בעלי בניין בשדרות רוטשילד היוקרתיות בת"א ביקשו לפנות דיירת קשישה שנקלעה למצב סיעודי והועברה לבית אבות בעקבות שבץ מוחי. בשבוע שעבר השופטת דחתה את תביעתה.
הקשישה חיה בדירה מאז שנת 1981 אז חתמה על הסכם שכירות מוגנת עם אמם של התובעים – אז בעלת הנכס.
השנים חלפו, עד שבשנת 2014 היא עברה שבץ מוחי. כעבור 18 ימים בבית חולים היא שוחררה ועברה למחלקה סיעודית בבית אבות בהרצליה, מרותקת לכסא גלגלים וזקוקה לעזרה מלאה.
כארבעה חודשים אחר כך, היא שלחה לבעלי הדירה בקשה להעברת הדירה לדייר חלופי, עמו חתמה על הסכם לפיו ירכוש את זכות הדיירות המוגנת שלה תמורת דמי מפתח בסך 2.5 מיליון שקל.
בעלי הנכס סירבו לקבל את ההסכם של הקשישה והגישו נגדה תביעת פינוי בבימ"ש השלום בתל אביב.
מנגד, הנתבעת הגישה לבית הדין לשכירות בקשה להעברת המושכר לידי השוכר החלופי. בדיון שהתקיים שם הצדדים הגיעו להסכמה שלפיה הבקשה להעברת המושכר תתקבל אולם תעוכב עד להכרעה בתביעת הפינוי.
במוקד הדיון בבית המשפט עמדה השאלה האם הנסיבות בהן הדיירת עזבה את המושכר מספקות עילה לפינויה עקב נטישה.
התובעים טענו, בין היתר, כי התובעת אינה מתגוררת פיזית בדירה ומיהרה למכור את זכויותיה, ולכן יש לקבוע שהיא נטשה אותה. יתרה מכך, לטענתם מדובר בנטישה רצונית, כיוון שלאחר שחרורה, הנתבעת בחרה לגור בבית האבות.
מנגד, הנתבעת טענה כי לא עזבה מרצון אלא בנסיבות שנכפו עליה, כך שהתנהלותה אינה מהווה נטישה.
עוד טענה הנתבעת כי עצם רצונה למכור את זכויותיה בדירה אינו נחשב לנטישה, שאם כן דייר מוגן לעולם לא יוכל למכור את זכויותיו.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי במסגרת הדיון בפני בית הדין לשכירות, התובעים הסכימו להעברת זכות השכירות, ומשכך הם מנועים מלטעון כי המכירה פיקטיבית או שאינה תקפה.
מלכוד 22
השופטת לימור ביבי מינתה מומחה נוירולוגיה מטעם בית המשפט, שהעריך כי מבחינה רפואית אין מניעה שהתובעת תחזור לביתה, בליווי וטיפול מתאימים.
לגופו של עניין, השופטת הבהירה כי "אין ולא יכול כי יהיה חולק שפינוי הנתבעת לבית האבות הינו מפאת אילוץ". בהקשר זה השופטת הזכירה שלאחר האשפוז בבית החולים, התובעת פונתה לבית אבות משום שלא יכלה לתפקד באופן עצמאי.
לעניין זה השופטת הזכירה כי לפי הפסיקה, בעילת פינוי יש להוכיח גם את ההיבט הפיזי וגם את היסוד הנפשי – כוונה שלא לחזור.
השופטת אף דחתה את טענת הנתבעים שלפיה עצם פניית הנתבעת להעברת הזכויות מלמדת שאין לה כוונה אמיתית לחזור לנכס, במיוחד בנסיבות שבהן אם היא לא תקבל את חלקה בדמי המפתח, הרי שלא תהיה לה אפשרות להמשיך ולממן את שהותה בבית האבות.
"הנני סבורה כי קביעה זו יש בה בכדי להוביל ל"מלכוד 22" (catch 22""), כתבה השופטת, והסבירה שאילו ייקבע כי ההישארות בבית האבות נחשבת לנטישה, יצא שמצד אחד הנתבעת לא תוכל להישאר שם מפאת חוסר יכולת ומאידך לא תוכל לחזור לדירה, כי היא לכאורה כבר נטשה אותה. "מצב זה אינו עולה עם שורת ההיגיון ואין בידי לקבלו", השופטת כתבה.
לפיכך, בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי הנתבעת לא נטשה את הדירה, ודחתה את התביעה. נקבע כי הצדדים יפעלו בהתאם לקביעות בית הדין לשכירות והתובעים חויבו בהוצאות משפט בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד יורם חגבי חגי
- ב"כ הנתבעת: עו"ד טל בננסון
עו"ד איל כידור
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.