מבוא
קיום הסדרי ראייה ברמה סדירה ועקבית נמצא כאחד המדדים המשמעותיים ביותר להסתגלות הילדים לגירושין ולהתפתחותם התקינה. צורך הילד בקשר יציב ועקבי עם שני הוריו מהווה חלק משמעותי מהתפתחותו (תיאוריית קלי וולרסטין).
הסדרי הראייה נקבעים במשולב עם קביעת המשמורת לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב- 1962, בהסכם בין ההורים או בהוראתו של בית המשפט וכן בהמלצתו של פקיד סעד, במקרים מסוימים. הפרה של הסדרי ראייה יכול שתעשה הן ע"י ההורה המשמורן והן ע"י ההורה הלא משמורן. רוצה לומר, ההורה המשמורן יכול לסרב לאכוף את הסדרי הראייה ולאפשרם בין ההורה הלא משמורן לבין הילד מחד, וההורה הלא משמורן יכול שלא לקיים את הסדרי הראייה עם הילד במועדם, אם בכלל, מאידך. ביטוי נוסף לתופעה עשוי לבוא דווקא מצד הילד עצמו- אם על דעתו ואם בהשפעת ההורה המשמורן (תחת תסמונת ניכור הורית או בלשון אחרת: סרבנות קשר).
ישנה מימרה שלשונה כך: "ההורה הטוב ביותר הוא שני ההורים". מעורבות מלאה וסדירה של שני ההורים בחיי ילדיהם תוך שיתוף פעולה ביניהם גם לאחר הפירוד היא הדרך הטובה ביותר להיטיב עם דרכם של ילדים בניתוב מסלול חייהם ולהקל על מצוקתם הנובעת אפריורית מהמצב אליו נקלעו. בחינת הסכמי גירושין בפרקטיקה המשפטית המעגנים את סוגיית הסדרי הראייה בין האב הלא משמורן לילד/ה (ומכאן ייקרא "הילד"), אינם מחייבים או מטילים סנקציות בגין הפרת ההסדרים. נהפוך הוא. הם נוקטים על פי רוב בפועל "רשאי" לראות את ילדיו במועד מסוים, באופן שנקבע. מהי משמעות המילה "רשאי"? האם קיום הסדרי ראייה זו חובה או זכות? וזכות של מי? של ההורה המשמורן? ההורה הלא משמורן או של הילד עצמו?
דומני, כי ככלל, הבסיס הראוי למעמד של הורה כלפי ילדו הוא לא זכות בילד אלא אחריות כלפי הילד. סעיפי האמנה הבינלאומית לזכויות הילד עושים אמנם שימוש בשפה של "זכויות ההורים", אך בפועל הם לא מעניקים להם חֵירות לפעול כאוות נפשם אלא סמכות ואחריות לפעול לטובתו. לאמור: אין הקנייה של זכויות משפטיות אלא הטלת אחריות משפטית. זו חובתו של ההורה שאינה אלא "זכות למלא חובות". אם המוטב הוא הילד, כי אז איזו זכות זו כשהילד הוא המוטב? האם זכות למלא חובה היא זכות במובן המשפטי?
בית המשפט העליון הביע עמדה ברורה – זכות המשמורת היא זכותו של הילד. ייתכן ולהורה ישנן זכויות משלימות, אך נקודת המוצא היא זכותו של הילד. הווה אומר, כי זו חובתו של ההורה לממש את הזכות. זו זכותו של ההורה תחת מילוי חובתו. "מעגל ספרלי" שמתחיל ומסתיים בילד עצמו. ודוק; טובת הילד היא ספינת הדגל המנווטת את דרך המשפט.
ברגע שהילד הוא הנושא בזכות, כי אז הוא יוכל לאכוף אותה. לקטין ישנה אישיות משפטית עצמאית, ולא ניתן להכפיף אותו להסכם שנעשה על ידי הוריו בעניין הגירושין, במסגרתו הוסדרו גם עניינים הנוגעים לקטין. ברם, הדבר נכון אך כשעסקינן בהסכם בין הורים ולא על דרך הכריכה. זאת, בניגוד לעניין המזונות, בו הזכות של הילד מקנה לה יכולת לתבוע באופן עצמאי כאשר זכות זו מופרת, ללא קשר לדרך בה נקבעו (ראו בג"ץ 6378/04 שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 19.8.2004)).
המצב בישראל
מערכת החקיקה בישראל איננה מתמודדת עם הסוגיה באופן ישיר. חוק הוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 איננו זמין לעניין הפרת הסדרי ראייה. חוק זה אף אוסר במפורש אכיפת הסדרי ראייה במסגרתו, גם אם אושרו בפני בית המשפט לענייני משפחה. הדרך בה נהוג לנקוט על מנת לאכוף את ההסדרים היא בהפעלת פקודת ביזיון בית המשפט. דא עקא, הסנקציות המופעלות על פי פקודת ביזיון בית משפט הן קנס לאוצר המדינה או מאסר. סבורני, כי השאלה המזדקרת ועולה היא- האם דרך אכיפה זו, גם אם היא מובילה למימוש זכותו של הילד, מתיישבת עם טובתו?
ביום 15/3/2010 הוגשה הצעת חוק אכיפת הסדרי ראייה, התש"ע-2010 (פ/18/2230) מטעם חברי הכנסת אורי אורבך ואורית זוארץ (המרכז לקידום מעמד האישה ע"ש רות ועמנואל רקמן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן שותף לה). בדברי ההסבר להצעת החוק צוין כי הצעה זו מקנה בידי בית המשפט סנקציות משמעותיות וחריפות על מנת לאכוף הסדרי ראייה וזאת מבלי לפגוע בטובת הקטין. הצעת החוק משאירה בידי בית המשפט מרחב גדול של שיקול דעת בדבר בחירת הסנקציה המתאימה ואופן הפעלתה, תוך הנחיה להיעזר בגורמי הרווחה. בנוסף, נדרש בית המשפט לנמק את החלטתו. יחד עם זאת, ההצעה לא משאירה לבית המשפט שיקול דעת במקומות אשר בהם יש להגן על צד חלש שנפגע מהפרות ההסכם של הצד השני. משכך, מורה החוק המוצע לבית המשפט לפסוק פיצוי כספי עבור כל נזק הנגרם להורה משמורן כתוצאה מכל הפרה של הסדרי ראייה. זאת ועוד, הצעת החוק דנה בהרחבה בסוגיית הפיצויים ואף מאפשרת לבית המשפט להטיל פיצוי עונשי על הצד המפר הסדרי ראייה תוך פירוט אופן חישוב שיעור הפיצויים (ראו סעיף 4(ג) להצעת החוק). יובהר, כי הצעת החוק עולה בקנה אחד עם מסקנות הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה (להלן: ועדת רוטלוי) והוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין (להלן: ועדת שניט).
הדו"ח דן בזכותו של הילד לקשר עם הוריו ומשפחתו (דו"ח ועדת המשנה בנושא הילד ומשפחתו) ומציע רפורמה בחקיקה הנוגעת להסדרי החוק לגבי יחסי הורים וילדים בדמות מודל חקיקה מגובש שביסודו עומדת ההכרה בעקרון האחריות ההורית המשותפת. על פיו, מסורה להורי הקטין האחריות הראשונית והחובה לפעול לשם הבטחת טובת הקטין. הדו"ח מבקש להכיר בעקרון האחריות ההורית המשותפת (אשר הומלץ גם על ידי ועדת שניט, כפי שיובהר) – ככזו הבאה להחליף את המונח "זכויות הוריות". דומה, כי יש בכך שינוי סמנטי ולא תודעתי. שימוש במונח "אחריות הורית" במקום "הזדמנות הורית" משקף תמונת מצב לפיה אחריות הורית אינה אלא הכרה בצורך של הילד האינדיבידואלי ובעקבות זה, הזכות של הילד שיתייחסו לכך בצורה המיטבית. כך או אחרת, הוועדה ביקשה לעגן את חובת המדינה לסייע להורים במילוי האחריות ההורית. למדינה יש אחריות כלפי הילדים לאפשר להם ליהנות מזכותם לגדול במסגרת התא המשפחתי אצל הוריהם ולשמור על קשר עמם (דוגמת אוסטרליה).
דו"ח זה המליץ, בין היתר, על עיגון הסדרים אלטרנטיביים לגבי השיתוף באחריות ההורית בגירושין וביקש לכלול בחוק הוראה מפורשת המאפשרת הפעלת אמצעי אכיפה משפטיים כלפי הורה המפר את האחריות ההורית. הדו"ח מעלה, בן יתר המנגנונים המוצעים, את האפשרות לחייב את ההורה המפר בפיצוי ההורה האחר, לרבות כל הוצאה כספית שלה נזקק ההורה להוציא עקב ההפרה (סעיף 11(4) להצעת ועדת שניט לתיקון פרק ב' של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). הדו"ח מבקש לקבוע אחריות נזיקית וחוזית להורה "המתעלם" מילדו. הוא מציע הצעה מעשית לכלול סעיפים המטילים חובה משפטית מדיני הנזיקין ומדיני החוזים כאמור על ההורה שאינו משמורן שהוא סרבן קשר. כמו כן מוצע בדו"ח מנגנון פיצוי מוסכם.
יודגש, כי טרם יצאה לעולם פסיקה של בית המשפט העליון בנושא, אולם ההתמודדות עם הסוגיה בקרב בתי המשפט לענייני משפחה נמצאת במגמת עלייה לנוכח המודעות המתגבשת בסוגיה. הפתרון הפסיקתי מתמצה כיום בהטלת קנס או מאסר מאחורי סורג ובריח להורה המפר את הסדרי הראייה ולחילופין הגדלת מזונות. במצבים בהם הילד מרדן ובולטת סרבנות קשר אף ננקט סעד קיצוני בדמות הפחתת מזונות. ישנם מצבים בהם בית המשפט מחליף את המשמורן (הוא "מאבד" משמורת). כך למשל, במצבים חריגים בהם תסמונת הניכור ההורית ברורה לעין (וראו: תמ"ש (חד') 3426/02; תמ"ש (י-ם) 11645/97; תמ"ש (ת"א) 92321/00; בש"א (ת"א) 11610/02; תמ"ש (ת"א) 89792/00; תמ"ש (אשדוד) 4667/98; בש"א (כ"ס) 5647/05; תא (חי') 20934/00; ע"פ 3829/90 (התייחסות נקודתית)).
כך לדוגמא, בפסיקה שניתנה בבית משפט לענייני משפחה באילת ע"י כב' נשיא בהמ"ש השלום דהיום השופט פ' אסולין נקבע, כי בכל פעם שהאב לא יגיע לבקר את ילדיו כנדרש, הוא ישלם קנס בסך של 2000 ₪ שיופקדו בתוכנית חסכון לילדים. יצוין, כי הסנקציה נקבעה בהסכמת הצדדים. באותו מקרה דובר על שלושה ילדים שחסו תחת משמורתה של האם לאחר גירושי הצדדים. האב הגיע באמצעות פקידת סעד להסדר עם האם לגבי המועדים שבהם יוכל לראות את ילדיו. ברם, האב לא קיים במשך חודשים את הסדרי הראייה עמם. האם עתרה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להורות לאב להגיע לפגישות עם ילדיו והדגישה את חשיבות הקשר עמו עבור הילדים, כן ביקשה לחייב את האב בתשלום קנסות על אי הגעה לפגישה עם ילדיהם. במהלך המשפט הציעה פקידת הסעד הסדר לפיו בכל פעם שהאב לא יגיע לפגישה יוטל עליו קנס ועל האם יוטל קנס דומה אם היא לא תביא את הילדים למפגש עמו. הנשיא אסולין עיבה את ההסדר בהעברת התשלום האמור לתוכנית חסכון על שם הילדים.
במקרה אחר, חייב בית משפט לענייני משפחה בתל אביב אם בקנס של 1500 ₪, על כל פעם שהיא מונעת ביקור. סנקציה זו הופעלה בעקבות עתירה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שבמקרה דומה במהותו הורה בית המשפט על כליאה. (ראו: בש"א (ת"א) 11610/02 (כב' השופטת צ' צפת)) .
אף בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ב' גרינברגר) בתמ"ש 6351/04, הטיל סנקציה כספית באמצעות הפעלת פקודת ביזיון בית משפט. באותו מקרה, הטיל בית המשפט על האם קנס של 3000 ₪ (שיקוזזו מהמזונות המגיעים לה) בגין כך שלא הביאה את הבנות לביקור עם אביהן במרכז הקשר. בית המשפט קבע, כי היה ותהיינה הפרות נוספות הוא יטיל קנס נוסף ויורה על העברת המשמורת לאב. כפי שקבע: "הורה משמורן שאינו יכול להבטיח הסדרי ראייה להורה השני אינו ראוי להיות הורה משמורן" (וראו גם תמ"ש 28936/04, כב' השופטת פלאוט וכן בע"מ 10480/05).
לפני מספר חודשים פסק בית הדין הרבני בתל אביב כי הילד יועבר למשמורתו של האב לנוכח אי עמידת האם בהסדרי הראייה. באותו מקרה טען האב, כי האם איננה מאפשרת לו לראות את בנם בן השמונה. האם הבטיחה שתעמוד בהסדרי הראייה ולאחר שחזרה בה, פסק בית הדין הרבני את אשר פסק. יצוין, כי האב והאם נשואים זה לזו כ-19 שנה ומתגוררים בנפרד מזה זמן רב. לצדדים ארבעה ילדים, כאשר שלושה נמצאים תחת משמורת האב והבן בן השמונה נמצא אצל האם. בית הדין הרבני נתן החלטה בדבר הסדרי ראייה בין הבן לאביו ואלה לא התקיימו בגין סירובה של האם לקיים את החלטת בית הדין. בית הדין הִתרה את האישה, כי אם תמשיך לסרב לקיים את החלטתו, יטיל עליה קנס בכל פעם שלא תקיים את ההחלטה. לבית הדין הוגש תסקיר מטעם שירותי הרווחה בו צוין, כי לאחר דיון בסוגיה הוחלט חד משמעית להמליץ על העברת משמורת הבן לאביו, מאחר שהאם מסרבת לשתף פעולה ויש להיענות להצעה של הסדרי הראייה בין הבן לאב. בדיון שהתקיים בבית הדין בנוכחות הצדדים, התחייבה האם לאפשר לאב לקחת את הבן פעם בשבוע למשך 3 שעות ובכל שבת שנייה. בית הדין הודיע לאם שאִם לא יתקיימו הסדרי הראייה, יאמץ את תסקיר שירותי הרווחה ויחליט על העברת המשמורת של הבן לאב בלא צורך בדיון נוסף. האב הודיע לבית הדין, כי האם איננה מאפשרת הסדרי ראייה תקינים וביקש להעביר את המשמורת אליו. בדיון נוסף שהתקיים בנוכחות הצדדים, המליצה פקידת הסעד על העברת המשמורת לאב באופן מיידי. בית הדין שוחח עם הקטין והקטין אף הוא הביע רצון חד משמעי לעבור למשמורת אב. לנוכח זאת, פסק בית הדין הרבני כי המשמורת על הבן תהיה אצל האב ופקידת הסעד תגיש לבית הדין המלצות בעניין הסדרי הראייה בין הבן לאם לאחר שתקיים פגישה עם הבן.
בפרקטיקה המשפטית נהוג להגיש בקשה לצמצום הסדרי ראייה עקב מפח הנפש שנגרם לילד עם הפרתם על ידי ההורה הלא משמורן, כאשר ניתן לסווג "אי קיום הסדרי ראייה" בגדר שינוי נסיבות מעת שנחתם הסכם המשמורת המצדיק את הגדלת המזונות (וראו סעיף 13 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959; סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962).
בקליפת האגוז, פסק הדין הנודע בשם אמין (ע"א 2034/98)- עסק בתביעת ילדים לפיצוי מאביהם על נזקים נפשיים בגין הזנחתו אותם. מדובר בפסק דין חריג בעל אופי מכמיר לב, והגם שאיננו קשור בעובדותיו ובנסיבותיו לענייננו, דומני כי ניתן לחבר אותו לנושא הנדון מבחינת השלכות הפרת האחריות ההורית. ובמה הדברים אמורים? במקרים חריגים, כך קבע בית משפט העליון, הורה שעבר על הוראות סעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, המטילים על ההורים חובה וזכות לדאוג לקטין ולנהוג לטובתו כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין, עשוי להיתבע בנזיקין, בצירוף סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] או על פי עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודה) עקב הנזק שנגרם.
במידה והורה לא משמורן מפר את הסדרי הראייה וההורה המשמורן נאלץ לטפל בילד, מעבר לעניין הגדלת מזונות או מימון שמרטף, ניתן לחייב את האב "בדמי טיפול" (על אותו רעיון). כך למשל, בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (כב' השופט י' גרניט) חייב את ההורה הלא משמורן בגין אי קיום הסדרי ראייה בדמי טיפול (לאחר השעה 16:00). אליבא דשופט גרניט, בחלוקת הנטל נושאים שני ההורים והאם נושאת בפועל בחלוקת הנטל לאחר השעה 16:00. הבחינה היא של חובה כלפי הילדים מול חובה כלפי האם לחלוקה שווה בנטל גידול הילדים. יושם-אל-לב, כי יש כאן, הלכה למעשה, פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות של ההורה המשמורן עקב היעדרויות בלתי צפויות מהעבודה, בגין אובדן שעות עבודה בטווח הקצר ואובדן יכולת לפתח קריירה בטווח הארוך; עלות השקעת מאמץ לאיתור שמרטף והוצאות על השכרתו.
יצוין, כי במסגרת הדיונים בוועדת הכנסת לקידום מעמד הילד, הוצע לפנות למשטרה בבקשה לקבוע סימול נפרד לגבי תלונות של הורים וילדים על הפרת הסדרי ראייה.
המצב בעולם
האמנה הבינלאומית לזכויות הילד קובעת, כי זכותו של ילד שמופרד מהורה אחד בשל הסדרי ראייה כאלה או אחרים לשמור על יחסים אישיים ומגע ישיר עם אותו הורה על בסיס סדיר. האמנה מתווה מסגרת אחריות משותפת לשני ההורים לגידול הילד ולהתפתחותו, כאשר קו זה אמור להנחות את ההורים ומערכת המשפט בקביעת מנגנון הסדרי ראייה עם הילד.
ייתכן שאחת האפשרויות להתמודדות עם בעיית אכיפת הסדרי הראייה היא אימוץ של מודל חקיקתי דומה לזה שחוקק באוסטרליה (חוק הסרבנות ההורית- Parental Refusal Law). על פי מודל זה, הורה אשר מונע מבן או בת הזוג לשעבר גישה לילדיהם ומפר את הסדרי הראייה, יחויב לגשת לקורס הדרכה הורית בשלב הראשון ובהמשך אף עלול להיקנס או להאסר (בדומה לישראל). אפשרות נוספת לטעמי היא הפניית ההורים, בסמוך לגירושין או אחרי הפרת הסדרי הראייה לסדנאות הורות. בכל אופן, תסמונת ניכור הורית היא סוגיה בפני עצמה הנדונה באוסטרליה (מצבים בהם ההורה המשמורן מונע מההורה הלא משמורן לקיים את הסדרי הראייה). תופעה מעין זו מחייבת את בית המשפט להתערב. בתי המשפט באוסטרליה מורים במקרים מסוימים על החלפת משמורת, הגם שיש בכך לטעמם לגרום לכאב "הכי מיידי" (אם כי קשה לצפות זאת מראש), הרי שלטווח הרחוק הוא נראה כפתרון "הטוב ביותר". תסמונת ניכור הורית מזוהה כהתעללות בילדים. בתי המשפט באוסטרליה גם הם כאמור נוקטים את הטלת הקנס כאמצעי ענישה בגין ביזיון בית משפט (בניגוד, כך צוין, לפיצויים בגין נזק) וזאת תוך אמירה כי ההורה המפר לא יצליח לחמוק מסנקציה שתופעל נגד התנהגותו זו. יצוין, כי במדינת טקסס שבארה"ב, דיני המשפחה מאפשרים לבית המשפט לחייב במקרים מסוימים את ההורים לעבור קורס הורות.
באנגליה החוק מאפשר "זכות סירוב ראשונה", היינו, אם אחד ההורים צריך להעדר לילה או ללכת לעבודה, כי אז לפני שאותו הורה יכול להיעזר למשל בשירותי שמרטפות או גורם משגיח אחר הואיל ואיננו יכול להשגיח הוא בעצמו על הילד בזמן שהות הילד אצלו, ההורה חייב ליתן הזדמנות להורה האחר ולהציע לו לשמור על הילד באותו הזמן. לשון אחר: יש לתת להורה האחר את ההזדמנות לשמור על הילד. אם ההורה האחר מגלה שההורה "הנעדר" שם את הילד תחת משמורת של אחר ולא הציע לו קודם לכן לשמור על הילד, כי אז קמה לו זכות משפטית נגד ההורה. ניתן לומר, אפוא, שזכות הסירוב היא הפן הנגטיבי של זכות הקדימה (שעניינה מתן עדיפות). מכל מקום, הרעיון נובע מאותה תפישה – בדרך של "הפוך על הפוך" – של אותה אחריות הורית עליה עמדנו, ומטרתו למקסם את הזמן שהילד מבלה עם שני הוריו. זאת, מתוך הבנת המשמעות הרבה שמייחסים הילד והרשויות לקשר סדיר ורציף עם שני הוריו, בעיקר עם ההורה הלא משמורן שהזמן שלו באופן טבעי מוגבל יותר. יושם-אל-לב, כי במקרה בו הורה לא משמורן לא מקיים במועד מסוים את הסדר הראייה, ההורה המשמורן נאלץ במקרים מסוימים לבטל את תוכניותיו ולעיתים נעזר בשירות בייביסיטר. הואיל וההורה הלא משמורן אינו שומר על הילד כפי שהתחייב, יש להיעזר בגורם משגיח אחר. מפאת החשיבות הקיימת בשימור הקשר הרציף של הילד עם שני הוריו להם יש אחריות משותפת כלפיו- יושת עונש על ההורה המפר. כאן המצב הוא הפוך אך נובע מאותה תפישה בדיוק: ההורה המשמורן נאלץ להעדר ולא לקיים את משמורתו על הילד (שכן הוא ההורה הדומיננטי המטפל בילד במהלך השבוע למעט המועדים בהם הוסכם שההורה הלא משמורן יטפל) ובמצב דברים זה הוא נזקק לגורם שיחליפו. במקום לפנות לבייביסיטר, למשל, הוא חייב לפנות להורה האחר. כך או אחרת, הסיטואציה בה מוחלת זכות הסירוב מיושמת בד"כ באופן ספונטאני (המכונית נתקעה וההורה לא יכול לאסוף את הילד מבית הספר), כמו גם סיטואציות שתוכננו מראש (ראיון עבודה; תור לרופא; שיעורי ערב). ישנן מדינות המתחשבות בנתונים אלה במסגרת צו המשמורת- באופן משתמע או מפורש. שופטים יאכפו הפרה של הזכות הראשונית במקרים חריגים וישאירו זאת לשיקול דעת ההורה המשמורן. מימוש זכות זו רלוונטי יותר להורים הגרים קרוב אחד לשני וכן תלוי במידת הקשר בין ההורים. העוגן לזכות מצוי בתפישת האחריות ההורית, כאמור.
מן המקום להזכיר, כי יציאת ההורה המשמורן מהעבודה על מנת לטפל בילדיו שעה שההורה הלא משמורן מפר את הסדרי הראייה- יש בה לפגוע בכושר השתכרותו וביכולת הקידום שלו. לחילופין, אי יציאתו מהעבודה לשם כך מחייבת אותו למצוא הסדר חלופי לילד, לעיתים בתשלום. ברי, ששתי חלופות אלה עומד בצדן ערך כלכלי שיש להתחשב בו במסגרת "הענישה".
בניו זילנד, תיקים העוסקים בסכסוכי משמורת ואכיפת הסדרי ראייה מובאים על פי רוב לידיעתו של הנציב לענייני ילדים בניו-זילנד. עם חקיקת Family Proceeding Act 1980, חל גידול משמעותי בשימוש בדרכים אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים (גישור ופישור), אשר השליך באופן ישיר על רמת הקושי הנפשי של הילד להתמודד עם דיונים משפטיים ארוכי טווח הנוגעים לחייו. יש לציין שמספר גדול של מקרים העוסקים בקביעת משמורת או הסדרי ראייה עדיין נפתר בהכרעת בית משפט. בית המשפט יתחשב בעקרון טובת הילד ורווחתו כשיקול ראשוני (ראו Guardianship Act 1968). הדיון בטענות ההורים יחול אך ורק אם הן רלוונטיות לרווחת הילד (ראו א' ברק "ילדים להורים גרושים" הכנסת מרכז מחקר ומידע). לצד זאת, ניתן למצוא עו"ד בעלי ניסיון בייצוג אינטרסים של ילדים שהוכשרו לשם ייצוגו וזאת במטרה לאפשר לילד, אשר הוריו לא מקיימים את הסדרי הראייה, לתבוע את ההורה המפר בסיוע של דמות ניטרלית שתייצג נאמנה את האינטרסים שלו בתביעתו לקיום הסדרי ראייה ולחילופין תפעל לפיצוי הולם עקב הפרתם (כפי שנמצא בעבודת המחקר של הכנסת לדיון בוועדת זכויות הילד). זאת, בדומה לסעיף 3(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995).
לסיכום:
בטרם נעילה. דומני, כי המודל אותו גיבשה ועדת שניט הוא "שדרוג מוצלח" של המודל האוסטרלי. ברם, המלצותיה בסוגיה טרם נחקקו עלי ספר. הואיל וכאמור פתרון חקיקתי או פסיקתי מחייב- אַיִן, כל שנותר הוא לינוק מהאפשרויות הקיימות וליישמן במקרה הקונקרטי. אפיק נוסף יכול ויהיה דרך בחינת הפרת הסדרי ראייה כפגיעה באוטונומיה האישית של הילד העשויה כשלעצמה להיות ראש נזק בנזיקין בתביעות החוסות תחת מטריית המשפחה, כפי שהציע כב' השופט הנדל (ראו ע"מ (ב"ש) 121/99 בוהדנה אבי נ' פלוני, תק-מח 2000 (2) 8592, פסקה 12 לחוות דעתו; בר"ע (ב"ש) 615/02 פלוני נ' פלונית, פ"מ תשס"ב (2) 108). פתרון אחר הוא לעשות שימוש בחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960. בהקשר זה יש לשאול, הואיל וההורה הלא משמורן הוא גם בבחינת אחראי אפוטרופוס- מה דינו שעה שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה, כמו גם- מה דינו כאשר יש בהפרת הסדרי הראייה משום "פגיעה בשלומו הנפשי של הקטין"?
לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:
*המחברת היא עוזרת משפטית לשופט בית המשפט העליון ומדריכה באוניברסיטת בר-אילן ולשכת עורכי הדין. מוסמכת לגישור בדיני משפחה. חברה בארגון המשפחה הבינלאומי ISFL. התמחתה, בין היתר, בתחום דיני המשפחה במסגרת עבודתה באקדמיה, בוועדות לשכת עורכי הדין, בפרקטיקה המשפטית כעו"ד שכירה וכרכזת התוכנית לסיוע לנשים בענייני משפחה, המרכז לקידום מעמד האישה ע"ש רות ועמונאל רקמן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן.
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.