השריפה התרחשה במכון ספא בתל אביב בדצמבר 2008. ביהמ"ש חייב את מנורה לפצות את התובעים על הנזקים שנגרמו למבנה, למחשבים, למערכת האבטחה, ולציוד נוסף.
באחד הלילות בדצמבר 2008 פרצה שריפה בחדר הכביסה של "ארמון החמאם" — מכון ספא בתל אביב. כתוצאה מכך הופעלה מערכת כיבוי אש אוטומטית שהזרימה כמויות נכבדות של מים וגרמה נזקים למבנה ולתכולה.
לייעוץ בתחום:
פנו לעורך דין ביטוח
המכון דיווח על הנזקים למנורה, וזו הכירה באחריותה הביטוחית. ביולי 2009 העבירה מנורה למכון תגמולים בגובה של כ-100,000 שקל, בהתאם להערכת מומחים מטעמה.
בתביעה שהוגשה ב-2010 על ידי המכון ובעליו כנגד מנורה, נטען כי הנזק הישיר שנגרם למבנה ולציוד עולה בהרבה על הסכום ששולם, ועומד על 500,000 שקל.
עוד טענו התובעים כי מכיוון שהתגמולים לא כיסו את מרבית הנזקים ושולמו זמן רב לאחר השריפה, העסק ספג הפסדים ורווחיו צנחו. התובעים העריכו את אובדן הרווחים ב-450,000 שקל.
התובעים הוסיפו כי עקב ההפסדים ויתרו שניים מבין שלושת השותפים על מניותיהם לטובת השותף השלישי, שלקח על עצמו את חובות העסק. לפיכך דרשו התובעים פיצוי של 370,000 שקל על אובדן השקעותיהם, ובסך הכל 820,000 שקל – פיצוי על הנזקים העקיפים.
מנורה טענה כי הסכום שהעבירה לתובעים משקף את מלוא נזקיהם. כמו כן, נטען כי אין בסיס לתביעת הנזקים העקיפים, שכן הכיסוי הביטוחי לא כלל אובדן רווחים או השקעות, ואין קשר סיבתי בין נזקים אלו לבין מועד תשלום תגמולי הביטוח.
הנתבעת אינה מזיק
לצורך אומדן הנזקים הישירים למבנה ולציוד, בחנה השופטת יסכה רוטנברג מבית משפט השלום בתל אביב את חוות דעת המומחים שהגישו הצדדים.
השופטת קיבלה בעניין זה את טענות התובעים בחלקן, לפיהן הסכום ששולם על ידי מנורה אינו משקף את הנזק שנגרם בפועל לציוד ולמבנה.
עם זאת, דחתה השופטת את חלק הארי של התביעה — הפיצוי על הנזקים העקיפים. השופטת הבהירה כי הנתבעת אינה "המזיק", אלא מבטחת, ולכן היא אינה אחראית לאירוע הנזק או לתוצאותיו.
השופטת הוסיפה כי גם אם הייתה מקבלת את הטענה לפיה בתקופה שלאחר השריפה פחתו רווחי העסק – טענה שלא הוכחה – התובעים לא הוכיחו שהירידה ברווחים מקורה בעיכוב בתשלום כספי הביטוח או בהפרת חוזה על ידי מנורה.
בדומה, התובעים גם לא הוכיחו שאובדן השקעותיהם נבע מהתנהלותה של מנורה. יתר על כן, הוכח כי מספר ימים לאחר השריפה שב העסק לפעול, והוא ממשיך ופועל עד עצם היום הזה. מכך הסיקה השופטת כי העיכוב בביצוע השיפוץ לא מנע את המשך הפעילות.
גם לגופו של עניין התובעים לא הוכיחו איחור משמעותי בתשלום תגמולי הביטוח, והשופטת קיבלה את טענת הנתבעת בעניין זה כי המסמכים המלאים הועברו לה על ידי התובעים רק באפריל 2009, ולפיכך יש לזקוף לחובתה איחור של חודשיים לכל היותר.
בסיכומו של דבר, השופטת קיבלה את התביעה באופן חלקי ביותר. השופטת פסקה לטובת התובעים 138,628 שקל על נזקים שנגרמו למבנה, למחשבים, למגבות למערכת האבטחה ולציוד נוסף. התביעה בגין הנזקים העקיפים נדחתה.
השופטת חייבה את מנורה לשלם בנוסף הוצאות ושכ"ט עו"ד בגובה 15% מהסכום שנפסק.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בתיק
* עורכת דין מישל אפשטיין עוסקת בדיני ביטוח
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.