אחת האחיות טענה שאביה החרדי ניסה לעקוף את האיסור ההלכתי להוריש נכסים לבנות ולכן מגיע לה נתח מהעיזבון. בית המשפט חשב אחרת
"מבקש אני מבני שמרצונו הטוב ייתן לבנותיי שווה בשווה בנכסים" – כך כתב אב ל-3 חרדי, שהוריש את מלוא רכושו לבנו בצוואתו. לטענת אחת מבנות המנוח מדובר בציווי שנועד לעקוף את האיסור ההלכתי להוריש נכסים לבנות, ומכאן שמגיע לה שליש מעיזבון אביה. אלא שמסקנת סגנית הנשיא אורלי שמאי-כתב מבית המשפט למשפחה בירושלים הייתה כי מדובר בבקשה בלבד, שאינה מחייבת. ערעור הבת על פסק הדין נדחה.
התובעת והנתבע הם אחים, שניים משלושת ילדיו של גבר חרדי שהלך לעולמו בפברואר 2021. בת נוספת של המנוח לא לקחה חלק בהליך המשפטי.
עובר למותו ערך המנוח צוואה בפני רשות שלפיה כל נכסיו – הכוללים בין השאר בית, חנות, קיוסק ומספר חשבונות בנקים – יינתנו לבנו. בהמשך כתב המנוח שהוא מבקש מבנו "שמרצונו הטוב ייתן לבנותיי שווה בשווה בנכסים". את צוואתו חתם בברכת בריאות וחיים ארוכים לילדיו ומשפחותיהם, כאשר "בקשתי האחרונה היא שישרור שלום אמת ביניהם כל ימי חייהם".
מספר חודשים לאחר פטירת אביה הגישה התובעת את התביעה לבית המשפט, באמצעות עו"ד יואל פדלי. לטענתה מצוואת האב עולה כי רצונו האמיתי היה ששלושת ילדיו יחלקו בירושתו שווה בשווה. לדבריה, אביה היה חרדי שבערוב ימיו התחזק וביקש "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" – כלומר גם לא לעבור על ההלכה המורה שרק בנים יורשים, וגם לא להפלות את בנותיו.
מאחר שרצונו האמיתי של האב היה לא לנשל אותה מהירושה, טענה התובעת, הרי שיש לפסוק לטובתה שליש מהעיזבון.
מנגד טען הנתבע, שיוצג באמצעות עו"ד משה פרדס, כי המילים "מרצונו הטוב" בצוואה מוכיחות שהאב הותיר לשיקול דעתו הבלעדי של הבן האם להעניק חלק מהעיזבון לאחיותיו, כך שאין בסיס לתביעה.
ספקולציה
השופטת שמאי-כתב דחתה את המניע הנטען מטעם התובעת לנישולה מהירושה – התחזקות אביה מבחינה דתית בשנותיו האחרונות. לשונה של התובעת בחקירתה הנגדית הכשיל אותה כשסיפרה כי "אולי" אביה התחזק, ומכאן שלדברי השופטת מדובר בספקולציה בלבד שאינה עומדת ברף הראייתי הנדרש במשפט אזרחי.
אשר למחלוקת הפרשנית שניטשה בין הצדדים ביחס לצוואה, ובפרט בנוגע למלים "מרצונו הטוב", קבעה השופטת כי עמדת ההגנה היא הנכונה. "המנוח לא הסתפק בציון בקשתו כי יתן לבנות שווה בשווה בנכסים, אלא בחר להדגיש למעשה כי מדובר בנתינה מרצונו הטוב בלבד של הנתבע", כתבה השופטת והוסיפה: "לדידי, לעובדה זו יש ליתן משקל מכריע, שכן ברי כי לא ניתן לפרש את המילים 'מרצונו הטוב' כציווי או חובה המוטלים על הנתבע, אלא יש בהן כדי ללמד על שיקול הדעת שהעניק המנוח לבנו הנתבע".
חיזוק למסקנתה מצאה השופטת בדיון שנערך בינואר 2020 בבית הדין הרבני בירושלים, לשם אישור הצוואה, אז אמר המנוח שהוא "סומך" על בנו בקשר לחלוקת רכושו גם לאחיותיו. לדברי השופטת גם המילים "סומך עליו" מעידות על כך שחלוקת העיזבון לבנות נותרה לשיקול דעתו הבלעדי של הנתבע.
לפיכך השופטת דחתה את התביעה. בהמשך לכך, לאחרונה דחו נשיא המחוזי בירושלים משה סובל והשופטים דניאל טפרברג ומרים אילני את הערעור שהגישה התובעת על פסק הדין.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.