בימים אלה, בהם ישנה עלייה מתמדת בשיעור הגירושין, ניתן להיתקל יותר ויותר במצבים בהם המערכת הזוגית עומדת לפני פירוק, וכאשר לבני הזוג יש ילדים, עולה באופן טבעי השאלה - אצל מי יישארו הילדים לאחר פרידת ההורים?
להחלטה זו יש משמעויות רגשיות, כלכליות וחברתיות רבות. הניתוק הפיזי עלול להיות קשה ביותר להורים ולילדים, ולהחלטה באשר לגירושין ולפרידה עלולות להיות השלכות לגבי הדימוי העצמי, ההורי והחברתי.
שאלת המשמורת על הילדים מתייחסת באופן ספציפי ליכולתו של כל אחד מבני הזוג לשמש כהורה מתאים לילד, והדגש הוא על מסוגלותו של אותו הורה לענות על צרכיו של הילד.
נכון להיום, קובע חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כי כל עוד אין סיבות חזקות כנגד , עדיף לילד לגדול ולהתחנך על ידי אמו לפחות עד הגיעו לגיל שש שנים ("חזקת הגיל הרך"). עם זאת, אין החוק משתמש בלשון ציווי בנושא זה, אלא משאיר את שיקול הדעת לבית המשפט או בית הדין.
בימים אלה נשמעות יותר ויותר דעות מגורמים מקצועיים בדבר הצורך בביטול חזקת הגיל הרך, והשארת ההכרעה בדבר החזקת הילדים בכל מקרה לגופו, כאשר העיקרון המנחה הוא טובת הילדים באותו מקרה נתון.
כאשר בית משפט אינו מצליח להכריע לגבי מי יהיה ההורה שיקבל משמורת על הילדים -הוא יכול להורות על ביצוע מבחני מסוגלות הורית להורים, כדי לקבוע מי הוא ההורה הראוי ביותר לקבל את אותה חזקה על הילדים.
במקרים מסוימים ההחלטה קלה יחסית, זאת כאשר אחד ההורים אינו רוצה בחזקה על הילד או כשההורה אינו מסוגל מטעמים של פגיעה נפשית אקוטית, פיגור קשה, התמכרות לסמים קשים,או עקב תנאים פיזיים וכלכליים קשים.
הבעיה מתעוררת בכל חומרתה כאשר שני ההורים נראים מתאימים להחזיק בילד. ואכן, ברוב המקרים, שני ההורים נראים כשירים ומסוגלים להיות הורים, אך בשל קושי להגיע להחלטה משותפת, נדרש בית המשפט לקבל את ההחלטה עבור בני הזוג.
העדר קריטריונים ברורים לבדיקת מסוגלות הורית
הבעייתיות הרבה של מבחן מסוגלות הורית נובעת מכך, שאין הגדרה ברורה וחדה לגבי קריטריונים לבדיקת מסוגלות הורית. כמו כן ישנה השפעה מכרעת לנסיבות ההחלטה (פרידה, מצוקה, מאבק בין הורים, מאבק משפטי, וכו').
סיבות אלו הופכות את ההחלטות לגבי מסוגלות הורית לאינדיבידואליות (תלויות בבוחן), ובהחלט יתכן, כי בוחן מסוים ייתן המלצה שונה לחלוטין מבוחן אחר.
כאמור, העיקרון המדריך את בית המשפט בנושא קביעת הזכות למשמורת הוא עיקרון טובת הילד. בית המשפט העליון קבע בשורה של פסקי דין, כי יש לצקת תוכן למושג אמורפי זה וליתן משקל לחוות דעת המומחים. כך למשל נקבע בבע"מ 27/06, כי: "טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים -שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים".
אם כן, המושג "טובת הילד" אינו מוגדר באופן ברור וחד משמעי, ולכן ניתן לעתים לפרשו בדרכים שונות. נראה כי הגורם המרכזי בשאלת המסוגלות הוא היכולת להבטחת סביבה יציבה ומתמשכת מבחינה רגשית, כלכלית וחברתית לילד. נראה, כי על ההורה להיות יציב מבחינה רגשית, בעל יכולת אמפטית, אוהב, הרוצה להחזיק בילדו ובריא מבחינה נפשית.. המלומד א.ח. שאקי טוען במאמרו[1], כי מסוגלות ההורים, או כדבריו: "חובת ההורים כלפי ילדיהם-מטריאלית ונפשית-רגשית כאחת" היא בהמשכיות הקשר הרגשי כיוון שזו הערובה הטובה ביותר לטובת הילד, או שזו האלטרנטיבה הפחות הרסנית לילד.
הבעייתיות הקיימת לגבי הקושי להכריע בדבר ההורה המשמורן הטוב ביותר עבור הילד, מוחמרת עקב אי רצונו של בית המשפט לערב את הילדים עצמם בהכרעה.
המלומד שאקי סבור, כי: "הכרעה כזו מכילה בהכרח, וברוב המקרים, יסודות של ניחוש ושל ניבוא , בדבר השאלה היכן מובטח לילד עתיד טוב ומאושר יותר. יסודות אלה משווים לתוצאה, במקרים רבים, אופי של מקריות, שהזמניות יפה לה, בהכרח".
בית המשפט מטיל אחריות על אנשי המקצוע, אך לא מספק להם הנחיות ברורות שאותן יוכלו להעריך באמצעות הכלים העומדים לרשותם. הפסיכולוג הקליני הסביר משתמש, לפיכך, בכלים המקובלים אשר כוללים ניסיון קליני רלבנטי בהערכות דומות ושימוש באמצעי איבחון והערכה כמו ראיון קליני ומבחני אישיות.
ראוי לזכור, כי הגדרת בחירת הכלים והשימוש בהם מפורטת בהצעה לקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (1999). קוד זה נשען על הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית(APA, 1997) ובו נאמר כי:
"עיקרון א'-מיומנות:
על הפסיכולוגים לשאוף לשמירה על סטנדרטים גבוהים של מיומנות מקצועית בעבודתם, תוך הכרה בגבולות יכולותיהם הספציפיות ובמגבלות ניסיונם… בתחומים בהם טרם גובשו סטנדרטים מקצועיים מוכרים, יפעילו הפסיכולוגים שיקול דעת וינקטו אמצעי זהירות הולמים על מנת להגן על רווחת לקוחותיהם. עליהם להקפיד על התעדכנות בידע מדעי ומקצועי רלוונטי…(עמ' 2)". ובנוסף:
" על הפסיכולוגים המבצעים מבחנים, נותנים ציונים ומפרשים אותם, להכיר את המהימנות, התקפות והסטנדרטיזציה של הכלים בהם הם משתמשים, וכן להשלכות של השימוש בהם".
"על הפסיכולוגים להבהיר את גבולות הוודאות של אבחנות, ניבויים או המלצות הניתנות לגבי נבדקים."
בעייתיות השימוש במבחנים פסיכולוגיים להערכת מסוגלות הורית
ואולם, אפשרות השימוש במבחנים פסיכולוגיים להערכת מסוגלות הורית-מוטלת בספק:
אחד מבכירי הפסיכולוגים בישראל, ד"ר משה אלמגור, סבור כי: "כאשר אנו בוחנים, באופן כללי, כלים אלו לעומת ההנחיות והכללים המתייחסים למסוגלות הורית, אנו יכולים לראות את הפוטנציאל הבעייתי של שימוש זה. עלינו לזכור כי הפסיכולוג מתבקש לנבא מצב עתידי השונה משמעותית מהמצב הנוכחי. מערכת היחסים בין בני הזוג קודם לפרידה/גירושין ומידת שיתוף הפעולה בגידול ובטיפול בילדים אינה דומה ואינה יכולה, לכן, לנבא, במרביתם המכרעת של המקרים, את ההתייחסות לילדים לאחר הגירושין." [2]
ועוד: "הכלים האבחוניים שבידי הפסיכולוג ,הינם בעייתיים מאוד באופן כללי ורובם ככולם אינם מתאימים לאיבחון ספציפי זה. הקושי המרכזי נובע מקריטריון לא ברור למסוגלות. המבחנים עצמם אינם מתאימים מבחינת מהימנותם, תקפותם, רגישותם להשפעות מצביות, אופן הניתוח שלהם וההטיה הבסיסית לכיוונו של היחיד. "
המסקנה המתבקשת היא, כי יש אפשרות להיעזר במבחנים באופן מוגבל לצורכי העלאת השערות לגבי הנבחן. ואולם, השערות אלו חייבות להיבדק במהלך האבחון/הטיפול עם הנבחן וכנגד חומר אנמנסטי אחר.
בנוסף, מקורות המידע שבידי הפסיכולוג הקליני (ראיון, מבחנים) מוגבלים למדי, במיוחד כשהמדובר בנושא הספציפי של הערכת מסוגלות הורית, ועליו להישען ולהיעזר במקורות מידע נוספים אשר יכולים להינתן לו על ידי אנשי מקצוע מתחומים שונים (פקידי סעד, עובדי רווחה, יועצים, מורים וכו').
הפסיכולוג נעדר יכולת להעריך מסוגלות הורית?
למצער, פעמים לא מעטות נתקלים בני הזוג, אשר מופנים לפסיכולוג לצורך הערכת מסוגלותם ההורית, בפסיכולוג שאין לו כל ידע, הבנה או הכשרה לקביעת מסוגלות הורית.
ישנם אף פסיכולוגים אשר מבצעים מבחני אישיות, שבדיעבד מסתבר כי אינם תקפים ואינם ראויים לשימוש בבדיקות מסוגלות הורית.
יתרה מזאת, חלק מהפסיכולוגים העוסקים בבדיקת מסוגלות הורית בישראל ,אינם עונים על עקרונות האתיקה והמקצועיות הדרושה כפי שפורטו לעיל.
לסברתי, יש מקום לקבוע כללים ברורים בנושא, כך שלא יתאפשר לכל פסיכולוג לחרוץ גורלות, מבלי שיש לו הכשרה, כשרון או ידע בפסיכולוגיה של הילד ובדימניקה בין הורים וילדים..
יחד עם זאת, יש לציין, כי קיימים מספר מכונים רציניים, המקפידים לבדוק את נושא המסוגלות ההורית בצורה רצינית ומעמיקה.
אם נקביל את הדברים לעולם הרפואה, אזי משול הדבר לאבחון בעיה כלשהי אצל ילד ע"י רופא פתולוג או גריאטר. בעולם הרפואה ישנה הקפדה יתרה שכל רופא יעבור התמחות בת מספר שנים בתחום מסוים ויעמוד בבחינות קשות, ורק אז הוא יהא מוסמך לבדוק חולים בתחום התמחותו.
לדידי, כאשר נראה, כי שני ההורים כשירים להחזיק בילד, הרי שחלופת המשמורת המשותפת (Joint Custody) נראית כטובה ביותר. אפשרות זו נתפסת בעיני פסיכולוגים בכירים רבים כחלופה האידיאלית (זהו גם הפתרון המועדף ביותר על הפסיכולוגים האמריקאים כפי שעולה מהסקר שערכו Ackerman & Ackerman (1997)).
חזקה משותפת מבטיחה לילד, כי שני הוריו יהיו הגורמים המשפיעים בחייו, ומאפשרת לילד לחלק את חייו ביניהם ללא צורך בשינוי משמעותי בסביבת החיים.
לפסק הדין שאוזכר במאמר:
* ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים והמטו-אונקולוגיה פדיאטרית ופעיל למען כינון משמורת משותפת לאחר גירושין.
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
[1] א.ח. שאקי "עיון מחדש בטיבה של זכות ההורים למשמורת ילדיהם הקטינים" עיוני משפט, ט' 59 (1983). ראו בעמ' 98.
[2] מ. אלמגור, :הערכת מסוגלות הורית בהחלטה לגבי משמורת ילדים: מקומו של הפסיכולוג הקליני" פסיכולוגיה, גיליון 8, 34 (1999).
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.