקתית, הרי שהיא עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.
הנשיאה בייניש דחתה כאמור את העתירות וקבעה כי אין עילה לפסול את סעיפי החוק האמורים. ראשית, נדחתה הטענה הנוגעת להליכי החקיקה, לאחר שנקבע כי העותרים לא הוכיחו כי נפלו בהליך פגמים "היורדים לשורש ההליך" .
לגופו של עניין נקבע, כי שלילת האפשרות להגיש תובענה ייצוגית נגד המדינה או הרשויות עקב המגבלות הקיימות בחוק על תביעה מסוג זה, לא פגעה פגיעה שאינה מידתית בזכות הגישה של העותרים לפנות לבתי המשפט. זאת, מאחר ולא קיימת זכות מהותית עצמאית להגיש תובענה ייצוגית דווקא, וזאת לאור קיומן של דרכי תביעה חלופיות להגשת התביעות. כך, בתביעה העוסקת בפגיעה בזכויות האסיר, ניתן להגיש עתירת אסיר או לפנות לביהמ"ש לתביעות קטנות ובתביעת ההשבה, רשאי הנפגע להגיש תביעה אישית נגד הרשות ובכך מתאפשרת זכות הגישה לערכאות.
בשאלת מעמדה של המדינה כנתבעת בתביעה ייצוגית, קיימות שתי גישות קיצון - על פי האחת, אין להבחין לצורך החלת החוק בין המדינה לבין גופים אחרים, וזאת במיוחד נוכח מעורבותה של המדינה בתחומי משק רבים. על פי הגישה הנגדית, יש לשלול לחלוטין את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית נגד המדינה , זאת בהתחשב אופייה הייחודי של המדינה ובסיכון בניהולן של תובענות ייצוגיות נגד המדינה והשלכותיהן הכלכליות.
בישראל, כך נפסק, נקט המחוקק בדרך ביניים, כאשר לצד הרחבה של עילות התביעה נגד המדינה, לא איפשר הגשת תובענות ייצוגיות נגד המדינה בכל העילות האפשריות. גישה זו, קבעה הנשיאה, עניינה בקביעת מדיניות ע"י המחוקק, כאשר במסגרת מרחב תמרון זה, רשאי המחוקק לקבוע הסדרים ייחודיים המתחשבים באופייה של המדינה ובהיקף פעילותה במשק הכלכלי והציבורי, ואין להתערב בשיקולים אלה.
"בשל מכלול טעמים אלה, ניתן לקבוע כי אף שהוראות החוק מצמצמות את אופן הגישה לערכאות בעניינים מסוימים שבהן מעורבת המדינה, אין משמעות הדבר כי הן פוגעות בזכויות יסוד חוקתיות פגיעה שאינה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה" כתבה הנשיאה והורתה כאמור, על דחיית העתירות.
לפסק הדין בעניין שני כהן נגד כנסת ישראל
למדור: סדר דין אזרחי וראיות
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.